סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

הכד הריק שאין בו מאומה

הרה״ג רפאל אנקווה – רבם הראשי של יהודי מרוקו, חיבר כמה חיבורים, בעיקר חידושים בש״ס ובכמה מסכתות בתלמוד. היה לו עקרון מקודש. על ספריו שחיבר           מעולם לא ביקש הסכמה מאף רב אחר, אפילו אם הוא גדול בתורה ובחכמה. כמו כן הרב לא הסכים מעולם לתת הסכמתו על ספר זה או אחר, באומרו שכותבי ההסכמות

לא קוראים בכלל הספר המוגש להם להסכמה, אלא מסתמכים בעיקר על מעמדו וכבודו של הרב המחבר. יום אחד בא אליו רב ובידו כתב-יד של ספר שהוא חיבר, ומבקש מהרב אנקווה לכתוב לו דברי הסכמה. הרב אנקווה ענה לו, שבאופן עקרוני הוא אינו כותב הסכמות על אף ספר. בינתיים עבר ברפרוף על כתב-היד ומצא שהספר אינו שווה הנייר שעליו הוא כתוב. בעל החיבור ביקש בכל זאת שאם הרב לא ירצה לכתוב הסכמה, לפחות שיכתוב מכתב המלצה, כי מכתבו של הרב יוסיף יוקרה רבה לחיבורו.

הרב אנקווה נתן בידו מכתב המלצה, ובין היתר הוא כתב לו: ״מדובר ברב גדול, שאם היה בזמנו של אלישע הנביא, שסיפק שמן רב לאחת מנשי הנביאים, וכלה השמן מחוסר כד, היא היתה מוצאת עוד כד ריק, והשמן לא היה נפסק״.

המכתב עבר מרב אחד למשנהו, ואיש לא הבין את הרמז שיש במכתב ההמלצה. עד שרב אחד הבין את תוכן ההמלצה, ואמר: ״רבותי, הספר הזה הוא כעין כד חרס ריק שאין בו מאומה. ריק מכל תוכן ואין מה ללמוד ממנו״.

דרך אגב, כדי לחזק את עקרונותיו של הרב אנקווה, בהיותי חובב ספרים, אני קונה כל ספר, שנראה לפי הכותרת שלו כספר הקרוב לנושאים שאני עוסק בכתיבתם.

לא פעם הגיעו לידי ספרים חסרי תוכן ממשי ועליהם מסכימים רבנים גדולים בישראל, כולל רבנים גדולים ומפורסמים, המרבים בשבחו של הספר עליו הם הסכימו וחתמו. ואני בטוח שהרבנים בעלי ההסכמות לא עיינו כלל וכלל בספר הנושא הסכמתם וחתימת ידם. על אף שאותו חיבור אינו ראוי להסכמה מכל רב שהוא. אלא שלא להוציא המחבר בידים ריקות. 

הרב שעלה בסערת אש בשעת פטירתו

סיפור זה שמעתי אותו מפי אמי ז"ל, והיא עצמה שמעה אותו מפי זקני הקהילה, בי זה התרחש לפני 220 שנה. והסיפור ידוע ומפורסם אצל רבים. בעירנו סאלי היו שני רבנים בשם דומה, ר׳ משה אמסלם הראשון נפטר בשנת תקב״ח (1766) והשני נפטר בשנת תרץ (1880). השני נקרא כנראה על שם אחד מנכדיו, או על שם אחד ממשפחתו. הסיפור מיוחס לרב הראשון. בזמן יציאת נשמתו, ואנשי חברה קדישא יושבים ליד מיטתו לקריאת שמע, ירדה להבת אש מהשמים ולקחה אותו ממיטתו. אשתו, שהיתה לידו, בחושבה כי שריפה פרצה בבית, התחילה בצעקות מחרישות אזניים. גם אלה שישבו ליד מיטתו נדהמו מהמראה הנורא שהתרחש לנגד עיניהם.

