ארכיון יומי: 25 במאי 2012


תאג'ר אל סולטאן-نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب  

تاجر السلطان

نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب  

תאג'אר אל-סולטאן – עילית כלכלית יהודית במרוקו – מיכאל אביטבול

הקדמה

לעומת הסדרות האחרות של המפעל, הסדרה הנוכחית אליה משתייך כרך זה של אוריינס יודאיקוס מצטיינת בשפע רב של מקורות המתעדים באופן מפורט ועדכני כל תחום, כל נושא וכמעט כל היבט מחיי היהודים בארצות האסלאם במאות התשע עשרה והעשרים.

בעקבות החדירה האירופית לתוך המזרח התיכון וצפון אפריקה נחשפו מרבית היישובים בהם התגוררו יהודים להתעניינותם של מוסדות יהודיים בעולם ולסקרנותם של נוסעים, רופאים מיסיונרים, קונסולים ונציגי שלטון אירופיים אחרים ששיגרו לממשלותיהם דוחות ותזכירים מפורטים על רודות מצב היהודים בארצות האסלאם.

זהו חומר ארכיוני בעל חשיבות ממדרגה ראשונה המתווסף לתיעוד הפנימי שכל ארץ, עיר וקהילה צברו על עצמן במרוצת התקופה הנדונה.

לפיכן אין כרך זה מתמקד ביחידה גיאוגראפית רחבה – מדינה, מחוז או עיר – או בסוגיה תימטית חובקת עולם – אלא בקטגוריה חברתית מצמצמת מאוד בהיקפה, בעיסוקה ובטווח פעילותה : הכוונה לקבוצה מיוחדת של סוחרים יהודים ממרוקו הנקראים " תאג'ר אלסולטאן " או " סוחרי המלך " אשר פעלו במחצית השנייה של המאה התשע עשרה בעיר אל צווירא – מוגאדור – שבדרום מערב הממלכה והשאירו אחריהם אוסף תעודות " ראשמיים " יקרי ערך שהשתמרו מההתכתבות הענפה שהתנהלה בינם ובית המלוכה המרוקאי.

שלמה קורקוס יחד עם בניו אברהם ויעקב ובני בניו, דוד, חיים, מארי ואהרן – נמנו עם שכבת " סוחרי המלך " – תאג'ר אלסולטאן – שכללה מספר מוגבל של יזמים ובעלי עסקים יהודים, מוסלמים וגם אירופים אשר כל אחד בתחומו וכולם יחד שימשו סוכנים מסחריים של השלטון – מחז'אן, שאת כספו הם ניהלו והשקיעו בעסקיהם עם העולם הנוצרי אם כבעלי מונופולין על ענפי יבוא וייצוא שונים ואם כשותפים של בני המלוכה ושרי ממשלה אחדים.

האינטרסים שלהם תאמו את אלה של העילית השלטת – את אלה של הסולטאן בעיקר אשר בנוסף לתפקידיו הפוליטיים צבאיים והדתיים נהיה מאז סוף המאה השמונה עשרה, בעקבות הידוק הקשרים עם ארצו אירופה – ל " אישיות " הכלכלית החשובה ביותר של ארצו.

עד לתקופה זו היה המיסוי החקלאי המקור העיקרי להכנסות המדינה המרוקאית, המח'זן , מה שחייב את השליטים לקיים כוח צבאי רחב ממדים אשר באמצעותו השתדלו להטיל את מרותם על האוכלוסייה בכפרית-שבטית שהייתה היעד העיקרי לגביית מסים.

ערבים או ברברים, נוודים או חקלאים, השבטים הגדולים שהרכיבו את החברה המרוקאית היו שרויים בעימות מצמיד עם המח'זן והצרו את צעדיו הן במישור הפוליטי הן במישור הכלכלי. מרבית המשאבים התחלקו אפוא בין האוכלוסייה הכפרית ובין השלטון המרכזי על חשבון האוכלוסייה העירונית והבורגנות המקומית שנשארה תלויה בחסדי המלכים ובמצב רוחם.

ההון שאחדים מהסוחרים העירוניים צברו מדי פעם ירד לטמיון כחלוף התנאים הנסיבתיים הביאו לרכישתו. כאשר הון זה היה בידי סוחרים יהודים הוא הפך בכל עת למלכודת למחזיקים בו או ללולאה שאותה יכלו השליטים להדק סביב צווארם כרצונם

לאחר מותו של המלך מולאי איסמאעיל – 1727 – ניצל הצבא את האנדרלמוסיה ששררה בממלכה והפך לגורם כל יכול, המכתיר נסיכים ומפיל מלכים. באמצע המאה השמונה עשרה עלה לשלטון המלך מוחבד בן עבדאללה – 1757 – 1790 אשר למוד ניסיונם האומלל של קודמיו, הגיע למסקנה שכדי להרחיק מעליו את איום הצבא, הוא יצטרך לצמצם את שורותיו ובמקביל גם לוותר על חלק ממשאביו המסורתיים במסים.

לכן הוא השליך את יהבו על פיתוח הסחר ובתוך כך עודד את חיזוקה של הבורגנות המקומית – ובכללה הבורגנות היהודית אליה השתייכו " סוחרי המלך " – ההופכת בהדרגה למשענת העיקרית של השלטון.

לתכלית זו הוא בנה את נמל אלצווירא – מוגאדור בעזרתן של ארכיטקטים ומהנדסים צרפתים. בשנת 1764 כשעבודות הבנייה של אל צווירא היו עדיין בעיצומן ביקש המלך מוחמד בן עבדאללה מכמה משפחות של מכובדים יהודים מרוב חלקי הארץ לבוא ולהשתקע בעיר החדשה כ " סוחרי המלך ".

הם שוכנו ברובע האדמיניסטרטיבי של העיר, הקצבה , יחד עם כל פקידי המלך והועמדו לרשותם, תמורת דמי שכירות סמליים, חנויות ומחסנים לסחורותיהם בהתאם לדרישתם. הם היו פטורים ממס הג'יזה ומתשלום מסים אחרים המוטלים דרך קבע על הנתינים היהודים וגם זכו להלוואות ולהטבות כספיות שונות שניתנו לכלל ה " תאג'ר " ללא הבדל דת ולאום.

מדיניות זו של המלך מוחמד בן עבדללאה נפסקה בתקופת שני יוריו מולאי יזיד – 1790 – 1792 ומולאי סולימאן 1792 – 1822. הראשון שהיה חולה בנפשו הצטיין באכזריותו הרבה כלפי היהודים בעוד שהשני היה נתון להשפעת זרם הוהאבייא ושאף לנתק את ארצו מכל מגע עם אירופה ואף אסר על נתיניו לצאת אל גיברלטר.

חיי המחסר של אל צווירא נפגעו קשות ואם המשיכו בכל זאת להתקיים הרי זה בזכות הסוחרים היהודים שנאסר עליהם לשוב לערי מוצאם.

במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה סבלה אל צווירא מפגעי טבע חמורים וכן מהנזקים הקשים שהסבה לה ההפצצה של הצי הצרפתי משנת 1844 שביקש " להעניש , את מרוקו על הסיוע שהושיטה לאמיר עבד אל קאדר מאלג'יריה שלא השלים עם הכיבוש הצרפתי של ארצו..

העיר שבה לחיים כלכליים רגילים רק לאחר שהמלך עבד אל רחמאן בן האשם 1822 – 1859 נאלץ לקבל את תנאיה של צרפת להסכם שלום ולפתוח את נמלי ארצו עם אירופה.

בתוך כך נוצרו התנאים ששינו מן היסוד את מעמדה של הבורגנות המרוקאית בעיני עצמה ובעיני החברה הסובבת כאחד : ואכן, בהיותה הנהנית העיקרית מן המצב הבינלאומי החדש היא השכילה להרחיב את משאביה ולגוונם, למדה מהר אך להשקיעם בחו"ל או להמירם באמצעי ייצור ובנכסים בני קיימא ובמקרה הצורך היא גם ידעה איך לאבטח את עצמה בפני הרדיפות והתאוותנות של השלטון, בנצלה היטב את הקשרים המצוינים שהשכילה לפתח עם גורמים אירופים שונים אשר העניקו לה את חסותם הדיפלומטיים ועברו לביטחונה הפיסי.

אשר למלכי מרוקו בהיותם מודעים לסכנות שארבו לכלכלת ארצם מהחדירה האירופית. הם הגיעו למסקנה שעליהם לחזק את מעמד ה " תאג'ר אל סולטאן " ולהעניק להם זכויות יתר מפליגות – לא תמיד סבירות מנקודת מבט כלכלית טהורה – על מנת שיוכלו להתחרות בחברות ובסוחרים מאירופה ולחסום בפניהם את הגישה לשווקים ולמוצרים מרוקנים.

צעדים אלו לא היו, כצפוי, לרוחם של הקונסולים האירופיים אשר התלוננו חדשות לבקרים נגד העדפתם של התאג'אר המקומיים על פני מתחריהם הזרים. כך תיאר בנימה מופגנת של ביקורת הקונסול הצרפתי באל צווירא שארל דלא]ורט את מסלול קידומם של " סוחרי המלך " היהודים.

הנכם רוצים לדעת איך עולה ונופל תאג'אר של המלך ?  – מילולית איך חי או מת comment vit et meurt.

יהוגי שרוי בעוני אשר הסתבך בחוב כבד אצל מולאי עבד אלרחמאן….כה הטריד בפניותיו את המלך עד שזה האחרון מעניק לו אשרי של 10.000 מתקאל במכס או שמתיר לו לייבא 200 טון ברזל מבלי שיצטרך לשלם באופן מיידי את דמי המכס.

שבחי צדיקים בערבית יהודית מגרבית

שרשור זה מוקדש לעילוי נשמתו של רבי יצחק בן חיים, חמי זצוק"ל, שהיה איש ענו וישר, כל ימיו בלימוד תורה, בנוסף למלאכתו לפרנס את משפחתו הענפה, כהרגלם של יהודי מרוקו, אשר שילבו בחכמתם הרבה גם עבודה וגם לימוד תורה ביחד. וזאת, על נמת לא ליפול כמעמסה על הקהילה או אנשים זרים. לצערינו, תפיסה זו חלפה פסה לה מן העולם שלנו, ויש להם לחכמים דהיום ללמוד מנוהגם של רבני וחכמי מרוקו, וגם מסתם ירא שמים ששילבו עבודה ולימוד תורה.

רבי יצחק בנאיים ז"ל

רבי יצחק בנאיים ז"ל

אשריכם ישראל.

ספר שבחי צדיקים, הינו ספרון אחד קטן אשר קיבלתי אותו מחמותי לאחר מות חמי זצוק"ל. לצערי, כמו ברוב המקרים, רוב הספרים נעלמו ונחטפו, בשעת הצער על מותו של חמי, ולא נשאר דבר מהספרייה העניפה שהייתה ברשותו, וכללה גם ספרים נדירים ועתיקים.

מודה אני שבזמנו לא הייתי מודע לערכם של הספרים הללו ולכן לא שמתי לב, וזאת למרות שהמשפחה העדיפה שספרים אלו יישארו ברשותי, ולא כך היה הדבר.

ספרון שבחי צדיקים, הוא מאותם הספרים הרבים שכל דכפין כתב כמיטב דמיונו הפורה על מעשים שהיו או לא היו, אך השתרשו בקהילה וכולם הכירו אותם בעל פה, העבירום מפה לאוזן, ומעטים ביותר זכו לעדנה, ונגאלו על ידי הדפסתם, הספרון אשר ברשותי הינו אחד מהם.

אביאו כאן במלואו, להנאת הגולשים, ולמען שימור מורשת יהודי מרוקו, שרב הנעלם על הגלוי בה. גם רבי יוסף בן נאיים בהקדמה לספרו  " מלכי רבנן "המאלפת, אותה אביא בשירשור אחר, מגולל את סיפורם של כתבי יד שנעלמו, נשרפו על ידי הישמעאלים ימח שמם וזכרם.

ידועה הפרשייה של ספרייתו העניפה של הרב הנזכר, שבשל קצר נשרפה כליל, והוא היה ידוע כחובב ספרים, ובעל ספרייה עשירה ביותר, שעבורה הוצע ליורשיו סכומים גדולים ביותר.

אך מן המעט שבמעט שנשאר בידינו מנסים אנו, להציל משהו ולפרסמם ברבים, בבחינת " דובבי שפתי ישנים , בין אם היו צדיקים, חכמים או רבנים, בין אם היו סתם סיפורי מעשיות שהיו או לא היו בכלל, וספרון שבחי צדיקים הוא אחד מהם.

עזרנו בשם ה' עושה שמים וארץ.

רבי שלמה אבן וירגה

שבט יהודהשלמה אבן וירגה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שלמה אבן וירגה (15541460) היה היסטוריון ורופא ספרדי. לא ניתן לקבוע את קשרו ליהודה אבן וירגה, אולם הוא לא היה בנו, היות שאינו מאזכר מעולם את יהודה כאביו. השאלות ותשובות ככל הנראה הולך שולל מהכותרת של הספר "שבט יהודה", היות שהוא מתייחס למחברו כ"שלמה בן שפט".

שבט יהודה

אבן וירגה בעצמו מציין כי הוא נשלח על ידי הרשויות הספרדיות על מנת לפדות כספים למען שחרורם של האסירים ממאלגה, אולם הוא חי גם בליסבון כאנוס, והיה עד ראייה לטבח שהתרחש שם. מאוחר יותר הוא נס לטורקיה, ככל הנראה לאדירנה, שם הוא חיבר את הספר "שבט יהודה", שהוא דיווח של רדיפות היהודים בארצות ובעידנים שונים.                          

