מבצע יכין – שמואל שגב

1 -הקדמת המחבר – שמואל שגב – הרצליה, ערב פסח 1984.
מבצע יכין

עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, היא אחת האפופיאות הגדולות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. זוהי אפופיאה שבה ממלאים תפקיד ראשי העולים עצמם, אך שותפים להם בכל השליחים הרבים – שליחי הסוכנות היהודית מתנדבים מישראל ומהגולה ובמידה קטנה יותר גם שליחים של ארגונים יהודיים שונים. 

אֶפּוֹפֵאָה

אֶפּוֹפֵאָהל, אֶפּוֹפֵּיָהל (נ') [מיוונית: epopoiie יצירה אפּית] אֶפּוֹס, יְצִירָה פִּיּוּטִית גְּדוֹלָה הַמְּתָאֶרֶת עֲלִילוֹת גְּבוּרָה וּמְאֹרָעוֹת.

מתנדבים אלה שמו נפשם בכפם, הגיעו לקצה גבולה של מרוקו. לימדו את היהודים לאחוז בקשת וכאשר הפורענות הצפויה שממנה חששו – לא באה, הם נרתמו במלוא המרץ למבצעי העלייה השונים. במסירות אין קץ ותוך סכנת נפשות ממש, ארגנו מתנדבים אלה את שיירות העולים, ריכזו אותם בנקודות ההעפלה בים, או הבריחו אותם גבולות בדרך היבשה והביאו אותם לחוף מבטחים.

לא היה זה מבצע חד פעמי אלא פעילות רצופה שהתמשכה על פני כמה שנים. על כן, אין כיום אפשרות לדבר על גבורת העולים ממרוקו, ללא דיבור מקביל על גבורת השליחים ולהיפך.

ראשי המדינה ואבות הציונות היו מודעים, כמובן, לייחודה של עלייה זו, בהשוואה לעליות האחרות. בישיבת במוסד לתיאום של הממשלה והסוכנות היהודית, שנערכה בחורף 1961, לאחר אסון טביעתה של האניה " פיצס, או בשמה העברי " אגוז ", מול חופי גיברלטר, אמר משה שרת, יו"ר הנהלת הסוכנות, בין השאר :

" אני סבור שבכל המרטירולוגיה של העלייה שלנו עד כה, לא היה עוד פרק כמו העלייה היהודית ממרוקו. אמנן אנו יודעים את פרשת הבריחה, את פרשת ההעפלה. אנו יודעים גם את פרשת " סטרומה " ועוד אנייה שטבעה בים השיש, אך מלבד שני מקרים אלה, הקשיים הגדולים שההעפלה נתקלה בהם, היו בחופי הארץ.

מַרְטִירוֹלוֹגְיָה

ל (נ') [מיוונית: martyros עֵדlogos + דבר] אֹסֶף סִפּוּרֵי עֵדֻיּוֹת עַל אֲנָשִׁים שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, פָּרָשַׁת הָעִנּוּיִים וְהַסֵּבֶל שֶׁל קָרְבְּנוֹתֵיהֶן שֶׁל רְדִיפוֹת דָּתִיּוֹת: הַמַּרְטִירוֹלוֹגְיָה הָאֲרֻכָּה שֶׁל הַיְּהוּדִים בְּאַרְצוֹת הַגּוֹלָה.

כאן היו מהעולים צריכים להתגנב, או לאחוז בנשק ופה האנגלים פתחו באש. היציאה עצמה לא הייתה קשורה בקשיים.

" עכשיו – הכניסה לארץ היא חג בלתי פוסק. אך מבחינת היציאה – הכול במחנק, במחתרת ובגניבה ומתוך סכנת נפשות ממש. מפני שאם תופשים יהודים מרוקנים – הן את העולים והן פעילי העלייה ; או אפילו אם לא תופשים, אבל פתאום קמה עיירה בבוקר ויש בה בית ריק מתושביו.

