השירה היהודית העממית – יעקב לסרי

אפשר גם להניח, כי היוצר האלמוני שצמח מעצם מלחמת הקיום, ערך בצורה מודעת את מילותיו ולחניו, תוך נטייתו התמימה לתאר קבל עם ועדה את עולמו האישי בהיותו גלמוד ואינו מושך כל תשומת לב. אולם רבות ושונות היו האפשרויות שהניבו פירות – את שירי העם.

אפשר גם להניח, כי השירה העממית יש וחוברה על ידי אנשים, אשר פרנסתם אומנם הייתה מצויה, עתותיהם בידם, מוחם רגוע ודעתם זחוחה, ותנאים אלה הקנו להם תחושה והשראה ליצור יצירה. הם כתבו על עצמם, או מתוך שביעות רצון, ורשמו מהגות לבם וחשקם.

וכך יצא שמרבית שירתם נתחברה על הדרך המסודרת והמסוגננת, ונצטברה לנו שירה יפה, מגוונת ומסועפת. מעגל טבעי וקבוע זה שב וסובב על עצמו, ומותר להניח כי נגרמו שינויים ומן הסתם נתערערו הלחנים מעט, ואף המלות איבדו ממבטאן המקורי.

כי זאת עלינו לזכור, במרוקו קיימים חבלי ארץ שונים מאוד לא רק במבנה הגיאוגרפי, אלא גם במבנה האנושי דמוגראפי, ואף במצב הסוציאלי, חברתי ותרבותי. לכל אלה יש השפעה ברורה ומכרעת לא רק על אופי השירים, אלא גם על צלילי הלחנים, מאזור לאזור ומנהגי תושביו. הדבר מורגש באפן מיוחד גם בהיגוי ובהדגש המלה, כל שכן השפיע על הזמרור ונעימות הקול.

ככל שנצפין, נבחין בשירה מפותחת, מפורסמת ומתנוססת על אדני משקלים מוצקים. וככל שנדרים נפגוש אך בשירה קלה מונומטית ופשוטה, ומנגינות מקומיות אשר על פי רוב דומות אחת לרעותה.

האדם היהודי או המוסמי, הגר בערים נודעות, כגון פאס, מכנאס, מראכש, רבאט וקזבלנקה, לא ידמה בעניין זה במבטאו, בהבעותיו, ובניגונו, לאדם הגר בעיירות כגון תלוואת, דמנאת, תרודאנט, ותאזנכאת. וכל הערים שהוזכרו לא ימאו דמיון לשירתם – במבטא, בנגינה ובהיגוי – לשיריהם של תושבי העיירות בדרום הרחוק כגון מידלט, ריש, גורראמה, בודניב, קסר סוק, ארפוד ותאפיללאלת הרחוקה.

על אודות הבדלים אלה שאלתי האזנתי ודרשתי היטב, וקיום השוני במבטא ובאופן הדיבור מעוגן במציאות של יוצאי ערים ומקומות אלה עד ימינו. קהילה וקהילה ותרומתה המיוחדת והאופיינית לשירת העם.

 בערי שני האזורים האחרונים שהזכרתי קיימת שירת עם פשוטה למדי ותחומיה צרים, מנגינתה אינה מיוסדת על המקור הדומיננטי האנדלוסי, המוכר והמבוסס מבחינת משקליו, והרוצה לחקור היטב ימצא כי אין כאן שירה שורשית רועמת, אלא חיקוי מכל מה שהביאו משבי השנים ממרחקים אל האוזן. אכן, סוגי השירה מקבילים להתפתחות המקום, סגירתו או פתיחותו וקווי אופיו הספציפיים.

פועל יוצא ממציאות זו הוא, כי גם היוצרים והזמרים לא יצרו יצירות דומות, אלא כל אחד על פי כשרונו, הרהורי לבו ויכולתו לתאר את מראות עיניו. ואף על פי אופן פגישתו, האחד מאריך והאחד מקצר, האחד מבטא עלילות נשגבות מלאות רגש וספוגות קסם, והאחר מתאר ומבטא בשירתו את פשטות חיי היום יום ושיגרתם, מבלי להתעמק כלל מילולית נגינתית, עם כוונות ומחשבות שזורי ויכוח, או טענות ומענות, חידודי לשון ומשחק גידופים.

