היצירה הרוחנית בארץ ישראל-ש.בר-אשר

היצירה הרוחנית בארץ ישראל.

 היצירה של חכמי מרוקו בארץ ישראל בתקופה זו לא נשתנתה באופן עקרוני מן הספרות הרבנית במרוקו גופא,היא נפתחה רבות בטבריה ובירושלים, בעיקר בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. חכם אחד, רבי אליהו ילוז, כלל בספרו " יש מאין " בעיקר שו"ת שונים בהלכות אישות. שני חיבורים אחרים שלו הם " פתח אליהו " – החלק הראשון כולל דרושים, והחלק השני " זמירות ישראל " הוא פירוש על ספר תהילים – ו " מצוות ותורה " על ספר המצוות של הרמב"ם.

חכם אחר רבי שלמה טולידאנו 1835 – 1877 הוא מן העולים ממכנאס, הוא השאיר חיבור ספר שו"ת . כידוע, יצאו ממשפחה זו חכמים רבים. בן אחיו רבי יעקב משה טולידאנו 1880 – 1960 קנה את עולמו בפרסום מקורות, בספרו " נר המערב " על תולדות יהודי מרוקו בכלל, ועל רבניהם במיוחד. רי"ם טולידאנו כתב ספר שו"ת " שפע ימים " ו " הים הגדול " בארץ ישראל והקשרים שזו קיימה עם קהילות ישראל במזרח.

הוא גילה חוש ביבליוגרפיה ופרסם את " שריד ופליט ", אוסף מקורות, ביניהם מקורות על קבלה ושבתאות בקרב יהודי מרוקו, ועוד " אוצר גנזים ", " אפיריון ", ביבליוגרפיה של מפרשי התורה.

מושפעים מן האווירה המשיחית בטבריה ומן המפגש עם יהודי אשכנז פרסמו חכמי מרוקו בארץ כתבים ברוח זו : רבי אברהם בן יצחק בן סוסאן כתב שו"ת " פחד יצחק ", ואת " מעשה צדיקים " שבחים על רבי חיים אבוילעפיה ורבי חיים בן עטר, וכן " בית שלמה " תרגום לערבית של מנהגי איסור והיתר של רבי אלתר שלמה מאיר פרידמן. בחיבורים נוספים הוא אסף את דרשותיו לתורה " קנה אברהם " ו " לקט עני ", חידושים על התורה ועל מגילות אסתר ורות.

בירושלים סייע רבי רפאל משה פימיינטה, שבא מווזאן, בהדפסת השאלות והתשובות של רבי רפאל בירדוגו " משפטים ישרים ". חכם מערבי שפעל בטבריה גם הוא בזמן זה, רבי שמואל בן קיקי נולד ב-1919, פרסם " דרושים וחידושים " ו קודש ישראל " שניהם דרשות על התורה ותרגום לערבית של ההפטרות, וכן חיבר " ספר דוד " בחמישה חלקים על מסכת גיטין, כולם עדיין בכתובים.

מן הראוי להזכיר גם את רבי רפאל חיים משה בן נאים, שפעל בסוף המאה ה-19 בטבריה, אך את שלושים שנותיו האחרונות עשה בג'יברלטר, והשפעתו הייתה גם בצפון מרוקו.

כבר ציינו שחכמי מרוקו ביטאו את הגותם בדרך כלל בספרות ההלכה, הקבלה והפרשנות, מגמה שלא נשתנתה אף במאה העשרים. עניין מיוחד יש בספר " שרביט הזהב " של רבי דוד דאנינו, נולד בשנת 1901 מן העיירה בני מלאל, ובגלל החשיבות של ספרו לתולדות ההגות במרוקו, נצתיגו במקצת בהרחבה.

