התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל

ההנהגה הרוחנית

במקביל להנהגה הצבורית שעסקה בעניני חולין, היתה גם הנהגה דתית־רוחנית אשר בראשה עמדו חכמי ורבני הדור. לא לכולם היה מעמד סטטוטורי פורמלי. הם זכו להכרה בזכות סמכותם הרוחנית וההלכתית הודות לידיעותיהם המופלגות בתורה בש״ס ובפוסקים. רק לדיינים ולחברי בתי־הדין היה מעמד סטטוטורי. בערים קטנות כיהן דיין יחיד ואילו בקהילות גדולות ישבו על כס הרבנות שלושה דיינים ובראשם אב בית־דין. ציינו לעיל שבשטח השפוטי נהנו היהודים מאוטונומיה פנימית מלאה. הדיינים עסקו ופסקו בעניני אישות, דיני ממונות ובענינים פליליים. סמכותם לא הוגבלה רק לתחומים שפוטיים אלה. הם פעלו גם בתחומים הקשורים בחיים החברתיים והרוחניים של הקהילה. הם חוקקו חיקוקים, תקנו תקנות, גדרו גדרים וסייגו סייגים. הם הטילו הגבלות ,על חיי מותרות. תיקנו תקנות עד סעודות ראותניות, הוצאות מופרזות על משקאות ועל אוכל בחתונות, בחגיגות בר־מצוה ובשמחות משפחתיות. הטילו סייגים על הנשים למעט בנשיאת עדיים עשוים מזהב וכסף לבל ימשכו תשומת לב, מפני ״שעיני הגויים רואות וכלות״, וגם כדי למנוע תחרות בין שכבות העם ובעיקר כדי שהמשפחות ״הלא משופעות״ לא יכנסו לחובות ״כדי שישוה עצמו (ראש המשפחה) במעשיו גם למשופעים״.

רגישותם לחינוך ילדי ישראל היתה גדולה. הם נדרשו לבעיות חינוך הדומות לאותן בעיות העומדות גם בימינו על סדר יומה של מדינת ישראל העצמאית, ותיקנו תקנות בהתאם, כגון בעית ״הנשירה״ מבתי־ספר. גם אז נמצאו הורים שהעדיפו לשלוח ילדיהם בני השש והשבע ללמוד מקצוע לפני שלמדו קרוא וכתוב ולפני שלמדו להתפלל. נביא כאן קטעים מאחת התקנות כדי להבין את רגישותם לנושא חינוך ילדי ישראל:

׳בבית ישראל ראיתי שערוריה שמפני דוחק השעה בני אדם מוציאים את בניהם בבית הספר כבר שית כבר שבע (כבני שש ובני שבע) ומשכירים אותם לאומן ללמדם מלאכת… ועדיין אינם יודעין לקרות קרית שמע ולהתפלל, ובמקום שיהיו מתגדלים בין ברכי חכמים… הם גדלים בשטות ופריצות, כשמגיעים לפרקם פורקים עול מלכות שמים מעליהם … לכן על זה פקחנו עינינו ולבנו וחוקה חקקנו וגזרה גזרנו בגזרת עירין … ובמימר קדישין … שאין לשום אחר משאר בעלי אומנויות לקחת ילדים ונערים מנוערים מן המצוות לעשות מלאכתן לא בשכר ולא בחינם בשום אופן בעולם מהיום הזה והלאה עד שיתחנכו במצוות ציצית ותפילין.״ כלומר עד גיל 13. והתקנה מסתיימת בנקיטת אמצעים עד העברין וברכת עדוד למקיימי התקנה. ״וכל העובר על דברינו ילכד במצודת החרם ושומע לנו ישכון בטח ושאנן בפחד רעה.״

הרגישות לבעיות החברתיות של התקופה לא היתה נחלתם של נושאי המשרות הרשמיות בלבד כגון הרבנים והדיינים, אלא גם של תלמידי חכמים ומשוררים שהגיעו לעמדות השפעה וסמכות הודות לחיי המופת שלהם וזכו לתהילה בזכות אישיותם וענותנותם. בזה היה ר׳ חיים אבן־עטר ״הזקן״(סבו של ״אור החיים״) שלא נשא במשרה רשמית וכזה היה המשורר ר׳ דוד חסין שעל שירתו התחנכו בני דורו. שירתו נתנה לא רק ביטוי לכסופים ולערגה של בני הדור לגאולה אלא גם היתה ספוגה אהבת ישראל.

כרועים רוחניים של הדור הם דאגו גם ללימוד וחינוך מבוגרים. לשם כך הם הנהיגו ״ימי הסגר״בהם היו מסתגרים למספר ימים ומקדישים זמנם לדברי מוסר וללימוד תורה למבוגרים. המשוררים שבהם חיפשו שיטות לימוד פדגוגיות ודידקטיות כדי להקל על ההמון המבוגר ללמוד ולקלוט ביתר קלות את המעוות, החוקים והמשפטים. לשם כך הם פיתחו את ״השירה הדידקטית״. צורת ביטוי זו המוגשת בחרוזים באה למסור את מכלול המצוות והמסורות שנתקדשו בעם במשך דורות, בצורה מושכת ופופולרית. הם השתמשו בחרוז כאמצעי עזר למסירת ידע במדעי דת ובמצוות עשה ואל תעשה.

הצטיינו במלאכה זו משוררים רבים מבני התקופה והצליחו לפשט את הדברים שנחשבו מסובכים ולהנחיל אותם לצבור הרחב.

ר׳ סעדיה אבךדנאן בתב את שירו המונומנטלי ״שיר גדול״ – מעין קודיפיקציה חרוזה של ששה סדרי משנה על ששים ואחת מסכתות, חמש מאות עשרים ושנים פרקים וארבעת אלפים ושלוש מאות הלבות – במטרה להקל את לימודם. ר׳ יהודה אבן־עטר (מוהריב״ע) שהזכרנו לעיל כתב את הלכות שחיטה ובדיקה בחרוזים תחת השם ״שיר מבתם״. ר׳ עובד אבן־עטר, בנו של מוהריב״ע חיבר הקדמה ודברי הסבר ל״שיר מכתם״. ר׳ דוד חסין בעל ״תהילה לדוד״ חיבר גם הוא שיר ארוך על ״הלכות שחיטה וטריפות … כאשר עיני הקורא מישרים תחזנה״ ושמו ״ספר מקומן של זבחים״. כן אנו מוצאים בספרו ״תהילה לדוד״ שיר בשם ״תפילה לדוד״ (שם, ע׳ ס״ב) אשר כותרת המשנה שלו היא ״אזהרות״, ״מיוסדים על הלכות ציצית ותפילין וברבות השחר … ועל שלוש עיקרי הדת.״