יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-

זהו מייל שקיבלתי מזמן ושמרתי אותו….כיום בחיפוש אחר חומר אודות יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה מצאתי את המייל הזה שמור אצלי בתיקייה מסויימת…אני מביאו לפניכם ככתבו וכלשונו…מרגש לקרוא ולהתוודע לעוד פרק אודות הקשרים בין יהודי אירופה ויהודי מרוקו במלחמה הנוראה הזו…..אמין אל חוסייני

אלי ידידי, שלום, אני מודה לך על הדברים החמים ותודה גם לך שאינך מוותר כהוא זה בכל נושא הקשור למסורת ולמורשת ועתה גם בעניין כה חשוב ,שואת יהדות צפון אפריקה"  אני מעיין מידי פעם באתר אמית, אני כרגע עסוק בסיום הוצאתו לאור של סיפרי "שני אחים בסאפי" בשפה הצרפתית, הוא בעל כותרת נוספת "ילדות בצל מלחמת העולם השנייה", הספר תורגם לצרפתית נמצא כעת בשלב ההוצאה לאור באגודת הסופרים בפאריז, לכן לא נותר לי זמן, אבל אעשה זאת כשאתפנה.

אני כותב מאמרים, כתבות עיתונאיות באתר סקופ, בו אני נחשב כעיתונאי מצטיין וביום 14 למאי אני עומד לקבל תעודת הוקרה ותעודת עיתונאי בנוסף אני גם כותב בעיתונים מקומיים, באשר לנושא השואה אני מבקש ברשותך להביא מתוך ספרי חלק שלא קשור ישירות בשואה פיזית, אבל הוא דן בשואה נפשית ורוחנית .(באשר לסיכום של הכינוס אקבל בוודאי דרך דר' חיים סעדון ואעדכן אותך ) נושא הפליטים מאירופה הינו אחד הפרקים הכואבים ביותר. הנושא מתחיל בשנים 1941-1945 , באותם שנים היו מגיעים פליטים שניצלו בעור שיניהם והגיעו למרוקו מחוסרי כל, כך הגיעו פליטים גם לעיר סאפי.

 הקהילה היהודית איפשרה להם להתגורר באגף הבנות של בית הספר "אליאנס", בו שכנו הפליטים שהגיעו מבלגיה ומהולנד במצב פיזי ירוד. הייתי אז בן 10 ולא למדנו שנה שלימה לימודים סדירים, זאת כדי לאפשר לבנות ללמוד חצי יום של שעות הבוקר,  ואנחנו הבנים היינו מתחילים את הלימודים משעה 12.00 עד שש בערב.

.כך למדנו במשמרות, וזאת כדי לאפשר לאותם פליטים יהודים לגור, אמנם בתנאים קשים, אבל בתנאי המלחמה של אז זה היה נחשב לוקסוס. יהודי הקהילה היו מאמצים משפחות, בעיקר בשבתות ובחגים, להם לא היו תלושי מזון כי הם לא נחשבו אזרחים ולא היו רשומים כתושבים כדי לקבל מנות והקצבת מצרכי מזון, לכן הם היו מוכרים את דברי הערך וכל מה שהיה להם כדי לקנות בשוק השחור. בביתנו אימצנו נער בגילי, שהוריו איש לא ידע את גורלם, אבל הוא ניצל בזכות זה שהוא בא לבקר את הדוד שלו אברהם, שהיה גר מחוץ לעיר הבירה בריסל ולכן הוא לא נלקח למחנה עבודה בבלגיה . הנער שמו מיכאל גולדברג , למדנו ביחד, הוא דיבר צרפתית עילגת כי הוא גדל וחי באיזור בו מדברים רק פלמית, המדוברת מהגרון .

 המצב נמשך עד להגעת הצבא האמריקאי, כחלק מכוחות הברית שפלשו לכל צפון אפריקה ב 8  לנובמבר והגיעו גם אלינו לסאפי. ברגע שהגיעו , הפליטים הרגישו כבר חופשיים, אבל לא יכלו לחזור לבתיהם כי בלגיה והולנד היו עדיין תחת שלטון הנאצים. הפליטים שרדו את המלחמה, ניצלו ממות בטוח, אך עתה הם מסתובבים חופשי אבל אין להם כסף והם נאלצו לצאת לעבוד בעבודות שמעולם לא עסקו בהם, בעיקר בפרוייקטים אמריקאים , בסלילת כבישים והקמת שדה תעופה כבסיס למיגור את כוחות הצבא הגרמני שחנה בנמל ביזרטה שבתוניסיה,

 שם שלט המרשל  הגרמני רומל האגדי, שועל מדבר קרבות אל עלמיין בלוב. הפליטים קבלו גם סיוע ממוסדות וארגוני סעד בינלאומיים ויהודיים כמו הג'וינט והייאס. באותה תקופה שלפני בוא האמריקניים, עברנו השפלות ודיכוי על ידי הנוער הפאשיסטי , תומכי משטר וישי, הם היו צועדים ברחובות במצעד צבאי כשהם לבושים במעילי עור שחור וכובע ברט גדול מימדים יורד להם עד האוזניים, היו צועדים במועל יד ושרים את השיר לנאמנות למרשל פטן ראש השלטון של וישי. הם היו שרים בצרפתית שירי חנופה כגון " מרשל, מרשל אנחנו כאן כדי להגן על המולדת, אנו לרשותך מרשל דה פראנס, על היהודים אסור היה להתקרב לבתי קפה ומסעדות שנשאו שלטים גזעניים "כנגד המעצמה היהודית לשלוח את הליגיון הזרים " או אין כניסה לזרים , אלא לצרפתים בלבד, הסיסמה "יהודי מלוכלך הייתה שגורה בפי כל הצרפתים הגזעניים שהתחזקו על ידי בואם של פקידים שנשלחו להחליף את היהודים המפוטרים ממקומות העבודה. 

בנוסף להם , הצטרפו גם השבאב הערבי שראה ביהודים בוגדים וכפויי טובה, הם תמכו בהיטלר וראו בו כמשחרר מדינות מעול של המעצמות שלפני המלחמה, הם ניצלו את המצב שהמדיניות של היטלר (בתעמולה בלבד) הייתה אוהדת כלפי עמים ומדינות כבושים, ביניהם גם מרוקו, לכן הפעילו תעמולה כנגד הצרפתים והאנגלים . לכן הם היו עוברים ליד בית הספר בו למדנו והיו אומרים במועל יד " יחי החאג' יחי היטלר המשחרר"  או "הלאה היהודים יחי היטלר יחי הערבים" גם הצרפתים הפאשיסטים היו צועקים לעברם וגם לעברנו "שטחי צרפת לצרפתים" הם היו משווים את היהודים לערבים שהם בורים, "הם כמו הגמלים הכלבים והיהודים, ששלושתם מלוכלכים " היו צובעים על הקירות את צלבי הקרס ומאשימים את היהודים בכך , או היו תולים שלטים שהמרשל פטן הוא השמש הזורחת של וישי המולדת לצרפתים ועוד. חיינו בפחד נורא מהדיכוי הזה. 

בשנת 1946, שנה לאחר סיום המלחמה יצאתי ללמוד חשמלאות באורט סנוף בקזבלנקה, אבל הנער מיכאל גולדברג נשאר אצל המשפחה הבלגית המאמצת, הם קנו מכולת והחליטו להמשיך לחיות בסאפי ומיכאל גולדברג נשאר איתם. 

בקזבלנקה באתי במגע עם תנועות הנוער הציוני והיינו מבקרים במועדונים, המדריכים היו חיילי הבריגדה היהודית מארץ ישראל, הם היו מכשירים בני נוער וצעירים ולהעביר את הגבול ממרוקו לאלג'יריה, נתפסתי בעת ניסיון החציה שנכשל, עברתי עינויים קשים והוחזרתי לסאפי מבלי לסיים הלימודים. בסאפי לא הצלחתי לפגוש את מיכאל, אנשי הסעד והפליטים היהודיים לקחו אותו ואיש אינו יודע לאן. עליתי לישראל בשנת 1950 לאחר שעברתי הכשרה בצרפת, עליתי לארץ בתחילת 1951 וגוייסתי לצבא, השתחררתי והצטרפתי לקיבוץ גבת , שם הקמתי משפחה

