מורשת יהדות מרוקו

שבעים סיפורים וסיפור –  מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964

מבוא לספר " בתפוצות הגולה  עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.

מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי

הספר נכתב בשנת 1964.

איך הגיע אלי הספר הזה, סיפור מדהים ביותר. ביום חמישי 28/08/08 נכחנו זוגתי ואנוכי בחתונה של חברים טובים ששהו אתנו בניגריה. שובצנו בשולחן מספר שש, יחד עם משפחת אבי הכלה. בשולחן ישב גבר לא צעיר במיוחד לבד מתענג הוא על כוס השתייה שלו.

זוגתי ואנוכי ישבנו לידו ממש. כיוון שאיני מכיר אותו, הצגתי את עצמי וכך הוא עשה גם. לאחר מספר דקות, התפתחה בינינו שיחה והגענו לגירוש ספרד , ששם משפחתו של האיש חבס, וטען הוא שהוא מצאצאי מגורשי ספרד.

זה היה הגפרור שהדליק את הלהבה. ברגע מסוים, אומר לי הוא, שמע !, יש לי באוטו ספר על יהדות מרוקו, מונח כבר כמה שנים, איני יודע מה הוא, אך כל פעם שרציתי למוסרו למאן דהו, לא יצא הדבר.

אבל אני חושב שמצאתי את הכתובת, זה אתה הוא אומר, מבלי להתעצל, ניגש הוא למכונית ומביא לי את הספר. בהתרגשות רבה פתחתי את השקית ונגלה לעיניי ספר מדהים אשר מכיל שבעים סיפורים ועוד סיפור מפי יהודי מרוקו, שנמסרו לרושמים מפי מוסרנים, והם העלו זאת על הכתב.

אכן גם לספר דהוי יש לו את המזל , וגורלו הביא אותו אלי, אני שמח על כך. מקווה שתהנו מן הסיפורים, 71 במספר, חלקם ארוכים וחלקם קצרים.

בפתח הקובץ.

שבעים ואחד הסיפורים הנכללים בקובץ זה, נרשמו בישראל, בשנים 1955 – 1962, מפי שלושים ושניים מספרים, כולם יוצאי מרוקו, בידי שלושה עשר רושמים, יוצאי עדות ועליות שונות, שעשו את מלאכתם במסירות ובהתנדבות, והצליחו להדביק בתחושת הייעוד המפעמת בלבם גם את המספרים שלהם.

כתב היד של הסיפורים משומרים ב " ארכיון הסיפור העממי בישראל " ( אסע"י ) שבמוסיאון החיפני לאנתולוגיה ולפולקלור. בין 5800 הסיפורים הרשומים בו בסוף שנת 1963, נרשמו 270 מפי יוצאי מרוקו. מהם נבחרו הסיפורים שבקובץ.

בגולת מזרח אירופה החל בין שתי מלחמות העולם איסוף שיטתי של הספרות העממית היהודית, הנמסרת מדור לדור בעל פה, ביידיש – שפתם העממית של המוני היהודים במזרח אירופה. רבות פעל כאן " המכון היהודי המדעי " ( ייוו"א ) בוילנא אשר בפולין, ומוסדות מדע אחרים בברית המועצות ובארצות הברית.

לצערנו התמוטט המפעל בעקבות השואה. באין המוני מספרים והמאזינים ובאין מסורת היגוד עממית מגובשת, אין עתה למפעל המבורך המשך ראוי לשמו.

בישראל נעשה בעבר רק מעט מאוד למען איסוף היצירה העממית המהלכת בעל פה בין עדות ישראל, וכמעט ולא כלום – למען שימורו של החומר המקורי ולמען העמדתו לרשות המעיין והחוקר במסגרת של מוסד ציבורי ותחת פיקוח ציבורי מדעי.

במשך שמונה השנים שחלפו מאז ייסוד אסע"י הוקמה רשת מסועפת של רושמים, הרואים בעבודתם מלאכת קודש של הצלת אוצרות עממיים ומקוריים – מסורת ישראל סבא וגנזי העבר – למען הסופר, היוצר והחוקר בהווה ובעתיד.

רושמים אלה רואים את עצמם כבני משפחה אחת, אשר אידיאל משותף לה, והם נפגשים לעתים מזומנות בהרצאות ובימי עיון, מספרים סיפורים ומאזינים להם בצוותא, משתדלים להרחיב את ידיעותים ואת אופקיהם ולהשוות את הישגיהם.

בפרק על המספרים והרושמים מפיהם, ימצא הקורא פרטים רבים על הרכב " המשפחה ועל אופיה. בכוחות משותפים של כ-300 רושמים ומספרים הוקם אוסף הסיפורים והוא מיצג כיום כמעט כל עדות ישראל, ביניהם כ-1200 סיפורים ממזרח אירופה, 800 מתימן, 500 מעירק,

230 מאפזגניסטאן, 210 מתוניס, וכן הלאה.

מבוא.

בעולמנו רגילים אנו לראות כיצירה ספרותית את היצירה שבכתב בלבד, יצירה אשר בראשה מתנוסס לרוב שם מחברה. אך לא תמיד ולא בכל מקום יש לספרות אופי כזה. בעבר הרחוק הייתה היצירה נמסרת בעל פה בלבד.

ועד היום הזה היא נמסרת בדרך זו, לשם בירור, במסגרת טקסי פולחן, או לצורך רפואה עממית ועוד, הן בחברות שאין בהן עדיין אלפבית. והן בחברות היודעות אמנם קרוא וכתוב, אך ליד החוגים הנהנים בעיקר מן הקריאה בספר יש בהן גם ציבור רחב השואב את הנאתו הספרותית מן היצירה שבעל פה.

יצירות ספרותיות המועברות בעל פה, מדור לדור, נשמרות בזיכרון האנשים המצטיינים בזכירה מעולה ובכושר ביצוע מיוחד. אנשים אלה משמיעים את היצירות המקובלות על החברה בפני קהל המאזינים, לרוב במועדים קבועים ואף במסגרת קבועה.

בלילות החורף ארוכים ובחגי המשפחה, בשבתות ובמועדים מסוימים וכיוצא באלה שומע הקהל סיפורים מפי מספרים, שירים סיפורים מפי מדקלמים, ניגוני זמר מפי זמרים. המשותף לכל היוצרים האמנים האלה הוא כי הם לא רק מבצעים כי אם גם מסרנים המעבירים לדור הבא את היצירות שקיבלו אותן על פי השמועה מן הדור הקודם.

ספרות שמיעתית זו אינה עוברת בעל פה בלשון אחת בלבד. אדם, השולט בשתי שפות או יותר, מעביר את הסיפור משפה לשפה, מעם לעם ומארץ לארץ. כך מתפשט ונפוץ הסיפור בעקבות נוסעים, תיירים, מלחים, חיילים ( פולשים כובשים או שבויים ) מבקשי עבודה ופרנסה במרחקים ( מהגרים וכיוצא בזה.

הסיפורים נודדים עם " בעליהם ", ואגב ביגוד וקליטה והיגוד מחדש, הם פושטים צורה ולובשים צורה, הכל בהתאם לאופיו של המספר המבצע ובהתאם לאידיאלים של החברה, אשר ציבור המאזינים הוא חלק בלתי נפרד ממנה.

לכן, אם נכיר בין הסיפורים המהלכים בחברה מסוימת, אף בחברה רחוקה וזרה, סיפור אשר שמענוהו כילדים או קראנוהו באסופות ובעיבודים מפורסמים, כגון " סיפורי האחים גרים ", ממקור ישראל, אגדות אנדרסון או כיוצא בזה.

הרי אין עובדה זו מעידה על העדר מקוריות ועצמיות, זיפור עממי הוא בגדר יצירה עומדת וקיימת ברשות עצמה ובזכות עצמה, ואינה בשום פנים ואופן בגדר חיקוי.

זהו סיפורו של ספר, אשר הגיע אלי  כמו שאומרים " מכתוב ".

מבוא

ערב מלחמת העולם השנייה מנתה צפון אפריקה הצרפתית כ – 400.000 יהודים. שפזורים היו ב-400 יישובים ומעלה. ולא היו יותר מ-3 אחוזים מכלל אוכלוסיית המגרב, על ארבעה עשר מיליון תושביו, מהם 1.200.000 אירופים.

רוב יהודי המגרב ישבו עדיין במקומות יישוב שהאוכלוסייה בהם הייתה מוסלמית לרוב. אולם מאז הכיבוש הצרפתי הם נמשכו בעוצמה הולכת וגוברת אל הערים והרבעים, שבהם בלטה האוכלוסייה האירופית, כשליש מיהודי אלג'יריה, מרוקו ותוניסיה חיו , לפיכך באלג'יר, אוראן, בון, סידי בן אל-עבאֶס, קזבלנקה ותוניס.

מספר לא מבוטל שכן בערים המסורתיות, כגון קונסטנטין, תלִמסאן, רבאט, פאס, מכנאס, מראכש, סוסה, גאבֶּס ונאבל, שבהן ניכּרת הנוכחות הצרפתית, בלי להיות רוב, השאר מפוזרים היו בין מקומות יישוב שחשיבותם פחותה, או בכפרים שבהרי האטלס ובשולי מדבר סהרה.

המבנה החברתי הכלכלי של הקהילות בצפון אפריקה לא עבר שינויים מרחיקי לכת מאז בואם של הצרפתים, גם אם תפקידם של היהודים שנמשכו מאז ומתמיד אל המסחר ולמלאכות יד – בתור מתווכים בין היצרנים במקומיים והעולם החיצון התמוטט בשל נוכחותם של אנשי עסקים, מתיישבים או בנקאים שמוצאם צרפתי או אירופי אחר.

בתור בעלי מלאכה וסוחרים זעירים לא אפשרו להם אמצעיהם הטכניים והכספיים הדלים הגנה מספקת מות הצפת השווקים במוצרי יבוא.

זולת כמה בעלי הון גדולים – שנפגעו מאידך גיסא מתוצאות המשבר הכלכלי העולמי – מורכב היה רובה המכריע של האוכלוסייה מרוכלים, אומנים, פקידים, פועלים אשר היו קרוב ל-60 אחוז מכלל המתפרנסים. מקבוצה זו באו המון המובטלים והקבצנים שהיו בשנת 1936 כרבע מכלל האוכלוסייה היהודית בעיר כמו קזבלנקה.

היווצרותו של מעמד בינוני – גדול יותר באלג'יריה מאשר בתוניסיה ובמרוקו – מבין הדורות הראשונים של בוגרי החינוך התיכון והגבוה, לא היה בה כדי לשנות שינוי של ממש את פני הקהילה בצפון אפריקה, אך היא העידה על הופעתם של קריטריונים חדשים של ניידות חברתית. הידע המודרני – וליתר דיוק, הידע הצרפתי – נחשב בעיני כולם אמצעי מהפכני וכל יכול להצלחה חברתית.

