המאבק בגילויים אנטי יהודיים בעיתונות המרוקאית בשנים 1963-1962 מאת יגאל בן־נון

באותו גיליון הציע המשפטן קרלוס דה נזרי לעודד את ההורים להתלונן על ניצול קטינות אם מדיניות האסלום תתחדש. לשם כך יש להסתמך על סעיף 290 בחוק הפלילי המרוקני ולפנות לבית המשפט העליון: "שופטי בית המשפט יוכיחו את עצמאותם אם יענישו כהלכה את הניצול הבלתי חוקי". מזכיר מועצת הקהילות דוד עמר וחבר מועצת העיר קזבלנקה מקס לב דרשו מן השר אלפאסי שיכחיש את דבריו על היהודים שהם ד'ימי. הם פנו לעזרת דעת הקהל במדינה וביקשו גם לכנס את מועצת הרבנים בראשות הרב שאול אבן-דנאן, שלא התכנסה זה זמן רב. ביטאונה של מפלגת השמאל אתחריר (השחרור) פרסם גרסה משלו על ההתאסלמויות בעידוד יריבו הפוליטי. לדבריו, הצעירות היהודיות מתאסלמות כדי לזכות בדרכון מטעם משרד "סי עלל" (האדון עלאל) כדי לעלות לרגל לכאורה למכה ותחת זאת נוסעות לישראל.

המשפטן קרלוס דה נזרי נדרש אף הוא לבעיה מטרידה זו. לדבריו, ילדות יהודיות נחטפות באורח מסתורי ומובלות לאזור מגורים מוסלמי, שם כופים עליהן להינשא ולהתאסלם. בגלל פרסומים אלה הציף גל פחדים את הקהילה שהרגישה חסרת אונים. דה נזרי טען שלקהילה אין אמצעי הגנה יעילים שכן אין מענה בחוק המרוקני לבעיה זו והשופטים פוסקים כראות עיניהם. לכן אין ברירה אלא לקוות שהבעיה תיפתר לפי אמנת האו"ם לזכויות האדם שמרוקו חתומה עליה. לדבריו הרצון להגר בקרב היהודים מעולם לא היה כה חזק. הוא הזכיר את סיפורה של הצעירה סול (סוליכה) חתשואל שנחטפה וגוירה בראשית המאה בפאס אך המשיכה לשמור על דתה בסתר. עקב התעקשותה לשמור על יהדותה ערפו את ראשה בכיכר העיר. "סוּליכּה הצדיקה" נעשתה לסמל ולאגדה בקרב יהודי מרוקו.

פקיד מרוקני בכיר טען בפני נציגי הקהילה שהיהודים אינם מוחים כאשר יהודיות מתחתנות עם נוצרים אך נזעקים בעת חתונה עם מוסלמי. עיתון הקהילה השיב שהם מוחים מפני שמדובר בקטינות שגילן מתחת לגיל עשרים. נציגי משרד הדתות השיבו שהאסלום נעשה בהסכמה, ללא לחץ ותוך מודעות מלאה של הנוגעים בדבר. כיוון שאלפאסי לא מצא לנכון להכחיש את דבריו, פרסם עורך ביטאון הקהילה ויקטור מלכא מכתב גלוי לשר. הוא הכחיש את הידיעה כאילו ראשי הקהילה מתכוונים לתבוע את העמדתו לדין ושאל אם בא הקץ לתור הזהב מתקופת אלוִיפאק (ההבנה היהודית-מוסלמית) אחרי העצמאות. אמנם בפועל זוכים היהודים לשוויון זכויות מלא, אך דברי השר עלולים להסית להידרדרות המצב. העורך הזכיר את הצהרתו של המלך חסן השני בהיותו יורש העצר: "אין אני רוצה לשמוע על מוסלמים ויהודים אלא על מרוקנים בלבד".

עלאל אלפאסי לא מצא לנכון להכחיש את דבריו, אך בהמלצת מנהיג מפלגת השמאל, עבד ארחים בועביד הזמין את ויקטור מלכא לשיחה. מלכא חשש מאוד מפגישה זו עם מנהיגה ההיסטורי של האסתקלאל שהיה סמל האיום על היהודים. הוא חשש ממעצר, אך אזר אומץ ונפגש עם השר. בפגישתם, שנמשכה חמישים דקות, טען אלפאסי שמשרדו אינו עוסק בתעמולה אלא בפרסום המידע שמוסרים לו בתי הדין של הממלכה. אין הוא מתנגד להמרות דת מרצון של שני הצדדים כמו במקרה של ז'אן בן עבד אלג'ליל שהמיר את דתו והפך לכומר. היה גם צעיר מוסלמי בן 18 מפס בשם בן זכיר שהתגייר ואיש לא מחה על כך. השר חזר על עמדתו לשוויון זכויות מלא לכול. אין שני סוגי אזרחים יש רק סוג אחד, המרוקני, ואין אפליה גזעית במרוקו כיוון שהיא מנוגדת לטבעו של העם המרוקני ולמנטליות שלו. כראיה הוא הזכיר את מספר הפקידים הבכירים היהודים במנהל המדינה. יתר על כן, על בסיס עקרונות החופש והדמוקרטיה המנחים את דרכו אין הוא מתנגד לזכותם של יהודים לעזוב את מרוקו אם רצונם בכך.

בסוגיית הד'ימי אלפאסי לא הכחיש את דבריו אך ציין שאין להבין לא נכונה את המושג ואין לראות בו פגיעה, שכן בחוק האסלאמי יש לד'ימי זכויות יתר שלא מוענקות לשאר האזרחים. הלא מוסלמי המבקש לחיות בקהילה המוסלמית מוגן על ידי הד'ימה שמשמעותה התחייבות המדינה המוסלמית, בשם האלוהים, להגן על זכויותיו החברתיות והדתיות של המיעוט. בשל כך אין מחייבים את אנשי המיעוט להילחם לצד המוסלמי במלחמת מצווה אם הם לא רוצים בכך. הד'ימי משלם מס למדינה המוסלמית ומקבל את אותן זכויות וחובות כמו המוסלמי. אף שהחוק האסלאמי התפרש לרעה על ידי נציגי הקולוניאליזם, העולם המוסלמי תומך מרצונו בתאוריות המודרניות של מושג האזרחות הכולל מיזוג כל יסודות האוכלוסייה בקהילה לאומית אחת