ד"ר אלישבע שטרית מראכש ואגפיה – על הקשרים והיחסים שבין יהודי העיר ליהודי המחוז

הכשרת כלי קודש

בנוסף לתלמידים שבאו ללמוד תורה לשמה במראכש נמצאו, כאמור, גם צעירים שבאו להכשיר עצמם לתפקידי כלי קודש, כמו דיין, סופר, מלמד, שוחט וכוי, למקומותיהם. בראשית המאה העשרים הגיע מניינם של אלה למאה צעירים. להוציא את הסמכת השוחטים (להלן) לא הייתה למראכש סמכות פורמלית או בלתי פורמלית למנות את כלי הקודש על יישובי המחוז. אף על פי כן, הייתה לה השפעה לא מבוטלת על כך וזאת מעצם הכשרתם בישיבות העיר ובקיום הקשרים ביניהם, כי החכמים ששבו למקומותיהם המשיכו לעמוד בקשרי מכתבים (שו״ת) עם רבני העיר ודייניה. הם הפנו אליהם שאלות בתחומי החיים השונים, ביקשו את הדרכתם ודרשו פתרונות לבעיות קשות שהתקשו לפתור. באופן כזה המשיכו חכמי המרכז להשפיע על הנעשה במקומות הקטנים ובה בעת המשיכו החכמים המקומיים לקבל את מרותם של רבני העיר ולעמוד תחת השגחתם.

הכשרת שוחטים והסמכתם

 הדוגמא הבולטת לתפקיד שמילאה מראכש כמרכז להכשרת כלי קודש קשורה בלימוד השחיטה ובהסמכת השוחטים לתפקידם. בתחום זה הייתה למראכש אוטוריטה מוחלטת ומלאה על יישובי המחוז, כי לימוד השחיטה ובמיוחד הענקת תעודת הסמכה לשמש בתפקיד שוחט הוענקה אך ורק במראכש.

אם נניח למד השוחט אם נניח למד השוחט את המקצוע בכפר הולדתו הוא חייב היה לבוא למראכש. שם בדקו השוחטים המקומיים את שליטתו בהלכות שחיטה ואת מיומנותו המקצועית. אם נמצא ראוי הוא הוסמך על ידם לשמש בתפקיד וקיבל מהם תעודת הסמכה המעידה על כך.

תעודות הסמכה שהוענקו לשוחטים מהמחוז בתקופות שונות מלמדות שמסורת זו הייתה עתיקה. (אין יודעים מתי החלה). יתר על כן, אפילו בשנות החמישים של המאה ה-20 היא המשיכה להתקיים, כפי שמעיד הרב מכלוף אבו חצירה:

"ושנתמניתי לראב״ד ורב ראשי במראכש, ראיתי שהשוחטים הם תלמידי חכמים מובהקים במלאכתם, אין מה לדבר עליהם…למאות היו באים מהכפרים הסמוכים על מראכש וכך היה המנהג, שיושבים בבי״ד(=בבית דין) עד שהיו מוסמכים בעניים בדיקת והשחזצ הסכין.ויש שבאו ממקומותיהם אומנים ומלומדים ויש שהיו מתעכבים אצלנו עד לשישה חודשים. ואחרי שאנו רואים אותם, שהם אומנים במלאכתם אזי שולחים אותם אצל שוחטים ובודקים הקבועים בעיר ללמוד במקולין שחיטת בהמות גסות ודקות וללמוד אצלם גם כן הדינים והמנהגים . וכשהיו גומרים מלאכתם אצלם היו שוחטי מראכש סומכים ידיהם עליהם ומביאים מהם תעודות".

 התפקיד של הכשרת שוחטים והסמכתם- מינויים למעשה- ע״י המרכז במראכש לא נבעה מתוך סמכות פורמלית, מחייבת וכופה של המרכז על המחוז, כי מסגרת כזו לא הייתה קיימת. היא נבעה מסמכות בלתי פורמלית שנטלה לעצמה מראכש- סמכות שהייתה מעוגנת במסורת המקומית, ואשר התקבלה ע״י המחוז ללא עוררין. אם סרב שוחט לסור למשמעתה של מראכש הרי ששום כפר לא היה מעסיק אותו, כי איש לא היה אוכל משחיטתו.

סביר להניח שהדבר נבע בגלל כמה סיבות. ראשית, השוחט היה צריך לפסוק הלכה על כן הוא חייב היה להיות בקי בהלכות שחיטה ומומחה באומנות זו. לכן, ההכשרה חייבת הייתה להיעשות על ידי מומחים לדבר. שנית, לא כל יישוב קטן היה זקוק לשוחט מקומי קבוע. שוחט אחד המסובב בין הכפרים הספיק למלא את הדרישה. השוחט היה זקוק אפוא להסמכה ולאסמכתא על כשירותו מטעם רבנים מוכרים שאין מערערים אחריהם. רבנים כאלה נמצאו רק במרכז. כמו כן, הואיל ותפקיד השחיטה נשאר בידי אותה משפחה (או משפחות) מכוח החזקה שהייתה להם עליה, הרי שההכשרה ובמיוחד קבלת ההסמכה במרכז המוכר ע״י כולם היה אינטרס של השוחט, במיוחד אם מישהו ביקש לערער על סמכותו. ולבסוף בני המחוז קיבלו על עצמם את מרות המרכז במראכש באופן וולונטארי ולא מתוך כפייה פורמלית, משום שהם הכירו בעליונותו האינטלקטואלית המוחלטת.

המשמעות המעשית הייתה, שמראכש היא זו שמינתה את השוחטים על כל היישובים במחוז- תפקיד שהיו לו גם השלכות כלכליות וחברתיות.