עד אתמול בערב היו שמם שמפחות, הורים, ילדים ופתאום הבית ריק. המשטרה מגלה זאת, נכנסים לבית ומוצאים שם בוקה ומבוקה. רהיטים נשלכים, ארונות ריקים. אז מיד מתחילה חקירה אצל השכנים. אלה טוענים שלא יודעים כלום ואז באות מיד המכות ואחריהן המאסרים.

או נניח שכבר מוכנה חבורה שלימה לעלות בדרך זו, אך ברגע האחרון מתברר שהדרך שנקבעה אינה בטוחה. קרה שם משהו, שוטרים מסתובבים. יחד עם זה, חבל להפסיד הפלגה. ואז צריך בן לילה להחליף את  האנשים צריך לעבור למקום אחר ולהגיד לאנשים : אתם מוכנים לעלות ? בואו ועלו. האנשים קמים ציד, בלי אומר ודברים הם אורזים מה שיכולים ויוצאים לדרך "

עד כאן דברי משה שרת ז"ל.

ואמנם אין להבין את השוני הגדול בין ההעפלה והעלייה החשאית מאירופה, בשנים שלפני קום המדינה, לבין ההעפלה ממרוקו ומצפון אפריקה כולה, בשנים שלאחר העצמאות, מבלי לעמוד על ייחודה של יהדות זו.

שורשיה של יהדות מרוקו נעוצים בתנ"ך והיא התפתחה בצל התרבות הפניקית, הביזנטית והמוסלמית. למרות שלוש מאות שנות ניוון, בצל שלטונם של סולטאנים מוסלמים עריצים, היא שבה ופרחה בחיק התרבות הצרפתית.

במשך אלפיים שנות גלות, הייתה יהדות מרוקו חלק מנופה התרבותי המדיני והכללי של מדינה צפון אפריקאנית זו. אך למרות בידודה הגיאוגרפי, שימרה יהדות מרוקו את לשונה העברית ואת תרבותה היהודית וכל המאמצים להטמיע אותה בגויים ולבולל אותה בין עמי הארץ, נכשלו.

כמיהתה לציון הייתה עזה ואמונתה בביאת המשיח עמוקה. מבחינה מוסרית, היא ארגונם הציוני של יהודי מרוקו חלש והשתתפותם בקונגרסים הציוניים השונים הייתה מזערית. אך קשריהם עם ארץ ישראל מעולם לא נותקו ועליותיהם לארץ הקודש קדמו לתנועת הבילויים ולכל גלי העלייה שבאו בעקבותיה.

על כן לא ייפלא כי בהישמע קול השופר, שבישר את חידוש הקוממיות היהודית בארץ ישראל, טולטלו יהודי מרוקו ברוח עזה שעקרה אותם מנופי ילדותם. הם נטלו את מקל נדודיהם ושבו לירושלים, העיר שבה נחרב פעמיים בית המקדש ושאליה נשאו את עיניהם בתחינה, כל שהנים.

בניגוד ליהדות המחנות, שעלתה לישראל מלוך האודים העשנים של השואה באירופה, חייתה יהדות מרוקו בביטחון יחסי ומצוקתה הייתה בעיקר כלכלית ורגשית. פרט לאי אלו מקרים של פרעות, או של הכנות לפרעות, אזי כפי שהניסיון הוכיח, לא היו במרוקו התנכלויות רבות ליהודים.

כך, שמבלי להמעיט מערך המעשה הציוני של עלייה ב', לפני קום המדינה, העלייה המרוקנית הייתה ספוגה כולה להט יהודי וציוני וכמיהתה לציון  הייתה אמיתית וחזקה יותר מכל גורם אחר. דבר זה בא לידי ביטוי בולט במידת זיקתה ליהדות ולמדינת ישראל.

בניגוד ליהודי אירופה שעלו לישראל ללא שליטה מספקת בשפה העברית, רבים מיהודי מרוקו באו לישראל כאשר העברית שגורה בפיהם. כולם ידעו לקרוא את התפילות במקור וגם לא תמיד הבינו את פשר המלים, אזי התפילות והפיוטים, שבחלקם חוברו על ידי חכמי מרוקו בכל התקופות, היו להם מקור השראה קבוע לעלייה לשיראל.