 בהקדמה קצרה הוא אמר שהוא מצא את הדיווח של מספר רדיפות בסיום עבודתו של יהודה אבן וירגה, שהוא העתיק, לאלו הוא הוסיף את סיפורם של הרדיפות בזמנו; האוסף הושלם אחר כך והוצא לאור בידי בנו יוסף אבן וירגה. הכותרת "שבט יהודה" היא רמיזה ליהודה אבן וירגה ("שבט" היא המילה העברי ל"וירגה בספרדית).

העבודה מתארת שישים וארבע רדיפות, מלבד סיפורם של פולמוסים רבים והתווית מנהגי היהודים בארצות השונות. אבן וירגה השתדל לפתור את החידה, מדוע היהודים בכלל והיהודים הספרדים בפרט סבלו מהרדיפות יותר מאשר כל עם אחר.

הוא נותן לכך סברות שונות, ביניהם עליונותם של היהודים, בעיקר ההיבדלות מהנוצרים בענייני אוכל; טרדותיהם היו גם עונש על חטאיהם. בהכללה, אבן וירגה אינו מתאמץ להסוות את האשמות שהנוצרים טפלו על היהודים ובמקרים רבים אף מדגישם ביתר שאת.

היות ועבודה זו היא מצבור מאמציהם של שלושה מחברים, היא מאורגנת בסדר כרונולוגי. אין כל קשר בין שלושת הסיפרים, אולם הסגנון העברי ניכר. אבן וירגה שלט בלטינית, והביא סיפורים רבים ממקורות לטיניים. ספרו אף מכיל מסה אודות תקופת בית ראשוןיום טוב ליפמן צונץ(בהערותיו לספר מסעות בנימין מטודלה) מצביע על חשיבות עבודתו מנקודת מבט גאוגרפית, היא מכילה מספר רב של שמות מקומות, כמו גם תיאורם של מנהגים.

שבט יהודה הודפס לראשונה בטורקיה בשנת 1550; ומאז יצא לאור פעמים נוספות. הוא תורגם ארבע פעמים ליידיש, לראשונה בקרקוב ב-1591. הוא תורגם לספרדית על ידי מאיר דה לאון באמסטרדם ב-1640 וללטינית בידי גנטיוס בשנת1651; לגרמנית בידי מ. ויינר בהנובר ב-1856.

 חלקים ממנו תורגמו על ידי Eisenmenger בספרו (Das Entdecte Judenthum, ii); על ידי Shudt בספר (Judische Merk-wurdigkeiten, i) ומנחם מאן הלוי (שבט ישראל) וזנדר (Auswaahl). בסיום פרק שישים וארבע אומר וירגה כי הוא כתב את הכותרת 'Shebet Ebrato', המכילה סיפורי רדיפות ומסות רבניות, שאבדו כעת.

חשיבותו ההיסטורית של הספר הוטלה בספק במידה רבה בידי איזידור לאוב. לאוב מחזיק בדעה, כי למרות שאבן וירגה היה סופר מקורי, הוא אינו תמיד אמין, וכמה מהחומרים שבהם השתמש שייכים לסוגת האגדה. אבן וירגה גילה עניין מיוחד במחלוקות דתיות שנערכו בין היהודים לבין הנוצרים; והדיווח המלא של חילוקי הדעות הללו ניתנו בעבודתו. ברם, אפילו הם נדמים כבדויים – אולי היוצא בכלל זה הוא ההוצאות להורג בטורטוסה. ערכו של שבט יהודה רב, על כל פנים בתיאור הפולקלור היהודי והמסורות הפופולריות שהוא מכיל.

בן זמנו היחידי של וירגה אשר עשה שימוש בעבודתו הוא ככל הנראה שמואל אוסק, בספרו Consolacao. התרגום הלטיני של ג'נטיוס מכיל שתי טעויות בולטות בעמוד הפתיחה: המילה נכתבה והיא מתורגמת כ"שבט" במקום כ"מטה". תרגום יידי, עם תוספות (שבט יהודה השלם) פורסם בוילנה בשנת 1900. תיקונים לטקסט זה ניתנים אצל לאוב.

החיבורים ההיסטוגרפיים העבריים ששרדו מהדורות הקודמים אינם מרובים. והין המועטים שהגיעו לידינו הספר " שבט יהודה " לרבי שלמה אבן וירגה הוא אחד מהמצויינים מכמה וכמה בחינות. הוא הספר ההיסטוגראפי הראשון מתקופת הרנסאנס.

עיקרו של ספר זה סיפורי זיכרונות מחיי היהדות הספרדית לפני הגירוש. הוא נכתב כשלושים שנה לאחר הגירוש, ומחברו אחד מבני העלייה על יהדות זו. המחבר מעביר לפנינו באספקלריה מיוחדת את הפרשה הארוכה של סבלות עמו עד לתקופתו שלו, והוא הראשון בסופרי ישראל, שתהה על הסיבות הריאליות, הכלכליות, החברתיות והדתיות, של שנאת ישראל בכללותה ושל גירוש ספרד בפרט.

הוא גם עשה את הניסיון הראשון לנתח את תופעות הגלות ניתוח סוציולוגי. תוכנו של הספר הוא כעין רומאן היסטורי, שמעורבים בו דברי אמון וחזון. אין כוונת המחבר לספר את המעשים כהווייתם, כי אם לחשוף את הרקע של המאורעות ולגלות את סיבותיהם.

והא עושה כן מתוך תפיסה, שמרובה בה מידת הביקורת וההסתכלות בתהליכים היסטוריים בלא משוא פנים ובלי זיקה להסברים הדתיים במקובלים על בני דורו. מבחינה זו יש חידוש מופלג לעומת המקורות הספרותיים העבריים של אותה תקופה, אף על פי ששקד מחברו להלבישו בלבושם הרגיל של ספרי המוסר.

ואפשר שמטעם זה ערך את ספרו במורת אוסף נובילות, כדי לחפות בדרך זו על דעותיו הנועזות. אף צורתו של הספרותית של הספר מוסיפה על חשיבותו, שכן הוא בנוי על פי תוכנית מחושבת בכללותיו ובפרטותיו, ורעיון יסודי אחר מבריח כל חוליותיו לאחדות פיוטית שלימה.

הספר נדפס לראשונה בשנת 1550 בערך, ומאז יצא בכמה וכמה מהדורות והיה אחד הספרים הנפוצים בעם, שלמד ממנו את ידיעת עברו ושאב מתוכו עוז וביטחון, ותלמידי חכמים ומשכילים מצאו בו הוראה להתגוננות בפני טיעוניהם של הצוררים

רבי יחייא אדהאן זצוק"ל

אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.

כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א 

רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.

קוים לדמותו.

של הרב הגדול חסידא קדישא ופרישא כבוד מורנו הרב רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.

רבינו המחבר נולד בעיירה תאפילאלת הקדושה בשנת התרכ"ו – 1866. לאביו הרב הגדול מכלוף אדהאן זצוק"ל ואמו מרת הרבנית אסתר בתו של הרב הגדול מעוז ומגדול מרן אביר יעקב אביחצירא זצוק"ל.

ימי ילדותו ונערותו עברו עליו במחיצת סבא קדישא אביר יעקב זצוק"ל, יחד עם בן גילו הרב הגדול עטרת ראשנו עיר וקדיש, כבוד מורנו הרב דוד אביחצירא הי"ד וזצוק"ל אשר עליו חובר הספר הנכוחי " אני לדודי, כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים.

רבנו, שורש נשמתו הייתה מעולם האצילות. מקטנותו היה נוטה לחסידות ופרישות, מאס בענייני העולם הזה. לילותיו תפילות וימיו צומות. שעות על גבי שעות היה יושב בחדרו של סבו  מקן אביר יעקב ומסתכל בדמותו הטהורה, שאיפתו היחידה מתי יגיע גם הוא הילד למדרגת סבו.

ובראותו את שקידת סבו מרן אביר יעקב על למודו, שקד גם הוא על לימודיו, ומסופר כי פעם באו כמה מנכדי מרן אביר יעקב  להבחן אצלו על לימודיהם, וכל נכד נתן אביר יעקב איזה פרס. הוא שעמד מן הצד בתור בן בית, ניגש גם הוא לסבו ואמר : סבא למה לי לא נתת מאומה ? ענהו רבי יעקב, אם תשמיע לי איזה דבר לימוד, אתן גם לך.

ומיד השמיע הילד יחייא את כל פרשת השבוע בטעמים ובנגון בלי לשגות אף בטעם אחד. ורבי יעקב ברכו שיהיה גדול בתורה וביראת שמים טהורה, וכמובן נתן לו פרס הגון .

כך גדל רבנו באווירה דקדושה ויראה, וכך עלה במעלות הקדושה והחסידות. נשמתו הגבוהה חפשה ותרה ארחי חומרות וחסידות, סגופים ופרישות. כל ספרי המוסר כגון " ראשית חכמה, " שבט מוסר ", " פלא יועץ ", היו שגורים בפיו בעל פה, ומקיים כל הכתוב בהם.

כל ימיו צומות וטבילות, ופוק חזי מאן גברא רבה דמסהיד עליה. אדונינו מורנו ורבנו עטרת ראשינו סידנא " בבא סאלי " – רבי ישראל אביחצירא זצוק"ל וזיע"א במכתבו " צניע ומעלי, כבשי דרחמנא בלחם סתרים רב חיליה וגברא, קים ליה בדרבה מניה במעשה רב, חומרי וקלי לאפוקי ולעיולי, וכל הכתוב במגילת תענית קים זה מה שכתוב בזה.

והעיד עליו אדוננו מורנו ורבנו זיע"א כח רבנו במשך שנות חייו צם הפסקה גדולה ממוצאי שבת קדש עד ליל שבת קדש, לכל הפחות מאה פעמים, מלבד צומות כל יום שני וחמישי. ובשנה אחת צם בחודש תמוז – ימי החום הקשים והארוכים – צם פעמים הפסקה גדולה ברציפות שבוע אחרי שבוע.

לאחר פטירת מור זקנו מרן אביר יעקב, דבק רבנו בדודו הרב הגדול כבוד מורנו הרב דוד מסעוד בנו בכורו של רבי יעקב, והיה תלמיד חבר לבנו הגדול עטרת ראשנו רבי דוד אשר היה בן גילו. רבנו הכיר ברבי דוד כי איש אלקים קדוש הוא, וקבלו כרב מובהק. אתו עמו התבודד ולמד וכלשונו " לא זהה ידו מתוך ידי בשבתי ובקומי.

בשנת התר"ף וכלשון רבנו, על הר ציון שֶשָמֵם, קם צורר ערבי שקינא לדתו ולעמו ומרד בשלטון הצרפתי. ראשית מעשיו היה לסחוט כספים מהיהודים בהעלילו עליהם שהם מרגלים לטובת הצרפתים. בחמתו לא הסתפק ברצי כסף אלא בקש להרוג ולהשמיד את כל יהודי תאפילאלת ריסאני.

עטרת ראשנו רבי דוד בשמעו את הגזרה התחנן לבורא עולם שהוא יכפר על הדור. הקב"ה שמע את תפילתו, וביום שבת קדש י"ד סכלו, התעטר רבי דוד בקדושת העשרה ( עשרת הרוגי מלכות ) ועלה בספרו להם ממראה עיניו על מנהגי אבות וקדושתם וחסידותם.

במתק שפתיו ובמוסריו השפיע השפעה רבה על בני הישיבה ובפרט על אדמו"ר יסוד עולם בבא מאיר זצו"קל וזיע"א. ואפשר לומר בוודאות כי בבא מאיר, הגיע למה שהגיע בזכותו. וכלשון אדמו"ר במכתבו " ומאיר ובא במטבע אשר טבעו במטליותיה.

רבנו בגודל ענותנותו, לא החזיק מעולם טיבותא לנפיה, והיה כעפר תחת רגלי החכמים, וכופף עצמו אפילו לילדים הקטנים, ומדבר עמם בלשון כבוד ובנחת רוח, ובפרט לבני תשחורת, והכל המטרה לקרבם לתורה ויראת שמים טהורה.

רבנו מאנה הנחם נפשו מהאסון הכבד בהלקח ממנו ידיד נפשו, מורו ורבו אשר גדלו יחדיו בתורה ויראה, ומתוך צערו ויגונו, הרגיש חובה קדושה להנציח לדורות את גודל קדושתו וחסידותו דרכיו ומנהגיו של עטרת ראשנו רבי דוד ה' יקום דמו וחיבר את הספר הנוכחי " אני לדודי ", קטן הכמות ורב האיכות ומתוכו ילמדו הדורות הבאים סדרי קדושה וטהרה.

לאחר חורבן תאפילאלת ריסאני עברה המשפחה לעיירה בודניב, בראשות האדמו"ר מצדיק יסוד עולם " בבא סאלי " זיע"א, ואדמו"ר כונן מחדש את ישיבת מרן אביר יעקב. דבק רבנו המחבר באדמו"ר " באבא סאלי " והיה יד ימינו בהנהגת הישיבה. ותקופה ארוכה למדו יחדיו בחברותא מסכת שבת.

רבנו המחבר הוא הגבר אשר הטביע את חותם החסידות, הקדושה והפרישות והצניעות על בני הישיבה, בסַפרו להם ממראה עיניו על מנהגי אבות וקדושתם וחסידותם. סמתק שפתיו ובמסָרָיו השפיע השפעה רבה על בני הישיבה ובפרט על אדמו"ר צדיק יסוד עולם בבא מאיר זצוק"ל ויע"א.

ואפשר לומר בודאות כי בבא מאיר הגיע למה שהגיע בזכותו, וכלשון אדמו"ר במכתבו " ולמאיר ובא במטבע אשר טבָעו במטליותיה ".

רבנו בגודל ענותנותו, לא החזיק מעולם טיבותא לנפשיה, והיה כעפר תחת כפות רגלי החכמים, וכפף עצמו אפילו לילדים קטנים ומדבר עמם בלשון כבוד ובנחת רוח, ובפרט לבני התשחורת, והכל במטרה לקרבם לתורה ויראת שמים טהורה.

