מראכש העיר-חביב אבגי
לימים היה שותפו של אדוני אבי ואחי אליהו דודי ז"ל, בעסקה של ייצור שמן זית. אמרו ועשו, השכירו בית – בד באזור עשיר בעצי זית, מרחק כשלושים קילומטר ממראקש. באותה שנה הייתה ברכה בעמלם, הזיתים הניבו פרי מעל למשוער.
ואני בגעגועי לאבי, הצטרפתי אליהם. דודי ז"ל ורבי יהודה, היו לי למורים. לא הייתה שעת פנאי שלא ניצלתי אותה איתם בהלכה. בלילות הארוכים של החורף, רבי יהודה היה מקים את כולנו לתיקון חצות, אבי ודודי ועוד אחד השותפים ז"ל.
נטילת ידיים ורחיצת פנים במים קרים שהגיעו לנקודת קיפאון, מעוררים מיד. דודי מדליק את הכירה בזמזמו את ברכות השחר, סמרטוט ספוג שמן זית, גפרור, והנה אנחנו מתחממים לאורה. וכולנו פותחים בקול נוגה " מזמור לאסף באו הגויים בנחלתך ", מנורות שמן שהדלקו לאורך הקירות ברחבת בית הבד, הוסיפו נופך של קדרות למאורע.
וכשהיינו מגיעים לפסוק " נפלה עטרת ראשינו אוי לנו כי כי חטאנו ", לא הייתה תפאורה מתאימה יותר לצער החורבן מאשר גת שמנים על קשתותיו וקירותיו הבלתי מטוייחים והאפלים, שלא ראו קרן אור של שמש מעולם, מחוסר אשנב או חלון ראוי לשמו.
ואלמלא הסיום האופטימי של " אתה תקום תרחם צמיון " עם " דודי ירד לגנו ", ספק אם היה למישהו חשק להרים את הראש. קומקום המים רותח על הכירה, עוד מעט והתה מוכן, תה ירוק סיני חזק עם שיבה.
ורבי יהודה מחליף את הטון הנוגה בטון יותר אופטימי ונמרץ, ופותח בפזמון של הבקשה " אודה ל-אל לבב חוקר / ברון יחד כוכבי בוקר ". אל א-ל אשחר ואפלל / עוד בי נשמה ואהללה. שתי הבקשות מיוחסות לרבי אברהם אבן עזרא, וכך נמשך עד עלות השחר. בשחר דמויות מקבלות בוקר חדש כשהם עטופים בטלית ובתפילין.
התלמיד שהתעקש ובא על שכרו.
רבי עמיאל ( שם בדוי ) סיפור קצר שהסיח לפי תומו. פעם במפגש חברים ישבו בסלון ביתו, ושוחחו על דא ועל הא. התפתח ויכוח על לימוד תורה אז והיום, ולאור התנאים המצוינים היום. הר בסיפר על מה שהיה אז והביא את סיפורו האישי.
העיר מכנאס, הייתה ידועה בישיבותיה ומוסדות התורה שלה. היא קיבלה בדורות האחרונים תלמידים שבאו מעיירות הסביבה וגם ממרחקים גדולים. והם קיבלו מבני הקהילה את כל העזרה הדרושה.
רבי עמיאל החליט להמשיך שם בישיבה, הוא הגיע למכנאס מעיר רחוקה מהדרום, ונכנס לישיבה ללמוד. גם שמה הנוהג היה, שכל אחד מאנשי העיר שהיה ביכולתו לקבל תלמיד הביתה, עשה כן. והנה כל התלמידים שהגיעו למקנאס לישיבת הרב, נמצא להם בעל הבית, רק לתלמיד עמיאל לא נמצא בעל הבית.
הוא סיפר שבהיותו ילד, עברו עליו מספר מחלות ילדות שהשאירו בו את רישומיהן היטב, כגון אבעבועות, גזזת, ועוד. בפניו נשארו סימנים מאבעבועות, וחלקים בראשו עדיין לא הצמיחו שיער. כובע גדול שהסתיר את קרחתו וכיסה חלק ממצחו לא הוסיף לו חן.
מסיבה זו וחרף על השתדלותם של רבני הישיבה, לא הצליחו לסדר לו בית שיוכל לקבל אותו, ולמרותה כל הוא בשלו. הוא פנה לרב אני רוצה ללמוד ולא חשוב איפוה אני אישן. ביקש מהרב שיאפשר לו לישון בבית המדרש, ואמנם כך היה.
סודר לו חדר צדדי בבית המדרש, רצונו החזק ושקידתו הרבה, הרשימה את הסובבים אותו. לא עבר זמן רב, עד שנמצא גם בשבילו בית טוב שאימץ אותו בכל. שקידתו הייתה מעוררת התפעלות, הוא גמר שם חוק לימודיו שהכשירו אותו לתפקידים להם הועיד את עצמו. לאחר שסיים הרב את סיפורו, נשמעה מדיבורו נימה של עצב מצער הימים ההם והפטיר : מי יודע, אולי בזכות זה אני יושב על כס הרם של הרבנות.