ויהי בעת המללאח-יוסף טולדאנו-בנתיב לא ידוע מראשית התיישבות היהודים ועד הכיבוש הערבי
בנתיב לא ידוע
מראשית התיישבות היהודים ועד הכיבוש הערבי
עתיקות התיישבות היהודית במרוקו אינה מוטלת עוד בספק מאם כי נשתמרו ממנה עקבות מעטות ובתחום זה ההשערות מרובות יותר מן העובדות. אגדות מופלאות, עדויות מפתיעות, תגליות ארכיאולוגיות מרעישות, סיפורי עם שנשתמרו עד ימינו, קושרים מקדמה דנה את ארץ כנען עם אפריקיה, השם הקדמון של אפריקה הצפונית.
בחבל ארץ רחב ידיים זה שוכנת לה מרוקו בקצה המערבי, הרחק הרחק ממה שנחשב בימי קדם מרכז העולם. מערש התרבות, מהמזרח התיכון, נראתה תמיד מרוקו כקצה העולם המוכר שמאחוריו אין אלא הים האין סופי. על כך השם שנתנו לה הערבים " המגרב אל אקצה ", המערב הקיצון.
גבולות המדינה הענקית כאילו עוצבו על ידי הטבע כדי לשמור על אופיה הפראי והמבודד. במערב מאות קילומטרים של חוף בלי נקודות מחסה רבות ונוחות לשיט, מול האוקיאנוס האטלנטי. בצפון, מול חופי ספרד, הים התיכון שאינו מצליח להיות גשר למרות הקירבה. בדרום הים האכזר ביותר : ים החול של הסהארה, הגבול בין אפריקה הלבנה ואפריקה השחורה.
רק במזרח הטבע כאילו היסס ולא קבע ברמה החצי מדברית את קו ההפרדה עם מדינה השכנה, אלג'יריה. הגיאוגרפיה קבעה לא במעט ההיסטוריה, ועיצבה את אופיה המיוחד של המדינה, את מסורת ההסתגרות, הבדלנות, אהבת העצמאות גם אם במחיר התנתקות, שהיו תמיד מסימני ההיכר שלהמגרב.
מי הם התושבים הראשונים של צפון אפריקה, אותם ברברים שנתנו לחבל ארץ זה את שמו ההיסטורי, ברבריה ?. מעט מאוד ידוע לנו על מקורם וראשית התיישבותם. וחוק וידוע הוא כשאין להיסטוריה תשובות נחרצות, צומחות להן אגדות ובסיפורי מעשיות אלה לא נפקדה הנקודה היהודית. לפי אותם סיפורים, שהיו בעבר נפוצים הן בקרב היהודים והן בקרב עמי הארצות, מוצאם של הברברים…בארץ כנען.
לפי גרסה אחת חלק מתושבי ארץ כנען העדיפו מרצונם, בעת כיבוש יהושע, להעתיק את מקום מגוריהם לאיפריקיה. לפי גרסה שנייה לא מרצון אלא בכוח נושלו הכנענים ונאלצו למצוא מחסה באיפריקיה. ההיסטוריון הרומי מן המאה השישית, פרוקופיוס, יודע לספר שהפניקים שישבו מחידון עד מצרים, בראותם כי לא יכלו לעמוד בדרכם מערבה והגיעו עד עמודי הרקולס – עמודים אלה קיימים עד היום במיצר ג'יברלטאר .
לזכר מאורע זה הקימו מצבה עליה חרוט בלשון פניקית " אנו מאלה שברחו מפני יהושע בן-נון השודד ". מקום אנדרטה זו נע לפי המקורות מארץ הסוס במרוקו עד לוב והאי ג'רבה. בספרות העברית והערבית בימי הביניים הוכנס שינוי ולפיו הברברים – כנענים ברחו לא מפני יהושע אלא מפני צבא דוד : עד כאן רדף יואב בן צרויה שר הצבא אחרי הפלישתים.
השינויים בגרסאות מרמזים על מידת אמיתות כל הסיפור. אולם הן מוצאות חיזור בלתי צפוי במִלה שמסקרנת את החוקרים והיא " אמוזיג. זה השם שהברברים נותנים עד היום לעצמם והצליל השמי של השם ברור וגם מובנו הנובע ממיזוג והמרמז על יצירת האומה הברברית ממיזוג מספר עמים.
הפרופסור נחום סלוש, במחקרו המפורסם על ראשית ההתיישבות היהודית במרוקו, נותן למִלה מובן ומקור קרוב : הברברים – פלשתים בחרו לייחס את עצמם לגדול אויבי העברים : עמלק והמִלה אמוזיג היא רק שיבוש של עמלק.
מכל מקום דבר אחד נוכל ללמוד מאגדות אלה, והוא עתיקות יחסי הגומלין בין ארץ ישראל ואיפריקיה. אם נעזוב את תחום האגדה לתחום ההיסטוריה, נוכל לקבוע בוודאות שראשוני העברים הגיעו לחופי צפון אפריקה באוניותיהם של הסוחרים הפניקים, אנשי צור וצידון אשר ייסדו החל מהמאה האחת-עשרה לפני הספירה, שרשרת של נמלים לאורך חופי מאפריקה הצפונית בים התיכון והאוקיאנוס האטלנטי.
בתעודות קדומות מוזכר למשל שמו של נמל " שלה ", היא סאלי של ימינו, בו התנהל מסחר הזהב. בימי שלמה המלך היו כבר יחסי מסחר ראשונים ויש לשער שאותם ברבורים אבוסים שעבדי שלמה המלך הגישו לארוחות המלכותיות יום ביומו, היו עופות שהובאו מארץ הברברים. יחסי מסחר אלה קיבלו תנופה חדשה במאה השמינית לפני הספירה כאשר הפניקים הגבירו את אחיזתם בצפון אפריקה וייסדו את העיר קרתה על חוף תוניסיה של היום.
האימפריה הימית החדשה הייתה מודרכת אך ורק על ידי שיקולים מסחריים וצמצמה את אחיזתה לערי החוף מבלי לבקש לכבוש את פנים המדינות. מסיבה זו אפשר לדמיין שגם הסוחרים היהודיים הראשונים שהתיישבו בצפון אפריקה העדיפו את מרכזי המסחר, זאת אומרת הנמלים.
מספרם במרוקו היה קטן יחסית. אולם למרות זאת מתברר שהשפעת התרבות הפניקית הייתה הרבה יותר עמוקה והתפשטה גם הרחק מערי החוף. השפה הפניקית קנתה לה מרחב מחיה רחב ונשתמרה זמן ארוך לאחר נפילת האימפריה. בהשפעת קרתה נכנסה צפון אפריקה לתחום התרבות השמית ולפי מספר היסטוריונים דבר זה מסביר את ההצלחה שהייתה מאוחר יותר ליהדות בגיור חלק מהברברים.
במגרב מצאו היהודים תרבות שאינה זרה להם, אולי אחת הגלויות הקרובות ביותר למורשתם. אין לנו ידיעות ברורות, אולם יש להניח שמספרם של היהודים התחיל לגדול בחבל ארץ זו לאחר חורבן בית ראשון – 586 לפני הספירה -. ההבדל הוא שהפעם התגבורת הגיעה לא דרך הים, אלא דרך היבשה, דרך מצרים, לוב ותוניסיה.
על ריבוי זה נוכל אולי ללמוד בעקיפין ממסורת שבתלמוד ולפיה הגיעו עשרה שבטים לאיפריקיה : " עשר השבטים איפה הלכו ? מר זוטרא אמר לאפריקי " – מסכת סנהדרין. לא כל הקבנים הסכימו לקביעה זו, אבל אותה מחלוקת מלמדת שהיה ידוע על קיומן של קהילות יהודיות במגרב בימי קדם.
כיבוש וחורבן קרתה החדשה על ידי הרומאים 148 לפני הספירה, לאחר סדרת מלחמות ארוכות ביותר, פותח דף חדש בפני ההתיישבות היהודית. הסדר והשגשוג שמביאה האימפריה הידשה אשר הופכת את עמק צפון אפריקה לאסם התבואות של רומא, מושכים גולים יהודים במספרים עצומים למצרים ולוב, אולם גם קילוח קטן הגיע עד לקצה צפון אפריקה.