ומסופר כי פעם הזדמן לעיירה אחת והוזמן אצל נכבד מנכבדי המקום, כשהגישו לפניו לאכול, סרב, בעל הבית אמר לרבנו : אין לך מה לחשוש, מור זקנך אדמו"ר רבי יעקב אבוחצירא זצוק"ל התארח אצלנו וסעד על שולחננו.

מששמע זאת רבי יחייא פרץ בבכי ואמר : " מה אתם משוים אותי למר זקני רבי יעקב, הוא הייתה לו סייעתא דשמייא ותמיד גילו לו מן השמים אם המזון המוגש לו כשר או לאו, ולכן יכול לאכול בכל מקום. אי הקטן הפשוט לא מגלים לי כלום, ואם כן איך אני מיכול לאכול בכל מקום.

דברים אלו אמר רבנו בגודל ענותנותו, אך ידוע במשפחה כי היו לו גילויים מיוחדים מן השמים. תקצר היריעה מהכיל, אך נזכיר פה מעט מזעיר ממה שסיפרה בתו הרבנית חנה שתחיה.

א.      ביום בהיר אחד אשת רבנו הכינה לו קומקום תה ורבנו סרב לשתות, בהפצירה בו אמר לה, התה הזה איננו מיועד לי כי אם לאנשים אחרים שיבואו לשתותו, מי הם האנשים ? שאלה אשתו אך רבנו לא השיבה דבר.

והנה דופקים בדלת, ונכנסו בניו של רבי דודו בא-יה ז"ל גיסו של רבנו בכיה ובדמעות, מה קרה ? , אבא נסע כדרכו לאלג'יר ווהראן, להביא סחורות לצורך מסחרו. קבלנו מברק כי הוא יצא לדרך עם שתי מכוניות משא עמוסות סחורה לעיפה, ואמור היה להגיע הבוקר, והנה חצות היום והוא עוד לא הגיע בודאי קרה אסון.

הרהר רבנו קמעא, כון מה שכון צחק ואמר, אל תדאגו בשעה שתים בדיוק הוא יגיע בריא ושלם עם הסחורה בשלמות. בשעה שתים בדיוק טרטור המנועים של המשאיות נכנס רבי דוו בא-יה ונהגו וספרו : נסענו בדרך הרגילה והנה באמצע הדרך, מקום מוחזק בסכנת שודדים, קמה רוח סערה מלוה סופות חול חזקות, ולא ראינו את הכביש.

סטינו מהדרך הכבושה ונסענו בדרך לא דרך, והנה שמענו יריות חזקות מאחרינו וניסינו לברוח, ביודעינו כי הדרך מסוכנת, אך לא יכולנו להמשיך במהירות. במאמצים רבים חזרנו למסלול הכביש, והוברר לנו על ידי נהגים אחרים כי השודדים חפרו מהמורות עמוקות באמצע הכביש כדי שהמאיות יפלו בהם וכך ישדדום.

ועתה אנחנו מודים לה' על רוח הסערה וסופת החול בזכותה ניצלנו. בניו של רבי דודו בא-יה ספרו לאביהם כח רבנו הבטיחם שבשעה שתיים בדיוק יגיע אביהם הוא וסחורתו בשלמות, בודאי בזכותו ובזכות ברכתו נצלתם אמרו – בודאי ענה רבי דוד ומיד הפריש מעשר מכל ונתן לרבנו.

או אז הבינה אשת רבנו את דברי רבנו באומרו " התה הזה מיוחד לאנשים שיבואו לשתותו " ומיד הגישה את התה למיועדים לו.

א.      בימי המלחמה העולמית כאשר שרע פרנסה ננעלו וההכנסות התמעטו, החלה אשתו להציק לרבנו כי המצב בבית קשה מנשוא, ולכן יעצה לו ללכת לעיירות ישראל ולמכיריו ומיודעיו ולהודיע צערם ברבים. אך רבנו שהיה בעל בטחון עצום לא הטה אוזן לדבריה ואמר לה : אנו בוטח בה' יתברך ולא אפנה לבשר ודם.

ביום ששי אחד באה אשתו ואמרה לו, דע חל כי אין לנו מאומה לכבוד שבת קודש ואינני יכולה להשיג בהלואה אפילו קילו קמח. ענה לה רבנו, אם כך הוא המצב פתחי נא את מגירת השולחן, לרבנו היה שולחן עשוי על פי הכונות כפי הדוגמה שעשה מרן, אביר יעקב.

חיפשתי כבר במגירה ואפילו הפכתיה ולא מצאתי מאומה, אמרה. פתחי ותאמרי לי מה יש במגירה, הקב"ה רחום וחנון לא עזב ולא יעזוב, אמר. במר נפשה פתחה את המגירה, והנה להפתעתה צרור כסף. אם כן אמר לה רבנו השתמשי בכסף זה מבלי לגלותו לאיש ומבלי לספור כמה כסף יש בו, והברכה – ברכת השבת תשרה בו. ויותר אל תבקשי ממני לבקש עזרה מבשר ודם.

ב.       משאת נפש רבנו הייתה לזכות לעלות לארץ ישראל ולבלות בה את שארית חייו. אך דא עקא כי מארגני העליה מטעם המדינה לא נתנו למבוגרים ולזקנים לעלות לארץ כי אם צעירים בלבד. ובפרט לרבנו שהיה זקן מופלג וחולה. מרת חנה בתו שתחיה שהייתה בירושלים התאמצה בכל מאמצי כוחה ודפקה על שערי הסוכנות וכל הנוגעים בדבר, להעלות את אביה לארץ, אך פניה הושבו ריקם בטענה כי אביה זקן וחולה אנוש.

בצר לה נסעה לטבריה להשתטח על קברי רבי חיה ובניו, שבזכותם יזכה רבנו לעלות לארץ. לאחר שבוע מההשתטחות קבלה הודעה מהדואר כי ישנו מברק עבורה מחוץ לארץ ועליה לבוא ולקבלו בדואר. בלב פועם ובדמעות בעיניה נגשה לבית הדואר, בחשבה שאולי מברק זה מבשר כי אביה שבק חיים לכל חי.

אך ראה איזה פלא מברק זה בשורה טובה בו, אביה ובתו השניה מגיעים לארץ מחר, והיא מוזמנת בזה להקביל פניהם ולהביאם לביתה. כשנפגשו בנמל חיפה, שאלה : אבא, הרי הייתה חולה וכיצד הבראת וכו….ענה רבנו ואמר, בתי, הרבה מלאכים ושלוחים למקום, והוא שלח מלאכו וירפאני ובשרני כי אזכה לחיות ולהטמן בארץ הקודש, הודו לה' כי טוב.

א.      כאשר הגיע חג הסוכות הראשון לשֶבֶת רבנו בארץ, ורבנו מהדר במצות ביקש שיקנו לו ארבעה מינים מהודרים. כאשר קיבל את ארבעת המינים ראה רבנו כי ההדס אינו משולש כדין, וכאשר הסביר לשליח כיצד צריך להיות ההדס המשולש והלא לא הבין, הכריחם רבנו לקחתו למקום המכירה.

הגישו לרבנו חבילות של הדסים, ורבנו איננו מרוצה ומבקש הדס משולש כדין, בסופו של דבר הוציא המוכר חבילת הדסים משולשים לתפארת, ואז השביעו רבנו שיותר לא ימכור הדסים שוטים ויכשיל את בית ישראל כי אם הדסים משולשים כדת.

 ה – רבינו התגורר אצל בתו שביתה היה סמוך לגבול עם ירדן הבית הקיצוני בשכונת מוסררה – מורשה, סמוך לחומת עיר העתיקה, מיד פעם היו חילי הלגיון צולפים לעבר השכונה, ואף רצחו כמה נפשות ה' יקום דמם.

כשפרצה מלחמת סיני רצו בני הבית לעזוב את המקום ולעבור למקום מבטחים. רבנו התנגד ואמר : " מבטיחכם אני כי לא יארע לנו שום נזק ואף אחד מאתנו לא יפגע משום כדור או רסיס, השארו בבית בבטחה וה' שומר ישראל וכך היה.

 ו – לאחר פטירת רבנו זיע"א הייתה בתו הרבנית חנה – חניני ואחיותיה עורכות את הילולת רבנו ביום פקידת השנה. הימים ימי צנע קשה היה להשיג מצרכים ויהודי יקר בשם רבי אברהם אלמאליח יצ"ו היה טורח ומשיג מצרכי מזון בשפע לכבוד הצדיק. 

לימים נפצע רבי אברהם אנושות ומצבו היה מסוכן מאוד, הוא הוכנס ליד בדוד והרופאים אמרו נואש לחייו כשמוע הרבנית חנה את מצבו של רבי אברהם יצ"ו, הדליקה נר לכבוד רבנו וביקשה מבורא עולם כי ישלח דברו וירפאהו בזכות רבנו אשר הנ"ל משתדל בכל יכולתו לערוך את ההילולה ברוב פאר והדר.

למחרת חלה הטבה ובתוך ימים ספורים הבריא רבי אברהם יצ"ו בזכות רבנו. ה' יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים אמן ואמן. התקיים ברבנו זיע"א : גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. תנצב"ה.

תבורך מנשים בתו הרבנית חנה חניני תחיה אשר זכתה לכבד את אביה רבנו בחייו, וגם לאחר פטירתו לחיי עד. ומקיימת בכל שנה את יום ההילולה וגם זכתה להדפיס מחדש את הספר הקדוש הזה.

וכעת השתדלה בכל מאמצי כוחה להדפיסו מחדש לכבוד מור אביה הקדוש זיע"א. ויהי רצון שתזכה לאריכות ימים ושנים טובין ונעימים עד ביאת משיח צדקנו ויקוים בה מקרא שכתוב " עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו, אמן

והחותם לכבוד התורה והצדיקים – דוד יהודיוף. התנא דבי נשיאה דהיש"א ברכה זיע"א. 

תקרית פטי ז'אן

קהילה קרועה, ירון צור.פטי זאן 2

התקרית בפטי ז'אן                                                

העיירה פטיז'אן, כיום נקראת סידי קאסם, ישבה על צומת דרכים באמצע הדרך העולה מן החוף האטלנטי של מרוקו אל פנים הארץ.  כפי שאפשר ללמוד משמה, לא היו לה שורשים בעבר המוסלמי. היא הייתה יצירה מובהקת של הכיבוש הקולוניאלי. בבואם לפרוש את רשת השלטון ולפתח את התחבורה בחרו הצרפתים להקים בנקודה זו מרכז ובנו עיר חדשה, אירופית, לצדו של כפר עברי גדול.

בעיר האירופאית התגוררו כ-800 פקידים ומתיישבים צרפתים ואילו ברובע המוסלמי שהתפתח לצידה, בעיר הילידית, חיו אלפים אחדים של מוסלמים. יהודים כמעט לא התגוררו בעיירה, רק כחמישים מהם היו רשומים בה כתושבים. אך במרחק לא רב מפטיז'אן שכנה מכנאס הגדולה, שבה התגוררו יהודים רבים ולאחדים מהם היו עסקים בעיירה החדשה.  הנתונים הללו הם על פי " המדריך הכחול " le guide bleu  של מרוקו.

עסקים, חנויות, מסחר, אלו הן כנראה מילות המפתח להבנת תחילתה של התקרית שאירעה בעיירה ב-3 באוגוסט 1954, ואשר כונתה במקורות יהודיים טבח או פוגרום. הנציב העליון הצרפתי, פרנסיס לקוסט, תיאר את התקרית במילים קצרות בפני יעקב כרוז, שחזר לצפון אפריקה כאיש מוסד, בכסות של נציג משרד החוץ הישראלי : " תמונת הסולטאן המודח הודבקה עם שחר על קיר חנות יהודית והורדה על ידי המשטרה. הערבים התנפלו על בעל החנות ועל אלה שהיו בסביבתו וכתוצאה מכך נהרגו שישה יהודים ".

כרוז שהתקבל לראיון אצל לקוסט כמעט שנה לאחר התקרית, שמע ממנו באותה הזדמנות גם פרשנות על אופייה : " הוא משוכנע שהתקפה זו לא הייתה מכוונת נגד היהודים דווקא, לו הודבקה התמונה על חנות נוצרית, היו בוודאי מתנפלים על נוצרים. אגב באותו שבוע עצמו נרצחו כתריסר אירופאיים בפורט ליוטיי "  ( אגב עדותו של כרוז, ניתן למצוא אותה בארכיונים של המדינה ) באמ"י – ארכיון מדינת ישראל, אם תרצה את מספר המסמך, אכתוב זאת עבורך, זהו הפרק הראשון, יש ויש עוד המשך, אגב קריאת מאמר זה, נתן לי חשק, גם להתמקד קצת, בהיסטוריית בת ימינו של מרוקו, שלפי עניות דעתי, לא פחות מרתקת, מאשר העבר הרחוק.

ברם המקורות העומדים לרשותנו משקפים תמונה מורכבת יותר מזו שביקש המושל הצרפתי להציג בפני אורחו הישראלי. המאבק לשחרור היה כרוך באופן טבעי בהפגנות ובשביתות לרוב. המרוקנים חפצו בשביתות שהוכרזו יהיו מלאות, ואילו הפקידות הצרפתית חתרה למנוע הישגים כאלה מן התנועה הלאומית. במקומות רבים נגררו היהודים, שלא בטובתם, לתוך הקונפליקט הזה וסבלו מתוצאותיו. לגבי קזבלנקה, למשל מונחת לפנינו עדותו של חיים הירשברג – סיפר הירשברג – אילצו הצרפתים את המוסלמים בעלי הדוכנים בשוק לפתוח את עסקיהם בכל יום, כולל יום שישי.

