ספר שבט יהודה – לרבי שלמה אבן וירגה

ספר שבט יהודה – לרבי שלמה אבן וירגה

הגיה וביאר עזריאל שוחט – ערך והקדים מבוא – יצחק בער – הוצאת מוסד ביאליק – ירושלים תש"ז. 

העשירי

ויהי בימי המלך דון אלפונשו בן המלך דון שאנג׳ו בן אלפונשו הגדול המולך על ארץ קאשטילייא ועיר טולידו וליאון וגאליסייא ושבילייא וקורדובא ומורסייא וגיאין ואלגרבי ומולינא, עשר מלכיות. בן שנה אלפונשו במלכו, ולכן שרי הארץ בקשו למנות שני פרתמים הנקראים אינפאנטיש: האחד — דון פידרו בן המלך דון שאנג׳ו, והשני — דון ג׳ואן, ומתו שניהם במלחמה  ביום אחד, והמליכו לדון ג׳ואן בן האינפאנטי דון מנואל.

ובימים ההם איש היה בארץ איסיגא ושמו יוסף בן אפרים בן אבי שבת הלוי, ויער האל את רוחו ללכת בחצר המלך ולגבות המסים, וכל עבודת המלך הוא יוסף בצדקו מתחלה ועד סוף, נבון דבר ויודע לנגן, וטוב תואר מאד, וה׳ עמו. והמלך כאשר ראהו איש אמוני ומצליח הפקידו בכל מלכותו, איננו גדול במלכות קאשטילייא ממנו, הוא משנה למלך וגדול ליהודים. ויהי ליוסף משרתים, בני השרים, אוכלים על שלחנו, ויעש לו מרכבה וסו­סים וחמשים איש רצים לפניו.

בימים ההם היה שם איש אחד שמו גוגסלו מרטין, איש גבור חיל עבד ליוסף, ויקם שטן לו וימרוד ביוסף, כי מנהו פקיד בקצת מקומות מהמלכות, ויקנא ביוסף גבירו, ויאמר: המלוך ימלוך איש יהודי עלינו ? וחשב רעה לאבדו ואמר: הלא האל הסתיר פניו מהם, הם עזבוהו והוא עזב אותם, ועתה אוכל להנקם מיוסף ומכלם! והלך אל המלך ואמר לו: אדוננו המלך! אם תשמע עצתי אתן לך ממון עצום ללחום המלחמות. ויאמר לו המלך: איך יהיה הדבר הזה ? ויאמר גונסלו: מכור לי עשרה יהודים ממלכותך, ואני אש­קול ככרי כסף שמונה להביא אל גנזי המלך. אמר המלך: ומי הם ? אמר גוגסלו: הראשון הוא יוסף פקידך אשר כלה אוצרותיך וכלה ממון העמים, ושמואל בן ווקר הרופא אשר שמת ליועץ, ושמונה אחרים עשירי מלכותך, תמכרם לי הם ובניהם וטפם. ויאמר המלך: יהי כדבריך. ויאמר גונסלו: יכתב ויחתם בטבעת המלך, ואני אשקול הכסף עובר לסוחר. ויסר המלך את טבעתו ויתנה לגונסלו, ויכתב ככל אשר צוה הצורר, איך מכר המלך ליוסף ולשמואל הרופא וחי נסיכי אדם, הם ובניהם וכל קרקעותיהם ונכסיהם לגוגסלו מרטין. ויתפשו את יוסף ואת שמואל ביום אחד, וימת יוסף בתפישה. ויודע למלך וחרה לו מאד. ויצו המלך והוליכוהו בכבוד לעיר קורדובה, ויע­לו עמו רכב ופרשים ומחנה כבד, ויפטור המלך את אשתו ובניו מכל תביעות ומכל חשבונות גביות אשר גבה. ויקח הצורר את שמואל ואת שני אחיו, ויאסרם להם ובניהם, וימצא לשמואל כסף וזהב לרוב ומטמון גדול, וישם כלי ברזל לרגליו ויענהו, וימת מפני הענוי, ויושם בארון בבית הכלא ולא  נקבר עד מלאת לו שנה תמימה. אין גדול כשמואל בדורו, חכם גדול ויועץ למלך וחוזה הנכבים. ודברי שמואל כתובים לכל מלכי קאשטילייא.

