השירה העברית במרוקו-חיים זעפרני
אפשר לומר, כי קיים תהליך של אקטואליזציה של המסורת. מסורת זו, יש לה משמעות בהווה, נוסף לה מימד של עדות, ושמור לה תפקיד חשוב, לשקף את המציאות האקטואלית. מציאות ההווה היא גם תמונת העבר, תמונת המסורת, אך היא גם שבה ומושלכת אל העבר, באופן שעבר והווה משמשים ביצירה בערבוביה. ממחישה זאת יפה הקינה, שאת מבניה ננתח ביתר פירוט בהמשך. היא מביעה את כאבו של הלב היהודי על הטרגדיה הנוראה בעבר הבלתי־נשכח, אך גם את מצוקת ההווה.
במאמרו של פאול זומתור, ׳Topique et Tradition׳ שהוא חלק מתוך ׳מסה על הפואטיקה של ימי הביניים׳, דומה שמצאתי הד לנסיוני שלי עם השירה היהודית במרוקו, ובמיוחד עם הקצידה היהודית־הערבית. אשתמש כאן בכמה מטיעוניו. ׳הניתוח, אומר המחבר, מגלה את קיום המסורת בריקמת היצירות, בכך שהוא מבודד אלמנטים, השבים ומופיעים בטקסטים שונים, כאותות בעלי משמעות… קיים יחס של שותפות פעילה, הקושר כל היגד לטקסט דמיוני רחב ואובייקטיבי של המסורת׳. עולם המסורת הזה, שהוא תחום ההתייחסות, מהווה מעין ׳מקום משותף׳ למחבר ולשומע (או הקורא), מיגוון נרחב של אופני־הבעה, שמציינים אותם במונחים: נוסחאות, דימויים, קלישאות, מוטיבים… מוסכמות הנוגעות לסימון תופעות הטבע, לרגשות אנושיים, לגילים שונים, לשיפוט אסתיטי ומוסרי ובעצם, כל התנאים והנסיבות של הקיום. הTOPOIהמושרשים ביותר בפראקטיקה הספרותית, מופיעים במקומות מוגדרים ביצירה, ובעיקר בפתיחה ובסיום. הם נמצאים בה בכל המישורים: במישור צורת ההבעה — כמודלים לשוניים או תחביריים, בדרגת הסתברות גבוהה, כשלעתים הם מחוברים ביניהם, או בתבניות ריתמיות: במישור התוכן — במוטיבים (יחידות תימטיות מינימאליות); כסימנים — ובתור שכאלה הם ממלאים שתי פונקציות חשובות: מחד גיסא, הם קובעים את השתתפותם של המחבר ושומעיו־קוראיו בעולמה של יצירה המשותפת להם, ומאידך גיסא הם נושאים בחובם, באמצעות צירופיהם, את החוט המנחה של היצירה, את בסיסה. בין אם הם לשוניים ובין אם צורניים־פיגורטיביים, ׳TOPOI׳ אלה יכולים להיחשב כצורות הנוטות לרכז משמעות ברמה גבוהה ביותר: כוחם המרמז הוא כמעט בלתי מוגבל, בכך שכל מציאות שהיא כלולה בהם עד כדי הזדהות עם הסוג, שהיא שייכת אליו. הם פועלים כאסמכתאות, המפנות אותנו אל מעבר לגבולות הטקסט, אל חטיבה מוגדרת (המסורת), המצויה למעשה כל־כולה בטקסט.
פנייה שיטתית זו למסורת, המתגלה בתהליך היצירה ובשיטותיה, בהתייחסות החוזרת ונשנית לאותם נושאים, למלים, בקדימה הניתנת לדגמים ולמודלים של ׳הראשונים׳ יכולה להיראות מוגזמת. אכן, לעתים קרובות ספרות זו היא נושא לזלזול, כאילו כל־כולה מיקשה אחת של זכרונות, מליצות, חיקוי.
אינני עומד בפני הפיתוי להזכיר בהקשר זה את גישתו של עגנון, כפי שהיא מופיעה באחת מיצירותיו האחרונות. הסופר מלמד בה זכות על השאילות המופיעות בספרות ובשירה העברית:"
…לא כשאר הלשונות לשון עברי ולא כשירה הלועזית השירה העברית. אילו מצאנו בשיר לועז צירוף של שלוש ארבע תיבות שהן ידועות לנו ממקום אחר, מה היינו אומרים, יוצא הוא בכלים שאולים, ואילו בעברית כל המרבה בצירופים ידועים הרי זה משובח. לפי שאין העברית לשון מדוברת וכל קנייניה משופעים בספרים, בהכרח מי שנוטל דבר מלשון הספר ונותנו בספרו נותן לו חיים חדשים שמולידים והולכים בצלמם ובדמותם.