סערת האש כבתה. הרב הוחזר למיטתו. המהומה שפרצה הכשילה את הנס שעמד להתרחש, לעילוי נשמתו של הרב הצדיק, והוא מת ונקבר בכבוד גדול.

על שמו הוקם בית כנסת קטן, באחד החדרים של הבית שלו, ואולי באותו חדר שבו הוא נפטר. בבית כנסת זה התפללה קבע כל המשפחה שלי, וגם אני. הוא היה חדר פשוט מאד. לפני כששים שנה, אחד ממעריציו, שגם הוא התפלל שם, בנה בית הכנסת מחדש, שיפץ אותו והכניס בו שכלולים רבים. בית כנסת נקרא ״צלאת ר׳ משה אמסלם״ (בית כנסת על שם ר׳ משה אמסלם). במוצאי שבת, אחרי ההבדלה נשים רבות היו באות להדליק שם נרות לכבוד הצדיק. גם אותו אדם שבנה בית הכנסת מחדש, על חשבונו, על אף שעבד בשבת באחד הבנקים, היה מביא כל מוצאי-שבת חבילת נרות, ומדליק אותם לכבוד הצדיק. שני הרבנים הנ״ל לא השאירו אחריהם דור של רבנים, אלא אנשים יראי שמים בתכלית היראה וביניהם ר׳ דוד אמסלם, שתפילתו היתה מתמשכת מאד, גם כשהציבור גמר להתפלל, כי הוא קרא את תפילתו מלה במלה.

ממשפחה זו גרים בארץ שני צאצאים, יעקב ומשה, שניהם ידידים שלי(ח.ד.) והם יראי שמים ששמרו מאד על מורשת אבותיהם.

גם החזן הקבוע של אותו בית כנסת, היה משושלת אותה משפחה. הוא נפטר פתאום, עת התרחץ במעיינות ״מולאי יעקוב״ בעיר צפרו.

עם העליה הגדולה של יוצאי מרוקו, בית כנסת זה, כמו בתי כנסת אחרים, הפך למקום מגורים של ערבים, שפלשו למקום או קנו אותו מהמשפחה לפני עלייתה לארץ.

מרוב השנים, הקברים של שגי הצדיקים הנ״ל שקעו באדמה, עד ללא היכר, ורק לאלה שידעו היכן מקום קבורתם. את תאריך פטירתם קיבלתי מידידי יעקב אמסלם, יזכר לטוב, העוסק היום בענייני קודש בבני ברק.

למה אסור למוסלמים לשתות משקאות חריפים

רבי אברהם מויאל, שהיה חזן קבוע בבית הכנסת של הרב אנקווה, וגם אומץ על ידו במות אביה היה אדם ישר והגון וגם תלמיד חכם. זמן רב עסק במסחר תה וסוכר בסיטונות. היתה לו חנות גדולה בשוק הערבי. בתכונות נעלות אלה התחבר לחאג׳ אחד. חאג׳ בהלול, ערבי משכיל, נוח לבריות, וקרוב למשפחת המלוכה. ר׳ אברהם מויאל התחבב מאוד על החאג׳ והיו ידידים טובים, בזכות תכונותיו של ר׳ אברהם. מדי יום ביומו החאג׳ היה בא לחנותו של ר׳ אברהם ומנהלים שיחה חופשית, בעיקר בענייני היהדות והאיסלם. כבר בשיחה הראשונה, ר׳ אברהם אומר לו: ״יא סידי אל-חאג׳. אני מעריך מאד את ידיעותיך והשכלתך. שנינו פעם נדבר על שני נושאים רגישים אלה, ואולי אחד מאיתנו יראה עצמו נפגע מדברי חברו. בוא ונדבר ברוח טובה ובידידות, ללא כל דיעה קדומה, שחברותנו לא תיפגע חלילה״. החאג׳ עונה לו ״אני, על אף שאני חאג׳ ומאד דתי, תפיסת עולמי ליברלית מאד, ואין לך מה לחשוש אם תהיינה לך שאלות מסויימות, לא אראה את עצמי נפגע. כי ככה נולדנו – אתה יהודי ואני מוסלמי״. בין שניהם היו תמיד שאלות הבהרה בעניין שתי הדתות.