הדבר עורר כמובן את מחאתם, הם טענו כי מגיע להם יום מנוחה, כפי שליהודים יש יום שבת שלהם. התוצאה הייתה שהצרפתים החליטו לאלץ את היהודים לפתוח את חנויותיהם בשבת. הירשברג היה בקזבלנקה בשבת הראשונה להפעלתו של הסדר זה, כשמונה חודשים לאחר תקרית פטיז'אן ולאחר שהתעצם גל הטרור, וכך תיאר את ביקורו באותה שבת ( הערה אישית שלי – את הסיפור המלא, מביא הירשברג בספר אחר לגמרי, עם תיאור מפורט של אותה השבת, אותה אביא בע"ה בהמשך, הנה כי כן, דבר גורר דבר, ואיננו מודעים לכך, שככל שיודעים יותר, עדיין יש ויש עוד מה ללמוד ).

                 " בביתנין המקוריים ניכר, איזהו דוכן של מוסלם ואיזהו של יהודי. הראשון היה מלא ירקות ופירות למיניהם והרוכל עומד מוקף לקוחות כרגיל. על דוכניהם של היהודים ראיתי ערימה של תפוחי אדמה קטנים כאגוזים, של ירקות שקמלו ונבלו, של פירות רקובים למחצה. ולךידם עומד ילד שלא הגיע למצוות או אישה. שום אדם לא פנה לסחורה זו ולא היה מעוניין לקנותה " עד כאן עדותו של חיים הירשברג.

כך פעלו אפוא בעלי הדוכנים היהודים שנקלעו בין הפטיש לבין הסדן. בקזבלנקה היה הפטיש תקנות החירום הצרפתית, והסדן – דרישות ההלכה היהודית. בפטיז'אן התגלם הפטיש ב-3 באוגוסט 1954 גם כן בהוראות השלטונות, אך הסדן היה תביעות הפעילים הלאומיים, הקונפליקט התמקד בשאלת השתתפותם של היהודים בשביתה. בדו"ח יהודי המכיל את התיאור המפורט היחיד של התקרית שנחשף עד כה נאמר :

                 בערב ה-3 באוגוסט הייתה האווירה בפטיז'אן כבדה מאוד. ליהודים לא הייתה כל סיבה לחשוש מפני סכנה כלשהי. בהיותם תמיד אזרחים צייתנים, המשיכו לעבוד כדי לא לגלות כלפי הרשויות כל סימן של תבוסתנות. הם קיבלו אמנם מסר שעליהם לסגור את חנויותיהם, אלא שהרשויות המקוממים ציוו עליהם לפתוח אותן במו שהיה מלווה בהבטחות רשמיות שתוענק להם הגנה מלאה.

הערת המחבר " איפול כבד הוטל על התקרית ובעיתונות הישראלית אין לה, סמוך למאורע, כל זכר. דיווחים צרפתים רשמיים על התקרית אינם נמצאים בתיקי הנציבות הצרפתית במרוקו, אשר נפתחו בפני החוקרים. אשר לדו"ח המצוטט, הוא הגיע ממקום התקרית סמוך ביותר להתרחשותה. חובר על ידי יהודים עדי ראייה וצוטט ב   l information juive ביטאונו הצרפתי של הקונגרס היהודי העולמי. הדו"ח הופיע גם בעיתון Maroc.

אין זה אפוא דו"ח בלתי משוחד, אך מידע בסיסי ביותר על התפתחות המאורעות בעיר רשאים אנו להפיק ממנו. הן פקידים צרפתים והן פקידים ישראלים הקדישו לדו"ח תשומת לב, וגזיר העיתון נמצא הן בארכיונים במרוקו, והן בארכיון משרד החוץ הישראלי ".

הד"ח ממשיך ומתאר כיצד נאסף לעת בוקר ברובע העתיק והקשיב לנאומו של תועמלן לאומי, ואחר כל זרם, כשהוא נרגש ונלהב, אל מרכז הרובע הערבי שבשולי העיר החדשה, תוך נפנוף בתמונה של הסולטאן הגולה. התמונה הודבקה על חלון הראווה של חנות יהודית. פקד משטרה, שנסה בעזרת סולם להוריד אותה, הותקף באבנים. הוא הצליח להתחמק מבלי להשתמש בנשקו. או אז החל ההמון להתנפל על היהודים. מחבר הדו"ח, שנועד לעורר גורמי חוץ יהודיים לפעולה, שאל :

                 " האם הייתה זו התקפה מכוונת מראש ? האם היה זה דחף מרושע והרסני של הרגע ? האם היה זה הפיתוי הקל לשדוד והרוג שנתן את האות לטבח ?  את זאת אין יודעים. יש טוענים שעובד השאיל לפקד המשטרה את סולמו כדי לאפשר לו להוריד את תמונתו של השליט לשעבר. על כל פנים ודאי הוא שהם הרגו במוטות ברזל את בוסידן שמואל בן ה-42, אב ל-11 ילדים, שיספו את גופו מלמעלה למטה וביצעו בו מעשה אכזריות שאין אנו מעזים לפרט אותם כאן.

לאחר מכן הם השליכו את גופתו על ערמת שקים ושרפו אותה. האספסוף, לאחר שהצית אש במשאית השייכת למר שלמה אלפסי,  התפרץ בצעקות למחסן הסחורות של האומלל הזה והרג אותו בפראות במכות לבנים ורצח באכזריות גם את בנו בן ה-22, שהתחתן זה לא כבר והיה אב לילד.

במשך הזמן התפרצו מתפרעים אחרים לתוך המחסן של מר אלי טולידנו, בן 53, אב למשפחה גדולה. האיש האומלל ובנו בן ה-12 בותרו, בטנם שוסעה והם מתו מוות איום. יהודי שלישי, אברהם עמר, סבל מגורל דומה באכזריותו כמו שאר בני דתו. לסיום סדרת הרציחות הכינו הרוצחים מדורה במרכז הרחוב, הניחו עליה באופן מסודר את חמש הגופות ושרפו אותן בעזרת נפט.

שני מחסני התבואה של האדונים אלי טולידאנו ואלפסי שלום, שהיו מלאים בסחורות בעלות ערך רב, נשרפו עד היסוד. מחסן של מצרכים קולוניאליים וחנויות יהודיות אחרות הוצתו. בתוך השמחה הכללית הזאת ליוו הפטמות – הנשים הערביות – את מעשי הזוועה של הגברים ביללות שמחה, דווח לנו זה עתה שבמקום נמצאה גופה והודית שביעית, שרופה ולא מזוהה.

המאזן שבעה נספים ודאיים. הנכסים הבזוזים, השדודים והמוצתים מגיעים לערך כללי של כ-50 מיליון. עדים אירופים ראו כי הפושעים חילקו ביניהם שטרות כסף ששדדו מקורבנותיהם המסכנים החפים מפשע ". הערת המחבר " כאמור הדו"ח הועבר לקונגרס היהודי העולמי ופורסם בביטאונו הצרפתי. לאנשי משרד החוץ בירושלים הגיעו בדרכים עקיפות צילומים ממקום התקרית, אך לא הצלחתי לאתרם

רבי ישראל נג'ארה

ראשית דבר.

הבחור כארזים, בחירו. של עולם, החתן המיוחד ה"ה מלך מלכי המלכים הקב"ה, ישא למזל טוב את בתולת ישראל אשר איש לא ידעה, זו שכינתא קדושא, בחופה וקידושין כדת משה וישראל.

ואל יבריחו ואל יעלימו לא זה מזו ולא זו מזה מראשית ועד אחרית, רק תמיד פניהם איש אל אחיו באהבה ואחוה ורעות, דלא מתפרשן, דא מן דא לעלמין, וישלטו בשונאיהון, וזר לא יתערב וערל וטמא לא יגע במאורות מעתה ועד עולם.

החתן הנ"ל התחייב את עצמו להכניס כל אשר האציל וברא ויצר ועשה הכל למענה ולמען התורה הקדושה, כמו שעשה במעמד הר סיני, שהרכין שמים ושמי השמים וכל צבאם אשר תקנם בזרת  ( ע"ש הפסוק " אם לא בריתי יומם ולילה " ) וכן התחייב את עצמו להרכין כל מעשה בראשית ולתת לכנסת ישראל כל העמים תחתיה, כמו שכתוב " ואתה על במותך תדרוך ", " ואילי נביות ישרתונך ".

וסילק תיכף ששה מאות ושלוש עשרה מאורות הגדולים ליד השליש המרוצה לשני הצדדים. ה"ה רעיא מהימנא משה רבינו רב של כל הנביאים ושל מלאכי השרת התחייב ליתן שכר טוב עליהם רב טוב הצפון אשר עין לא ראתה אלקים זולתך, חוץ מרוב של כל העולם הזה.

והתחייב את עצמו ליתן סובלנות, לסבול כנסת ישראל בכל מיני סבלנות, בבני חיי ומזוני, הן רוחני והן גשמי, ובמחילה סליחה וכפרה, כדי להיות לו ממלכת כהנים וגוי קדוש עד סוף כל הדורות, לבלתי חליפם באומה אחרת, ולהביאם לציון עיר מלוכה וגברת.

והתחייב את עצמה להלבישה בערשה מיני לבושים ובכ"ד תכשיטין ובד' בגדי לבן בשבת וביום טוב, ולהריק להם שפע וברכה וחיים למשמרת.

מתנות להכלה כנסת ישראל : נזם זהב בקע משקלו – אולי שקלי ישראל שהם כופר עליהם מכפרות, ושני צמידים – אלו שני לוחות הברית, עשרה זהב משקלם, אלו עשרות הדברות. ומרגלית טובה תלויה בצוארה – זו חכמת אלקות, ידיעת שמותיו וחיפוש גנזיו בכל היכלות ובד' עולם אבי"ע.

והשגחותיו והשגותיו לעולם, יכולתו רוחניותו והשגחתו והשפעתו על כל הנביאים רגע כמימרא בלי נעדרת. עם מטבע הנקרא " נאבעאל ( יקר ) התלוי במרגלית דהיינו נובלות חכמת התורה דלעילא, היא חכמת הפלוסופיא וחכמת הטבע הגופנית.

ומקרים התלויים בחכמת התורה אשר היא בין עיניה למשמרת, ובין העמים תהא לכבוד ולתפארת, כמ"ש הכתוב " כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים " ועטרת זהב בראשם. צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשם. טבעת קידושין אלו שלש כריכות של רצועה באצבע האמצעית להיותה דבוקה הו יתברך ומאוזרת.

חוץ סבלנות קטנות הם יעודים הגשמיים ותענוגי העולם הזה בשלחן ערוך ומטה מוצעת זו מטתו שלשלמה, אשר הם הכנה לעבודת הבורא, הלא הם כתובים בפרשת בחוקותי ובפירוש האלשיך הקדוש לספר תורת משה הנתונה וכתובה לנו בשירות

והכלה הקדושה הנ"ל התחייבה את עצמה להכניס כל האצול לה למסור לבבה ונפשה על התורה ועל העבודה לקדש תרי"ג אבריה וגידיה בתרי"ג מצוות בדבקות ותשוקה בדחילו ורחימו. וסילקה תיכף ליש השליש המרוצה משה רבו עליו השלום, כשהקדימה נעשה ונשמע.

ואלה הבגדים אשר תלביש א"ע ( את עצמה ) בגדי כבוד ותפארת ליום טוב ותיקון הנעשה במאורות עליונים על ידי מצוות התלויים במועדים ויום טוב ובגדי שבת. ולקשט את עצמה בכ"ד תכשיטי כלה על ידי מצוות הנעשים בשבת חוץ מהתוספות הנעשה על ידי קרבן מוסף שבת.

ובגדי חול חולין היא לה, לבטל חס ושלום הפסוק והגית בו יומם ולילה. בגדי לבן כמאמר המלך ע"ה, " בכל עת יהיו בגדיך לבנים ", צעיפים וגם רדידים זה מעשה חדודים ופלפולים לחלוקא דרבנן, מטה מותעת זה מטתו של שלמה המלך עליו השלום, ששים גיבורים סביב לה הם ששים מסכתות, ושמונים פלגשים ועלמות הם גופי הלכות אין מספר.

מתנות להחתן הנ"ל : כובע ישועה בראשו שיש בו שער לבן ושחרות ופארה חבוש על ראשה זו תפלין שבראש ותפילתן של ישראל הנעשה כתר בראשו, וחומש מצופה כסף זו חמשה חומשי תורה, ומצופין בפירושים שונים בפרד"ס ולדקדק בהם היטב ולדבר דבר על אופניו.

עוד מתנה להחתן " יופיע " טובה ( = בגד עליון משובח ) עם עור של שועלים דהיינו לעשות מעשים טובים של שועלים שדרכיהם להיות משכילים בדרכם וטבעם להיות פונים תמיד אחוריהם, כך דל עובדי השם תמיד דרכיהם להיות משכילים וטבעם להיות פונים כל אחוריהם ביתה.

והחתן הנ"ל התחייב את עצמו ליתן מזונות להכלה מטרוניתא קדישתא שושבינא כל ימי חייהם, הו מזוני רוחני, " לחם אבירים אכל איש ", והן מזוני גשמי " לחם לאכול ובגד ללבוש " בדרך כבוד. בזה ובבא, עד סוף כל הדורות, בלי שום בלי טענות ומענות ובלי עיכוב כלל. שטר שלישי שכר מצוה, ושטר חליצה לחלצה מלוחציה ומכל צרותיה.

והחתונה תהיה במזל טוב בששי בשבת בחודש סיון, שנת שני אלפים וארבע מאות ושמונה וארעים לבריאת העולם, על הוצאות החתן, להוציא קולו וברקים ולפידים בוערים ורקיעים נוטפים כל מיני בשמים.

לשמוח הנישואים והבדחנים, הם מלאכי השרת ידודון ידודון במזמוזי חתן וכלה, והכלי זמר נעימות הגלגלים והשרפים ואפנים בשירה ובזמרה.