היוצרים שהיו למיטב הבנתי ועל פי התכנים, דווקא אנשים מדלת העם, היו אולי בין היתר אוכלים שעשו דרכם מכפר לכפר, והכריזו על מרכולתם בשירה ובמנגינה, חוטבי עצים במעבה היער או על הגבעות הצחיחות, יושבי קרנות בעיירה ובכפר, ורעי צאן והבקר בשטחי השלף.

אפשר להניח, כי ביניהם היו גם שואבי ושואבות מים, ואנשים אוחזי המחרשה והמגל, צורפים החורטים בלוחות הכסף, או חרשי ברזל בקרבת הסדן והפטיש והתנור הלוהט והלחמות על המתכת הלוחשת. אשפר שהיו אלה נשים שרקמו וטוו בצמר ובפשתים, בפלך ובכישור או נערות סובבות אבי הרחיים.

יוצרים ויוצרות פשוטים אלה, שאפשר ולבושם מרופט וטלוא היה מחמת העוני, ושאר את מחייתם השיגו באמצעים רבים וסבלניים, ובנודם מגן הירק אל הגורן הקרוב על מנת לקבל מעט תבואה, הפריחו והפרו את השירה העממית, בשקתות וברהטים, בהתבוננות על הצאן המרווה צמאונו.

מכאן נאספה שירתם על ידי שומעיה, ומנגינתם על ידי מקשיבים שנפלו שבי בידי צליליה, הכל הושר שוב ושוב, שנה אחר שנה עד שנתרחש והפך לנחלת הכלל.

על כן מעטים המקרים בהם יכולתי לציין שמו של מחבר. ששכן מרגע שיצאה שירתו בטבעיות, וכבר הוא נאר אדון לה, וגם אלה שבאו אחריו לא יכלו להצביע על כל חלק בה, זולתי החופשיות לשוב ולזמר אותה בהנאה, שירתו של היוצר לא נשארה בתחום נחלתו, ולא היו לו עליה כל זכויות יוצרים. במרוצת התקופות והשנים חלו בה שינויים קלים במלה או בלחן, עד שלבסוף נתאזנה ונתייצבה, כפי שאנו מכירים אותה בימינו.

היצירות הללו לא סטו ממסלולן ומהעלילה שנבחרה בשבילן. הן נשארו צמודות וביטאו שליחות נאמנה, מראשית ועד תום. אין נעלם ואין נחוש בסיומו של כל שיר, ולא נותר כל צורך לקרוא או למזמרר, לחפש השלמות או פשר לכוונות.

אפשר ואנו פוגשים במלים שונות שאין להן מובן, אך הן בעיקרן להשלים רק קצב משקל או חרוז, או להקל על מלאכת הלחן. ליוצר האלמוני הייתה חירות גמורה בבואו לבנות את שירו, אשר ברוב המקרים הוא מבוסס על מקרה דמיוני, או אולי גם אמיתי, ובני ממרוקו מתרפקים עד היום על טיב המלאכה, שנעשתה בידי אלמונים יפי נפש אלה.

שפת היוצרים עלומי השם, היא בעיקרה מוחשית וציורית. את מחשבתם והרגשתם, או רצונם לחדור לתוככי נפש הזולת, ידעו לבטא בבחירת המלה או הפתגם המושר.

שירה עממית – שירה לכל.

זוהי שירה היפה לכל שעה ולכל מצב, ולפיכך כל דצריך יבוא ויפזם וישיר אותה, וכל החפץ יבוא וימצא בה פ]ורקן למועקותיו. ממנה יוכל ללמוד על צרותיהם של קדמונים, שנשאו סבלם בהשלמה, באהבה ובאלם, ולמצוא לעצמו נחמה פורתא. היא משובצת אמרות כנף ומשלים ורמזים היפים במיוחד לפולמוס ולקנטור, למתן תשובות שנונות ושאלות מושחזות וחריפות המושבות את חיקו של הזולת, והזות גם הוא משורר עממי משיב כמובן מלחמה שערה.

אולם אין חשש שבכל אלה תיגרם התלקחות מריבות של ממש בין שני המתווכחים, אדרבה, בעזרת השירה אפשר לסגת בשלום לאחור נקלה, בלי כל פגיעה והסתבכות. ובהיותה עממית, מחברה פלוני ונמענה אלמוני, ניתן באמצעותה לנקום בכל שונא ומקנא לעקוף אותו, אף כי יש וזהות המחבר או הנמען או המאורע שהשיר נסב עליו גלויים הם.

ולבד מן הפולמוס והלעג, היא משמשת את האוהב והחושק את האהובה ואת מנעמי החיים והתענוגות. ייחד הוא לבני ישראל, שאין להם כמו שירה זו כדי לנהל שיח ושיג עם בוראם. הוא שאמרנו : שירה לכל אדם ולכל חפץ. נחלת הכלל.

על כן מעטים המקרים בהם יכולתי לציין שמו של מחבר. ששכן מרגע שיצאה שירתו בטבעיות, וכבר הוא נאר אדון לה, וגם אלה שבאו אחריו לא יכלו להצביע על כל חלק בה, זולתי החופשיות לשוב ולזמר אותה בהנאה, שירתו של היוצר לא נשארה בתחום נחלתו, ולא היו לו עליה כל זכויות יוצרים. במרוצת התקופות והשנים חלו בה שינויים קלים במלה או בלחן, עד שלבסוף נתאזנה ונתייצבה, כפי שאנו מכירים אותה בימינו.

היצירות הללו לא סטו ממסלולן ומהעלילה שנבחרה בשבילן. הן נשארו צמודות וביטאו שליחות נאמנה, מראשית ועד תום. אין נעלם ואין נחוש בסיומו של כל שיר, ולא נותר כל צורך לקרוא או למזמרר, לחפש השלמות או פשר לכוונות.

אפשר ואנו פוגשים במלים שונות שאין להן מובן, אך הן בעיקרן להשלים רק קצב משקל או חרוז, או להקל על מלאכת הלחן. ליוצר האלמוני הייתה חירות גמורה בבואו לבנות את שירו, אשר ברוב המקרים הוא מבוסס על מקרה דמיוני, או אולי גם אמיתי, ובני ממרוקו מתרפקים עד היום על טיב המלאכה, שנעשתה בידי אלמונים יפי נפש אלה.

שפת היוצרים עלומי השם, היא בעיקרה מוחשית וציורית. את מחשבתם והרגשתם, או רצונם לחדור לתוככי נפש הזולת, ידעו לבטא בבחירת המלה או הפתגם המושר.

שירה עממית – שירה לכל.

זוהי שירה היפה לכל שעה ולכל מצב, ולפיכך כל דצריך יבוא ויפזם וישיר אותה, וכל החפץ יבוא וימצא בה פ]ורקן למועקותיו. ממנה יוכל ללמוד על צרותיהם של קדמונים, שנשאו סבלם בהשלמה, באהבה ובאלם, ולמצוא לעצמו נחמה פורתא. היא משובצת אמרות כנף ומשלים ורמזים היפים במיוחד לפולמוס ולקנטור, למתן תשובות שנונות ושאלות מושחזות וחריפות המושבות את חיקו של הזולת, והזות גם הוא משורר עממי משיב כמובן מלחמה שערה.

אולם אין חשש שבכל אלה תיגרם התלקחות מריבות של ממש בין שני המתווכחים, אדרבה, בעזרת השירה אפשר לסגת בשלום לאחור נקלה, בלי כל פגיעה והסתבכות. ובהיותה עממית, מחברה פלוני ונמענה אלמוני, ניתן באמצעותה לנקום בכל שונא ומקנא לעקוף אותו, אף כי יש וזהות המחבר או הנמען או המאורע שהשיר נסב עליו גלויים הם.

ולבד מן הפולמוס והלעג, היא משמשת את האוהב והחושק את האהובה ואת מנעמי החיים והתענוגות. ייחד הוא לבני ישראל, שאין להם כמו שירה זו כדי לנהל שיח ושיג עם בוראם. הוא שאמרנו : שירה לכל אדם ולכל חפץ. נחלת הכלל.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2012
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר