טו בשבט לפי מנהגי יהודי מרוקו

בנתיבות אבותינו
י"ל ארגון בני תורה יוצאי מרוקו וצפון אפריקה, מוסדות קהילת תפארת מיכאל.
בעריכת: הרב אברהם אסולין
ט"ו בשבט שמח

א. בליל ט"ו בשבט עורכים שולחן ערוך בפירות וירקות, וסדר הלימוד מהספר פרי
עץ הדר [1]
ב. מקימים סעודה מצוה, ומשתדלים שיהיה שבעת המינים הגדלים בארץ )כיום הרבה פירות
יבשים מטורקיה(,מרבים מדרשים המדברים משבחה של ארץ ישראל [2]
ג. מנהגנו לאכול מרקחת האתרוג שעליו בירכנו בחג הסוכות.
ד. ברכת ההאנס בורא פרי האדמה. למרות הכלל הידוע בהלכה איפה שיש ספק מה
הברכה, שהכל פוטר הכל, אבל ביכול לברך לא יסתמך על ברכת שהכל, דוגמא נפוצה
היא, מה מברכים על אננס, ובאזני שמעתי בשיעור מעשרות אנשים שברכתו עץ, וא"כ
המברך על אדמה עץ לא יצא, שהרי האדמה אינה גדלה בעץ, לכן חשוב לברך הברכה
הראויה.
ה. ברכת שהחיינו אין מברכים על פירות וירקות בשימורים, ולא על פירות יבשים, ולא
על פירות רגילים )עגבנייה או מלפפון וכדומה, היות שבמשך השנה גדלות הם מספר
פעמים ואין שמחה מהם(, או על ירקות קפואים. והטעם היות ולא ניכר שהם גידול

מהשנה, מלבד למי שמגדלם בחצירו, או תפוח עץ הנקרא ענה שנמצא זמן מועט בשוק
ואין דרך לאחסנו בקירור, וכן שעועית ירוקה וכדומה.
הסבר למה משלמים על פירות וירקות שבהשגחת מהודרת ביחס לכשרות הרבנות
הראשי. רבות שמענו למה צריך השגחה לפירות והלא כל אדם יכול ללמוד לעשר וא"כ
למה לשלם יקר יותר מאשר השוק, ראשית הסביר שבכשרות לא יביאו קטיף ביום ראשון
היות שקרוב לודאי שנקטף תוך כדי חילול בשבת, ובנוסף בכל פרדס דרך העולם שיש עצים
בודדים שמחמת חולי מתים, ובודאי שבעל הפרדס לא ישאיר מקום ריק, וכאר נוטע את
השתיל הצעיר בפחות מג' שנים העצים הללו יניבו פירות ובקטיף יקטפו ויוצא שאדם אוכל
פירות של עורלה, לעמתם גופי הכשרות יש מפה של העצים וכאשר נוטעים שתלים
מציינים זאת, ויום קודם הקטיף מקימים קטיף עבור השתלים שתרם מלאו להם שלוש
שנים, ומשמידים פרות אלו, נוסף שגוף כשרות יקפיד שלא יהיה ריסוסים של רעלים, וכן
יקפידו על נטעת העצים עם העפר שאם לא כן צריך ג' שנים לעורלה. וכן יקפידו שלא
לקיים הרכבה האסורה.

1] כך נהגו בעיר מראכש )הרב מאיר אסולין(, בעיר מכנאס כמתואר באריכות בספר ילקוט
שבע )ח"ט עמ' קו(, שכן נהגו לברך ברכת הטוב והמטיב. וכן נהג בשולחן הטהור סדנא
בבא סאלי שהיה בעשרות מינים, והיו קוראים את הסדר של ט"ו בשבט מהספר פרי
עץ הדר, ושרו שירי שבח והודאה לה' )מהרה"ג אברהם מוגרבי(. כתב הגאון רבי משה מלכה
זצ"ל בספר נטיפי מים )ט"ו בשבט(. יום ט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות, מנהג
מקובל, טוב ויפה, נהגו אבותינו הראשונים נ"ן לערוך חגיגה מפוארת ורבת רושם ביום
חמשה עשר שבט של כל שנה, על שולחנות ערוכים ומלאים מכל מיני פירות ומאכלים,
בלויית פייטנים ומשוררים חשובים המנעימים את המסיבה בשירי קודש, הלימוד
בסדר היום והברכות על פירות האילן, מפנים את תשומת לבם של כל המשתתפים
להבין "כי האדם עץ השדה", וכשם שעץ השדה מטבעו להתפתח ולהתקדם תמיד
תחילת נטיעתו גרעין, אחר נהיה לנובט ושוב לצמח, גודל ומתעבה, ולבסוף מוציא
פירות למכביר, פירות נעימים ומתוקים, נחמדים למראה וטובים למאכל, כן מוטל על
הבן אדם להתקדם ולהתפתח במידות ובדעות, לשפר עניינו ולהטיב מעשיו, לגדל את
בניו, ולחנך אותם על ברכי התורה ויראת שמים, ללכת מחיל אל חיל עד אשר יניב
פירות ומעשים ראויים לשבח.
2אולדמנצור הקהילה הייתה מתארחת בבית רבי כליפה אלמליח בשולחנות ערוכים
כשלמה המלך, ידי הרבנית, רבנו היה דורש דברי תורה בשבחה ארץ ישראל, והיו
מפייטים שירי חיבת הארץ, מידי פעם היו מגיעים אנשי הציונות מארץ ישראל, מוכרים
עצים, ואנשי הסוכנות היו טועים אותם בארץ עבור הרוכשים, רבי כליפה היה מעודד
שכל אחד יתרום לכך מרוב חביבותו למצות ארץ ישראל. או שהיו מגיעים מידי פעם
שד"רים מא"י, איזה אהבה וערכה רכש להם רבנו ובני הק"ק, ומובא בספר נר
המערב )עמ' 612 (. וז"ל אהבתם לארץ ישראל נפלאה ונערצה עד מאד. את פרוטתם
האחרונה מנדבים הם לא"י ולקופת רבי מאיר בעל הנס ורבי שמעון בר יוחאי,
והשד"ר הבא מא"י, אם ספרדי אם אשכנזי הוא, מתקבל אצלם בכבוד גדול,
ונותנים לו אכסנייא נאה ומתת כסף בנדיבות נפרזה מכפי יכלתם. פעמים רבות
קרה כי יבאו שד"רים זה אחר זה בעת שיהודי מארוקו נתונים באיזו צרה, בכל
זאת גם אז לא חדלו מלשים לב אל השד"רים ולהעניק להם די מחסורם. מובא
בספר תולדות אליהו לרבי יוסף חיים אילוז זצ"ל שהיה שד"ר אביו רבי אליהו
אילוז זצ"ל יליד תאפילאת, והיה רב העיר טבריא ת"ו והיה מתלוה עימו בכל
מסעותיו בגולה לאיסוף כספים לקופת צדקה כוללות רבי מאיר בעל הנס, בשנת
תרנט' הגיעו למרוקו, )בעמוד 54 (, מתאר את כל מסעיהם, ובין ביקוריו הגיעו
לאולדמנצור וז"ל מתידלי חזרנו לעיר דמאנת בערב ראש השנה שנת תרסא,
לעשות שם ב' ימים נוראים של ראש השנה, היא הגדולה בכל הכפרים ההם, ואחרי 