ומחמת עידוד וקטט חס ושלום יתנהגו בתקנות צום בעל בכי, בתשובה ומעשים טובים. וקיבלה עליה הכלה לשמוח בכל מיני שירות ותשבחות אחרי קריאת כל הנשכחות, ובעל השמחה ממעונו יסלק לכל אחד ואחד הוצאותיו וחסרונותיו, ישמע חכם ויוסיף לקח ומגדנות ובניסוך היין.

קנס מצד עובר לצד המקיים, דהיינו מצד בני ישראל כאשר מצד החתן בל יפול דבר ארצה. ערב קבלן מצד החתן : כל צבא השמים ושרפים ואופנים וחיות הקודש, לכל שמהן וכנויין וספרין קדישין.

ערב מצד הכלה : צדיקי הדור ותינוקות של בית רבן. והצדדים מחויבים לפצות הערבים, בלי יגיע להם שום נזק וליקוי המאורות חס ושלום.

וקנינא מן החתן והכלה קנין חמשה חומשי תורה ותעודה, ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, והכל שריר ובריר וקיים.

נאום " השמים ושמי המשמים, עד הראשון.

ונאום : הארץ וכל אשר עליה, הימים וכל אשר בהם, עד השני.

והכהנים והעם עומדים בעזרה פה במקדש מעט כולם יענו ויאמרו מזל טוב, ה' אחד ושמו אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד. אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלקיו.

סוף שטר האירוסין.

רבי ישראל נג'ארה

שטר הכתובה שנתן הקב"ה לעם ישראל.

בששי בשבת ששה ימים לחודש ניסן שנת שני אלפים וארבע מאות וארבעים ושמונה לבריאת העולם, למנין שאנו מונין כאן מעמד הר סיני, אך שה"ה הבחור כארזים בחירו של עולם התחתון הוא מלך מלכי המכים הקב"ה, אמר להדא בתולתא כנסת ישראל בת גדולי יוחסין בתו של אברהם אבינו :

הוי לי לאנתו כדת משה וישראל, שתקבלו עליכם תורת משה – זו תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ואנא אפלח כמש"ה " וארחצך במים ", ואוקיר שתהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, ואיזון ואפרנס יתיכי ואתן ליכי הן מזוני רוחני והן מזונות גשמי איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו.

כי בני מלכי המה מלכות דוד ושלמה, כהלכות גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין לנשיהון בקושטא. כל קבל עליו מלך מלכי המלכים הקב"ה למפלח קדימהון ולמוקר יתהון קדם כל בני עלמא, כמו שאמר הכתוב " ולתתך עליון על כל גויי הארץ ולהיותך עם קדוש ".

ועתידה ירושלים שמגעת עד דמשק, ולפרנס יתהון בכל מיני פרנסה הן בחול והן בשבת ובים הששי לתת להם לחם משנה איש לפי אכלו. ויהיבנא ליכי מוהר בתולייתו – כי היא בתולה ואיש לא ידעה – כסף וזוין הם אלף עולמות דכיספין שעתידה לירשה מבית בעלה מאתן ומאתיים לנוטרים את פריו דחזי ליכי מדאורייתא ומזוני כסותייכי וסיפקייכי הם שאר כסות ועונה.

שאר אלו מזונות כסות הוא חלוקא דרבנן הנעשים מתורה ומצוות טעונה זה עונתן של תלמידי חכמים סוד כלת משה, כמו שאמר הכתוב " ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ". ומיעל לותייכי כאורח כל ארעא, וחייב להכניסם לארץ זבת חלב ודבש.

ואם תשתבאי אפרקינך ואותבניך לי לאנתי. וה"ה חתן דנן התחייב את עצמו למיפרק לה לכנסת ישראל מן גלותא ולא להינחם שם ביני עממיא, כמש"ה " על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון " " כה אמר ה' אלהים הנה אשא אל גוים ידי ואל עמים ארים נסי והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה והיו מלכים אומניך ושרותיהם מינקותיך אפים ארץ ישתחוו לך ", ולחלצה מכל צרה וצוקה.

וכל ימי מיגר ארמולתך את תהא יתבא בביתא ומתזנא מנכסי, להשפיע לה כל מיני שפע משבע מדת הלח ומתרין מזלין " נוצר " ו " נקה " דרך צנורות הקדושים, ומשם יגיע השפע עלינו עם ברכות והצלחה בכל מעשה ידינו בלי שום עיכוב כלל.

ובנין דיכרין דיהוו ליבי מנאי, איגון ירתין כסף כתובתיך יתר על חלקהון, בסוד הכתוב " הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך ", " ומשלת בגויים רבים ובך לא ימשלו ", שהם יקבלו כל השפע וכל השפעות טובות כמו שאמר הכתוב " ואכלתם לחמכם לשובע ".

ויפתח ה' לך את אוצרו הטוב, וכל האומות יקבלו רק מתמצית ארץ ישראל. ובנן נוקבין דיהוון ליכי מנאי יהוון יתבן בביתם ומתזנן מנכסי עד דתנסבו לגוברין. הכל קבל עליו חתן דנן למיהב לה לכנסת ישראל אפילו בימי מיגר אלמנותה.

וצביאת בתולתא דא והוית לי לאנתו ודין נדוניא דהנעלת ליה מבי אביה. מצוות מילה ופריעה ומסירת נפש על קדושת השם יתברך, לשמור ולעשות ולקיים את תורתו, בין בכסף בין בזהב – ללמוד תורתו הנחמדים מזהב ומפז רב, בין בתכשיטין – לקשט את התורה בפירושים שונים ובפרד"ס, שבזה מתקשטת הכלה העליונה בכ"ד קישוטין שתוכל למיעל לחופה במאני דלבושא.

הם המעשים טובים שמהם נעשים חלוקא דרבנן ויש עליה על ידן לכל ד' עולמות אבי"ע. בשימושי דירה בסוד בכתוב " ועש לי מקדש ושנתי בתוכם ", ושלא יזוז מאתנו, הנה זה עומד אחר כלתו לשמוע קול תפילתנו כשאנו קוראים שמע ישראל.

ובשימושי דערסא, הם עבודת הקרבנות בבית המקדש, להיות כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדן. הכל קיבל עליו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, חתן דנן במאה זקוקין כסף צרוף, הם מאה ברכות שישראל מברכים להקדוש ברוך הוא בכל יום ויום, ונותנים בזה ומוסיפיםכוח וגבורה במליא של מעלה.

שאר אלו מזונות כסות הוא חלוקא דרבנן הנעשים מתורה ומצוות טעונה זה עונתן של תלמידי חכמים סוד כלת משה, כמו שאמר הכתוב " ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ". ומיעל לותייכי כאורח כל ארעא, וחייב להכניסם לארץ זבת חלב ודבש.

ואם תשתבאי אפרקינך ואותבניך לי לאנתי. וה"ה חתן דנן התחייב את עצמו למיפרק לה לכנסת ישראל מן גלותא ולא להינחם שם ביני עממיא, כמש"ה " על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון " " כה אמר ה' אלהים הנה אשא אל גוים ידי ואל עמים ארים נסי והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה והיו מלכים אומניך ושרותיהם מינקותיך אפים ארץ ישתחוו לך ", ולחלצה מכל צרה וצוקה.

וכל ימי מיגר ארמולתך את תהא יתבא בביתא ומתזנא מנכסי, להשפיע לה כל מיני שפע משבע מדת הלח ומתרין מזלין " נוצר " ו " נקה " דרך צנורות הקדושים, ומשם יגיע השפע עלינו עם ברכות והצלחה בכל מעשה ידינו בלי שום עיכוב כלל.

ובנין דיכרין דיהוו ליבי מנאי, איגון ירתין כסף כתובתיך יתר על חלקהון, בסוד הכתוב " הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך ", " ומשלת בגויים רבים ובך לא ימשלו ", שהם יקבלו כל השפע וכל השפעות טובות כמו שאמר הכתוב " ואכלתם לחמכם לשובע ".

ויפתח ה' לך את אוצרו הטוב, וכל האומות יקבלו רק מתמצית ארץ ישראל. ובנן נוקבין דיהוון ליכי מנאי יהוון יתבן בביתם ומתזנן מנכסי עד דתנסבו לגוברין. הכל קבל עליו חתן דנן למיהב לה לכנסת ישראל אפילו בימי מיגר אלמנותה.

וצביאת בתולתא דא והוית לי לאנתו ודין נדוניא דהנעלת ליה מבי אביה. מצוות מילה ופריעה ומסירת נפש על קדושת השם יתברך, לשמור ולעשות ולקיים את תורתו, בין בכסף בין בזהב – ללמוד תורתו הנחמדים מזהב ומפז רב, בין בתכשיטין – לקשט את התורה בפירושים שונים ובפרד"ס, שבזה מתקשטת הכלה העליונה בכ"ד קישוטין שתוכל למיעל לחופה במאני דלבושא.

הם המעשים טובים שמהם נעשים חלוקא דרבנן ויש עליה על ידן לכל ד' עולמות אבי"ע. בשימושי דירה בסוד בכתוב " ועש לי מקדש ושנתי בתוכם ", ושלא יזוז מאתנו, הנה זה עומד אחר כלתו לשמוע קול תפילתנו כשאנו קוראים שמע ישראל.

ובשימושי דערסא, הם עבודת הקרבנות בבית המקדש, להיות כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדן. הכל קיבל עליו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, חתן דנן במאה זקוקין כסף צרוף, הם מאה ברכות שישראל מברכים להקדוש ברוך הוא בכל יום ויום, ונותנים בזה ומוסיפיםכוח וגבורה במליא של מעלה.

רבי ישראל נג'ארה

שאר אלו מזונות כסות הוא חלוקא דרבנן הנעשים מתורה ומצוות טעונה זה עונתן של תלמידי חכמים סוד כלת משה, כמו שאמר הכתוב " ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ". ומיעל לותייכי כאורח כל ארעא, וחייב להכניסם לארץ זבת חלב ודבש.

ואם תשתבאי אפרקינך ואותבניך לי לאנתי. וה"ה חתן דנן התחייב את עצמו למיפרק לה לכנסת ישראל מן גלותא ולא להינחם שם ביני עממיא, כמש"ה " על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון " " כה אמר ה' אלהים הנה אשא אל גוים ידי ואל עמים ארים נסי והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה והיו מלכים אומניך ושרותיהם מינקותיך אפים ארץ ישתחוו לך ", ולחלצה מכל צרה וצוקה.

וכל ימי מיגר ארמולתך את תהא יתבא בביתא ומתזנא מנכסי, להשפיע לה כל מיני שפע משבע מדת הלח ומתרין מזלין " נוצר " ו " נקה " דרך צנורות הקדושים, ומשם יגיע השפע עלינו עם ברכות והצלחה בכל מעשה ידינו בלי שום עיכוב כלל.

ובנין דיכרין דיהוו ליבי מנאי, איגון ירתין כסף כתובתיך יתר על חלקהון, בסוד הכתוב " הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך ", " ומשלת בגויים רבים ובך לא ימשלו ", שהם יקבלו כל השפע וכל השפעות טובות כמו שאמר הכתוב " ואכלתם לחמכם לשובע ".

ויפתח ה' לך את אוצרו הטוב, וכל האומות יקבלו רק מתמצית ארץ ישראל. ובנן נוקבין דיהוון ליכי מנאי יהוון יתבן בביתם ומתזנן מנכסי עד דתנסבו לגוברין. הכל קבל עליו חתן דנן למיהב לה לכנסת ישראל אפילו בימי מיגר אלמנותה.

וצביאת בתולתא דא והוית לי לאנתו ודין נדוניא דהנעלת ליה מבי אביה. מצוות מילה ופריעה ומסירת נפש על קדושת השם יתברך, לשמור ולעשות ולקיים את תורתו, בין בכסף בין בזהב – ללמוד תורתו הנחמדים מזהב ומפז רב, בין בתכשיטין – לקשט את התורה בפירושים שונים ובפרד"ס, שבזה מתקשטת הכלה העליונה בכ"ד קישוטין שתוכל למיעל לחופה במאני דלבושא.

הם המעשים טובים שמהם נעשים חלוקא דרבנן ויש עליה על ידן לכל ד' עולמות אבי"ע. בשימושי דירה בסוד בכתוב " ועש לי מקדש ושנתי בתוכם ", ושלא יזוז מאתנו, הנה זה עומד אחר כלתו לשמוע קול תפילתנו כשאנו קוראים שמע ישראל.

ובשימושי דערסא, הם עבודת הקרבנות בבית המקדש, להיות כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדן. הכל קיבל עליו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, חתן דנן במאה זקוקין כסף צרוף, הם מאה ברכות שישראל מברכים להקדוש ברוך הוא בכל יום ויום, ונותנים בזה ומוסיפיםכוח וגבורה במליא של מעלה.

וצבי הקב"ה חתן דנן והוסיף לה מן דליה עוד מאה זקוקים כסף צרוף אחרים כנגדן, הם סוד מיין דוכרין שיורדין מלמעלה כנגדן מכל עשר ספירות, שכל אחד כלול מעשר, סך הכל מאתיים כסף צרוף, הוא שפע היורדת בכל יום אחר תפילת הבוקר, כמו שאמר הכתוב " ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה "

וכך אמר חתן דנן : אחריות שטר כתובתא דא, היא התורה הקדושה שכתובה אש שחורה על גבי אש לבנה, היא אחראית לשלם לה לכנסת ישראל שכר טוב בעולם הזה ובעולם הבא. נדוניא דין, הם שני צנתרא דדהבא, נעשה ונשמע, וקבלת עול מלכות שמים ותרי"ג מצוות.