החינוך הצרפתי באלג'יריה היה כללי וחילוני, אך הוא הוענק בצמצום בשתי הארצות הסמוכות, בייחוד במרוקו, שם לא עלה בידי " כל ישראל חברים " להושיב על ספסל הלימודים יותר מ – 15000 ילדים, כמספר התלמידים היהודים בתוניסיה, על אף היות אוכלוסייתה היהודית קטנה בשני שלישים מזו של מרוקו.

בתחום זה, כמו גם באחרים, נבעו הבדלי ההתפתחות בין שלוש הקהילות ישירות מאורך ימי הנוכחות הצרפתית, מצד אחד, ומאופייה של המדיניות הקולוניאלית כלפי היהודים בשלוש הארצות, מצד שני.

מדיניות זו הצטיינה בנטיות הטעמה חזקות באלג'יריה, שם העניקה צרפת את אזרחותה ליהודים ( להוציא בטריטוריות הדרום ), לפי " צו כרמיה " משנת 1870. צעד זה בא אחרי ביטול האוטונומיה הפנימית, שממנה נהנו להלכה היהודים על אדמות האסלאם, ואחרי הקמת הקונסיסטוריות, שהועתקו במדויק מן הדגם הצרפתי.

הענקת האזרחות הצרפתית הייתה אפוא כמו גולת הכותרת בתהליך האמנציפציה של יהודי אלג'יריה, שהועלו ממעמד של ד'ימי למעמד שווה לזה של שליטי הארץ – הישג לא מבוטל במצב הקולוניאלי של אותם הימים. אולם, קידום זה קיבל במורת רוח חלק גדול מהציבור האירופי באלג'יריה, שמצא שפה משותפת באנטישמיות שלוחת רסן , מעל ומעבר למגוון דעותיו הפוליטיות.

ללא קשר ממשי עם המרד הקבילי משנת 1871 – שיוחס ללא צדק לצו כרמיה – ואף לא עם פרשת דרייפוס, עתידה הייתה תנועה זו – שבה התנקזו זרמים פוליטיים שונים : שמרנים, רדיקלים, אנרכיסטים ובונים חופשיים – לשלוח לאסיפת הנבחרים הצרפתית כמה צירים, שונאי יהודים עזים, לרבות אדוארד דרומון ואמיל מורינו שנבחרו בשנת 1879, האחד ב אלג'יר והשני בקונסטונטין.

אופיו המיוחד של משטר הפרוטקטוראט, שהטיל, לפחות מבחינה פורמאלית, כמה מגבלות על המעצמה הקולוניאלית, והמהומות באלג'יריה הביאו לידי בלימתו של כל ניסיון להרחיב את מתן האזרחות הצרפתית ליהודי תוניסיה או מרוקו. וכך העריך זאת בשנת 1899 הנציב העליון בתוניסיה מיאה – Millet.

כאשר סובלת אלג'יריה מן התוצאות שהמפלגות הפוליטיות ידעו להפיק מ " צו כרמיה " אין זה הזמן להעניק בתוניסיה פריבילגיות ליהודים לעומת ילידיה המוסלמים. כל רפורמה, קטנה ככל שתהיה, שתצעיד את יהודי תוניסיה לקראת שוויון עם האזרחים הצרפתיים תיצור שם בעיה אנטישמית חמורה, ובפרט כאשר מצויים כאן 60.000 יהודים כנגד פחות מ – 16.000 צרפתים .

שלטונות צרפת אף לא ייחסו חשיבות יתירה לתביעות בעד מודרניזציה של ארגון הקהילה היהודית בתוניסיה, ובמשך זמן רב התנגדו לכל ההצעות שהגישה לצורך הקונס יסטורה המרכזית של יהודי צרפת.

הנציבות הכללית וממשלת הפרוטקטוראט עשו תמיד כמיטב יכולתן כדי לשמור על עצמאותה המלאה של קהילת יהודי תוניסיה. ההתרחשויות באלג'יריה משמשות עדות חותכת לחסרונות הפוליטיים של הארגון הקונסיסטוריאלי ושל ריכוז הכוח היהודי.

כל רפורמה שתפקיד את ההנהגה הדתית של הקהילה בידי אנשים עשירים, פעלתנים ורבי השפעה תיצור מהר מוקד של כוח בתוניסיה שלא יהיה מנוס מלהתחשב בו. אמנם כן, מבנה הרבנות מיושן היום, אולם בתמורה מובטחות לנו ערבויות ביטחון רציניות ויציבות.

אולם החל משנת 1910, נאלצו שלטונות הפרוטקטוראט של תוניס להגמיש את עמדתם, לנוכח תאוותיה של איטליה ; הם הקלו על תהליך האזרוח הסלקטיבי והאינדיווידואלי של העלית היהודית הצעירה, מצד אחד, והקימו מסגרות קהילתיות חדשות, כדי לאפשר ייצוג רחב יותר של האוכלוסייה – מצד שני

במרוקו התבצרו שלטונות צרפת מאחורי סעיפי אמנת מדריד משנת 1880, שקבעה את עקרון הנאמנות הנצחית לסולטאן, כדי לדחות בשיטתיות על הסף כל בקשה שבאה מחוגי היהודים לקבל האזרחות הצרפתית, וגם מי שהסתמכו על " חינוך מעל לממוצע, נסיעות תכופות לצרפת, שם ישבו על ספסל הלימודים " ועל שאיפתם ל " מעמד פוליטי שיעלה בקנה אחד עם תרבותם ואהדתם ( לצרפת ).

קהילה קרועה – ירון צור 

היו אלה הפרעות הראשונות ביהודי מרוקו מאז תקופת המלחמה בארץ ישראל ב-1948 ומאורעות אוג'דה וג'ראדה. הפנניה למעשים כאלה עם התגברות המאבק המרוקני לעצמאות עוררה פחד וחששות אצל יהודי הארץ. עם זאת, בהתחשב בכך שהרציחות נעשו בזיקה ברורה ומיידית להפרת שביתה ייתכן שלא היה מקום לבהלה מיוחדת. אחרי הכול לא רק יהודים אלא גם ובמיוחד מוסלמים נענשו קשות על הפרות מעין אלו, כולל עונשי מוות. גם בעניין זה יש בידינו עדות וראייה של הירשברג על קזבלנקה.

העדות – בהינתן הפקודה היו כל המוסלמים סוגרים מיד את חנויותיהם ומחסלים את הדוכנים, או לו למוסלמי שהשאיר את עסקו פתוח והעז לא לציית לפקודה הסודית, שהייתה מתפרסמת בין רגע בלי שידע איש, מי נתנה, מי הביאה וכיצד התפשטה. למחרת, או כעבור יום או יומיים, מצא את חנותו שרופה, והוא עצמו לא נמלט מיד מסתורית נוקמת, שהייתה יורה בו. בכיר צרפת המפורסמת, שליד המללאח, ראיתי דוכנות וחנויות, שבערה בהם האש עקב הצתת חנות אחת, ומובן, שגם רכוש יהודי ניזוק אגב אורחא.

כלום הייתה אפוא משמעות מיוחדת לתקרית בפטיז'אן ? דומה שלא ניתן להתעלם מהיקף הרציחות, שישה או שבעה יהודים, וכן יש לשים לב להיבט הסמלי והטקסי של מעשי ההרג. בפטיז'אן לא ניגשו סתם לחנותו של יהודי מפר שביתה ושרפו אותה, או אפילו ירו בבעליה והסתלקו מן המקום.

תחת זאת התעסקו במשך שעות ארוכות ברצח כמה וכמה יהודים, כולל נערים, במעשי התעללות בגופותיהם ובהעלאתן על המוקד. לשימוש באש במעשה הרג ציבורי יש בדרך כלל משמעות טקסית, וכך היה כנראה במורשת היחסים המסורתיים בין מוסלמים לבין יהודים במרוקו. מבחינה זו חרגה משמעות התקרית בפטיז'אן מתחום המאבק הלאומי בלבד.

 מי שרצה יכול היה לקשור אותה לצדדים האלימים ביותר בתחום היחסים המסורתיים בין המסלמים ליהודים. אפשר היה ללמוד ממנה שעם חלוף השלטון הצרפתי או עם הידרדרותו, שהומחשה באי ההתערבות של כוחות הביטחון במהלך הטבח, עלולים דם היהודים ורכושם להיות הפקר. וכן אפשר היה להסיק מתקרית זו כי היהודים נחשבו למי שיש להיפרע מהם בתהליך ההשתחררות מן העול הקולוניאלי, לא על כל רצח של מפר שביתה פצחו הנשים המוסלמיות ביללות עידוד לרוצחים.

ההמון והיהודים.

תקרית פטיז'אן היא ההתפרצות האלימה השלישית הנזכרת בספר זה. הראשונה התרחשה בקזבלנקה אחרי נחיתת האמריקנים בעיצומה בשלהי 1942 והשנייה היא מאורעות אוג'דה וג'ראדה ביולי 1948. כבר השווינו בין שתי ההתפרצויות. הראשונות וההשוואה חשפה עליית המתח הלאומי היחסים בין המוסלמים ליהודים במרוקו. מתח זה ניכר כמובן בפרשת פטיז'אן אך כדאי גם לעמוד על הבדל חשוב בין שתי התקריות.

אוג'דה שימשה את העולים הבלתי לגאלים לארץ ישראל והסתמנה זמן רב לפני פרוץ מאורעות הדמים כמקום חיכוך על רקע לאומי. ואילו פטיז'אן הייתה עיר ללא מעמד מיוחד מבחינת המתחים בין המוסלמים ליהודים. יתר על כן, באוג'דה ובג'ראדה ניכרת באירועים יד מכוונת וזו הייתה כנראה גם הסיבה למספר הגבוה של ההרוגים היהודים, ואילו תקרית פטיז'אן הצטיירה כספונטאנית לחלוטין – היא הייתה לפי כל הסימנים לא מתוכננת ופרי מעשים של המון מוסלמי בלתי נשלט בתקופה של מתח לאומי.

תקרית פטיז'אן העידה אפוא, אולי יותר מאירועי אוג'דה וג'ראדה, על מתחים בין המוסלמים ליהודים במישור העממי. משברים, במיוחד כאלו שאינם צפויים מראש, חושפים לעתים קרובות את הזרמים התת קרקעיים, הסמויים מן העין בעתות שגרה.

ימים ספורים לאחר התקרית יצא אחד ממהלי כי"ח במרוקו, כוכבא לוי, למכנאס, העיר הגדולה הסמוכה לפטיז'אן, ואסף עדויות על התקרית ועל הרקע לה. הוא כתב דו"ח שנועד לשימוש פנימי, לא להזעקת השלטונות ודעת הקהל, כמו הדו"ח שציטטנו לעיל. לוי פתח והסביר כי פטיז'אן התפתחה בתקופה הצרפתית כמרכז לשיווק חקלאי ולתעשיית הדלק, ומנתה כ-15000 נפש, רובם פועלים.

בעיר לא הייתה קהילה מאורגנת. מספר המשפחות היהודיות שישבו בה דרך קבע לא עלה על עשרים, חלקן מקומיות וחלקן משפחות מהגרים מאלג'יריה ויחדיו מנו כ-100 נפש. הן התיישבו על קו התפר בין העיר הערבית הישנה לבין העיר האירופית והתפרנסו ממסחר זעיר, מחייטות ומנפחות.

על גרעין קטן זה של תושבי קבע נוספה זמן לא רב לפני התקרית קבוצה של יהודים ממכנאס הסמוכה, כשנים עשר במספר, חלקם אמידים. הם היו סוחרי דגנים, מתווכים ומובילים. בהבדל מתושבי הקבע היהודים קבען תושבי מכנאס את בתי המסחר שלהם ואת מעונותיהם בעיר הערבית. הם באו לנהל עסקים בפטיז'אן אך לא להתיישב בה ונהגן לחזור מדי סוף שבוע לעירם לעשות את השבת עם משפחותיהם. תושבי הקבע היהודים לא נפגעו בתקרית. הנפגעים באו מקרב הקבוצה החדשה של היהודים האמידים ממכנאס שישבו בלב העיר הערבית.

נראה שהעובדה שתושבי מכנאס הם שנפלו קורבן להתקפה הייתה בראש ובראשונה תוצאה של מקום ישיבתם. כאמור, בראשיתה לא היה להפגנה שום קשר ליהודים. המפגינים תלו את תמונתו של מוחמד החמישי ושוטר צרפתי הוריד את התמונה. לוי מאשר את עדות הדו"ח הקודם ומוסר כי יהודי אחד, מוביל בשם שמואל בוסידן,  עשה מחווה שעלתה לו בחייו, הוא הושיט לשוטר הצרפתי סולם, ולפי גרסה אחרת אפילו אפילו ניסה לירות כדי להציל את חייו של השוטר שנרגם באבנים. השוטר הצרפתי הצליח להימלט בעזרת שוטר נוסף שהיה במקום ואז כילה את זעמו ההמון בבוסידן ורצחו, תוך שהו מבצע ממעשי זוועה בגופתו.

ההמון סיפר לוי, לא הסתפק בבוסידן, אלא המשיך ברצח אכזרי של כל הסוחרים היהדים האחרים שנמצאו במקרה בסביבה. רק אחד נמלט מן המוות משום שהזדרז ועזב את במקום מיד בראשית ההפגנה. המעבר מהענשת משתף הפעולה הבודד להענשת חבריו לדת מלמד מה חש ההמון כלפי היהודים.  לוי דיבר על " העוינות הלטנטית פחות או יותר של המרוני כלפי היהודים , שהתפרצה עתה, אף ההקשר המיוחד של ההתפרצות מלמד על מה נשענה אותה עוינות בשלהי התקופה הקולוניאלית.

דומה שמעשהו של בוסידן הבליט את הקשר שבין היהודים לצרפתים השנואים, והשעה נתפשה ככשרה להיפרע מהם כציבור שלם על חטא זה. הד'ימים הישנים שמימילא היו " אחרים ", אם לא חשודים, נתפשו עתה כקולקטיב של בוגדים.

הפרטים בדו"ח של לוי ובדו"ח האחר אינם מלמדים על שום קשר מיוחד של הפרשה לסכסוך הישראלי – ערבי, אך היבט הבגידה שעולה מן הניתוח נקשר אולי גם לזיקה בין היהודים למדינת ישראל.

לוי מספק עוד פרט חשוב , שמועות דיברו על כך שסוחרים מוסלמים ממכנאס שניסו גם הם לתקוע יתד בפטיז'אן קינאו בבני עירם היהודים וניצלו את השעה. אם כן, תחרות כלכלית מילאה גם היא כנראה תפקיד בהידרדרות לטבח ולביזה. מדבריו של לוי לא ברור אם הסוחרים המוסלמים שלחו הם עצמם במתחריהם או רק הסיתו פרחחים מן ההמון.

מרחק גדול הפריד בין התפישה ההרמוניסטית והשוויונית של האידיאולוגיה הלאומית הרשמית לבין מה שהתחוור מהתפרצות ההמון בפטיז'אן. תדמית היהודים שהשתמעה ממעשי ההמון הייתה תדמית של ציבור שלילי, בוגדים הסוטים מן המותר להם בחברה המוסלמית, ועל כן דמם מותר.

מעבר לכך הצטיירה נורמה של התנהגות אלימה כנגד היהודים, שגם היא כמובן לא נלקחה מבית מדרשם של הלאומיים. במרוקו הטרום קולוניאלית נהגו להעניש בטקס גדות את היהודים שפרקו עול, שהוסרה מעליהם החסות. לעתים, אמנם נדירות, אף שרפו אותם , ועונש נורא זה הוא שבוצע בידי ההמון בפטיז'אן. קשה לדעת אם ההמון היה מודע להיבט המסורתי של הענשת היהודים בהעלאתם על המוקד, ובוודאי אי אפשר להוכיח זאת.

קהילה קרועה – ירון צור

ייתכן שהייתה זו התפרצות של אלימות בלתי מרוסנת שהידרדרה למעשי הזוועה, שלא התמצו בהעלאה על המוקד אלא כללו גם התעללות בקורבנות או בגופותיהם. תנועות המוניות רבות מכירות פן זה של אלימות ברברית המופנית כלפי מי שנתפש כאויב או כראוי להתעללות.

יש לאלימות מסוג זה תפקיד בגיוס ההמון, ותנועות לאומיות רבות נזקקות לה כאמצעי להתססת צבורים עממיים והלהבתם.

התקרית ממחישה את העובדה, שההמון היווה את העורף החברתי של התנועה הלאומית, ולא עבר ברובו תהליכי מודרניזציה, היה עלול לתפוש את הגרמים שפעלו במאבק הלאומי, את מטרותיו ואת שיטותיו באופן שונה, לעתים שונה לחלוטין, מזה של העילית.

אגב כך מתעוררת כמובן השאלה מה היו נקודות החיבור בין ראשי הלאומים להמון. בתקרית פטיז'אן בלט תפקידו של דיוקן הסולטאן המודח כסמל המאבק, סמל שהפגיעה בו הייתה הניצוץ שהצית את פתיל הפורענות. השנאה כלפי הצרפתים הייתה גם היא מרכיב שהיה לו תפקיד ברור בפרשה. הפניית הזעם העממי כלפי היהודים, שמילאה תפקיד כה חשוב בפטיז'אן, לא הייתה לכאורה נקודת חיבור בין ההמון לעילית.

ואולם גם ראשי הלאומיים ביטאו ועתים אמביוולנטיות, כעס ואיומים כלפי היהודים. זאת ועוד , אם יחס שלילי ליהודים שירת בעקיפין את גיוס ההמונים לתנועה, כי אז ייתכן שהעילית הייתה יכולה למצוא בו עניין. איננו יודעים מה הייתה תגובת הפעילים המקומיים של תנועת השחרור על התקרית ועל התפתחותה, אך אין להוציא מכלל חשבון את האפשרות שפעילים מסוג זה נטלו חלק בהידרדרות ההפגנה לטבח ביהודים, או שהיו להידרדרות תוצאות חיוביות מבחינת ההתלהבות הלאומית באזור.

ברי שאין לראות את התקרית כמשקפת את מגמות העילית הלאומית. להפך, תקרית פטיז'אן, כמו גם פרשת אוג'דה וג'ראדה, הביכה את הלאומיים. אך הפעם היה קשה יותר לייחס את האירועים למזימה ציונית או קולוניאלית. ההידרדרות של הפגנה לאומית פשוטה ושגרתית לטבח ביהודים הייתה ברורה.

השפעת התקרית.

ספק אם ידיעות ברורות על תקרית פטיז'אן הגיעו לכלל יהודי מרוקו.  הצרפתים הטילו איפול על התקרית במידת יכולתם, ורוב היהודים שהגיע אליהם שמע המאורע המחריד אפשר שלא עמדו על אופיו המורכב של המאורע ועל השלכותיו לעתיד היהודים במאבק לשחרור. מבחינה זו ספק אם הייתה לתקרית בפטיז'אן השפעה דרמטית וישירה על ההתרחשויות בקרב כלל המיעוט היהודי במדינה.

ברם הידיעות שהלכו והצטברו  אצל האחראים הצפתים לביטחון הפנים של מרוקו עוררו רושם כי מפטיז'אן ואיך נפתחה תקופה חדשה בתולדות היהודים.  הסימנים לראשיתה של תקופה חדשה נגעו בראש ובראשונה לדחפי העלייה אחרי התקרית. ידיעות על כך הגיעו מן השטח והצטברו בתיקי מנהלת הפנים של הנציבות.

כך מסאלה, עיירה ליד קזבלנקה, דיווחו בסוף החודש על עלייה פתאומית של 16 משפחות, 108 נפש. מרבאט נמסר כי 200 יהודים עוזבים את העיר בדרכם לישראל. ב-30 באוגוסט כבר הערי..כה המחלקה הפוליטית של מנהלת הפנים כי אי השקט שהחל בקרב היהודים מאז הפוגרום וכי הוא הולך וגובר בשל התוכניות לרפורמות במדינה. היהודים,  הסבירו ראשי המלחקה הפוליטית, חוששים שהם ייפגעו מן הרפורמות.

עוד לו יבשה הדיו על הערכה זו וידיעה חדשה הגיעה מאוג'דה. ממקדת האזור נמסר כי במקום נרשמו 50 משפחות לעלייה, ביניהן משפחתו של מזכיר ועד הקהילה. מוסר הידיעה הסביר כי הרישום נובע בחלקו מפרשת פטיז'אן ובחלקו משמועה שהפיצו הציונים כי 1954 היא השנה האחרונה לרישום לעלייה. לקראת אמצע ספטמבר הגיעו ידיעות על עלייה מסטאט,, מבָרשיד ושוב מפדאלה. במרכז המודיעין של הנציבות הגיעו עתה למסקנה שאי השקט שכבר הורגש בשלהי אוגוסט מאיים להתפתח ליציאה המונית.

מי שהכירת את תמונת העלייה במלואה וידע להעריך במדויק את מידת הלחץ לעלייה ממרוקו היה מנהל קדימה, זאב חקלאי. בתקופת השפל בעלייה פעל בצוותו שליח של עליית הנוער, צעיר בשם ניסן חי, שבא לנסות לעודד את העלייה, העלה כמו רבים אחרים חרס בידו, וסופו שעבר לשרת במקום אחר.

בתחילת אוגוסט קיבל חקלאי  מכתב מחי, שסיפר לו שהוא עובד עכשיו במחנה הקיץ של " אורט , בצרפת והזדעזע לשמוע על המאורעות. בטון נרגש ובמליצה השגור אז כבת " תמיד אני חושב מתי תוכל קהילה זו להיגאל מארץ זו ולעלות לארץ ". אך חקלאי ענה לו קצרות , איש מאתנו לא נפגע. ממרחקים נראים הדברים יותר נוראים מאשר במציאות ".

בתשובתו הנימוסית והקצרה הסתייג מנהל קדימה מראיית גל העלייה המסתמן כמקיף וככולל. אכן, בשלב זה עדיין רחוקים היו רוב יהודי מרוקו מלהחליט על יציאה מארצם. הדבר בא לביטוי לא רק בשיעור הקטן יחסית של הנרשמים לעלייה, בסך הכול כמה אלפים מתוך אוכלוסייה של קרוב לרבע מיליון נפש, אלט גם בתפישות ובמהלכים של גורמי ההנהגה והשלטון במרוקו, היהודים והלא יהודים. הרעיון שהיהודים עומדים להיגאל על ידי עלייה המונית כללית לישראל רווח רק במחני הציוני במרוקו ובישראל, אך גם שם לא הייתה ציפייה כללית לכך שהדבר יתרחש בעתיד המיידי. כפי שגורל יהודי מרוקו לא נחרץ בשל תקריות אוג'דה וג'ראדה כך גם לא הצביעה תקרית פטיז'אן על כיוון ההתפתחות של תולדותיהם.

סוף הפרק  " תקרית פטיז'אן " מספרו של ירון צור " קהילה קרועה ". הביא לכתב אלי פילו.

פטיז'אן

אזיוו תסמעו יא נאס

עלא מה זרא בסתא דל נאס

פל אוחד אלבלאד, או הייא מכנאס

פי כ'אלפה מג'דורין, יא סמעין

כ'ארזו פסבאח מן דיארהום

חתא סי מא כאן פבאלהום

מסאו חאלו חאונותהום

פחאל אלקאעידה, יא סמעין

שאיירין איביעו או אישרוו

מא פבאלהום אלעדייאן איז'יאו

כיף שאפוהום, והומה ייבכייו

אילא מה פכהום אלחנין, יא סאמעין

פפטיז'אן זאיין איביעו אואישרווי

עלא לאמאן משאוו מג'דורין, יא סאמעין.

כאלאווי אולאדהום, יא ווילי

 כאלאווי אולאדהום פחאל תשישי, תשיש

איזראווי פדאר , יא ווילי, יא ווילי, כיף אריש

מלי מסאווי ליהום אולדהום, יא ווילי

בקאו בלא שיש, יא יא יא יא יא יא  

עייאו מה יכופו אואיזרבו

אולה סאבו כיף יהארבו

כל אוחאד איעייאט לחבאבו

רא חנא מל מות מאמנעין, יא סאמעין

קאלבו אידדממ עלה בנו

באס מה איקטאלוה קבאל מאנו

סבקו ביה, או איישוף בעינו

האד אלגזירה, יא סאמעין

מאן מא ייכתאפו פיהום

בלחדיד סארו איקטלוהום

פנאר ז'אדו סייבוהום

חתא ארזעו רמאד כאמלין

פפטיז'אן זאווי בייעין שאיירין

עלא לאמאן, משאוי מג'דורין

כילי ווילי נבכיא דימא

עלא האד אלעזייאז, יא ווילי, יא ווילי, יא ווילי

די מסאוי ז'עמא

לוכון ג'יר מסאלהום מלהום, יא ווילי, יא ווילי, יא ווילי

או בקאו הומא אי אי א

מה בקא מא איזמעו פיהום

חתא אוחאד יתעקאל פיהום

חתא אלעדאם מה בקא פיהום

כיף לי זמאעוהום כאמלין

פפטיז'אן זאווי בייעין שאיירין

עלא לאמאן משאו מג'דורין.

PETIT-JEAN

Venez ecoutez oh! gens
Ce qui est arrive a six personnes
Dans une certaine ville pres de Meknes
Disparues trahies

Sorties de chez elles un matin
Ne se souciant de rien
Et ont ouvert leurs magasins
Comme a leur habitude

Commercant vendant et achetant
Ne se doutant de l'approche de l'ennemi
Des qu'elles les virent
commencerent a pleurer
Mais n'ont trouve ame pour les sauver
A Petit-Jean elles sont venues commercer
Sures de ne pas etre trahies

.Laissant leurs enfants Oh! malheur
Elles se separerent de leurs nombreux enfants
courant dans la maison Ah Oouili! quand leurs parents les quitterent
qui etaient comme des poussins deplumes et perdus
…..!Aie! Aie! Aie

Elles etaient parlaysees de peur
Fatiguees de se precipiter pour fuir
Ne trouvant comment se sauver
Chacune reclamant ses etres chers
Devant la mort inevitable

Son coeur suppliant envers son enfant
Demandant qu'on le tue avant son fils
Ils commencerent par lui afin qu'il le voie de ses yeux
Malheur! Oh! Entendeur C'est le cruel sort

Combien etaient nombreux
(Qui ont ete assaillis avec le fer (poignardes
Et jetes dans le feu
jusqu'a devenir poussiere
A Petit-Jean elles sont venues commercer
Sures de ne pas etre trahies

Laissez-moi pleurer sur mon malheur
!Sur ces etres chers Ah! Ouili-Ouili
Qui sont partis
Si au moins on les aurait depourvues de leur bien Ah Ouili-Ouili
.Les epargnant en les laissant en vie Aie, Aie , Aie

On n'a trouve rien d'eux a ramasser de leurs depouilles
Personne n'arrivait a les reconnaitre
Meme les os etaient introuvables
Lorsque on voulu les ramasser ensemble
A Petit-Jean elles sont venues commercer

    Les victimes juifs du massacre de Petit Jean le 3 Aout 1954

Amar Abraham 53 ans

Boussidan Samuel 55 ans

Elfassi Avraham 27 ans

Elfassi Chalom 56 ans

Toledano Davis 16 ans

Toledano Elie 50 ans

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.

תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסבל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.

עורך הספר הוא פרופי שמעון שטרית ומשתתפים בו חוקרים ואישי ציבור מן השורה הראשונה ביניהם: השופט ד"ר משה עציוני, ח"כ אריה לובה אליאב, פרופסור משה ליסק, שמואל שגב, מאיר שטרית, פרופסור שלמה דשן, אמנון שמוש, וד"ר יצחק רפאל.

העורך שמעון שטרית, חבר הכנסת השתים עשרה ופרופסור למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. נולד ב־1946 בארפוד שבמרוקו ועלה לארץ ב־1949. חבר ועדת הכספים, ועדת החוקה חוק ומשפט ובוועדה לענייני ביקורת המדינה. יו״ר הלובי החברתי בכנסת. מחברם של ספרים ומאמרים רבים בתחום המשפט הציבורי ומערכת בתי המשפט. היה פרופסור אורח באוניברסיטאות באירופה ובצפון אפריקה ועמד בראש ועדות משפטיות ממלכתיות וציבוריות. בין תפקידיו גם דירקטור מקרב הציבור בבנק לאומי לישראל, ובצעירותו (1959) זכה בכתר חתן התנ״ך הצעיר לנוער.

דברי פתיחה והכרת טובה

הספר שלפנינו – ״חלוצים בדמעה״ הוא קובץ פרקי עיון על יהדות צפון־אפריקה. בספר קובצו מחקרים ומאמרים במבחר נושאים העוסקים בהיסטוריה ובתרבות של קהילות יהדות המגרב ( ״מערב״ בערבית ). כן נכללו מאמרים המנתחים את תרומתה של יהדות המגרב למפעל הציוני ואת הבעיות שעמן התמודדו יהודי המגרב לפני קום המדינה ולאחר מכן.

כותרת הספר – ״חלוצים בדמעה״ – מסמלת את סיפורם של מאות אלפי החלוצים שעלו לארץ מצפון־אפריקה; חלוצים שראו ימים של סבל ודמעה, ימים של מצוקה וכאב ולעתים אף עלבון.

מתוך הדמעה רשמו עולים אלה פרק חשוב של הגשמה וחלוציות, וביחד עם אחרים עזרו ליצור ולבנות את חוט השדרה הכלכלי והחברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות, ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות מסביב לגבולותיה.

הספר יוצא בהוצאת ״עם עובד״ בשיתוף עם עמותת ״זוהר המערב״. אגודת ״זוהר המערב״ הוקמה ב־ 1981 ושמה לה למטרה לעודד מחקר ולימוד על תרבות ומורשת של קהילות ישראל בארצות השונות. הפרוייקט הראשון עוסק ביהדות צפון־אפריקה, עושרה הרוחני והתרבותי ותרומתה למפעל הציוני וליישוב הארץ. במסגרת פרוייקט זה החליטה העמותה להכין קובץ שיביא מבחר פרקים בנושאים שונים על יהדות ארצות המגרב. ספר זה הוא התוצאה של מאמץ זה.

הספר מגולל את יריעת חייה של יהדות המגרב והסיפור המופלא של עלייתה ארצה ותרומתה לפיתוחה של הארץ ולביסוסה. יש לקוות כי הספר יתרום ולו במעט לקהילה זו בישראל מבחינה חברתית. יש לקוות כי זאת רק תחילתה של הדרך שתביא ליצירת תמונה שקולה ומלאה של יהדות המגרב ויוצאיה בישראל.

בימים אלה, כשאנו מצויים בעיצומה של קליטת עליה גדולה ומבורכת מברית־ המועצות ומארצות אחדות, חשוב לעסוק ולהבין את הבעיות והמשברים שעברו על עליית יהודי צפון אפריקה, ואת דרכי ההתמודדות עם משברים אלו. זאת מתוך תקוה, שלימוד סוגיות אלו יוכל להועיל למקבלי החלטות ולציבור כולו, ולמנוע חזרה על משגי העבר.

המערכה על העלייה הבלתי לגאלית ממרוקו וההעפלה ממנה הפילה חללים. הפרשה הידועה מכולן שהייתה לסמל למאבק ההירואי על העלייה, היא פרשת טביעת ספינת הדייגים ״אגוז״ ובה 43 עולים מאמינים, ועמם איש המוסד, שיצאו ממרוקו אל גיברלטר, בדרכם לארץ, פרשה זו, כמו פרשות אחרות, נשארה עלומה ופרטיה המוסמכים לא פורסמו עד היום.

 כיום, לאחר שעברו למעלה מ־30 שנה מאז האירוע, הגיעה העת לחשוף לציבור את דו״ח החקירה בפרשת טביעת הספינה ״אגוז״.

קיימת השקפה רווחת, שבעיות הפער החברתי בישראל והיחסים הביו־עדתיים ירדו מראש סדר היום הציבורי משום שחריפותו ירדה.

למרבה הצער, כל המחקרים מעידים שהשקפה זו היא מוטעית ומשוללת יסוד. הבעיה עדיין חריפה, אלא שהתודעה הציבורית לגביה פחתה. יש לקוות כי ספר מסוג זה יתרום להגברת המודעות הציבורית לבעיה זו, השבה ופורצת מעת לעת אל קדמת הויכוח הציבורי.

האמת ניתנה להיאמר, לפי מחקרים מן הזמן האחרון מתגלית בבירור תופעת ״המדרגות העולות״, דהיינו יוצאי המזרח התקדמו, אולם אחיהם יוצאי ארצות אירופה התקדמו גם הם, והפער נשאר בעינו, ואי־השוויון לא הצטמצם.