את ספרו הוא כתב עברית ובמקביל תרגמו לערבית יהודית, כנראה מתוך רצון שלא רק תלמידי חכמים יקראוהו, אלא גם בני העם. מצב יהוד אירופה בשנות השלושים משתקף יפה בדבריו. הוא פנה לבני קהילתו והוכיחם, שלא זו בלבד שאינם חוששים ממה שמתרחש באירופה, אלא כל עניינם , להיטיב אדמת נוכרים בניינים מפוארים, מה שמעיד לדעתו שזיקת רוב הקהילה לארץ ישראל הייתה רק מן השפה ולחוץ, הטפה שמצינוה גם אצל רבי רפאל בירדוגו הגדול.

כמו כן הוא מתח ביקורת על המתירנות שפשטה בחברה העירונית שהתפתחה בימיו במרוקו. בספרו השני " רסיסי לילה " שנכתב בשנת 1940 הוא הסביר שהעוון שבעטיו נחתו הגזירות על יהודי גרמניה היה משום " ששלח להם הבורא על ידי נביאו האחרון " הרצל ", וגם כן באה הפקידה – זיכרון לגאולה, בלשון המקרא – על ידי הצהרת בלפור, והיה זמן בידם לצאת קודם שיהיה עיכוב מצד הממשלה, ואחר שלא יצאו לכן נענשו, וגם כלל יהודי אירופה לא רצו לעלות. בדברים אלה השתקף חלק מן היחס של חכמי מרוקו לציונות, מתוך זיקה מסורתית לארץ ישראל ובשימוש בצירוף " הנביא הרצל ".

היצירה העממית הדתית

כעשרים וחמש חוברות וספרונים נמצאים בספריית מכון " בן צבי ". כמניין חוברות עוסקות במחזור השנה  היהודית, עוד כמניין, במחזור החיים היהודיים, ועוד 3 – 4 חוברות בפילוסופיה, בהיסטוריה ובהווי עממי. אך לבד מחלוקה תימאטית זו, שאלה היא אם יש לה משמעות אחרת.

אפשר שנכון יותר להתרכז בחלוקה על פי מקורות יצירתה ותפקידה החברתי. בחוברות של מחזור השנה בולטים מנהגים בהשפעת הקבלה, אם בתיקון חצות שנהגו לומר אותו כחלק מן הבקשות בחודשי החורף ואם כהקדמה לסדר הסליחות בחודש אלול ובעשרת ימי התשובה.

היו קהילות, למשל, במחוז תאפילאלת שנהגו לומר את תיקון החצות בבין המצרים קרוב לחצות היום. הקובץ " חצות לילה אקום " נדפס לראשונה בשנת תק"ן,כלומר בשנת 1790, ואפשר שזה היה בהשפעת מוראות שלטון הסולטאן יזיד וגזירותיו, ואירוע זה נתן ביסוס מחודש למנהג שהיה קיים עוד בתקופה קודמת. עד היום ישנם חכמים ובני העם שנוהגים לומר את התיקון.

שתיים מן החוברות בפריית בן צבי הן " מגילות אסתר " שבגלל היקפה המצומצם נהגו להדפיסה בחוברת נפרדת לכל קהילות ישראל. בדרך זו נדפסה " מגילת היטלר " ו " מגילת המלחמה " על מלחמת העולם השנייה : ההיסטוריה הייתה רחוקה מעולמם העממי של בני היהודים במרוקו, והדרך היחידה להביאה בפניהם הייתה בסגנון מקראי ובפרט בסגנון מגילות אסתר ואיכה.

ייחודי הוא השפעת פרקי אבות על הווי בית הכנסת בתקופה שבין פסח לשבועות, וכיוון שלא היה כלול סדר זה בסידורים כמו באשכנז, הודפסו פרקים אלה בחוברות מיוחדות.

השפעת הקבלה ניכרת גם ב " שמות הייחוד " המרובים הנאמרים לפני קיום מצוות שונות, מנהג הרווח המיוחד בחג תשרי, ומכאן הצורך ב " סדר ימים נוראים ", סדר שאינו ידוע במקומות אחרים. משמעותיים יותר הם " שבחי פסח , המשקפים מציאות היסטורית ארוכה יותר. כידוע, על פי קטעים שנמצאו בגניזה ועל פי כתבי יד ממרוקו נהגו לומר תרגומים מיוחדים להפטרות החגים, בחינת אחד מקרא ושניים תרגום.

בימי הביניים שימש תרגום זה לארמית, אך עוד במאה העשירית צמח הצורך לתרגם לערבית טקסטים מסוימים בתפילות. בצפון אפריקה נקרא תרגום זה " צ'היר ", ובלשון המהדרים והמדפיסים " שבחים. שני המונחים מצביעים על פירושים שונים למנהג, אך הם משלימים זה את זה. השבחים לפסח או לשמחת תורה העלו על נס את מעלותיהם של ישראל ומשה רבנו, ואילו הצ'היר בא לפרש, להסביר ולבאר את הספונות שיש לא רק במקרא אלא גם בתרגומים לארמית שברבות הימים גם הם הפכו למקודשים.

יתרה מזאת, תרגומים אלו סיכמו מדרשים ופיוטים קודמים שהרחיבו את הפסוק מעבר לתרגום המילולי. בהבדלים שבין מהדורות שונות של " שבחים ", יש אפוא לא רק צרכים מתחדשים בתקופות של ריבו המתפללים, אלא גם תרגומים על פי מסורות מקומיות.

במהדורת ליוורנו, למשל, משתקף כתיב מלא יותר במונחים מסוימים לעומת מהדורת ג'רבה. אבל את ב " שרח ,, התרגום לארמית, שונה לפעמים : " לעולמים " מתורגם  " לעלאמיין " לעומת  " לאבד "  

ביצירה העממית תופסת מקום מיוחד השפה הזרה, תהיה ז וערבית יהודית בחוגים אחרים, או צרפתית בחוגים אחרים. מאלף הוא התרגום של התורה עוד בשנת 1854 לערבית יהודית, דא עקא זו גבוהה ומליצית, פיוטית למדי וזרה לקרוא או לשומע העממי, שכן היהודים דיברו בשפה זו ב " תור הזהב " בימי הביניים.

לא ברור, מה ראה המתרגם לחדש לשון שנעלמה מן העולם. ואפשר שהוא טקסט עתיק והעתיק אות ככתבו וכלשונו. דומה, שהתרגום לצרפתית היה אקטואלי יותר, אלא שהתעוררה בעיה אחרת, האוכלוסייה שאליו היא כוונה הייתה משכילית וחילונית ותוכניהם של מקורות יהודיים מסורתיים היו טרחניים בעיניה.

יוצאת מן כלל זה הייתה, כנראה, החוברת על טהרת המשפחה בגלל שמירת אופייה האדוק. ואכן חוברות רבות, שהודפסו בתקופה זו, במרוקו גופא, הופנו ל " שומרי אמוני ישראל " בוגרי תלמודי תורה שהיוו את שכבת כלי הקודש של הקהילה ולחברות ואגודות שונות : " חסד ואמת ", " תענית דיבור ", " ברית מילה וכיוצא באלה. לתחום זה שייכים " ספרי גורלות שהיו בידיהם של בעלי שם פותחי גורלות וכותבי קמעות.

כתיבה החורגת מן המנהג הדתי הייתה מועטה ביותר, לפחות על פי המדגם המצוי בידינו. אגדת לידתו ומותו של משה רבנו לא היה מקורית, אלא העתקה של ספר מוסר מן המאה ה-17, גם מכתבים של האדמו"ר מלובביץ הייתה יוזמה מן החוץ. ניסיון בודד לכתוב יצירה עממית מקורית הוא התוכנית האוטופית של מכלוף אביטאן לסדר עולמי חדש שרב בו התמים והדמיוני על פני הריאלי ההיסטורי.