דא, הם תוספת קרבן מוסף שבת ויום טוב ועניית איש"ר שמוסיפין בזה כוח בפמליא של מעלה, בסוד בכתוב " תנו עוז " – קבילת עלי ועל ירתי בתראי, הם צדיקי הדור שיורשים ירושת אביהם שבשמים, ןהתפרע מכל שפר אר"נ נכסין הם אוצרות שפע עליונה ת' אלף אלפין עולמות דכסיפין דחתימין בעזקא דכיא וש"ע נהורין המתגלין באריך ושפי י"ג תקוני דיקנא ותשעה תיקוני זאת אומרת שלוש מאות ועשר עולמות הגניזין תחות כרסיאקדישא שעתיד להנחיל לכל צדיק וצדיק.

ש"י עולמות ורב טוב הצפון לצדיקים לעתיד לבוא ושפע ז' רקיעים שהם : וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות – שבו צדק, ומשפט וצדקה, גנזי חיים, וגנזי שלום וגנזי ברכה.

טקניינין דאית ליה תחות טל שמיא הם ז' אוצרות וארץ חיים, הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם דקנאי, הם קנין שמים וארץ. ודעתיד אמא למקנא, אלין ג' אלף דרין דזמין קב"ה לאתבא רוחיה ליה ולשירה ביה.

נכסים דאית לון אחריות, הם ארץ אבותינו, ודלית לון אחריות, הם ארצות שאר העמים, כי הם כמטלטלי דמיא – כלהון יהון אחראין וערבאין לפרוע מנהון שטר כתובתא דא.

אפילו כל ד' עולמות אבי"ע הם ערבאין לפרוע שטר כתובתא דא, הם תוספת ארץ קני קנזיני וקדמוני. ואפילו מלימא דעל כתפאי, מג"ע בי"ע. מן יומא דנן ולעלם. ואחריות שטר כתובתא דא וכו… וקיבל עליו חתן דנן מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, כאחריות וחומר כל שטרי כתובות ותוספות דנהגין בבנות ישראל, העשוין כתיקון חז"ל.

כאשר תקונין הנעשים על ידיו בעולמות העליונים, דלא דאסמכתא ודלא כטופסי שטרא.

וקנינא מניה קנין שמים וארץ למרת בתולת ישראל בת נדיב עמים ויוחסי ארץ מלכות דוד ושלמה על כל הא דכתב ומפורש לעיל, קיבל עליו לפרנס כנסת ישראל בפרנסה טובה בלי שום הפסק ןבלי שום מניעה בעולם, הן פרנסה רוחני והן פרנסה גשמי, בהרחבה גדולה, במנא דכשר למקניא ביה – היא התורה הקדושה, שהיא כלי אומנותו, ועל פי שני עדים כשרים – הם שמים וארץ, שנאמר " ואעידה בם את השמים ואת הארץ " – והכל שריר וקיים לעד, אמן.

מזל טוב לכל ישראל עד עולם. ועתה כתבו לכת את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל.

ברית- בעריכת אשר כנפו

כתב העת ברית מספר 29.אשר כנפו

אשרך ארץ רבת בנים וקברים ( השורה הראשונה של בכתובת על קברו של כבוד הרב אברהם בן סאעוד..

על בית העלמין ה"חדש " של מוגדור – אשר כנפו.

במוגדור קיימים שני בתי עלמין. אחד, הנקרא בית העלמין הישן הגובל עם הים ובו נמצאות מצבות העשויות רובן ככולן מסלע ימי. כאן נקברו אנשי מוגדור מראשית קיומה עד לסביבות שנת 1875. בית העלמין זה ידוע מאוד בגלל שבו נמצא הציון של רבי חיים פינטו הגדול זיע"א.

מול בית עלמין זה, קיים בית עלמין שני הנקרא בית העלמין החדש של מוגדור. משת 1944 עם פטירתו של רבי אברהם בן שושן זצ"ל שהיה אב בית דין דמוגדור, החלו לקבור את רבני העיר בתוך חדרים, כך יש לנו חדרים עם קברותיהם של רבי דוד עטר, של רבי יוסף מלכה, של רבי מסעוד תמצוט ושל רבי מרדכי אביצרור זכר צדיקים לברכה.

בחדרים קבורים גם גם אשתו של רבי מסעוד כנאפו ואשתו של רבי אברהם בן שושן. בנוסף לרבנים חשובים אלה, קבורים בבית עלמין זה רבנים ואישים חשובים שעיצבו את ההיסטוריה של העיר :

המשוררים רבי דוד אלקיים ורבי דוד יפלח, הרבנים יוסף כנאפו ובנו רבי דודו כנאפו, אנשי חסד גדולים ומנהיגים כמו מוזס קורקוס, ואישים רבים ממשפחת קורוקוס, ישועה אפרייאט ואישים אחרים ממשפחה זו, יצחק בן יעיש הלוי, הפובליציסט שידובר עליו בהמשך.

מי שמבקר בבית עלמין זה, הוא בדרך כלל יליד מוגדור או צאצא של ילידי מוגדור הבא  לפקוד קבק של קרוב זה או אחר. תיירים אחרים המגיעים למוגדור, לרוב אינם יודעים דבר על הרבנים ואנשי הציבור הגדולים הטמונים בבית עלמין זה.

מראים להם הציון של רבי חיים פינטו, שלמרבה הצער נבנה על גבי קברים אחרים, וממשיכים בדרכם בלי להעיף מבט לכיוון בית העלמין החדש.

לאחרונה, שהיתי חודש תמים במוגדור בבית העלמין החדש לשם שיפוץ קבריהם של סבי רבי דוד כנאפו, שהיה אב בית דין של מוגדור עד לפטירתו בשנת 1937 ושל סבא רבה רבי יוסף כנאפו מחברם של ספרים רבים, של רבי דודו אלקיים וחברו רבי דוד יפלח.

במשך כל החודש הזה ראיתי אוטובוסים רבים שחנו ליד בית העלמין, ולרוב התרחש מה שסיפרתי קודם, ביקור בבית העלמין הישן והתעלמות מהחדש – לפעמים בהצלחה, לרוב ללא הצלחה לדוגמא אספר על משעה שהיה. הגיע אוטובוס תיירים לבין העלמין הישן.

נכנסתי יחד עם התיירים אל הציון של רבי חיים פינטו זצ"ל. המדריך הסביר מה שהסביר בצורה יבשה ורדודה ביותר, אחר כך ציווה על חברי קבוטצתו לחזור לאוטובוס. בין התיירים היה גבר שבא אלי ואמר לי : " אתה אשר כנפו ! אני מכיר אותך משירת הבקשות באשדוד !

קפצתי על המציאה ועניתי לו : " אז אתה חובב בקשות ! אני שרוף על בקשות ! ענה לי. אתה יודע מי חיבר את הספר שיר ידידות ? שאלתי. האיש גילה בקיאות וענה לי : " רבי דוד אלקיים ושיך דוד יפלח ועוד אחד שאיני זוכר את שמו  ( השלישי הוא רבי חיים אפרייאט שאינו קבור במוגדור )

שאלתי אותו " " האם אתה יודע היכן הם קבורים ? לא ! ענה לי. רבי דוד אלקיים טרבי דוד יפלח, קבורים כאן בבית העלמין החדש מעבר לכביש, אתה והקבוצה שלך יכולים לבקר שם ואם יצטרכו את עזרתי, אני עומד לרשותכם ". האיש, נלהב מהצעתי, ניגש אל המדריך והציע לו להכניס את הקבוצה אל בית העלמין החדש.

" לא, זה לא חשוב, ענה המדריך וגם אין לנו זמן ! האיש רתח מכעס. " זה עשרה ימים שאתה ממלא לנו את הראש בשטויות שלך, וכשיש סוף סוף מישהו שמתנדב להדריך אותנו בצורה ראויה אתה מסרב ? המדריך לא השתכנע והקבוצה המשיכה בדרכה בלי לכבד את זכרם של רבי דו אלקיים ושיך דוד יפלח…

שני בתי הקברות, הישן כמו החדש, מוקפים חומה. שומר ערבי שומר עליהם במשך שנים רבות והיה בעל ידע רב על מיקומם של הקברים. לאחר מותו, נכדו החליף אותו. מצב הקברים בבית העלמין החדש קשה ביותר. קברים רבים כוסו בעפר המצטבר ובצמחיה המתפשטת ללא הרף, קברים אחרים, אלה העשויים מסלע ים ואשר הכיתוב עליהם היה בשיטת החריטה בתוך הסלע, אותיותיהם מתפוררות בגלל פגעי הזמן והטבע וגם בגלל שאותיות נשברות כאשר דורכים עליהם.

קברים אחרים סוידו כל כך הרבה פעמים שהסיד כיסה את כל הכיתוב ונשארו עם מצבות אלמוניות לבנות. החל מראשית המאה החלו לייבא שיש לצורך הקמת מצבות. הקברים הרבים משיש הנמצאים בבית העלמין גם הם לא נשמרו היטב ולפעמים קשה לקרוא את הכתוב עליהן, וזאת למה ?

כי בכל פעם שבא מישהו לבקר בקבר העשוי משיש לבן, השומר החרוץ והמבקש לשאת חן בעיניו כדי לקבל תשר נאה, שוטף בנוכחותו את הקבר עם חומצה בעלת ריכוז גבוה המלבינה את השיש והמשווה לו מראה כמעט חדש, אלא מה ?

המבקר הולך והחומצה ממשיכה לעבוד והאותיות נשחקות עד כי קשה לקרוא אותן. צרה אחרת היא כאשר מבקשים מהשומר לעבור בצבע שחור על האותיות. השומר שאינו יודע מילה אחת בעברית, מעביר מכחול טבול בצבע שמן שחור על האותיות ואז יוצאים שמות מעוותים ומלים משובשות.

בדרך כלל המבקרים ממהרים להמשיך בדרכם על כן הם אינם נוכחים בשעת צביעת האותיות כדי להשגיח שתעשה נכונה. יש גם מצבות משיש שחור. השיש השחור לא עמד כלל בפגעי הזמן וכמעט כל המצבות משיש זה מתפרקות לחלקיקים וכמובן שאי אפשר לפענח את הכתוב.

בחלק הקדמי של בית העלמין, מסודרים בשורות רוחביות ובסדר מתקבל על הדעת. אלה בדרך כלל הקברים של שלושה ארבעה עשורים האחרונים לפני צאת היהודים ממוגדור. אבל כאשר נכנסים פנימה יותר, שוררת אנדרלמוסיה מוחלטת והקברים נוגעים זה בזה, אחדים אלכסוניים, אחרים לרוחב ואחרים לאורך.

ויהי בעת המללאח-יוסף טולדאנו-בנתיב לא ידוע מראשית התיישבות היהודים ועד הכיבוש הערבי

בנתיב לא ידוע

מראשית התיישבות היהודים ועד הכיבוש הערבי

עתיקות התיישבות היהודית במרוקו אינה מוטלת עוד בספק מאם כי נשתמרו ממנה עקבות מעטות ובתחום זה ההשערות מרובות יותר מן העובדות. אגדות מופלאות, עדויות מפתיעות, תגליות ארכיאולוגיות מרעישות, סיפורי עם שנשתמרו עד ימינו, קושרים מקדמה דנה את ארץ כנען עם אפריקיה, השם הקדמון של אפריקה הצפונית.

בחבל ארץ רחב ידיים זה שוכנת לה מרוקו בקצה המערבי, הרחק הרחק ממה שנחשב בימי קדם מרכז העולם. מערש התרבות, מהמזרח התיכון, נראתה תמיד מרוקו כקצה העולם המוכר שמאחוריו אין אלא הים האין סופי. על כך השם שנתנו לה הערבים " המגרב אל אקצה ", המערב הקיצון.

גבולות המדינה הענקית כאילו עוצבו על ידי הטבע כדי לשמור על אופיה הפראי והמבודד. במערב מאות קילומטרים של חוף בלי נקודות מחסה רבות ונוחות לשיט, מול האוקיאנוס האטלנטי. בצפון, מול חופי ספרד, הים התיכון שאינו מצליח להיות גשר למרות הקירבה. בדרום הים האכזר ביותר : ים החול של הסהארה, הגבול בין אפריקה הלבנה ואפריקה השחורה.

רק במזרח הטבע כאילו היסס ולא קבע ברמה החצי מדברית את קו ההפרדה עם מדינה השכנה, אלג'יריה. הגיאוגרפיה קבעה לא במעט ההיסטוריה, ועיצבה את אופיה המיוחד של המדינה, את מסורת ההסתגרות, הבדלנות, אהבת העצמאות גם אם במחיר התנתקות, שהיו תמיד מסימני ההיכר שלהמגרב.

מי הם התושבים הראשונים של צפון אפריקה, אותם ברברים שנתנו לחבל ארץ זה את שמו ההיסטורי, ברבריה ?. מעט מאוד ידוע לנו על מקורם וראשית התיישבותם. וחוק וידוע הוא כשאין להיסטוריה תשובות נחרצות, צומחות להן אגדות ובסיפורי מעשיות אלה לא נפקדה הנקודה היהודית. לפי אותם סיפורים, שהיו בעבר נפוצים הן בקרב היהודים והן בקרב עמי הארצות, מוצאם של הברברים…בארץ כנען.

לפי גרסה אחת חלק מתושבי ארץ כנען העדיפו מרצונם, בעת כיבוש יהושע, להעתיק את מקום מגוריהם לאיפריקיה. לפי גרסה שנייה לא מרצון אלא בכוח נושלו הכנענים ונאלצו למצוא מחסה באיפריקיה. ההיסטוריון הרומי מן המאה השישית, פרוקופיוס, יודע לספר שהפניקים שישבו מחידון עד מצרים, בראותם כי לא יכלו לעמוד בדרכם מערבה והגיעו עד עמודי הרקולס – עמודים אלה קיימים עד היום במיצר ג'יברלטאר .