פעם אמר לו ר׳ אברהם ״אצלנו כתוב ״ויין ישמח לבב אנוש״, למה הנביא מוחמד אסר על המוסלמים לשתות יין?״ החאג׳ ענה לו ״היין לא היה אסור בהתחלה על המוסלמים, אלא שפעם אחת סידנא (אדוננו) הנביא מוחמד ״ראסול אללה״ (שליח אלוהים) בארוחת צהרים, שתה יותר מדי יין, שכב וישן, ולא קם לתפילת אל-עשייא (תפילת המנחה) ומאז אסר על המוסלמים לשתות יין ומשקאות חריפים, לבל יהיו שיכורים וישכחו את שעת התפילה״.

לפני תשובתו של ר׳ אברהם אציין שערבים רבים נהגו לבוא אצל היהודים, קונים יין ומשקאות חריפים. מחוסר הרגל, היו משתכרים, נשכבים ומקיאים על מדרכות הרחוב, קיא יוצא מפיהם, וזבובים רבים שורצים על פיהם ועל גופם.

ר׳ אברהם עונה לחאג׳ ״תשובתך נכונה, אבל יש עוד סיבה אחרת. באחד מימי החגים שלכם, אני מזמין אותך לרחוב היהודים, ושם תמצא סיבה אחרת על זו שאמרת לי״. החאג׳ אל-בהלול נענה להזמנתו של ר׳ אברהם.

באחד מימי החג של המוסלמים, ר׳ אברהם והחאג׳ ירדו לרחוב היהודים. כמה ערבים ששתו לשיכרה, שכבו ברחוב, הקיא יוצא מפיהם, גדודי זבובים עוטים עליהם, ונראים כפגרי בהמות זרוקים ברחוב. החאג׳ נדהם ממראה עיניו, ולא במעט בושת פנים. פונה אל ר׳ אברהם ואומר לו ״זוהי חרפה וכלימה לתורת האיסלם, אביא דבר זה בפני מושל העיר, להעניש אנשים אלה בחומרה רבה״. ר׳ אברהם אומר לו ״גם אצלנו קיים מנהג שהכהנים עולים לדוכן בכל תפילה, לברך את הקהל, אבל בתפילת מנחה הם לא אומרים ברכה זו, פן ואולי בארוחת צהריים שתו גם הם לשכרה, וברכתם תהיה ברכת שיכור. יחד עם זאת אני מתכבד להזמין אותך לסעוד על שולחני ביום שבת, ותקבל תשובה מדוע מותר ליהודים לשתות משקאות חריפים״.

החאג',  ברצותו להבין את כוונת ר׳ אברהם, ומה זה יוסיף לו על מה שעיניו ראו, קיבל ההזמנה ברצון. ביום שבת, החאג׳ והרב עברו ברחוב היהודי. מכל בית בוקע קול שירה וזמרה. ״על מה כל השמחה הזאת״ שואל החאג׳. עונה לו ר׳ אברהם ״יהודים אלה גם הם בסעודת שבת שותים לא מעט, וכשרוחם טובה עליהם הם שרים לכבוד יום השבת, בשיריהם הם משבחים ומהללים בורא עולם על החסדים שהוא עושה יום יום לבריותיו. בבחינת מה שכתוב אצלנו ״ויין ישמח לבב אנוש״.

החאג׳ סעד על שולחנו של ר׳ אברהם, שגם הוא שתה לא מעט מהסעודה, והרים את קולו בשירה ובזמרה. בתום הסעודה, החאג׳ אומר לר׳ אברהם ״לקח טוב נתת לי היום, אעשה הכל כדי שחרפה זו תיעלם מדרך חייהם של המוסלמים. אני יודע היום מדוע אסור למוסלמים לשתות משקאות חריפים, כי הם אינם רגילים לכך״.