חשוב שהציבור בארץ יהיה ער ומודע לעובדה שהפערים עדיין עומדים בעינם, ויהיה מוכן להנהגת מנגנוני תיקון שיזרזו את קצב צמצום הפערים והגשמת השוויון.

אנו תקוה שהדברים המובאים בספר ימצאו את דרכם ללבם של כל אלה אשר אינם יודעים את התמונה במלואה, יחד עם יוצאי צפון אפריקה עצמם, ויהוו אנתולוגיה נאותה לקהילה יהודית גדולה שעושרה התרבותי והרוחני, יצירתה, ההיסטוריה שלה וחלקה בהגשמת החלום הציוני טרם נכתבו כראוי וכיאה בדברי ימי עם ישראל.

אני חייב תודה עמוקה למחברים שכתבו את המאמרים. אני מכיר טובה לחברת ״שופרסל״ ולבנק הפועלים, שתרומותיהם הכספיות איפשרו את הוצאת המפעל החשוב הזה. אני מכיר טובה גם להוצאות לאור שהסכימו לפרסם פרקים מתוך ספרים שהוצאו לאור על ־ידיהן.

במלאכת התקנת הספר עזרו על־ידי שותפים רבים. אני מודה להם מעומק הלב, ואני מודה לחברי המערכת של הספר.

שמעון שטרית

ירושלים, תשנ״א

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

מיכאל לסקר מביא את עמדות התומכים בסלקציה והמתנגדים לה, אך מבלי לחקור את הסלקציה ומבלי לנקוט עמדה. התומכים בסלקציה, כותב לסקר, טענו כי לאור מצבה הכלכלי הקשה של מדינת ישראל, והעובדה שלא נשקפת סכנת חיסול פיסי ליהדות מרוקו  אין הצדקה לעליית הצלה מיידית משם, ומוטב להכשיר תחילה את היהודים מבחינה חינוכית וחברתית, ורק לאחר מכן להעלותם ארצה.

על עמדת המתנגדים כותב לסקר, מנגד עטנו אחרים, שאף שאין צורך בעליית הצלה ממרוקו, משפיעה הסלקציה לרעה על יהודי מרוקו.

בספר " מבצע יכין " של שמואל שגב מופיע הפרק " בשבי הסלקציה ", מבלי לנקוט עמדה או מסקנה לגבי נחיצותה של הסלקציה, מביא שגב את עמדת אנשי החזון בראשותם של ראש הממשלה, דוד בן גוריון, ומנהל מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, יצחק רפאל, אשר התנגדו לעלייה סלקטיבית – ובין אנשי המעשה בראשותם של שר האוצר, אליעזר קפלן, ראש מחלקת קליטה, גיורא יוספטל, ראש מחלקת להתיישבות, לוי אשכול, והמנהל הכללי של משרד הבריאות, ד"ר חיים שיבא.

שגב אינו מנתח מדוע כוונה הסלקציה ליהדות צפון אפריקה, ואינו מתייחס לעובדה שאף שהסלקציה בוצעה על רקע " קשיי תקציב, שיכון בריאות ותעסוקה " תוכננה ותוקצבה בו בזמן בשנים 1953 – 1954 העלאת 200.000 עולים בעיקר מאותן ארצות, שעליהן לא חלה הסלקציה, ארצות אירופה ואמריקה.

הייתה מדיניות סלקטיבית אחידה כלפי מרוקו ותוניסיה. התייחסות לסלקציה בתוניסיה ניתן למצוא במאמרו של חיים סעדון " העליה מתוניסיה בתקופת מאבקה לעצמאות "

בספרו " לא זכיתי באור מן ההפקר " מתאר ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל, את מאבקו לעלייה ההמונית ואת התנגדותו לסלקציה. ואכן, תרומתו של רפאל רבה מאוד במאבק זה לאורך כל שנות פעילותו. אך כדרך הטבע אין הוא מציין שהיה חבר ב " וועדת הארבעה " שקבעה את חוקי הסלקציה הדרקוניים בנובמבר 1951, וכי אף תמך בחוקים אלה.

בספרו " גולה במצוקה " תוקף גם ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, את הממשלה והנהלת הסוכנות על מדיניות הסלקציה החמורה, שכוונה כלפי יהודי צפון אפריקה, אך גם הוא מתעלם בספרו מן העובדה, שתמך בה עד שנת 1953, ואף היה הוא חבר באותה " וועדת הארבעה "

ספר זה עוסק בתקופה שבין 1948, שנת הקמת מדינת ישראל, ובין 1956, עת קיבלה מרוקו הערבית את עצמאותה וסגרה שעריה בפני יציאת יהודים.

זרעי הסלקציה נזרעו בתקופת העלייה ההמונית 1948 – 1951, ובמלוא עוצמתה פעלה מסוף שנת 1951, עם קבלת החוקים הדרקוניים, לאחר שהעלייה ההמונית 1948 – 1951, נסגרו שערי מזרח אירופה, ויהודים מהארצות ה " שלוות " – קרי מיבשת אמריקה וממערב אירופה, לא רצו לעלות לארץ.

המקור היחידי לעלייה המונית היה אפוא מקרב 500.000 יהודי צפון אפריקה – מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה – כדברי ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל, בדיון על הסלקציה בנובמבר 1951.

ההנהגה בארץ – הן בממשלה והן בהנהלת הסוכנות – חששה שמא עלייה המונית מצפון אפריקה תשנה את המצב הדמוגרפי בארץ, ותיתן למדינה אופי לבנטיני נחשל. על כך התקבלו בנובמבר 1951 תקנות סלקטיביות חמורות, שכוונו אך ורק כלפי יהודי צפון אפריקה.

תקנות אלו קבעו, כי 80 אחוז מהעולים יהיו עד גיל 35, ועשרים אחוז מהם מעל גיל זה – בתנאי שיהיו נלווים למפרנסים, וכמובן – על כל העולים להיות בריאים. וכך, למשל, אם במשפחה בריאה היו ההורים עד גיל 35, ולהם יותר מארבעה ילדים, חייבים היו לוותר על ילדיהם ה " עודפים " לטובת עליית הנוער.

ואם במשפחה אחרת היה ילד נכה, אף שאינו זקוק לאשפוז ( עיוור, חירש או גידם ), לא יכלה משפחה זו לעלות ארצה, אלא אם הייתה מוכנה להשאיר את בנה הנכה במרוקו. כך נקרעו ילדים מהוריהם, וזקנים וחולים הופקרו לגורלם.

מבחינת ההנהגה עדיפים היו זוג קשישים יוצאי אירופה ואמריקה על פני משפחה מצפון אפריקה, שראשה מעל גיל 35.

על מנת להגביר את העלייה מאירופה ומאמריקה, היטיבו הממשלה והנהלת הסוכנות עם העולים משם, מטבע הדברים, כאשר מיטיבים עם סוג של עולים מסוים, מקפחים סוג עולים אחר – וגם על כך בספר זה.

ההנהגה בארץ – הן בממשלה והן בהנהלת הסוכנות – חששה שמא עלייה המונית מצפון אפריקה תשנה את המצב הדמוגרפי בארץ, ותיתן למדינה אופי לבנטיני נחשל. על כך התקבלו בנובמבר 1951 תקנות סלקטיביות חמורות, שכוונו אך ורק כלפי יהודי צפון אפריקה.

תקנות אלו קבעו, כי 80 אחוז מהעולים יהיו עד גיל 35, ועשרים אחוז מהם מעל גיל זה – בתנאי שיהיו נלווים למפרנסים, וכמובן – על כל העולים להיות בריאים. וכך, למשל, אם במשפחה בריאה היו ההורים עד גיל 35, ולהם יותר מארבעה ילדים, חייבים היו לוותר על ילדיהם ה " עודפים " לטובת עליית הנוער.

ואם במשפחה אחרת היה ילד נכה, אף שאינו זקוק לאשפוז ( עיוור, חירש או גידם ), לא יכלה משפחה זו לעלות ארצה, אלא אם הייתה מוכנה להשאיר את בנה הנכה במרוקו. כך נקרעו ילדים מהוריהם, וזקנים וחולים הופקרו לגורלם.

מבחינת ההנהגה עדיפים היו זוג קשישים יוצאי אירופה ואמריקה על פני משפחה מצפון אפריקה, שראשה מעל גיל 35.

על מנת להגביר את העלייה מאירופה ומאמריקה, היטיבו הממשלה והנהלת הסוכנות עם העולים משם, מטבע הדברים, כאשר מיטיבים עם סוג של עולים מסוים, מקפחים סוג עולים אחר – וגם על כך בספר זה.

שלוש תקופות עיקריות, והן אפיוני עלייה וסלקציה שונים, יידונו בספר זה.

התקופה הראשונה בשנים 1948 – 1951 – תקופת העליה ההמונית, שבה הכפיל היישוב היהודי את עצמו. בתקופה זו נזרעו זרעי הסלקציה.

התקופה השנייה, בשנים 1952 – 1954, שבה היה שפל בעלייה – ומנגד פעלה מדיניות הסלקציה במלוא עוצמתה, וקיים קשר ישיר בין השפל בעלייה לסלקציה.

התקופה השלישית, בשנים 1955 – 1956, שבה חודשה העלייה מצפון אפריקה, על הסלקציה שבה. היא מסתיימת עם הכרזת העצמאות של מרוקו ונעילת שערי היציאה משם.

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

ריצתו של העולה דנינו

נכתב על ידי שרונה מאתר תפוז

זהו שיר מאד חשוב לעלייה המרוקנית. אולי אחד החשובים שנכתבו אי-פעם. כי מי שבאמת רוצה להבין את ההיסטוריה צריך לקרוא אלתרמן……

חשוב מאד גם להבין שהשיר המצמרר הזה אמנם מתאר אירועים שקרו, אך המציאות ההיסטורית היא לא שיר… היא הרבה יותר מורכבת….

אלתרמן כתב את השיר בעקבות האירועים שקרו וגם בתגובה לכתבות שונות שפורסמו בעיתוני היום של אז, אודות המיונים וההגבלות של יהודי מרוקו לעלייתם לארץ… השיר נכתב בעקבות דיון ציבורי במדינה, כאשר קמו אנשים שהחזיקו בדעה שיש צורך בעלייה "סלקטיבית" למניעת עלייתם של חולים, נכים וזקנים.

לנתן אלתרמן היתה דעה נחרצת נגד "עליה סלקטיבית" ובעד עלייה המונית ללא הבחנה בין יהודי למשנהו.

בשירו "ריצתו של העולה דנינו" התייחס אלתרמן לכתבה שפורסמה באותו זמן בעיתון על עולה ממרוקו, בשם דוד דנינו, שבכרטיסו נכתב שאינו מסוגל לעבודה גופנית מאחר שהוא צולע במקצת.

בגלל ה"סלקציה" שבעקבותיה, בדקו מי חולה או נכה, נערכו בדיקות לעולה דוד דנינו, והרופא ביקש ממנו לרוץ….

העולה דוד דנינו, הבין שלפניו מבחן של חיים ומוות, מבחן שיקבע האם הוא, אשתו וילדיו, יקבלו אישור עליה לארץ, או שלא יקבלו ויצטרכו להשאר במרוקו…

במבחן הזה, שדנינו היה מודע לו מאוד, אזר את כל כוחותיו, ורץ במרץ רב מן הדרוש, ועובר את המבחן….

נתן אלתרמן הזדעזע כשקרא את הכתבה, והחליט כתגובה, לכתוב את השיר "ריצתו של העולה דנינו", ובשיר זה, בעצם הוא תובע את עלבונו של דנינו על התנהגות הממשל כלפיו. בשירו הוא משלב ציטוטים מאותה כתבה בעיתון על דוד דנינו, ומגיב להם:

הנה מילות השיר:

"ריצתו של העולה דנינו, נתן אלתרמן, הטור השביעי, 1955.

"דבר" לפני שבוע, כתבה פִרסֵם 
בשבח שלוחינו. אלה הממונים לִבְרוֹר 
ולמיין, בשם שיבת-ציון ובשם- 
חוקהּ, את משפחות גולת מרוקו בתור.

סיפרה הכתבה, בתוקף ובהבלטה, 
על קשי מלאכתם של הממיינים… 
על עשנה וכוויתה… 
על מרי ליבם המתלבט 
והמסב, אפילו, נדודי שינה…

קראתי הדברים. הבנתי עד מאד 
לקודש עמלם, להקלעם בצר 
בין החובה ובין המרי והדמעות 
ושלל התחבולות של המחכים לגזר…

ובכל זאת, בקראי את התאור הזה 
הרגשתי: לא הלבט הנפשי הלה 
ראוי לתשומת לב ראשית במחזה… 
הוא, חרף כל, ענין שני במעלה.

הוא, חרף כל ענין, שני במעלה, 
מצד חשיבותו לפרט ואף לכלל, 
כנגד משמעות המרי והאלה 
של קטע שכזה דרך משל:

"צריך היית לראות אותנו בעבודה לפני חודשים, בטרם ביטלו את ההגבלה על מספר הילדים. היו הורים שממש לא האמינו כשאמרנו להם כי לא יוכלו לעלות עם יותר מחמישה ילדים. איך זה – בכו בדמעות – את החמישה נוכל לפרנס ואת האחרים לא? והיה שם, באחת העיירות, בחור אינסטלטור, בריא וחבוב, ועמו שבעה ילדים חמודים, מסודרים לפי הגובה, מגיל 12 ועד שנתים. בהתחלה היה בטוח שאני מתלוצץ. פשוט עמד לו וצחק מרוצה על שהבין את המהתלה. אבל מעט מאד החלו הדברים חודרים להכרתו… נורא היה בזעמו… "אתה רואה שנים אלה?" צעק. "אני חונק אותם על המקום. ימותו השנים ויחיו החמישה".

א. אורן, 'דבר', מפי אחד מאנשי צוות-המיון.

כן, קטע שכזה. איני יודע מה 
דעתכם על-כך. דעתי על-כך היא שאולי 
בקום חוקנו זה חרדה האדמה 
תחתינו ותקרא: הם – לא אתם – בניי!

דעתי היא כי בכך שוּנה ויתעות 
יסוד יצרי-אומה ונסתלף טבעה 
ונתבזה כוחה אשר כשל משאת 
את שני התינוקות בין השבעה.

דעתי היא שאל מול שולחן הדיינים 
בכל אותם חדרי-מיון, עומדה בלי ניד 
שיבת ציון והיא יום-יום מוכה פנים. 
ביד חוקה נוחה ופחדנית.

"ההגבלה בטלה לפני חודשים"… כן. 
אך אין היא כי אם פרט. לכן יובא נא כאן 
עוד קטע של הווי. כמעט לא יאמן 
דברו, אך לוּ נקשיבה לוֹ בראש מורכן:

"בכרטיס האישי של דוד דנינו נכתב שאינו מסוגל לעבודה גופנית. לרופא נאמר שהוא צולע במקצת… הרופא מבקש מדנינו לרוץ מספר צעדים אנה ואנה.

דנינו מבין שלפניו מבחן של חיים ומוות. הוא מנתר במרץ רב מן הדרוש ומשתדל להוכיח שמיטיב הוא ללכת ולרוץ. הוא חוזר ועומד מול הרופא ובעיניו מבט אילם. הרופא סבור שהפגם בדנינו אינו פוסלו….

– באוּלם, המקושט בתמונות המלך ובדגלוניו, מתיפחות המשפחות שנפסלו. —

המשפחות שאושרו לעליה מתפזרות בשקט ובביטחון. בציפיה לעתיד הגדול'.

ש. טבת, 'הארץ'

כן, קטע שכזה גם הוא בל יעדר. 
גם הוא בל ישכח. דף אלם ואשם. 
דף בזיונו של אב אשר ניתר, ניתר 
ורץ, ותינוקיו רואים דומם.

דף בזיונו של אב אשר שיבת-ציון 
ציוותה עליו קפץ, והוא, בעיגולו, 
אץ, אץ, ובלבבו תפילה לאל עליון 
כי יעזרו לבל נרגיש חולי רגלו…

ואל עליון שמע! וכה אמר לו אל:

רוץ, רוץ, עבדי דנינו… 
רוץ כי לא תמעד. 
אתך אני! אם זה החוק-לישראל, 
יכול נוכל לו שנינו כאחד!

רוץ, רוץ, עבדי דנינו… 
עזרך אני… 
רוץ, רוץ ואל תחת. כי אכסה מומך. 
אבל לא אכסה עלבון תחיית עמי 
אשר זיוה נוצץ בדמעך."

זהו למעשה השיר שפותח את הספר, שיר מצמרר ונתן אלתרמן היה בין יחידי הסגולה אשר התנגדו לסלקציה ותמך בכל לבו בעלייה המונית ללא הבדלים.

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

פרק ראשון.

היהודים במרוקו.

למן שנת 1912, עת כינון משטר החסות הצרפתי במרוקו, ועד לשנת 1934 פעלו הצרפתים בכוח הצבא ובשם הסולטאן המורקני להכנעת שבטי הברברים ולאיחוד הארץ.

הסולטאן מוחמד החמישי, בנו של הסולטאן מולאי יוסף בן אל-חסן, עלה לשלטון ביום 18 בנובמבר 1927, למחרת מות אביו, והוא בן 18 שנים. עד תום מלחמת העולם השנייה השתלב הסולטאן במשטר בחסות ושיתף פעולה עם הצרפתים.

בעקבות תבוסת צרפת במלחמת העולם השנייה ובעקבות חיזוק כוחה והתפשטותה של התנועה הלאומית – " האיסתיקלאל " – התקרב הסולטאן לעמדות התנועה הלאומית. בעקבות התמורות שחלו במעמדה של צרפת, מצבה הקשה בהודי סי, ויתוריה בתוניסיה והעצמאות הקרבה של לוב, החליט הסולטאן בשנת 1950 – בתמיכת התנועה הלאומית – לדרוש מצרפת, לראשונה, את שינוי חוזה החסות.

הצרפתים הגיבו בשלילה מוחלטת, אך היו מוכנים לדון ברפורמות.

בדצמבר 1950 נחתם הסכם בין צרפת לארצות הברית, המעמיד לרשותה של ארצות הברית חמישה בסיסים אוויריים במרוקו. כבר בראשית פברואר 1951 הוחל בביצוע ההסכם, שעלות הכוללת הייתה כ-500 מיליון דולר. כתוצאה מכך החלה פריחה כלכלית במרוקו בכלל, ובקרב יהודים שם בפרט.

נשיא צרפת, וינסנט אוריול, ןהמושל הצרפתי במרוקו, הגנרל אלפונס ז'ואן, הפעילו לחץ על הסולטאן תוך איום להדיחו, אם לא ידיח את צירי האיסתיקלאל ממועצת הממשלה, וכן לחצו עליו לגלות מדיניות יותר פרו-צרפתית. ואכן, הסולטאן נכנע, וב-24 בפברואר 1951 פיזר את הקבינט המלכותי, פרסם הצהרות פרו-צרפתיות, ואף גינה את מפלגת האיסתיקלאל – אך מבלי להזכיר את שמה.

ב-25 בפברואר 1951 נחתם ברבאט הסכם על המשך שלטון החסות הצרפתי במרוקו בין הגנרל ז'ואן ובין סולטאן מרוקו, מוחמד החמישי בן יוסף. מדינות ערב יצאו למתקפה נגד מדיניות צרפת במרוקו, ובוועידה המדינית של הליגה הערבית אף הוחלט לשלוח אגרת לצרפת, ואם לא תעזור, להגיש תלונה לעצרת האומות המאוחדות.

באפריל 1951 נחתמה אמנה בת חמישה סעיפים לאיחוד הפעולה בין מפלגות הלאומניות במרוקו.

1 – ללחום למען עצמאותה הגמורה של מרוקו

2 – לא לנהל משא ומתן עם המשטר הנוכחי של צרפת

3 – לא להסכים להצטרפות מרוקו לאיחוד הצרפתי

4 – שיתוף מרוקו בליגה הערבית לפני השגת העצמאות ואחריה

5 – לא לשתף פעולה עם הקומוניסטים.

באוגוסט 1953 הודח הסולטאן מוחמד החמישי בן יוסף והוגלה למדגסקר. כשלון צרפת במלחמת העולם השנייה, הסיוע שקיבלה מרוקו מהאמריקנים והסיוע שקיבל הסולטאן מהליגה הערבית – כל אלה הביאו את הסולטאן להתעקש על ריבונות מרוקנית ללא כל הכרה בשותפות מדינית עם הצרפתים.

אלה הרגישו אפוא נבגדים והגיעו לכלל מסקנה, שאין לצפות להדברות ולשיתוף פעולה עם הסולטאן מוחמד החמישי בן יוסף ובעלי בריתו.

הדחת הסולטאן גרמה לאי שקט פוליטי ובטחוני במרוקו. ב-3 באוגוסט 1954 חוללו הלאומנים מהומות, כדי ללחוץ על צרפת להחזיר את הסולטאן מגלותו ולהעניק למרוקו עצמאות. המהומות אלה נהרגו בעיר פטיז'אן שבעה יהודים.

באוגוס 1955 הוחזר הסולטאן מגלותו, והחל משא ומתן בינו לבין הצרפתים על המשך מדיניות החסות של צרפת במרוקו. בתמיכת האיסתיקלאל והליגה הערבית, ובעיקר של נשיא מצרים, נאצר, לא הסכים הסולטאן לפשרה כלשהי, אלא דרש עצמאות מלאה, ואכן במרץ 1956 זכתה מרוקו בעצמאותה.

הדמוגרפיה היהודית.

עקב הפריסה הגיאוגרפית הגדולה של יישובי היהודים במרוקו, וכן עקב הנדודים של יהודים בתוך מרוקו בתקופה זו, אין נתונים דמוגרפים מדויקים לגבי יהדות מרוקו במחצית הראשונה של המאה העשרים..

בשלוש שנות העלייה ההמונית, עלו ארצה ממרוקו 20.112 יהודים, מכאן ניתן חהניח שבשנת 1948, ערב הקמת המדינה, היו במרוקו הצרפתית כ-220.000 יהודים. במשך 27 שנים, משנת 1921 עד 1948, גדלה האוכלוסיה היהודית במרוקו בכ 120 אחוז. כאן מביא הסופר שורה של נתונים דמוגרפים לפי, יישובים, מקצועות וכו…..

המללאח – הרובע היהודי.

המללאח הוא שמו של הרובע היהודי, שבו התגוררו כמחצית מיהודי מרוקו. המללאח הגדול ביותר היה בקזבלנקה, והתגוררו בו כ – 23.000 נפש. הירשברג מתאר את המללאח כשכונת " סלאם " שאליה נדחקים כל העניים והאביונים.

שמואל דיבון, איש שגרירות ישראל בפריס, כתב על המללאח : כשאתה מהלך ברחובות ובסמטאות הצרים של המללאח ההומה אדם…קשה להבין כיצד מתקיימים היהודים העלובים היושבים בחוצות ומנסים למכור את מעט הסחורה העלובה שבידם ללא הצלחה "

בדין וחשבון מקצועי של צוות מחקר פסיכולוגי רפואי, המורכב ממומחים מישראל ומשוויץ, נכתב : במללאח של קזבלנקה שטח המגורים הממוצע לנפש הוא ארבעה מטרים רבועים, המללאח של צפרו הוא הצפוף ביותר, רק שני מטרים רבועים לנפש.

צפיפות האוכלוסיה היהודית במללאח של צפרו גדולה בערך פי מאה מזו שבעיר אירפאית, קזבלנקה פי 40, ברבאט ובמראכש פי 25.

שמונים אחוזים מן המשפחות גרות בחדר אחד. משפחה כוללת 6 – 10 נפשות ולפעמים אף למעלה מזה. התאורה בחדרים לקויה, ואין מים זורמים, בית שימוש אחד משמש משפחות רבות, הרגלי ההיגיינה ירודים מאוד, וכתוצאה מכך רבות המחלות, כגון, גרענת, מחלת עיניים מידבקת, הפוגעת ב-80 – 85 אחוז מהילדים ומהמבוגרים. גם מחלת השחפת, המלריה, הדיזנטריה, הגזזת, החצבת והחזרת מצויות בין דיירי המללאח.

בקהילות מצרים ולוב בתקופה זו באה כמעט כל הנהגתם הרוחנית מארץ ישראל. מאידך שי לציין, שמצרים שימשה פעמים אחדות, ובעיקר במאה ה – 18, כמקום מקלט לחכמים ואחרים שנמלטו מארץ ישראל בשל רדיפות השלטון או מסיבות אחרות.

ארץ ישראל נודעה במקומות אלה במיוחד בשם " ירושלים " וכל פעם שהוזכר שם זה, עבר גל של התרגשות בקרב השומעים. בקרב בני העם הילכו אגדות וסיפורים רבים בשבח ארץ ישראל אך ספק אם ידעו להבחין בין הדמות האפופה מסתורין שבה נצטיירה בעיניהם לבין המציאות.

כאמור, עלו יהודים מהמגרב להשתקע בארץ ישראל במשך כל התקופות. אך עד ראשית המאה ה – 19 עלו בעיקר יחידים בלבד, מהם רבנים ומקובלים מובהקים, ואף כמה מראשי הקהילות.

בשנת 1777 שנת העלייה הגדולה של החסידים לצפת, הגיעו לטבריה כמאה וחמישים עולים מתוניס ושלושים אחרים באו לצפת ממקומות שונים באפריקה הצפונית. בין הגורמים למיעוט העולים היו הסכנות בדרכים ובים התיכון. רבים מרבני המגרב קיבלו דעתם של כמה מגדולי הפוסקים בימי הביניים המוקדמים שאין חובה לעלות בימיהם לארץ ישראל בגלל סכנות אלה.

גורמים אחרים היון המצב הכלכלי הקשה של היישוב היהודי בארץ ישראל והקשיים האישיים שהיו כרוכים בעליה. היו רבנים שאיוו לעלות לארץ, אך היו נתונים ללחץ כבד של ראשי הקהל לא לנטוש את צאן מרעיתם.

רבי יהודה עייאש, מנהיג הקהילה באלג'יר במאה ה – 18, מתאר כיצד נמנע מלעלות לארץ ישראל בשל עתירותיהם של בני קהילתו. אמנם, כאמור, לבסוף עלה ארצה ובנו היה מחשובי הרבנים בראשית המאה ה – 19. במצב זה חל שינוי במאה ה – 19 ובעיקר בשל השיפור בנתיבי היבשה והים, עם הירידה בפעילות הקורסארים בים התיכון.

רוב הרבנים שנזקקו לעניין זה קובעים, שבתקופה זו אין שום מניע של ממש היכול למנוע עליה. אף היו שהגדילו בדרשותיהם בשבח העליה לארץ – כידוע מתירה ההלכה לעשות כן רק לצורך לימוד תורה, נשיאת אשה ופדיון שבויים . ואכן, החל בשליש השני של המאה ה – 19 עולים ארצה לא רק יחידים אלא גם קבוצות.

ביטוי ממשי להגברת העלייה לארץ ישראל מוצאים אנוט באדרות המורצות מהקהילות בצפון אפריקה לקהילות הספרדיות בארץ ישראל, שלא לקפח את חלקם של היהודים המערביים בחלוקת התרומות הנשלחות לארץ ישראל ושלא לקפח תלמידי ישיבות יוצאי המגרב.

בגליל מתחוללת בשלהי המאה ה- 18 וראשית המאה ה – 19 תמורה שניתן לכנותה מגריביזציה של הקהילות הספרדיות. העיקר בטבריה ובצפת. השינוי בולט במעבר הדרגתי מהשימוש בספניולית לערבית מוגרבית. ובחלקם הולך וגדל של יהודי המגרב בהנהגת הקהילות בטבריה ובצפת.

ציון אנקדוטי לתמורה זו הוא בכינוייה של טבריה בתעודות רבות בשם " מכנאס הקטנה ", על שם העיר הגדולה במרוקו שממנה באו חלק נכבד מהעולים ובמיוחד כאלה שהגיעו לרום ההנהגה, כגון משפחות טולידאנו, בהלול אוחנה ועוד.

אולם התמורה הדמוגרפית והפוליטית בארץ נותנות את אותותיהן גם ביעדים שאליהם פונים יהודי צפון אפריקה בתקופה זו. הם פונים יותר לירושלים ונוטלים חלק חשוב, ופעמים – מכריע, בחידוש היישוב היהודי כמו ביפו, בחיפה ועוד.

אין ספק שגידול מספר היהודים מצפון אפריקה במחצית הראשונה של המאה ה – 19 עד כדי עשרים וחמישה אחוז מבני העדה הספרדית בירושלים בשלהי המאה הזו היה הגורם המרכזי בהגשמת שאיפתה להקים ארגון נפרד לניהול ענייניה, ואכן בשנת 1860 הושג הסכם " פשר " שקבע את הפרדת העדות הספרדיות והמערביות, תוך קיום יחסי גומלין בין המערבים לספרדים בשטחים מסויימים.

פרק בפני עצמו הוא הפעילות באפריקה הצפונית, אך אין המכוון לעסוק כאן בכך ולו בקווים כלליים. די אם נציין שהגם שבקרב חוגים מסוימים בקרב יהודי אפריקה הצפונית הייתה פעילות ציונית נכבדה, הרי המוני בית ישראל שב " מערב " המשיכו לרקום את יחסיהם עם ה " יישוב " בעיקר על יסודות הזיקה המסורתית לארץ ישראל מדורי דורות.

פרק מופלא אחר במסכת יחסים אלה הוא עלייתם ההמונית של יהודי המגרב לארץ ישראל. די לציין כדוגמא שבשנים 1948 – 1956 יצאו כמעט כל יהודי לוב וכן כמאה אלף יהודים ממרוקו ( כארבעים אחוז מיהודי מרוקו באותה תקופה ) למדינת ישראל.

אמנם חודשיים בלבד לאחר הענקת העצמאות אסרו השלטונות על יהודי מרוקו עלות לישראל וסגרו את כל המוסדות הציוניים. אך הגבלות אלה לא הרתיעו אותם מלעלות ארצה. בשנת 1956 החלה העלייה הבלתי לגאלית של יהודי מרוקו לישראל, עלייה שלוותה בגילויים מופלאים של מסירות נפש ועוז לב.

את הפרק המסעיר הזה סימלה יותר מכל ספינה קטנה בשם " פיסס " אשר בחורף 1961 נלכדה בסערה מול חופי מרוקו וכל מ"ג מעפיליה מצאו מותם במצולות.

גם התנחלותם המחודשת של יהודי המגרב באץ ישראל היא חזיון אדיר בתולדות קוממיותו של עם ישראל. במיוחד בולט חלקם בהתיישבות הכפרית, בכיבוש שממות הגליל והנגב, בהיאחזות באזורי טרשים ושדות בור שבהרי ירושלים ובחבלי עדולם ולכיש ובעמק בית שאן, ובביצור ספר הארץ.

כללם של דברים, קשרים מגוונים והדוקים שררו בין יהודי ארץ ישראל לבין יהודי המגרב. סיוע כספי רב ליישוב הארץ, קשרים רוחניים ועליית יהודים יחידים וקבוצות. בכל אלה נתגלתה נאמנותם ומסירותם של קהילות המגרב לארץ ישראל, ואין ספק שזו הכשירה את לבותיהם לעלייה המונית עם קום מדינת ישראל.

אמנם עקירתו של מחנה ישראל שב " מערב " ממחוז גלותו ונטיעתו במדינת ישראל לוו בחבלי כאב לא מעטים. אלה מורגשים עדיין בחוזקה בתחומי החברה והתרבות אך יפה כתב רבי חיים בן עטר, בספרו " אור החיים ", מהדורות שונות, " ורבו חובותיהם למעלה ראש ואפס בהם כוח הסבל והיה ממכרו עד שנת היובל, שהוא זמן המוגבל לגאולה בעתה "

הקשרים בין יהודי אלג'יריה ובין ארץ ישראל.

משנת 1391 עד לכיבוש הצרפתי בשנת 1830 – מנחם ויינשטיין.

ידיעותינו על היישוב היהודי באלג'יריה בתקופה שלפני שנת 1391, וקשריו עם הקהילות היהודיות בתפוצות מועטות ביותר. לכל הדעות ברור, שבתקופה שקדמה לשנת 1391 הקהילות בעיר אלג'יר ובעריה האחרות של אלג'יריה לא היוו מרכזים יהודיים חשובים. הערה – ח. ז. הירשברג מביא בספרו " תולדות היהודים באפריקה הצפונית " כרך ראשון מאמר מאלף בנושא זה, שנביא אותו בהמשך.

בשנת 1391 ( פרעות קנ"א ) חל מפנה חשוב כאשר בעקבות רדיפות קנ"א בספרד ובמיורקה הגיעו משם לאלג'יריה גלים של פליטים יהודים, ביניהם חכמים וגדולים בתורה, כגון רבי יצחק בר ששת ורבי שמעון בר צמח דוראן, שצאצאיו המשיכו לעמוד בראש יהודי אלג'יריה במשך כמה דורות.

בחלק מן המקומות, השתלבו גולי קנ"א בקהילות הוותיקות והטביעו עליהן את חותמם ורישומם, ואילו בכמה יישובים הקימו גולי קנ"א קהלים עצמאיים, כשהגדול בהם הוא קהל אלג'יר.

שינויים אלה הביאו ליצירתם של מרכזים יהודיים בקהילות הגדולות באלג'יריה, ובמיוחד בעיר אלג'יר, שהחל בשלהי המאה הי"ד ובמאה ט"ו נעשתה למרכז התורה החשוב ביותר בצפון אפריקה, אולי אף במזרח. חכמי אלג'יר בתקופה זו, מהווים החוליה המקשרת בין גדולי התורה בספרד במאות הי"ג והי"ד, ובים הקמתם של מרכזי התורה בארץ ישראל, בקושטא, בסלוניקי ובקהיר במאה הט"ז.

חלק נכבד ביצירת המרכז היהודי באלג'יר יש לזקוף למיקומה הגיאוגרפי של אלג'יר.

א.      המפרץ והנמל, שממנו יצאו ספינות לכל נמלי האגן המערבי של הים התיכון

ב.       דרכי היבשה שהובילו מאלג'יר מערבה לתלמסאן ולמרוקו, ומזרחה לתוניסיה והלאה, דרומה אל עבר נאות המדבר ונתיבי הסחר הבינלאומי עם היבשת השחורה.

בעקבות זאת הלכו ונוצרו קשרים הדוקים עם הקהילות היהודיות שבצפון אפריקה ובארצות הים התיכון, שפנו בשאלות בהלכה אל חכמי אלג'יר .

מעמדה המיוחד של ארץ ישראל בעולם היהודי הביא לקשרים ענפים ומיוחדים בין יישובי היהודים באלג'יריה לבין יהודי ארץ ישראל, קשרים שבאו לידי ביטוי בכמה תחומים.

א.      מקור עלייה לארץ ישראל ותחנת מעבר אליה.

ב.       קשרי מכתבים והעברת ידיעות.

ג.        איסוף תרומות וביקור שד"רים.

א.      העלייה לארץ מאלג'יריה ודרך עריה

רדיפות קנ"א בספרד ואייה הביאו גל של עלייה מספרד לארץ ישראל. תנועת העלייה לא פסחה על יהודי אלג'יריה. אחד המעוררים הראשיים לעלייה היה הרשב"ץ המציין : " מיום היותי על האדמה הזאת גרוני ניחר בקוראי חכמי יועצי המחוז הזה, קומו ונעלה ציון ואין קול ואין קשב ".

קריאתו של הרשב"ץ לעלייה לא מצאה, כדבריו, אוזן קשבת בקרב חכמי אלג'יר, אולם בכל זאת מצויות במקורותינו עדויות רבות על עלייה מאלג'יריה, שהייתה קשורה בתסיסה משיחית, הרואה שהתחדשות היישוב בארץ ישראל סימן " לגאולה שלישית "

אכן העלייה הייתה כרוכה בסכנות רבות. העולה היה יוצא בדרך היבשה בשיירה מאלג'יר לטראבלס ( טריפולי של המערב ), ושם היה עליו לבחור בין שתי דרכים, נתיב היבשה העובר על פני " מדבר ברקה , שבין לוב למצרים. אולם לפי הידיעות שהיו בידי הרשב"ש, לא היה יהודי יכול לעבור את " מדבר ברקה ", לכן נותר רק הנתיב בים.

ר' שלמה בן שמעון (רשב"ש) נולד בערך בשנת 1400, באלג'יר, ונפטר שם בשנת 1467. היה רב, פוסק, חכם תלמודי, מחבר ובעל ויכוח. ר"ש היה בן הרשב"ץ (תשב"ץ), ולמד, כנראה, מפי אביו. הוא היה בקי לא רק בלימודי היהדות אלא גם במדעי הטבע, ברפואה ובפילוסופיה.

תשובותיו מעידות שנצטרף לבית-הדין של אביו כבר בצעירותו; אחדות מהן נכתבו בחיי אביו. אחד מפסקי ההלכה שפסק לשיטתו המחמירה זכה לאחר מעשה להסכמת אביו, ועל פיו נהגה אחר כך הקהילה כולה. גם ספר הוויכוח שלו, "מלחמת מצווה", נכתב על פי דרישת אביו (1438). ר"ש סותר בו את ההתקפות של המומר יהושע הלורקי על התלמוד, ובייחוד את העלילה שהתלמוד פותח פתח לזימה. הוא אף עובר להתקפת נגד, וקובע, שהכמרים והנזירים הנוצרים הם הם השטופים זימה. אחרי ההגנה על ההלכה שבתלמוד דן ר"ש באגדות, שאותן התקיף הלורקי, ובעקבות ר' יחיאל מפאריס והרמב"ן בוויכוחיהם הוא קובע שאין לאגדה כוח מחייב.

לאחר מות אביו נתמנה הרשב"ש לרבה של אלג'יר, וכנראה היה אף ראש ישיבה. שמו היה מכובד ביותר לדורות בקרב יהודי אפריקה, יחד עם שם הרשב"ץ, אביו. תשובותיו עוסקות לא רק בענייני הלכה, אלא אף באמונות ובדעות ובכמה בעיות פילוסופיות, ולפעמים גם בפירושים לפסוקים במקרא ולקטעי תלמוד שונים. ב"עניין אתונו של בלעם, וייאבק איש עם יעקב, וג' אנשים ניצבים וכו' – אם היו כל זה בחלום או בהקיץ", הוא מחליט, בניגוד לרמב"ם ומתוך הסתמכות על הרמב"ן, "שהכל היה בהקיץ…

 וזאת היא הדעת הראוי להאמין בו וללכת בנתיבה". כן מתח ביקורת חריפה על המתפלספים, שלדבריהם השגת המושכלות מביאה את שלמות הנפש. את העלייה לארץ ישראל ראה כמצווה גדולה, ומה גם "שהרבה מצוות נצטוו ישראל בארץ מה שלא נצטוו בחו"ל". בעניין הקבלה העיד על עצמו: "ואני איני מאנשיה", והטיח דברים כלפי תורת עשר הספירות. תשובה מיוחדת חיבר בתור "מאמר על האנוסים". חיבוריו:

1. שו"ת, ליוורנו תק"ב
   2. מלחמת מצווה
   3. תיקון סופרים על דיני שטרות
   4. קינה בשם "שמים לבשו קדרות".

אולם, ההפלגה בחורף עד לאלכסנדריה הייתה כרוכה בסכנה מחמת הסערות, ואילו בתקופת הקיץ הותקפו אניות הנוצרים שקישרו בין המזרח למערב, על ידי אניות הקורסארים המוסלמים, וסכנת השבי הייתה גדולה. אף על פי כן, מצויות במקורותינו עדויות ושאלות רבות הקשורות בעלייה לארץ ישראל, ומודגשת העובדה " שהרבה עלו והצליחו ".

בין מניעי העלייה ניתן למנות את האמונה שהייתה נפוצה כח העלייה לארץ ישראל, מכפרת על העוונות. ולפיכך האמינו רבים מיהודי ספרד שנאנסו לנצרות, כי בכך יכפרו על עוונם. לאמונה זו אין מקור בהלכה היהודית. לפיכך מעיד הרשב"ץ שהתשובה היא המכפרת על העוונות, ואילו העלייה והישיבה בארץ ישראל " מוספת לו זכות ומצילתו מן החטא כל ימיו ". 

הקשיים שהיו כרוכים בעלייה הביאו גם להתרשלות בקיום הנדרים לעלות לארץ ישראל ולחרטה. היו משכילים, כגון רבי חגי בן אלזוק, שלא ראו כל יתרון רוחני בעלייה לארץ ישראל. הללו חשבו שאת שאיפתם להשגת שלימות הנפש ימלאו רק בהשגת המושכלות ובהתעמקות בפילוסופיה.

הרשב"ש דחה את גישתו של רבי חגי בן אלזוק בקביעה, שהעיון במושכלות איננו מחייב קיום מצוות המביא לחיי העולם הבא. יכול אדם לעיין כל ימיו במושכלות מבלי שיקיים אפילו מצוה אחת, ולכן לא ישיג חלק בעולם הבא. לדעת הרשב"ש, חשיבותה של העלייה לארץ ישראל היא בקיום מצות יישוב ארץ ישראל, ובקיום המצוות התלויות בארץ.

לפיכך ראוי להשתדל לעלות לארץ ישראל, ובכך להשיג קיום מצוות רבות. עלייתו של תלציד חכם, מוסיפה לו מדרגה להתקרב לחיי העולם הבא. עדות מובהקת לגלי העלייה מצפון אפריקה מצויה בקיומה של עדת המערבים בירושלים, אשר הייתה בעלת השפעה רבה עד לבואם של הספרדים מגורשי רנ"ב – 1492.

הרישום הממשלתי של חייבי המס שהוכן בשנת  1525 – 1526, היו בצפת שלושים ושלושה בעלי בתים מערביים שהם כשביעית מן המספר הכללי של 224 בעלי בתים יהודיים שהתפקדו בצפת.

תנועת העלייה מאלג'יריה לארץ ישראל נמשכה גם במאה הט"ז. בראשית המאה הי"ז אנו מוצאים בצפת שניים מבני משפחות המכובדות באלג'יריה, רבי משה ששפורטש והחכם השלם רבי שלמה כ'לאץ המייצגים לכאורה את עולי אלג'יריה המצויים בארץ.

במחצית השניה של המאה הי"ז, מגלים יוצאי המערב פעילות להקמת ישיבה של בני המערב בירושלים. על כך פורץ פולמוס סין תלמידי חכמים לבעלי בתים מרביים בירושלים.

במאה הי"ח, העולה המפורסם הוא רבי יהודה עייאש, שבא עם משפחתו מאלג'יר דרך ליוורנו. על אף הלחצים וההפצרות של בני הקהל באלג'יר, לא וויתר רבי יהודה עייאש על כוונתו לעלות לירושלים ולעסוק שם בתורה. על העולים מאלג'יר בראשית המאה הי"ט נמנה רבי שמואל עבו שעלה יחד עם הוריו בשנת 1817.

בשבתו בצפת נתפרסם כנשיא כוללות הספרדים וכאב בית דין. הוא שימש אף קונסול כבוד של צרפת וסייע רבות לרכישת קרקעות להתיישבות החדשה, בין היתר לרכישת אדמות ראש פינה. במקורותינו ידיעות נוספות על עלייה ושאיפה לעלייה.