לזכר מאורע זה הקימו מצבה עליה חרוט בלשון פניקית " אנו מאלה שברחו מפני יהושע בן-נון השודד ". מקום אנדרטה זו נע לפי המקורות מארץ הסוס במרוקו עד לוב והאי ג'רבה. בספרות העברית והערבית בימי הביניים הוכנס שינוי ולפיו הברברים – כנענים ברחו לא מפני יהושע אלא מפני צבא דוד : עד כאן רדף יואב בן צרויה שר הצבא אחרי הפלישתים.

השינויים בגרסאות מרמזים על מידת אמיתות כל הסיפור. אולם הן מוצאות חיזור בלתי צפוי במִלה שמסקרנת את החוקרים והיא " אמוזיג. זה השם שהברברים נותנים עד היום לעצמם והצליל השמי של השם ברור וגם מובנו הנובע ממיזוג והמרמז על יצירת האומה הברברית ממיזוג מספר עמים.

הפרופסור נחום סלוש, במחקרו המפורסם על ראשית ההתיישבות היהודית במרוקו, נותן למִלה מובן ומקור קרוב : הברברים – פלשתים בחרו לייחס את עצמם לגדול אויבי העברים : עמלק והמִלה אמוזיג היא רק שיבוש של עמלק.

מכל מקום דבר אחד נוכל ללמוד מאגדות אלה, והוא עתיקות יחסי הגומלין בין ארץ ישראל ואיפריקיה. אם נעזוב את תחום האגדה לתחום ההיסטוריה, נוכל לקבוע בוודאות שראשוני העברים הגיעו לחופי צפון אפריקה באוניותיהם של הסוחרים הפניקים, אנשי צור וצידון אשר ייסדו החל מהמאה האחת-עשרה לפני הספירה, שרשרת של נמלים לאורך חופי מאפריקה הצפונית בים התיכון והאוקיאנוס האטלנטי.

בתעודות קדומות מוזכר למשל שמו של נמל " שלה ", היא סאלי של ימינו, בו התנהל מסחר הזהב. בימי שלמה המלך היו כבר יחסי מסחר ראשונים ויש לשער שאותם ברבורים אבוסים שעבדי שלמה המלך הגישו לארוחות המלכותיות יום ביומו, היו עופות שהובאו מארץ הברברים. יחסי מסחר אלה קיבלו תנופה חדשה במאה השמינית לפני הספירה כאשר הפניקים הגבירו את אחיזתם בצפון אפריקה וייסדו את העיר קרתה על חוף תוניסיה של היום.

האימפריה הימית החדשה הייתה מודרכת אך ורק על ידי שיקולים מסחריים וצמצמה את אחיזתה לערי החוף מבלי לבקש לכבוש את פנים המדינות. מסיבה זו אפשר לדמיין שגם הסוחרים היהודיים הראשונים שהתיישבו בצפון אפריקה העדיפו את מרכזי המסחר, זאת אומרת הנמלים.

מספרם במרוקו היה קטן יחסית. אולם למרות זאת מתברר שהשפעת התרבות הפניקית הייתה הרבה יותר עמוקה והתפשטה גם הרחק מערי החוף. השפה הפניקית קנתה לה מרחב מחיה רחב ונשתמרה זמן ארוך לאחר נפילת האימפריה. בהשפעת קרתה נכנסה צפון אפריקה לתחום התרבות השמית ולפי מספר היסטוריונים דבר זה מסביר את ההצלחה שהייתה מאוחר יותר ליהדות בגיור חלק מהברברים.

במגרב מצאו היהודים תרבות שאינה זרה להם, אולי אחת הגלויות הקרובות ביותר למורשתם. אין לנו ידיעות ברורות, אולם יש להניח שמספרם של היהודים התחיל לגדול בחבל ארץ זו לאחר חורבן בית ראשון – 586 לפני הספירה -. ההבדל הוא שהפעם התגבורת הגיעה לא דרך הים, אלא דרך היבשה, דרך מצרים, לוב ותוניסיה.

על ריבוי זה נוכל אולי ללמוד בעקיפין ממסורת שבתלמוד ולפיה הגיעו עשרה שבטים לאיפריקיה : " עשר השבטים איפה הלכו ? מר זוטרא אמר לאפריקי " – מסכת סנהדרין. לא כל הקבנים הסכימו לקביעה זו, אבל אותה מחלוקת מלמדת שהיה ידוע על קיומן של קהילות יהודיות במגרב בימי קדם.

כיבוש וחורבן קרתה החדשה על ידי הרומאים 148 לפני הספירה, לאחר סדרת מלחמות ארוכות ביותר, פותח דף חדש בפני ההתיישבות היהודית. הסדר והשגשוג שמביאה האימפריה הידשה אשר הופכת את עמק צפון אפריקה לאסם התבואות של רומא, מושכים גולים יהודים במספרים עצומים למצרים ולוב, אולם גם קילוח קטן הגיע עד לקצה צפון אפריקה.

ויהי בעת המללאח

הפקס רומנה.

לא בנקל השליטה רומא את מרותה על הברברים כפי שמוכיח הפרופסור מרסל בן עבו בספרו " ההתנגדות הצפון אפריקאית לחדירה הרומית ". אולם לאחר ההתחלה הקשה הצליחה האימפריה להבטיח תקופה ארוכה של שקט ושגשוג כלכלי. אם בלוב ותוניסיה של היום יד השלטון הזר הייתה מורגשת בכל מקום, לא כך היה הדבר בקצה המגרב. הרומאים לא היו מעוניינים ליישב את הארץ אלא רק לשמור על גבולותיהם במזרח ובדרך לספרד.

נוכחותם הורגשה על כן רק באזורים מצומצמים בצפון, מסביבות פאס עד מיצר ג'יברלטאר. השפעתם התרבותית לא חדרה עמוקות ולא מחקה את העבר השמי – פניקי. אולם מספר חידושים שהוכנסו נקלטו יפה וביניהם עץ הזית, גידול החיטה ושיטות עיבוד מתקדמות. אחת המילם ששרדו מאותה תקופה עד ימינו היא " הקיסריה ", השוק המרכזי.

כבכל תקופת שגשוג ורגיעה, אנו עדים לגידול באוכלוסיה היהודית, בעיקר שרידי הקהילה מקרתה שהתפזרו מערבה. היהודים נהנו מחופש פולחן מלא כמו באזורים האחרים של האימפריה יהיו רשאים לשלם מס ולהעביר תרומות לבית המקדש בירושלים. גאוותם הייתה באזרחות הרומית שהוענקה להם. למרות שאין הוכחות משכנעות יש לשער שהיהודים ניצלו חופש זה כדי להפיץ את עיקרי אמונתם בין הברברים ולפי מקורות שונים, בהצלחה לא מבוטלת.  

לפי מספר היסטוריונים היהדות היא שהכשירה למעשה השטח להצלחת הנצרות באפריקה הצפונית בדורות הבאים. לא כל המתייהדים קיבלו על עצמם כל עול המצוות והיו מתקרבים ליהדות בדרגות שונות. על בעיה זו נחזור ביתר פירוט בהמשך.

מספרם של היהודים בצפון אפריקה גדל מאוד לאחר חורבן בית שני – 701 לספירה -, במיוחד בלוב שם היו לגורם מדיני בעל תעמדה. לאחר נפילת מצדה ב – 73, ניסה אחד ממנהיגי הקנאים שברח ללוב, לעורר מרד נגד רומא בלבותו את רגשי המרירות של העם ושל הגולים, אולם נכשל בגלל הלשנת העשירים היהודים.

המרד היהודי האחרון ב – 115 שהתפשט מאלכסנדריה עד צלוב דוכא בדם ושבר סופית את מעמדה של יהדות זו ששרידיה התפזרו לכל עבר טיש לשער שחלקם המשיכו מערבה עד מרוקו. ברם, אם ההשפעה היהודית ירדה, נוכחותם לא פסקה כפי שמעידה התעמולה האנטי יהודית של ראשי הכנסיה באפריקה כמה דורות לאחר מכן.

על קיומו של קיבוץ משגשג במאה השלישית לספירה מעידות מספר תגליות ארכיאולוגיות. החשובה ביותר היא כתובת קבורה בלשון עברית שנתגלתה בראשית המאה בשרידי העיר וולוביליס.

"  מטרונא בת רבי יהודה נח  "

בשטח החורבות של אותה עיר נמצא גם נר ברונזה ומנורה טבועה בו. סבורים שהכתובת היוונית פירושה השם העברי שלום או שלם. לאחרונה נתגלו גם מה שחושבים לשרידי בית כנסת. גם בבית קברות בשלה ( סאלי ) נמצאה כתובת קבר יהודית. בשטח של תנז'ה נתגלו חרסים שטבועות בהם מנורות בעלות שבעה קנים.

בניגוד למזרח, הנוצרים הראשונים בצפון אפריקה לא היו יהודים אלא פגאנים ומתייהדים. ההצלחה המהירה של הנצרות באפריקה הצפונית מוסברת כאמור על פי מספר חוקרים על ידי החריש המוקדם שעשתה היהדות, אולם מסיבה זו דווקא חששו אבות הכנסייה מהתחרות היהודית. יש לזכור שאחר מגדולי הכנסייה בכל הדורות, אוגוסטינוס הקדוש, מוצאו מאלג;יריה, המאה החמישית., והעובדה שלאחר השתלטות האסלאם נמחק זכרה של הכנסייה לא צריכה להשכיח ההצלחה הגדולה והעצומה של הנצרות בקרב אוכלוסיית צפון אפריקה באותם הזמנים.

על כן כאשר הדת הנוצרית נהפכה בימי קיסר קונסטנטינוס – 380 – לדת הרשמית של האימפריה, פתחו אבות הכנסייה באפריקה ברדיפות כדי להצר את צעדי היהדות בקרב עובדי האלילים הברברים. נתפרסמו פקודות האוסרות עשיית נפשות ליהדות, נגד היהודים ונגד המתייהדים למחצה או לרבע הנקראים " יראי שמים ". אולם רדיפות אלה לא ארכו זמן רב כי בפתח עמדו הוואנדלים.

סובלנות הוואנדלים.

הכיבוש הוואנדלי – 430 – הביא בעקבותיו תקופה חדשה של הפוגה ורגיעה ליהודים ולכיתות הנוצריות הכופרות. הוואנדלים עצמם טעמו על בשרם את רדיפת הכנסייה הקתולית בגלל השתייכותם לכת האריאנים ונקמו את נקמתם בשריפות ספרי הכנסייה ובהחרמת רכוש אנשי הכמורה הקתולית.

לאחר כיבוש צפון אפריקה איימו הוואנדלים על רומט עצמהאולם נכשלו. שלטונם של הוואנדלים נמשך כמאה שנה עד אשר יורשי רומא במזרח, הביזנטים, בפקודת הקיסר יוסטין – 527 – עלו על אפריקה וכבשו את קרתיגני – 533 -, מה שפתח בפניהם הדרך הכיבוש מחדש של כל צפון אפריקה עד מיצר ג'יברלטאר.

חזרת הנוסח הקנאי ביותר של הנצרות פירושה היה רדיפות לגבי היהודים. הקיסר בהשפעת הכנסייה הוציא בשנת 535 פקודה האוסרת על היהודים ובני דתות אחרות לעשות נפשות לאמונותיהם, והמורה על הפיכת בתי הכנסת לכנסיות בכל רחבי צפון אפריקה ( הפקודה הוגבלה לצפון אפריקה ).

מאוחר יותר יצאה פקודה עוד יותר חמורה המוציאה את היהדות מחוץ לחוק ומחייבת את היהודים והוואנדלים להמיר את דתם לדת הקתולית. לגבי רבים הפיתרון היחידי היה נטישת הארץ ונדידה לארצות רחוקות או יותר קרובות כמו ספרד.

גזירות אלה לא כוונו רק נגד היהודים, הן פגעו בכל האוכלוסייה. השלטון הביזנטי במקום לפצח את הארץ עסק בשדידתה. הנרדפים חיפשו ומצאו להם מחסה בין שבטי הברברים החופשיים שהתייחסו אליהם באהדה. אפשרות זו למצוא מחסה בעת הרדיפות ואי יכולתו של השלטון המרכזי לרדוף אותם, מסבירה העובדה התמוה לכאורה שלמרות המצב הקשה מצאו דווקא יהודי ספרד בפרובינציה המאוריטניה טינגיאני – השם של מרוקו בעת ההיא – מקלט בפני רדיפת הכנסייה הנוצרית, בשנות 612 – 613 ו – 638 642.

אולם רדיפות אלה לא סיפקו את ראשי הכנסייה ובשנת 694 הועלתה האשמה חמורה נגד יהודי ספרד שנחשדו בקיום קשר עם אחיהם מאפריקה כדי למגר את שלטון הנוצרים בספרד. כישלון הקשר המדומה, סיפק עוד הזדמנות בידי הכנסייה להכביד את ידה על היהודים וראשיה התכנסו בטולידו כדי להוציא גזירות שוד ושמד נגד יהודי הממלכה אשר הביאו גלים חדשים של גולים למרוקו השכנה.

בואם של גולי ספרד העשיר בלי ספק יהדות מרוקו אשר בגלל ריחוקה הגיאוגראפי ואופיה המסוגר כפי שהסברנו, הייתה מנותקת ממרכזי התרבות היהודים. בגלל הרדיפות רובם גרו בכפרים בתוך השבטים הברברים ועסקו בחקלאות ובמלאכה.

הם היו רחוקים מחיי הרוח והפולמוסים שהתסיסו את היהדות כפי שמעיד הרב יעקב משה טולידאנו בספרו " נר המערב " " סופרים קדמונים סיפרו כי יהודי מאוריטניה בימים הקדומים ההם נבדלו בהרבה במנהגיהם ובאורחות דרכם, מיתר יהודי אפריקה ואסיה. עד ימי הרומאים והוואנדלים לא ידעו יהודי מאוריטניה דבר מההלכות שחודשו בבל ובארץ ישראל, והמשנה והתלמוד היו מוזרים להם, גם כן על ימי הפורים לא שמעה אוזנם.