 . בשנת 1960 עברתי עם קבוצת עולים למעברת גבים דורות ונשארתי עד היום בשדרות. בשנת 1972 הגיע לשדרות תעשיין יהודי מבלגיה ושמו אברהם גולדברג, אני בדיוק סיימתי את תפקידי בסוכנות היהודית ברגע ששדרות הוכרזה כיישוב מוניציפאלי והוחל בהבאת מפעלי תעשייה, היו אלה תעשיית מזון וטקסטיל . האיש מבלגיה פתח מפעל לקונפקציה ואני התקבלתי כמנהל כוח אדם במפעל שקלט 120 עובדים, רובם עולים חדשים .

 יום אחד החלטתי לשאול אותו אם הוא הכיר בחור בגילי בשם מיכאל גולדברג מבלגיה, ואז הוא שאל אותי מאיפה אתה מכיר אותו, סיפרתי לו שאני מהעיר סאפי , ובזמן המלחמה הגיעו פליטים רבים מבלגיה והולנד, המשפחה שלי אימצא את מיכאל והיינו לומדים ביחד, הוא לא היה נפרד ממני, כי לא ידע היטב צרפתית כי הוא היה מדבר פלמית עם המשפחות , אצלם היה הולך לבקר בשבתות ובחגים. 

 ראיתי את האדון גולדברג בוכה עם הסיפורים שלי ולא הבנתי למה עד שהוא ביקש ממני להתלוות אליו למשרדו שבמפעל.  הזמין אותי לשבת והזמין עבורי שתייה קרה. הוא שלף מתוך התיק שלו, המשמש אותו במקום ארנק ושלף תמונה, נתן לי לזהות אותו, כן זה מיכאל גולדברג אמרתי לו, כמה הוא גדל, זה סמן שהוא בחיים אמרתי לו, בטח הוא נשוי ויש לו ילדים, אמרתי לו. והוא ענה בחיוב ומאשר שכל דבר שאמרתי לו זה נכון

 . "הייתה רוצה לפגוש אותו" בטח , עניתי לו בצרפתית, ואז הוא סיפר לי איך הצליח למצוא אותו, איך החזיר אותו לביתו, שאין בו אבא ואמא , לא אחים ולא אחיות, כולם נרצחו ורק הוא ניצל הודות לזה שהיה אצלנו . אותי לקחו למחנה ריכוז, שם שימשתי כחייט אישי של קציני המחנה, כך נותרנו בחיים, אני ואישתי וילדיי. מיכאל מכר את הבית ועבר לגור אצלנו.

 הוא הקים משפחה והשתלב בעיסקי היהלומים של חמיו כיהלומן עם סניף בקונגו הבלגית ,לשם הוא היה נוסע לעתים קרובות גם כאשר היו לו שני ילדים. הוא רצה לבוא לבקר בישראל והרעיון להקים מפעל בישראל היה רעיון ציוני שלו, כי רצה לנוח מהנסיעות והטיסות ולחיות חיים שקטים בישראל, אבל הוא לא הספיק, כי הוא נספה בתאונת מטוס בדרך חזרה לסוף שבוע ושבת, והוא נהרג שם, הנה הוא שרד את השואה ונספה בגלל שטות של הטייס.

כעבור כמה חודשים פרצה מלחמת יום הכיפורים, כל צוות הניהול היה מגוייס, הטכנאים הבלגים שהביא כדי ללמד את הישראלים איך לתפעל ציוד מהמודרני ביותר. הייתה לו הזמנה ענקית לספק קונפקציה משובחת ויוקרתית עבור הפירמה באנגליה "מרקס אינד ספנסר", לא יכול היה לעמוד בפני הלחץ של ההזמנה, וביטול כזה עלה לו ביוקר והחליט לסגור את העסק ולחזור לניהול יתר המפעלים שלו בבלגיה ובמדינות באפריקה דוברות צרפתית . משנת 1973 שסגר את העסק ונסע לבלגיה לא ראיתי אותו עד היום הזה . סיפור שואה עצוב מאוד                  

  יהיה זכרם של מיליונים שנספו ברוך  

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אפריל 2014
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  
רשימת הנושאים באתר