האם יש כאן משום סניגוריה על הפלגיאט, או שמא הוא טוען, כי יש לראות בכל חיבור עברי מורשת לכלל היהודים, וכל סופר יכול לעשות בה כרצונו, כאילו יש לו עליה חזקה. האם אין בכך מעין כבוד, שחולקים למחבר ראשון, שנותר עלום־שם ? והרי זו תופעה כה שכיחה במכלול הספרות המסורתית.
פלגיאט – ז') גניבה ספרותית, שימוש לא מורשה ביצירת סופר אחר, מעבר על זכות היוצר.
- מניעי היצירה הפיוטית: הבעיות המעסיקות את המשורר
נראה לי שהשרטוט הסכמאטי והפורמאלי שהתוויתי עתה, הנוגע לתפקיד המסורת ביצירה הפיוטית, יוכל לשמש מסגרת למחקר אובייקטיבי של המסורת הפיוטית העברית עצמה, למן התחלות הפיוט(המאה החמישית) ועד לחיבורי ישראל נג׳ארה (המאות הט״ז והי״ז), מה שמכנה פרופ׳ א׳ מירסקי ׳שרשרת השיר׳. מחקר זה נראה לי בעל חשיבות רבה, שכן מעבר לנושאו, הוא תורם תרומה בלתי מבוטלת להכרת מבניה של השירה היהודית במרוקו; נוכל להיווכח עד כמה חבה זו האחרונה למסורת וניטיב להבין את מניעי מחבריה ואת הבעיות שהעסיקו אותם.
הכרת המסורת הפיוטית והשימוש בה כאמצעי של יצירה תורמות כשהן לעצמן לשמירתה¡ האמצעים והמטרה נפגשים, אם כן, בנושא אחד: שימורה של מורשה הוא המניע היסודי של כל יצירה ספרותית והעיסוק העיקרי של מחבריה. כבר בתקופה קדומה של ההיסטוריה היהודית נועד הפיוט הארץ־ישראלי למלא פונקציה עיקרית זו, דהיינו: שימור ומסירה של כלל יצירת היהדות.
ברמה זו דווקא חשוב לחפש בראש ובראשונה את המניעים ליצירה הפיוטית היהודית במרוקו. יצירה זו, כיצירת הקהילות האחרות בגולה ובארץ־ישראל, הינה דתית בעיקרה (להוציא כמה חיבורים בעלי אופי מעין חילוני, המתגלים גם הם בניתוח כבעלי נטיות דתיות). בדרך כלל היא יונקת את השראתה מלהט האמונה: היא ספוגה כולה יראה ומופרית מתוך זיקותיה ההדוקות לערכי היהדות העיקריים ולנושאיה הראשיים של ההגות היהודית. זו מעין תפילה מתמדת, בין אם יש בה משום תחינה, בקשה או תוכחה, ובין אם היא ׳אהבה׳, ׳קינה׳ על חורבן האחדות הלאומית ועל הגלות, או שירה על תקוות משיחיות ב׳גאולות׳ והשבת עטרת־דוד ליושנה. שירה זו היא בראש וראשונה ליטורגית ונועדה לצורכי בית־הכנסת, בין אם היא שירת תהלים, בין אם שירה מדוקלמת ובין אם זו — השכיחה ביותר — הזמר והמוסיקה. שירי־השבח, המוקדשים לנדבן, או אלה שחיבורם הוזמן על־ידי אחד מנכבדי הקהילה, הקינות שנתחברו בעקבות פטירה — גם הם, לבד משירים בודדים, מעוגנים היטב בעולם התפילה והליטורגיה, וביטויה ההולם הוא בין כותלי ביתה כנס ת.
המשורר היהודי במרוקו איננו דואה על כנפי דמיונו במרחבי העולם, באופקים נעלמים. הוא איננו מתענג על יופיו או על קשיותו של הנוף, על גוני השדות וצחיחות האדמה: נופיו הם פנימיים, הם הלכי־רוח, מחשבות תיאולוגיות ולבטי־נפש — אלה תופסים בשירתו את המקום שממלא הטבע בשירה אחרת: כאן מוגבל הטבע לתחומיו הצרים של המלאח.