אחר הדברים האלה גדל המלך לגונסלו וישם את כסאו על כל השרים וימנהו הגמון באלקנטרא ובכל כומרות אלקנטרא. ויהי לו מרכבה וסוסים, ויגבה לבו, ויאמר לאבד את כל היהודים, ואמר להכחיד היהודים הגדולים היושבים בשער המלך ואחר כך שארית היהודים,כי ראה שאין לבקש על כלם כאחד, שמא לא ירצה המלך. והעליל עלילה על כל שרי צבאות ישראל, דון שמואל ך יעיש ור׳ משה אבזרדיל העומדים בפרץ לפני אדוני הארץ, ולקח אותם לביתו ואמר להם: מבקש מכם המלך ממון רב, לא תוכלון שאת! ועשה עצמו כמפשר ביניהם והוא היה מבקש לעקרם. ונתנם האל לחסד, ונתפשת עם המלך בממון. וישב משה אל שער המלך, הוא הסופר הגדול למלך, והוא הולך וגדל במלכות קאשטילייא, ויבן המלך כי גונסלו מרטין צורר היהודים, כי פער פיו נגד כל זרע ישראל.

ויהי מימים וילחם מלך ישמעאל עם מלך קאשטילייא. ויעברו ישמעאליםרבים כארבה, ויעבור הים אבומליך בן המלך אבי אלחסן מלך מרכוש והצר מאד למלך קאשטילייא, ויאמרו השרים למלך: מה נוכל לעשות עם ההמון הרב הזה? ויען גונסלו הצורר: אני איעץ למלך עצה לשיהיה לו ממון רב! אמרו לו השרים: מה עצתך? אמר הצורר: אם על המלך טוב, יצוה לקחת כל ממון היהודים שבכל ערי מלכותו, ואני אתן מאשר ימצא להם ארבע מאות רבוא. ועוד, שישליך כל היהודים ממלכותו, ואני אעשה שיתנו אנשי האר­צות למלך ארבע מאות רבוא ממון תחת המסים והעבודות אשר היהודים נותנים למלך שנה בשנה. ונשמעו הדברים למלך, ושאל לו עצתו, ואמר הדברים האלה. ואמר בסוף: במה יודע איפוא כי אני עבד נאמן למלך ? כי אם בעצה כזו! ואם את אלהיהם אתה ירא — כבר שכחם ושלחם מלפניו ולא יוסיף הביטם, ואם הוא קצף עליהם — איך אתה רוצה בהם ? כמה ימים שאין לישראל מלך ולא שוטר, לא אלים ולא כהן ולא תורה, עם מרי המה, לא לעזר ולא להועיל, אדוני המלך יוצא למלחמה על אויביך — והם אוכלים ושותים בבתיהם, מה בצע כי תניחם במלכותך? השמד אותם, כי למלך אין שוה להניחם! לכן ישלח המלך ספרים לגרש היהודים אשר במל­כותך, וצוה לכל מי שימצא יהודי בתוך ביתו שיהיו נכסיו למלך וגופו להרי­גה, ויפקד המלך פקידים וישמרו כל השלל כסף וזהב להביא אל גנזי המלך. וישמע המלך ויהי מחריש. ומן הקרובים למלך גערו בגונסלו ויאמרו: לא טובה העצה בפעם הזאת! כי מנהג קאשטילייא ומלכיה לאהוב היהודים ולשמור אותם, ומי ישמע לך בדבר הזה? ויקר השם לראש הגמוניא הוא ההגמון דון ג׳יל, וישם דבר בפיו ויאמר: השב לצורר וכה תדבר! ויאמר לגונסלו: הליועץ המלך נתנוך ? יעצת בשת לביתך, כי היהודים הלא הם אוצר למלך, אוצר טוב, ואתה מבקש לאבדם ושיעשה המלך מה שלא עשו אבותיו, אין אתה שונא ליהודים כי אם למלך! וישמע המלך ולא ענה דבר. וישמעו השרים וכלם גערו בו ויאמרו לו: לא משנאת היהודים כי אם משנאת המלך ולא מאהבתו! וישמע האיש משה וירא, וישלח ספרים להודיע לכל היהודים. ונאספו בעריהם ויצומו ויבכו ויצעקו לאלהי אבותם ויאמרו: אנא ה׳ אל נא נאבדה בעצת הצורר, לך ה׳ הצדקה ולנו בשת הפנים, לאיש יהודה ולפליטת ירושלם אשר בספרד, וישמעו העמים ונסבו עלינו והכריתו את שמנו, ומה תעשה לשמך הגדול ? למה תהיה כאיש נדהם ואתה בקרבנו! עננו ה׳ עננו! וידעו העמים כי ה׳ נלחם לישראל. ותעל שועת עם בני יש­ראל וגאלם מיד צורר!

