חינוך נשים יהודיות והשכלתן בימי הביניים בארצות האסלאם והנצרות- יהודית ר׳ בסקין

הורים שרצו כי בנותיהם תדענה להתפלל, נהגו לשכור מורה פרטי, ולעתים מורה פרטית. בעוד שמכתב מן הגניזה מזכיר נערה שהלכה לבית הספר עם אחיה הלא־ממושמע, ראה גויטיין כאופייני יותר מכתב שכתבה אשה שהיתה ממונה על יתומות, ושהציעה לשכנן בביתה של אשה מסוימת, שתורה להן את מלאכת הריקמה: ״ויבוא נא אל הבית מי שילמד אותן את התפילות ולא תגדלנה כמו בהמות ולא תדענה שמע ישראל״.

לעתים, מורה אחד היה מלמד קבוצת נערות. שאלה שנשאלה לרמב״ם מתייחסת למורה סגי־נהור באלכסנדריה שלימד בנות קטנות להתפלל – כיוון שהיה עיוור, יכלו הנערות להסיר את צעיפיהן בשעה שלמדו אצלו. התשובה עוסקת בשבועה שנשבע המורה, ואשר עליה התחרט, שלפיה הוא לא ילמד את בנותיו של פלוני, שהיו לו דין ודברים עימו. נאמר בשאלה כי ״אין ממלא איש מקומו בלימודו, והפסיד הטובה שהיתה באה מאלו ומאבותיהן. דומה כי המורה חשש מתחרותן של מורות, שכן נאמר בשאלה כי ״אין תועלת שתלמדנה נשים, הואיל והנשים מלמדות טעות״. הרמב״ם התיר למורה לחזור בו משבועתו ולשוב ללמד בנות אלה, מבלי להתייחם לעניין ערכן היחסי של מורות.

לנשים שלימדו מיומנויות ממיומנויות שונות לא היה כנראה כל מקור הכנסה אחר. כפי שכותב גויטיין, ״הוראה בידי נשים היה כנראה ניסיון נואש להתקיים, יותר משהיה ביטוי לכמיהה לצורת קיום נעלה יותר״. רוב הנשים שתוארו כמורות לימדו את מלאכת הריקמה והתפירה; והיו אלה הישגים רבי חשיבות, מאחר שציפו מנשים נשואות מכל רובדי החברה היהודית כי ישתכרו למחייתן ממלאכתן.

בעוד שלעתים קרובות מאוד מורות לענייני דת לימדו נערות באופן פרטי את התפילות, הרי שלעתים מורות אלה לימדו גם בבתי ספר יסודיים לבנים. מורה למקרא(״מעלמה״) היתה על פי רוב קרובת משפחה של בעל בית הספר. היא פעלה ככוח עזר, כשמרטף, ואף כמנהלת, הנושאת ונותנת עם האמהות על מחירי ההוראה ועל ענייני מינהל נוספים. מכתב על תלמיד בעייתי מזכיר אגב אורחא כי בבית הספר לימדו מורה ומורה: האחרונה ניהלה את בית הספר בהיעדרו של המורה, והיא היתה משלימה עם התנהגותו הגרועה של התלמיד ואף מגינה עליו מזעמו של המורה.

שתי תשובות מאת הרמב״ם מספרות על אשה שבעלה נסע לארץ אחרת לתקופה ממושכת, למסחר. האשה לימדה נערים והיתה עצמאית מבחינה כלכלית, בתחילה כמסייעת לאחיה ואחר כן בעזרת שני בניה. כעבור שנים מספר שב בעלה, ודרש כי האשה תוותר על ההוראה, בטענה שעבודתה פוגעת בכבודו, וכן משום שלא יהיה לו מי שישרת אותו. הבעל ביקש שאם אשתו לא תישמע לו, הוא יורשה לשאת אשה שנייה על פניה, אפשרות האסורה לו על פי כתובת אשתו. האשה טענה כנגדו שבעבר לא יכלה לסמוך על בעלה שיפרנסנה – ואף הסבירה: ״אין פרנסתי כשאר הפרנסות אשר אם אעזבן היום אשיגן מחר, אך אם אעזוב התלמידים אפילו יום אחד, אשוב ואבקשם ולא אמצאם לפי שאבותיהם יובילום לבתי תלמודי תורה אחרים״. הרמב״ם השיב שככלל ״יש לבעל למנוע אשתו מללמד מלאכה או קריאה״, כלומר שזו זכותו. ברם, בעל שאינו מספק את צורכי אשתו, כופין אותו לגרשה, ואף לפרוע לה את התשלום ״המאוחר״, דהיינו החלק השני של תשלום הכתובה. ברם, הרשות בידיה לוותר על ״המאוחר״ ולהתגרש ממנו בעל כורחו, כנראה בצורה קלה או מהירה יותר: אם כן תנהג, ״תשאר ברשות עצמה, תלמד מי שתרצה ותעשה מה שתרצה״.