ר"ה נסענו משם לכפרים אולאדנמצור – בני ציון, וביום א ז' תשרי, חזרנו למרכאש
וצמנו שם יום הכיפורים הקדוש וחגגנו חג הסוכות ונתאחר שם עד יג' חשוון ע"כ.
וכן ברשימת השד"ר רבי אברהם פינטו זצ"ל המופיע בקובץ מזרח ומערב )ח"ב עמ'
195 (, אשר ביקר גם בכפרי דרום מרוקו, ובתאריך יח' שבט שנת תרפג', ביקר בכפר
אולאדמנצור.

אהבת ארץ ישראל מתוך הקונטרס: פניני המידות
א. כתב בספר מלאכת הקודש לכמוהר"ר משה טולידאנו זצ"ל הביא דברי
חז"ל )בכתובות קי ע"ב(, כל הדר בארץ ישראל דומה שיש לו אלוה. וכתב הרב
וז"ל מי שאינו עולה מחוצה לארץ לדור בארץ ישראל כאלו לא קיבל עליו
עול מלכות שמים אם יש ספק בידו לעלות ואינו עולה, ואין תרופה למכתו.
ואל אלהים הוא יודע שאלו היה ספק בידי לעלות אפילו לבדי, הייתי הולך
יום לילה לא אשקוט ולא אנוח עד המנוחה והנחלה, השלם יה את מאויי
בע"ה.
ב. כתב הגאון רבי יוסף בן נאים זלה"ה בהקדמה לספרו מלכי רבנן, וז"ל
ומעולם לא היינו אזרחים בארצות המערב ואף בהיותנו בארץ לא לנו
ונדחים מהסתופף בנחלת ה' וגלינו מעל שולחן אבינו, עוד אהבתו מתרפק
עלינו ומציץ מן החרכים בכל עת ובכל שעה להשיב שבותינו לקבץ נדחינו,
ותמיד אנחנו לישועתו מקוים ומייחלים לשוב לשבת לארצנו ונחלת אבותינו
ארץ הקדושה, ואין אנחנו בארצות העמים כי אם גרים ולא תושבים.
ג. הרה"צ רבי פנחס הכהן זלה"ה היה מצדיק העיר מרכאש, כל יהודי שהיה
עולה לארץ ישראל היה בא להיפרד מהרב ולהתברך, הרב רושם את שמו
ברשימה ואת הזמן שהוא יוצא מביתו, ובאותה שעה מופיע הרב בהדרו
ללוות אותם מעט בדרכנו לארץ ישראל, אחד מהם היה תלמידו רבי חנינה
דרעי זלה"ה שלימים היה רב העיר יפו, שהיה משתתף בשיעורי הרב
ונחשב לאחד משמשיו הקרובים. התלבט אם להודיע לרב בפרט שאתם
ימים לא קלים היו, לבסוף נגשתי לרב בחול המועד סוכות בשנת תש"ח,
הרב עודד אותי וכדרכו רשם שזמן יציאתי ממרוקו ליל הושענא רבה בשעת
חצות, הרב הזכיר לי לקחת ספר מקראי מועד ללימוד במשך הלילה, והנה
בעת חצות לילה הרב ממתין לי ליד תחנת אוטובוס, כולם מנשקים ידי הרב
ומתברכים, הגעתי לרב ונשקתי ידו, ברך אותי ואמר: לא רק אנחנו בגלות
אלא גם השכינה אתנו בגלות, ואז הרב לימד אותו כוונה מיוחדת בתפלה
וכו' ושתגיע לארץ ישראל בתפלה הראשונה תאמר רבנו של עולם הקים
.) שכינתה מעפרה