ושרי ישמעאל התפקדו, ויהי בהם שולפי חרב כחול אשר על שפת הים, ויפקד המלך שרי חיילים לשמור מעברות הים לבלתי תת מעברלישמעאלים, וישם המלך את גוגסלו לראש. ויקח גוגסלו רכב ופרשים ויבוא על מחנה ישמעאל בטח ויך בהם מכה גדולה והם נטושים על פני השדה, ותהי בהם מהומת ה׳ רבה, ויהי כל הנופלים ממחנה ישמעאל ביום ההוא עשרת אלפים שולפי חרב. ואיש מושך בקשת לתומו ויך את אבומליך אימיר הישמעאלים בין הדבקים ובין השריון, ויאמר המלך לנערו: הוציאני מן המחנה כי נתליתי, ויפול מעל המרכבה וימות. ויצא גונסלו מרתין מן המלחמה שמח וטוב לב, ויאמר בלבו: עתה ישלים המלך רצוני ביהודים ונקמתי מאויבי, והוא לא ידע כי ה׳ סר מעליו. הוא יוצא ביד חזקה, והנה ה׳ קנא לעמו והפך לב המלך עליו וישלח פרש לתפשו. ויצא הפרש וימצאהו בשדה בסוסיו וברכבו, ויאמר לו הצורר: השלום׳ ויאמר: אין שלום, כי  המלך צוה לי לתפשך! ויברח ויבוא בעיר דלתים ובה מגדל גבוה, וישלח לאמר אל המלך דברים קשים, וישם לשונו במלך. ומאת ה׳ היתה להכשילו, לבלתי תת רפואה למכתו. ויחר למלך מאד וימלא חמה עליו, ויצו לתפוש לכל אחיו ויתנם במאסר, ויקחו כל הממון אשר נמצא לו ולאחיו בכל מלכותו ויביאו אותם לאוצר המלך. אחר זה צוה המלך לתפשו, ויסגר במגדל גבוה. וילחמו עליו, וידבר למלך קשות, ויורו המורים מן המגדל ויכו את פרש המלך נושא כליו, ויפול לרגליו וימות. ויקצוף המלך מאד ויצו ויציתו את המגדל באש, ויתפשו את הצורר. וידבר המלך אתו משפטים, ויצו המלך לשחטו, וישחטוהו וישרפוהו.

וברוך אל הרחמים אשר נתן כזאת בלב המלך לנקום נקמת עמו. ויושע ה׳  את עמו בחדש שנים עשר הוא חודש אדר ראשון. אז ישיר ישראל את השירה הזאת לה׳: אשירה לה׳ כי גאה גאה ועניי עמו ראה, ה׳ איש מלחמה, הוא נל­חם לגו, ימינך ה׳ נאדרי. וברב גאונך הרסת קמיך, והשבות לו גמולו ברא­שו. וכל המושל עליו ימשול לאמר: איך שבת נוגש, שבר ה׳ מטה רשעים, הורד שאול גאותם לתחתית גיהנם לנצח!                                                               

אחר הדברים האלה, כשוך חמת המלך דון אלפונשו, זכר את גונסלו ואת אשר עשה, ויאמרו נערי המלך משרתיו: יביאו לפני המלך ספר דברי הימים ויהיו נקראים לפניו! וימצא כתוב אשר העליל גונסלו על שמואל בן וקר ועל אחיו ושטר המכירה, ויאמר אחד מעבדי המלך: אם על המלך טוב — ימכרו אחי הצורר וכל אשר להם על אשר שלח ידו ביהודים ויעשו לו כמדתו! ויצו המלך וימכרו שטר המכירה מכל נכסי הצורר ומכל אשר לאחיו ליהודים  היושבים בשער המלך. ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהצורר ויתנה למשה. ויצא האיש משה שמח, וכל היהודים אשר במלכות קאשטילייא שמ­חים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה׳ לישראל.