התייחסויות עקיפות למורה אחרת מופיעות במכתב מן הגניזה, בו מכונה איש ששמו אבו אלמנצור ״בן המנהלת״ ב״בית הכנסת של המורה״. מאחר שהמקום שנועד לכתיבת שם אביו של אבו אלמנצור נותר ריק, סביר להניח כי אמו חייתה ללא בעלה, וכי היתה משכילה דיה כדי לנהל בית ספר ולהציל את משפחתה מרעב.

מלבד מורות, מוזכרות בתעודות הגניזה גם רופאות, ובפרט רופאות עינים. ברם, גויטיין הזהיר כי נטעה אם נניח כי היו אלה נשים משכילות במובן המודרני: ״כיוון שאלה שנזכרו השתייכו לשכבות החברתיות הנמוכות, הרי שבוודאי לא חזו מבשרן את תקופת החניכות היקרה של הרפואה המדעית, אלא היו בעלות מקצוע שידיעותיהן וכישוריהן באו להן מן המסורת״.

נשים משכילות היו כמעט תמיד בנות למשפחות עשירות, משכילות ובעלות השפעה פוליטית; וכבר הזכרנו את בתו של הגאון רב שמואל בן עלי. גויטיין הזכיר את השיר שיוחס לדונש בן לברט (חי באמצע המאה העשירית), שכתבה אותו, כפי הנראה, אשתו, וסבר כי מי שכתב ״שיר קצר ומקסים״ זה חייב היה להיות אמון על שירת הקודש. ואף על פי שאי־אפשר להוכיח כי אשתו של בן לברט אכן כתבה את השיר, הביע גויטיין את אמונתו כי היא היא המחברת, בשל עומק הרגשות האישיים המובעים בו.

קַסמוָּנה, אשה נוספת משיכבת העילית של החברה היהודית, הפעם בספרד, ידועה משלושה שירים ערביים שנכללו באסופה הימי ביניימית של שירת נשים בערבית. בעוד שידוע ומפורסם כי גברים יהודים רבים היו בקיאים בתרבות הערבית המדעית, הפילוסופית והתרבותית, הרי שלבד משירים אלה לא הגיעתו תעודות אחרות המעידות על כן שנשים יהודיות נחשפו במידה משמעותית לשיח למדני זה או שנטלו בו חלק. בקובץ כתוב כי קסמונה למדה לכתוב שירה מאביה, אסמאעיל אבן בַּגְדַלָה, שהיה אף הוא משורר; במחקר התקבלה הדעה כי קסמונה היתה בתו של ר׳ שמואל הנגיד (1056-993). לנגיד היו שלושה בנים ובת, והוא הורה לילדיו את מלאכת השירה, אך אפשר שלא כך רכשה קסמונה את אמנות השירה: גויטיין הציע כי קסמונה, כבתו של מנהיג כה נכבד, חשה בנוח בקרב נשות החצר המוסלמיות, שבוודאי כמה מהן ידעו קרוא וכתוב, ואולי אף היו מלומדות, ובדרן זו נחשפה לשירת החול הערבית, ושיריה מצאו את דרכם לקובץ ערבי־מוסלמי.

למדנות שכזו היתה חריגה בקרב נשים יהודיות בחברה המוסלמית. אן גם אם רוב הנשים היהודיות לא זכו להשכלה, תעודות הגניזה מגלות כי הן העריכו מאוד את החינוך, שהרי הן עשו כל מאמץ כדי לקדם את חינוך בניהן, גם אם הדבר חייב קרבן כספי גדול. במכתב אחד מסופר כיצד הניחה אשה אחת את בעלה באלכסנדריה ועקרה לקהיר כדי להעניק לבנה חינוך מעולה: מכתב אחר מספר על אלמנה באלכסנדריה שעשתה ככל יכולתה כדי להבטיח שבניה יוכלו ללמוד. במכתב מלא תחנונים ביקשה אשה מר׳ דוד בן יהושע הנגיד, ששימש בנגידות במצרים בשנים 1367-1356, כי ינקוט צעדים נגד בעלה, שנטייתו לצופיות הביאה אותו להזניח את משפחתו ולסכן את חינוכם היהודי של שלושת בניהם. כפי שמלמדות תעודות אלה, האשה היהודייה בארצות האסלאם זכתה להערכה בקרב משפחתה וחוגה החברתי לא בזכות לימודה שלה, כי אם בטורחה למען חינוך בניה.