לגביהם, הקריאה " בשנה הבאה בירושלים ", לא הייתה בבחינת סיסמא ריקה, אלא קריאה מלאת ערגה וכיסופים, שאותה  הם מישו ברגע שניתנה להם הזדמנות לכך.

שוני אחר : עלייה ב' גם אם התארגנה במחתרת ונקטה בכל כללי הזהירות הדרושים כלפי בריטניה, פעלה בכל זאת בסביבה אוהדת ועם רצון כן של מדינות שונות באירופה, לסייע בהעלאתם של ניצולי השואה. במאבק על זכות של  יהודים אלה להגיע לחוף מבטחים, היה כולו בחופי הארץ.

העלייה ממרוקו, לעומת זאת, התנהלה כולה במחתרת, בסביבה עוינת ותוך סיכון אישי רב – הן לשליחים והן לעולים עצמם. אם חיסול גלויות בבל ותימן העשה במבצעים נועזים וקצרים, חיסול גלות מרוקו נמשך שנים רבות.

אף על פי כן, במשך כתשע שנים, לא היה אפילו מקרה אחד של הלשנה וגם כאשר בוצעו מעצרים – איש מבין העצורים לא נשבר בחקירה או בעינויים ולא הסגיר את חבריו לשלטונות המרוקנים. אכן, ישנן רק דוגמאות מעטות בהיסטוריה הציונית, כיצד מאמץ עלייה נמשך שנים כה רבות, מבלי שרוח העולים נפלה וקומת השליחים לא שחה.

לרוע המזל, פרטים רבים הקשורים באפופיאה מופלאה זו עודם חסויים ואינם ניתנים לגילוי. אינטרסים חיוניים של מדינת ישראל מונעים עדיין את סיפורה המלא של עלייה זו. על כן גם אם אין עדיין אפשרות לחשוף את זהותם של כל אלה שעסקו במלאכת קודש זו ופרטים שונים הקשורים במבצעיהם, הוצנעו או הועלמו מטעמים מובנים.

אך גם המעט הנחשף כאן לראשונה, בא בזכותם של אישים רבים שפעלו ללא לאות להסרת הלוט מעל פרשה מופלאה זו. ח"כ לשעבר, שמואל טולידאנו, הגיש בדצמבר 1980 הצעה לסדר היום, שבה קרא לממשלת ישראל להתיר את פרסומה של ההעפלה ממרוקו.

גם סגן ראש הממשלה ושר השיכון והבינוי, דוד לוי, תרם את חלקו בנושא זה. ואילו תנועת " ביחד ", תנועה רעיונית של יהודי צפון אפריקה, פועלת זה שנים לחשיפת פרשת גבורה זו.

לצורך כתיבת ספר זה, הסתייעתי בעדויותיהם של שליחי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית ונפגשתי עם רבים מהמתנדבים שפעלו במרוקו. לכולם, ובעיקר לאלה שזהותם נותרה עלומה, נתונה תודתי העמוקה.

תודה מיוחדת אני מכיר ל " ששון ", איש הפלמ"ח וחבר קיבוץ יפעת, שנתמנה בזמנו על ידי דוד בן גוריון לחקור את פרשת טביעתה של ספינת המעפילים " אגוז ". הוא עמד לימיני בעצה ובהדרכה וליווה בחרדת קודש ממש את הופעת ספר זה.

כן מכיר אני תודה מיוחדת לד,ר פנחס קציר איש מעלות, שהעמיד לרשותי את מחקרו על המוסדות הקהילתיים של יהודי מרוקו. ולבסוף – אני מצדיע בכבוד ובהוקרה, ליהדות מרוקו כולה, על סיפור הגבורה המופלא שכתבה בעצם עלייתה לישראל ועל תרומתה לייבוש הארץ ולהפרחת שממותיה.

שמואל שגב – הרצליה, ערב פסח 1984.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

מאי 2012
א ב ג ד ה ו ש
    יונ »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר