שב. סיפור וסיפור מפי יהודי מר.

שבעים סיפורים וסיפור –  מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964

מבוא לספר " בתפוצות הגולה  עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.

מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי

הספר נכתב בשנת 1964. 

27 – " הימים הנוראים " על שפת ים כינרת

רושם ארנסט – מספר פתחיה אבוטבול

שמעון א ר נ ס ט (רושם! סיפורים 27—34), יליד קראקוב (גליציה מער­בית), 1898. עלה ב־1912. היה במשך 35 שנים ספרן ומנהל הספרייה העירונית ״שערי ציון״ בתל־אביב. פעיל מנעוריו בתחום הספרות העברית והביקורת הספרותית. חיבר כמה ספרים, ביניהם: ״ספר האשה״, ״מאוצר הבדיחה״, ״סופרי ישראל בסנדלים״, ״רש״י, סיפור חייו״, ועוד. ערך את ספר הזיכרון לזאב יעבץ, ספר אמרות הרצל ועוד. השתתף באנציקלופדיות ״אשכול״, ״יזרעאל״ ועוד. פירסם מסות ומחקרים רבים על סופרים וספרים. באסע״י שמורים עתה 125 סיפורים רשומים על־ידיו מפי מספרים שונים, לרוב באורח מקרי — באוטובוס׳ על ספסל של גן עירוני, במעברות שבהן ביקר ובספרייה העירונית שאליה היו המספרים מזדמנים. התעניין במיוחד בדמותו של ר׳ חיים בן עטר׳ בעל ״אור החיים״׳ והיה מכוון את שיחתו עם מספריו המארוקאיים לנושא זה.

פתחיה אבוטבול (מספר; סיפורים 27—29),

הוא נצר ממשפחת אבוטבול מצפת. אבי זקנו היה שליח מארץ־ישדאל׳ שנסע למארוקו בשליחות ״עזרת דלים״ של עיר הקודש צפת. בעקבות הרעש בצפת (תקצ״ז) קיבל השליח במארוקו ידיעה, כי אשתו מתה, ונשאר במקום שליחותו (סאלי׳ העיר שבה פעל ר׳ חיים בן עטר, בעל ״אור החיים״). פתחיה נולד באיפראן שבדרום מארוקו, והוא עתה כבן 70 שנה, חושב תל־אביב, בה רשם ממנו שמעון ארנסט כמה סיפורים על בעל ״אור החיים״.

27. ״הימים הנוראים״ על שפת ימ־כינרת

כאשר היו מגיעים ״הימים הנוראים׳/ היה רבי חיים בן עטר עוזב את ירושלים. את ערב ראש השנה הוא היה מבלה ביחידות, בצריף, שנבנה בשבילו על שפתו של ים־כינרת, ומדי פעם בפעם אפשר היה לראותו יוצא ונכנס לים. כאשר שאל אותו אחד ממקורביו, מה מעשיו בכניסתו לים וביציאתו מתוכו, ענה:— אני עוזר לנשמות קדושות הבאות לטבול בכינרת ולהתקדש לקראת השנה החדשה.

הבינו המקורבים, כי בתקופת הימים הנוראים עוסק בעל ״אור החיים״ בתיקון נשמות.

28 – גיבור ברוח וגיבור בגוף

רושם ארנסט – מספר פתחיה אבוטבול

28. גיבור ברוח וגיבור בגוף

מול ביתו של רבנו חיים בן עטר היה גר סנדלר, שגם שמו היה: חיים בן־ עטר. היה רבנו גיבור ברוח, ושכנו — גיבור בגוף.

היה רבנו משכים לעבודת הבורא ושכנו משכים למלאכתו, מלאכת הסנדל­רות; רבנו מסגף עצמו ואוכל מעט מערב לערב, ושכנו משכים, מתפלל תפילתו במהירות ומרבה לאכול.

כאשר יצאו מוניטין לרבנו חיים בן־עטר, והיו באים אליו ממרחקים אנשים ונשים, היו המבקרים תועים לפעמים ומגיעים לחיים בן עטר השני.

וראה זה פלא. כל מי שהיה בא עם צרתו לחיים השני והשיח את צרתו בפניו, היה מיד נושע. יצא גם לר׳ חיים הסנדלר שם כבעל מופת.

אמר ר׳ חיים בן עטר הצדיק על ר׳ חיים שכנו:— מקנא אני בו על עליצותו ועל חמותו. מכיוון שהוא אוכל מתוך חדווה, רצויה שמחתו לבורא. כי אם מתכוונים באכילה לעבודת הבורא, הרי זה כמו מזבח וקרבן לה׳.

מאז עזב רבנו חיים בן עטר את הסיגופים, והתחיל לעבוד את הקדוש ברוך הוא מתוך שמחה וחדווה.

כאשר יצאו מוניטין לר׳ חיים האכלן הסנדלר הגיבור ורבים נושעו על ידיו, התחיל גם הוא לומד תורה. במרוצת השנים יצאו לו מוניטין גם כחכם גדול וכלמדן מופלג.

אמר עליו ר׳ חיים בן עטר: לאחר כל המדרגות, שהוא השיג על ידי שמחה וחדווה ונעשה חכם מפורסם, מגיח אני כל מדרגותי ומחזיק אני באמונה התמימה כי כך כתוב: ״תמים תהיה עם ה׳ אלהיך״. אמנם כתוב: ״פתי יאמין לכל דבר״, אבל כתוב גם  ״שומר פתאים ה׳״. מניח אני כל החכמות שבעולם כדי להיות פתי אשר אלוהים שומר עליו.