אליעזר בשן – אומנים יהודים במרוקו במאות הי״ח־י״ט

אליעזר בשן

אומנים יהודים במרוקו במאות הי״ח־י״ט על־פי תיאורי נוסעים ומקורות יהודיים

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

בדיוננו על האומנים היהודים עלינו להבחין בין שני סוגים: האחד — האומן בין שבטי הברברים. הוא יהודי הגר בין שבטי הברברים בכפרים בהרי האטלאס ובנאות־המדבר בסהרה, שם הוא בעל המקצוע, הנפח, הרצען, הצורף, הנגר והחייט, אשר מכין ומתקן כליו של הברבר לעבודתו, את הריתמות והפרסות לסוסיו, את כלי־נשקו, בגדלו ונעליו, כלי־הבית ותכשיטי־הנשים. מלאכה זו היא בלעדית ליהודים מדורי דורות, והדבר הקנה להם מעמד וחשיבות: הם אף זכו לכמה פריבילגיות שיהודי הערים לא זכו להן. בתחום זה היתה במידה רבה סטאטיות, ולא היתה כמעט תחרות של אומנים אחרים, והדברים לא נשתנו עד הזמן החדש.

הסוג השני הוא האומן העצמאי והשכיר המייצר בעיר, בביתו, בבית־מלאכה או בשדה לצריכה מקומית או ליצוא, כאשר לעתים היצרן הוא גם המשווק. באלה נדון ביתר פירוט.

מה הם המקצועות שיהודים עסקו בהם ?

(א) אלה האסורים על־ידי האיסלאם, כגון ייצור יין, הלוואה בריבית, ומכאן העיסוק במתכות עדינות ובמטבעות, על שלביו וענפיו השונים.

(ב) מקצועות הנחשבים בזויים על־ידי המוסלמים, כמעבדי עורות ואורגים. האחרונה היתה מקובלת בתור מלאכת־נשים.

 (ג) כאלה שהמוסלמים לא היו בקיאים בהם מחוסר נסיון ויוזמה. אולם היו גם גורמים פנימיים שהביאו להתמחות במקצוע מסוים. הכוונה למסורת רבת־שנים עוד מהתקופה הטרום־איסלאמית, התמחות שעברה מאב לבן, כגון הטיפול במשי, אריגים וצביעתם.

בדיווחיהם של האירופים מופיעים פרטים על מקצועות שליהודים שליטה מוחלטת או כמעט מוחלטת עליהם. רוב המקצועות מוגדרים בתור מלאכות של ישיבה בבית, והנחתם היא כי היהודי מעדיף לעבוד בבית על פני עבודה בחוץ. מאידך גיסא, יש מלאכות, שלדבריהם, אין יהודים עוסקים בהם כלל. עלינו להתייחס בזהירות ובגישה ביקורתית לגבי כמה הנחות ופרטים אלה.

המקצועות הנשלטים על־ידי היהודים לפי המקורות הנ״ל, הם אלה הקשורים במתכות, ומעל הכול המטבעות והצורפות בזהב ובכסף, וכן עבודות המחט, סנדלרות, עיבוד עורות, נגרות, ומוזכרים גם מקצועות כמו קצבים ואופים.

למשל, וולטר בורטון האריס כותב כי החייטים, עושי־האוהלים, עובדי המתכת וצורפים במרוקו — כולם יהודים. אין לקבל את הדברים במובנם המילולי המוחלט: הכוונה היא כי במקצועות אלה היה ליהודים משקל ניכר.

לעומת זאת מלאכות שיהודים אינם עוסקים בהם: לדברי האי(Hay) היהודים במרוקו עובדים בכל המקצועות חוץ מחקלאות. הוא טעה או הוטעה, שהרי יהודים בארץ זו עסקו בחקלאות. כניגוד להאי קובע ליירד בשנות השבעים של המאה הי״ט שיהודים אינם עוסקים במלאכות אלה: בנאות, נפחות, קדרות, רצענות ובורסקאות. גם זו הנחה בלתי־נכונה.

בצורה מאוזנת יותר כותב פילים טרוטר, שמילא שליחות דיפלומאטית מטעם בריטניה בחצר הסולטאן במרוקו בשנת 1880; לדבריו, היהודים עולים על המאורים בעבודות צורפות לחרבות ונשק וכיוצא בזה בעבודות הבית. אבל רק לעתים רחוקות ראה יהודי העוסק בבניין או בגננות, ובמלאכות דומות מחוץ לבית.

החלוקה החדה בין המקצועות של יהודים לעומת אלה של מוסלמים אינה תואמת את האמת ברוב המקרים. דוגמה להנחה זו היא בדברי עלי באי. לדבריו רק היהודים במראכש הם הצורפים, הפחחים והחייטים, ואילו המוסלמים הם הסנדלרים, הנגרים, הנפחים ועושי החאייק (הלבוש האופייני לאזור זה). האמת היא, כי במקצועות המוזכרים כאילו רק מוסלמים עוסקים בהם, היה גם ליהודים חלק, וכן להיפך. אך אין כל ספק כי באומנויות מסוימות היתה ליהודים שליטה רבה.

למעשה לא היה כמעט מקצוע שיהודים נמנעו מלעסוק בו. אם כי היו יהודים רבים יותר שעסקו בצורפות ובכל הקשור לחוטים מאשר בבנאות. חלקם של היהודים במקצועות מסוימים. מתבטא לא רק בעובדה שמספרם היה רב, אלא שתרמו לרמת התוצר, לעיצובו ולשכלול שיטות הייצור והעיבוד. ידוע, כי מגורשי־ספרד שנפוצו בארצות הים־התיכון הביאו מנסיונם בשיטות הייצור של אריגים ומתכות, וממומחיות זו נהנו התורכים כמו המאורים במגרב. התמחות זו שבלטה במיוחד בדורות הראשונים אחרי גירוש ספרד, הלכה ופחתה בדורות הבאים, ובהשוואה לדינאמיות ולחידושים בתעשיה האירופית, היתה סטאטיות בעולם המוסלמי, ובכלל זה במרוקו. המקורות הנוצריים מעריכים את רמת האומנות כנמוכה מזו הקיימת באירופה. אך כאמור, רמתו של האומן היהודי במקצועות מסוימים כמו צורפות ותחרה, גבוהה מזו של חברו המוסלמי.