והסיבה הזאת שהסבה להתבדלותם של יהודי מרוקו בתקופה ההיא, היא בעצמה הסיבה להעדר כל ידיעה על דבר מציאות אנשי שם וגדולי תורה בקרב יהודי מרוקו בימים הקדומים ההם, ועד כה לא נוגע אם היו במשך הימים ההם אנשי גדולי תורה ובעלי מדע ".

תקופת ההתבדלות זו תסתיים בסערה עם הכיבוש הערבי אשר פותח לרווחה את הארץ לזרמי התרבות, ומקץ מספר דורות תהפוך מרוקו מפרובינציה נידחת לאחד ממרכזי ומוקדי היצירה היהודית.

סוף הפרק הראשון מתוך הספר " ויהי בעת המללאח "

התנועה השבתאית במרוקו

הקדמה.

שבתאי צבי

שבתאי צבי

הרעיון לכתוב את החיבור הזה נולד בימים שעסקתי בכתיבת חוברת על רבי חיים אבן עטר בעל " אור החיים ", שהקדשתיה ליצחק נבון ביום השבעתו בכנסת והכתרתו לנשיא מדינת ישראל. יצחק נבון הנו נצר למשפחת אבן עטר מצד אמו.

בעת שעסקתי בכתיבת החוברת מצאתי קצת חומק הקשור בתנועה השבתאית במרוקו. רבי חיים בן עטר חי כידוע במחצית הראשונה של המאה ה- 18, בימי הוויכוח על ספיחיה של התנועה השבתאית. תוך כדי חיפוש מקורות נמצאתי למד ששורשיה של התנועה השבתאית קשורים קשר אמיץ בטבורה של קהילת יהודי מרוקו, ומקורותיה של תנועת ההתנגדות אליה ינקו ממעיינותיה של יהדות זו.

בתודעת העם מזוהה משום מה התנועה השבתאית עם מזרח אירופה, תורכיה, יוון ופולין ומעט עם מערב אירופה : אמסטרדם, ליוורנו והאמבורג, ואילו מארצות צפון אפריקה ושאר ארצות המזרח נראית התנועה מרוחקת כרחוק מזרח ממערב. ולא היא.

התנועה הגיעה עד פרס, אפגניסטן, בבל וטריפולי. במדינה האחרונה שהה השבתאי האדוק אברהם קארדוזו קרוב לעשר שנים ומשם הפיץ את תורתו ברבים.

מרוקו שימשה – כפי שיתברר לנו להלן – אחד המרכזים הגדולים של התנועה השבתאית מחד גיסא, ומאידך גיסא יצאו ממנה גדולי יריביה של השבתאות ומחוללי הפולמוס החריף נגדה, כגון רבי יעקב ששפורטש, יליד אורן, אשר כיהן ברבנות בעיר סאלי – עירו של רבי חיים אבן עטר – רבי יעקב חאגיז מפאס, שהיה מהמתנגדים המובעים של התנועה השבתאית ורבי משה חאגיז בנו, שלחם אחר כך יחד עם רבי יעקב עמדין בחירוף נפש נגד ספיחיה של התנועה.

מלבד תקיפי ארעא אלה אשר הכריזו מלחמת חורמה על התנועה השבתאית וניהלו את המערכה נגדה ברמה הכלל עולמית, היו לתנועה במרוקו גם יריבים שפעלו נגד מנהיגי התנועה ברמה המקומית.

בסאלי פעל רבי אהרן הסבעוני נגד הכת שבראשה עמד רבי יעקב בן סעדון. במקנס עמד בשער רבי דניאל טולידאנו מול הנגיד מימון מימראן ובמרקש עשה נפשות לתנועה השבתאי הקנאי רבי שלמה אביטבול. . ככל שגדל שעור היקפה של התנועה שאיימה לזעזע את אושיות הקהילה, כן גדלה והתעצמה ההתנגדות אליה במגמה לחונקה בעודנה באיבה ולהצר את צעדיה.

על כל האמור לעיל יש להוסיף פרט מעניין. רבי אלישע אשכנזי, אביו של נתן העזתי, נביא התנועה, שהה שנים רבות בקהילות מרוקו – סאלי ומקנאס – כשד"ר – שליח דרבנן, ויש אומרים שנוכחותו שם השפיעה על התפתחות התנועה במרוקו.

בנו של רבי אלישע, נתן בנימין אשכנזי הידוע בשם נתן העזתי, נביא התנועה, יליד ירושלים, למד בישיבתו של רבי יעקב חאגיז שהזכרנו לעיל וגדל בביתו. רבי יעקב היה אחד מגדולי התורה של קהילת פאס שעלה אחר כך לארץ ישראל בזמן שאביו של נתן הצעיר שהה במרוקו. רבי יעקב חאגיז היה כאמור אחד המתנגדים החריפים לתנועה השבתאית.

הנה כי כן, לתנועה השבתאית היו מאחזים איתנים בקרב הקהילה היהודית במרוקו, בימי הגל הראשון והשני וגם בימי ספיחיה. מתוך הקהילה קמו הן מאמינים קיצוניים והן מתנגדים חריפים שפעלו בקרבה ומחוצה לה. זוהי עובדה היסטורית נחרצת, כפי שניווכח בהמשך.

לצערנו לא שרד חומר תיעודי היסטורי רב מהתקופה, פרט לכמה אודים מוצלים שנותרו לפליטה. רבני התקופה גזרו כנראה אלם על עצמם ונמנעו מכל ויכוח על התנועה. הם השמידו כל חומר כתוב וגמרו אומר של לדבר על עניין שבתאי צבי מטוב ועד רע.

הם אימצו להם את הסיסמא שטבע רבי יעקב ששפורטש בראשית ימיה של התנועה, עוד לפני ההמרה ונתקבלה אחר כך בקהילות ישראל, האומרת " גם ברך לא תברכום, גם קוב לא תקבום ".

כך אפשר אולי להסביר את העובדה שעצם קיומה של התנועה השבתאית נדחק בצורה מודעת או לא  מודעת מידיעת ומתודעת הציבור. כך נמחקה פרשה מרתקת ומסעירה בתולדות הקהילה על ידי תלישת דפים מספר קורותיה של אותה קהילה.

למרות ניסיונם של חכמי הדור להעלים את עצם קיומה של התנועה, לא עלה בידם להכחיד עקבותיה לחלוטין, וגם לא היה מתקבל על הדעת שקהילה יהודית שורשית ויוצרת תישאר זרה ואדישה לתופעה היסטורי מיוחדת במינה זו, אשר טלטלה את יהדות העולם וכבשה בסערה את כל קהילות ישראל, תופעה אשר מילאה את הווייתו וישותו של העם היהודי בכל תפוצותיו.

לא טבעי היה שהחוויה המסעירה הזאת תדלג על קהילה פורייה ויוצרת, ספוגת יהדות וערגה לגאולה בכל רמ"ח איבריה ושס"ה גידיה, ותשאיר אותה בשולי ההתרחשות הגדולה של התקופה.

בספרו  " נר המערב " שואל רבי יעקב משה טולידאנו : " נפלא הדבר באמת, כי פה בארץ רחוקה כזאת כמרוקו מצאה לה התנועה השבתאית אז מעריצים קבים, בה בעת שצרות תכופות צפו על ראשם. השאלה מעוררת תמיהה, בעיקר כאשר המקשה הוא אדם אשר שבילי קורות חייהם של יהודי מרוקו נהירים לו לפני ולפנים. על השאלה הזאת אפשר להשיב.

1 –  חלק מן התשובה כלול בשאלה : " שצרות תכופות צפו על ראשם ". השנים שקדמו להופעת השבתאות ואלה שלאחריהן היו שנים בהן נגרמו ליהודים חורבן והרס ; שנים של גזרות ופורענויות אשר חלקן באו מידי שמים – עצירת גשמים, בצורת ורעב – וחלקן מידי אדם – מאורעות שנבעו מסכסוכים ויריבויות ומלחמות פנימיות בין נסיכים מדינסטיות שונות ובין מושלי מחוזות.

התנועה השבתאית במרוקו

להלן הפרק המתייחס לתנועה השבתאית מתוך הספר " נר המערב "

 משתי האגרות אלה בנין מדוע בשנת תכ"ט היו רבים מיהודי מכנאס ופאס וכו.. יושבים סאלי כנזכר לפנינו, שזה היה מפני הרעב, שבסאלי היה המצב טוב מיתר הערים, כמובן האגרת השנית שכתב " אשר אמרנו בהסאלי נחיה " . גם יציאתו של רבי יעקב ששפורטאש מקודם, היה מפני הרעב.

ובכל זאת הרבו יהודי מרוקו להתעניין בתנועה השבתאית וכמעט קט נהפכו כלם לשבתאים לולא שנמצאו אז בעלי צורה אחרים אשר לחמו נגדה ויעצרו בעד התפשטותה. בראש הלוחמים עמד כנודע רבי יעקב ששפורטאש, שמאירופה מכון שבתו שלח מכתבים ואגרות להפר עצת השבתאים.

ולימינו עזרו ביותר שני הרבנים רבי אהרן הסבעוני, בעיר סאלי ורבי דניאל טולידאנו השני במכנאס, ומקנאי השבתאים היו החכם רבי יעקב בן סעדון בסאלי והנגיד מימון מאימראן ממכנאס והאיש שלמה אבוטבול במראכיש, זולת אלה השפיע אחר כך גם האיש אברהם קרדוזו מטריפולי באיגרותיו כנודע.

ולפי השערתנו נראה כי עוד השפיעו להתפשטות התנועה הזאת במרוקו, שני רבנים מארץ ישראל שנמצאו בעת ההיא בסאלי ובמכנאס והם, רבי אלישע אשכנזי אביו של נתן העזתי טרבי חייא דיין. שני הרבנים האלה שבאו בתור " שד"רים " מארץ ישראל התיישבו בסאלי ואחר כל במכנאס.

וירביצו תורה ולהם היה חשיבות גדולה בעיני חכמי מרוקו, וקורב הדבר כי היו שניהם מבעלי האמונה השבתאית ועל ידי השפעתם נגררו רבים אחריה שמה.

על פי חליפת המכתבים של רבי יעקב ששפורטאש הנזכר אפשר עד כמה התרחב חוג השבתאיות בין יהודי מרוקו אז, בשנת תכ"ז התכוננו בכל המערב כמעט, בפאס, סמראכש, תיטואן, סאלי, מכנאס, תאדלא וסביבותיה פלטי חבל שאווייא תפילאלת וגריס לבטל ט' באב ולקובעו יום משתה ושמחה, וקצתם ביטלוהו בפועל ואף כשנודע להם אחר כך דבר המרת הדת של שבתאי צבי נשארו במקומות רבים מחזיקים באמונתם זאת.

מהם שהחרימו למי שאינו אוכל ושותה בט' באב. בשנת תכ"ט החלה התנועה להתרופף, ובפאס הכריחו הרבנים בגזירת נחש להקהל לצום. ולקהל המגורשים מזאווייא שהביא מולאי ארשיד ויושבים בפאס, שכל כך התעקשו להחזיק בשבתאיותם ולבטל הצומות.

אותם הביאו חכמי פאס בכוח הרתוק ויכריחום לשוב מרעתם, וכיהודי פאס כן עשו גם יהודי תיטואן, מכנאס, ואלקצר. להיות על משמרת הצומות, ואך במראכש ותאדלא היו רבים שלא רצו לצום. ובסאלי נחלקו הקהל לארבע כתות.

הכת האחת שבראשה עמדו רבי אהרן הסבעוני ורבי דניאל טולידאנו ממכנאס שנמצא אז הוא ורבים מאנשי עירו בסאלי, התענו כל הצומות בפרהסיא מבלי להביט על כרוז החרם שהכריז החכם יעקב בן סעדון בפומבי נגדם.

הכת השנית של החכם ההוא יעקב והנגיד מימון מאימראן ממכנאס שנמצאו אז בסאלי, עשו יום טוב בט' באב ויביאו משוררים לא יהודים לשורר להם בכלי שיר ובמנענעים. הכת השלישית היו מתעניו בצנעא, והכת הרביעית האנשים אשר לא ידעו מה להחליט וכשרק נקראו על ידי השבתאים סעדו אתם מפני הבושה ויאכלו ויחוגו כמהם.

בזמן ההוא גזר שר העיר תאדלא בפקודת מולאי ארשיד גזירות קשות על היהודים שם, הוא סגר את כל בתי הכנסיות ויתיר להם להתפלל בעשרה בביתם גם צוה לא ינעלו מנעלים כי אם ללכת יחפים. את היהודים הפליטים שנשארו בחבל שאווייא ובכפרים, גירש לתאדלא ומאין להם שם בעיר ההיא בתים לשבת נשארו גולים ומטולטלים באהלים וחרבות.

ויהיו שם במצוק ובמצור,  גם במראכש גזר הנציב על כל בתי הכנסיות להחריבם וגם הכביד עליהם מסים רבים. בכל זאת החזיקו יהודי הערים ההם בתקותם השבתאית משך זמן מה עוד אחרי שהשבתאי האדוק יעקב בן סעדון ממכנאס התחרט כבר עוד משנת ת"ל 1670.

הנה כי כן נמשכו שנות הבלבול ההם, בלבול במשטר המדיני, ובלבול בחיי היהודים והיהדות של טלטול וגלות , ממקום למקום ושל ריב מפלגות על ידי התנועה השבתאית שארכה כמעט כל שנות ממשלת מולאי ארשיד.

עד כאן הפרק מתוך הספר " נר המערב "

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 124 מנויים נוספים

מאי 2012
א ב ג ד ה ו ש
    יונ »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר