הקשרים בין יהודי אלג'יריה ובין ארץ ישראל.

מסתמנת התופעה של כמיהת צעירים לעלות לארץ בניגוד לרצון הוריהם. במקרה מסוים רצה בנו שלן תלמיד חכם באלג'יר לעלות לצפת וללמוד בה תורה. רבי יהודה עייאש פסק בעניינו שמצות העלייה ומצות תלמוד תורה קודמות למצוות כיבוד אב ואם, אך על פי במצערן הרבה.

מעשה אחר הוא שלשתי בנות של זקן מאלג'יר, שעזבוהו ובאו לליוורנו בדרכן לארץ. אביהן ניסה להניאן מלעלות בהפצת שמועת שווא על מגיפה בירושלים. רבי חיים בן עטר בהיותו בליוורנו חקר בדבר ומצא שלא היו דברים מעולם. העלייה לארץ ישראל גברה במיוחד לאחר כיבושה של אלג'יריה בידי הצרפתים.

מיקומם של נמלי אלג'יריה, גרם לכך שנתיבם של מרבית העולים ממרוקו לארץ ישראל, עבר על פני היבשה לתלמסאן, ומשם לאחד הנמלים אוראן או אלג'יר. שם עלו על ספינות שהובילום לאחד הנמלים באיטליה או בתוניס, שבהם היו סיכויים רבים למצוא ספינה המפליגה לארץ ישראל.

בין העוברים בדרכם לארץ היו תלמידי חכמים מובהקים. הידוע ביניהם הוא רבי חיים בן עטר שבעוברו באלג'יר קיבל את הסכמותיהם של רבי יהודה עייאש ורבי יצחק שוראקי לספרו אור החיים.

כמה מבין החכמים בעוברם על אלג'יריה היו מבקרים את הנהגותיהם של חכמיה : כגון אותו תלמיד חכם ( שמו לא פורש ) שעבר בג'יאיה והונין, סירב לענות לכתביו של רבי חגי בן אלזוק, והאשימו בעיסוק בקבלה שכמעט הביאו לקצץ בנטיעות.

היו שהוסיפו לתיקון החיים הדתיים, כגון רבי חיים בן עטר שבעוברו על אלמדייא התיר טלטול בתוך העיר בשבת, בתנאי שיקנו את מפתח העיר. אחד מן החכמים ששמו לא פורש, דרש בית הכנסת הגדול וזירז את הציבור לקבוע עתים לתורה ולהתקין תקנות לחיזוק המנהג.

רבי דוד הלוי התעכב באלג'יר חודשים רבים, עסק שם בתורה ובהוראה והתחבב על אנשי המקום. ולאחר זמן אף נשא שם אשה ורק כעבור שנים המשיך בדרכו לארץ. בתחילה ישב בירושלים ואחר כך עבר לטבריה לישיבת רבי חיים אבולעפיה. כאשר פרצה המגפה בטבריה עבר לצפת, שם נפטרו בנותיו. הוא המשיך לשמור על קשר אגרות עם רבי יהודה עייאש.

קשרי אגרות.

עליית יהודי אלג'יריה לא ניתקה את זיקתם לקהילותיהם ואת הקשרים עמן. אגרותיהם מעשירות את הידיעות על היהודים בארץ ישראל במאה הט"ו.

מתשובת הרשב"ץ אנו למדים על קיומה של מצות עלייה לרגל לירושלים ממצרים וארצות אחרות. בחג השבועות התמלא בית הכנסת בירושלים מפה אל פה ויותר משלוש מאות איש התכנסו בו וישבו ברווחה ואיש לא אמר צר לי המקום. לדעת הרשב"ץ זה אחד מהנסים המוכיחים שירושלים בקדושתה עדיין עומדת " וזה סימן גאולה שלישית ".

באגרות שהגיעו מירושלים נמסר לרשב"ץ על קיום מצות שנת השמיטה בשנת קפ"ז – 1427 -, ומאחר שמספר ניכר מיהודי ארץ ישראל עסקו בחקלאות " הארץ היא הפקר ". ידיעות דומות הגיעו לרשב"ץ בשנת ר"ב – 1422 -, מפי נוסעים שבאו מירושלים והעידו שהשנה הקודמת שנת ר"א הייתה שנת שמיטה בארץ ישראל.

עולי צפון אפריקה, בבואם לארץ במאה הט"ו, תמהו למראה מנהגי תפילה השונים ממנהג יהודי צפון אפריקה וספרד. בעקבות זאת הריצו שאלותיהם אל הרשב"ש, והא השיב להם דרך תוניס. אחת השאלות עוסקת אף היא בעניין השמיטה.

 מתוכה אנו למדים שיהודי ארץ ישראל נהגו להפקיר בשמיטה את שדותיהם וכרמיהם, ובהיוודע זאת הגויים, נהגו לגנוב מתוכם פירות, מתוך הנחה שבגלל הפקרתם אין היהודים יכולים לשמור עליהם.

בתשובתו מייעץ הרשב"ש לתקן, שבית דין יעמיד שומרים בגנות ובפרדסים, כדי שהגויים לא ייכנסו ללקט בתוכם, ועל ידי כך לא תתבטל מצות השמיטה. בין תשובות הרשב"ש מצויה תשובה שנשלחה למאלק, בעניין רבי יצחק אלפארה וגיסו רבי משה אלמראכשי מעיר זו, שעלו לארץ ישראל ומתו שם.

תשובת הרשב"ש מתארת את דרכי הקשר והעברת ידיעות בין הקהילות בארצות הים התיכון. ידיעה ראשונה הגיעה במכתבו של רבי יהודה צרפתי מתוניס אל הרשב"ש ובו נמסר שהשניים נפטרו וכי רבי יצחק אלפארה הניח אשה מעוברת.

ידיעה שנייה הגיעה במכתב רבי משה דשואל מתוניס, הוא הוסיף שרבי יצחק אלפארה הניח בת. ידיעה שלישית הגיעה על ידי אורחים מארץ ישראל, רבי נתן מרומה ורבי חיים גליפא מאראגון שבאו מארץ ישראל לאלג'יר, וסיפרו כי שהו בביתו של רבי יצחק אלפארה בירושלים, וכי אכלו שם לחם לאחר שנשא אשה.

בהיותם בטריפולי ( לוב ) הגיע כתב מירושלים וסוחר מטראבלסי, אשר מסר על פטירת רבי יצחק אלפארה. ידיעה רביעית נמסרה על ידי שלוש מלילי, מתושבי בג'איה שבאלג'יריה, שחזר מארץ ישראל וסיפר על פטירת השניים. ידיעה חמישית נמסרה על ידי שלמה כהן מתושבי אלג'יר, שבהיותו ברודוס פגש שם את שלוש מלילי מבג'איה, וזה סיפר לו על פטירת השניים ועל כך שרבי יצחק אלפארה הניח בן. סיכום דרכי העברת הידיעות יצביע על הקשרים הענפים ותנועת נוסעים יהודים בין ארץ ישראל, תוניס, טריפולי, רודוס ספרד ואלג'יריה.