ברית מס 27-ד"ר אלישבע שטרית  מראכש ואגפיה – על הקשרים והיחסים שבין יהודי העיר ליהודי המחוז

^{ד"ר אלישבע שטרית}

^{מראכש ואגפיה – על הקשרים והיחסים שבין יהודי העיר ליהודי המחוז}

הפיזור היהודי ברחבי המחוז

אחת התופעות הבולטות שייחדו את תולדות היהודים בדרום מרוקו גם בתקופת דיונינו- מהמחצית השנייה של המאה ה י״ט ועד לכיבוש הצרפתי(1912 )־ היא הימצאותם של ישובים יהודיים במרחבי המחוז.

במחוז הדרום התקיימו ישובים יהודיים רבים, אולם יש קושי לדעת מה היה מספרם המדויק. פקו מוסר ( 1883-1884) על ארבעים ושישה ישובים שבהם חיו יהודים: שלושים ושלושה באגן המזרחי של עמק אום א רביע ושלושה עשר באגן המזרחי של עמק הטנסיפט. – תמללאת, תאסרמוט, דבארה, תחנאות, דאר אל גנדאפי, טגאדרית אל בור, אמזמיז ועוד –  על פי עדותו, אין הוא מוסר את כולם אלא רק את החשובים שבהם. סביר להניח שהוא גם לא עבר בכל המקומות על כן רשימתו היא חלקית. גם חז״ל בהתייחסם (בשו״ת, בשטרות בתי הדין) לישובים שבגלילות מראכש אין הם נוטים להזכיר תמיד את שם הכפר או העיירה אלא מסתפקים במינוח כללי: "כפר אחד מגלילות מראכס". ייתכן שאותם מקומות המוזכרים בשמותיהם, כמו למשל : תיזוכנאתין דוזנכאט, תאמלדות, אוריקא, תדלא, תהלא, תיזנית, ויזגאן, מגמא, דמנאת, איגויזניאין, אולוז,זרקאטן היו גדולים יחסית ומוכרים להם.

קושי אחר נוגע למספר היהודים שחיו במחוז. האומדנים של שנות השמונים שך המאה הי"ט הם כלליים מאוד ומתייחסים למקומות אחדים בלבד. מהרשימות שמוסר פוקו עולה כי מרבית הישובים היו קטנים ומנו בין חמש עשרה לארבעים משפחות (דארסה, טאביה, סידי ראחל ) ורק מיעוטם היו בני מאה משפחות ויותר( אל קלעה אסרראגנה, אמזמיז).

למעשה, עיקר חשיבותם של ישובים אלה נבעה מעצם הימצאותם בפריפריה ובמיוחד ממידת פיזורם בחלקיה השונים: המישור, ההר, הערבה ומבואות הסהרה.

כאמור, התושבים המוסלמיים של העיר ושל המחוז(ברברים, ערבים נוודים וכושים )  לא שלחו את ידם במסחר. את התפקיד הזה מילאו היהודים. לכן, למידת הפיזור במחוז הייתה חשיבות רבה כי היא סייעה לפעילותם המסחרית. כיצד? ראשית: הפריפריה של מראכש הייתה המקור של התוצרת החקלאית המגוונת שסופקה לעיר ושיוצאה לאירופה. שנית: היישובים היו מרוחקים מרחק רב מהמרכז וזה מזה. דרכי הגישה לא היו קלות או בטוחות (מטעמי ביטחון, תנאי השטח וכוי). הישובים הקטנים שימשו אפוא חוליות קשר בסחר הפנימי ובכך הם תרמו להתפרסותו במרחבי המחוז.

הערת המחברת : באזורי השבטים הגדולים המקיפים את פאם (בני מטיר,בני מגיד, איית יוסי, בני אוראין) לא ישבו יהודים ובהריהריף נמצאו בשנות השמונים רק שני מלאחים. פוקו טוען, כי לפנים היו ישובים רבים יותר בהרי הריף, אבל בגלל רדיפות האוכלוסייה המקומית העתיקו רובם את מקום מושבם לתלמאסן, דבדו ופאס ראה:FOUCAULD ,עמי 406.למעשה, התרכזו רוב יהודי הצפון בערים (מקנאס, פאס,רבאט ועוד) והקשרים המסחריים בין הכפריים המוסלמיים של המחוז ובין העיר נעשו באמצעות סוחרי פאס המוסלמיים ולא באמצעות הסוחרים היהודיים Le Tourneau, Fes avant le Protectorat, Casablanca, 1949 tome IP.379.

 יהודי דמנאת, למשל(נמצאת למרגלות האטלס), קישרו בין המרכז במראכש למבואות הסהרה (דאדס, טודרה) והאטלס. יהודי טיזניט קישרו בינו ובין אזור הסוס. יהודי אויזירט (עיירה שישבה על צומת דרכים חשובה באטלס הגבוה) הפיצו סחורות שנקנו במראכש באטלס הגבוה (טלואט, סקורה) ובמבואות הסהרה ( דאדס , טודרה). יהודי סידי ראחל ואולאד מנסור הפיצו סחורות בקרב שבט הזמראן, יהודי תמללאת בשבטי הרחמנה וכן הלאה. בה בעת שימשה מראכש צינור להעברת הסחורות החקלאיות מהמחוז אל ערי החוף הדרומיות: מוגדור, מזגאן וסאפי- סחורות שנועדו ליצוא לאירופה. ומערים אלה היא קיבלה מוצרים אירופיים שאותם היא הפיצה בעיר ובמרחבי המחוז.

חשיבות נוספת לפיזור הייתה בעובדה שחלק מהישובים נמצאו בבלאד אל מחזין וחלק בבלאד אל סיבא . כזכור, בין החלקים השונים התנהלו מלחמות ממושכות. למרות זאת לא פגעו השליטים היריבים בתנועת המסחר של היהודים, אלא אפילו הגנו עליה. הסיבה לכך הייתה שהשליטים היו זקוקים ליזמות המסחריות והכלכליות של היהודים לשם השגת כספים. יתרה מכך , החשיבות של הפיזור היהודי במחוז גברה עוד יותר לנוכח המדיניות האנטי אירופאית של הסולטן והמחזין, מצד אחד ושל ראשי השבטים המקומיים, מצד אחר.

הסולטן מולאי חסאן (חסן הראשון) התנגד לחדירה הכלכלית של האירופאים וניסה במשך כל ימי שלטונו(1873- 1894) לצמצם אותה ולהגביל אותה לערי החוף. הוא לא התיר למעצמות לכונן קונסוליות בבירה הדרומית ואסר את כניסתם של הסוחרים האירופאים לעיר ולמחוז. כאשר ניסו אירופאים בודדים לחדור לדרום הפנימי של מרוקו הם נאלצו להתחפש ליהודים או למוסלמים, משום שנשקפה סכנה לחייהם. החברות האירופיות (שהיו ממוקמות בערי החוף) נאלצו להפיץ את מוצריהם בעזרת הסוחרים היהודיים של העיר ושל הפריפריה.