הקשרים בין יהודי אלג'יריה ובין ארץ ישראל.
מסתמנת התופעה של כמיהת צעירים לעלות לארץ בניגוד לרצון הוריהם. במקרה מסוים רצה בנו שלן תלמיד חכם באלג'יר לעלות לצפת וללמוד בה תורה. רבי יהודה עייאש פסק בעניינו שמצות העלייה ומצות תלמוד תורה קודמות למצוות כיבוד אב ואם, אך על פי במצערן הרבה.
מעשה אחר הוא שלשתי בנות של זקן מאלג'יר, שעזבוהו ובאו לליוורנו בדרכן לארץ. אביהן ניסה להניאן מלעלות בהפצת שמועת שווא על מגיפה בירושלים. רבי חיים בן עטר בהיותו בליוורנו חקר בדבר ומצא שלא היו דברים מעולם. העלייה לארץ ישראל גברה במיוחד לאחר כיבושה של אלג'יריה בידי הצרפתים.
מיקומם של נמלי אלג'יריה, גרם לכך שנתיבם של מרבית העולים ממרוקו לארץ ישראל, עבר על פני היבשה לתלמסאן, ומשם לאחד הנמלים אוראן או אלג'יר. שם עלו על ספינות שהובילום לאחד הנמלים באיטליה או בתוניס, שבהם היו סיכויים רבים למצוא ספינה המפליגה לארץ ישראל.
בין העוברים בדרכם לארץ היו תלמידי חכמים מובהקים. הידוע ביניהם הוא רבי חיים בן עטר שבעוברו באלג'יר קיבל את הסכמותיהם של רבי יהודה עייאש ורבי יצחק שוראקי לספרו אור החיים.
כמה מבין החכמים בעוברם על אלג'יריה היו מבקרים את הנהגותיהם של חכמיה : כגון אותו תלמיד חכם ( שמו לא פורש ) שעבר בג'יאיה והונין, סירב לענות לכתביו של רבי חגי בן אלזוק, והאשימו בעיסוק בקבלה שכמעט הביאו לקצץ בנטיעות.
היו שהוסיפו לתיקון החיים הדתיים, כגון רבי חיים בן עטר שבעוברו על אלמדייא התיר טלטול בתוך העיר בשבת, בתנאי שיקנו את מפתח העיר. אחד מן החכמים ששמו לא פורש, דרש בית הכנסת הגדול וזירז את הציבור לקבוע עתים לתורה ולהתקין תקנות לחיזוק המנהג.
רבי דוד הלוי התעכב באלג'יר חודשים רבים, עסק שם בתורה ובהוראה והתחבב על אנשי המקום. ולאחר זמן אף נשא שם אשה ורק כעבור שנים המשיך בדרכו לארץ. בתחילה ישב בירושלים ואחר כך עבר לטבריה לישיבת רבי חיים אבולעפיה. כאשר פרצה המגפה בטבריה עבר לצפת, שם נפטרו בנותיו. הוא המשיך לשמור על קשר אגרות עם רבי יהודה עייאש.
קשרי אגרות.
עליית יהודי אלג'יריה לא ניתקה את זיקתם לקהילותיהם ואת הקשרים עמן. אגרותיהם מעשירות את הידיעות על היהודים בארץ ישראל במאה הט"ו.
מתשובת הרשב"ץ אנו למדים על קיומה של מצות עלייה לרגל לירושלים ממצרים וארצות אחרות. בחג השבועות התמלא בית הכנסת בירושלים מפה אל פה ויותר משלוש מאות איש התכנסו בו וישבו ברווחה ואיש לא אמר צר לי המקום. לדעת הרשב"ץ זה אחד מהנסים המוכיחים שירושלים בקדושתה עדיין עומדת " וזה סימן גאולה שלישית ".
באגרות שהגיעו מירושלים נמסר לרשב"ץ על קיום מצות שנת השמיטה בשנת קפ"ז – 1427 -, ומאחר שמספר ניכר מיהודי ארץ ישראל עסקו בחקלאות " הארץ היא הפקר ". ידיעות דומות הגיעו לרשב"ץ בשנת ר"ב – 1422 -, מפי נוסעים שבאו מירושלים והעידו שהשנה הקודמת שנת ר"א הייתה שנת שמיטה בארץ ישראל.
עולי צפון אפריקה, בבואם לארץ במאה הט"ו, תמהו למראה מנהגי תפילה השונים ממנהג יהודי צפון אפריקה וספרד. בעקבות זאת הריצו שאלותיהם אל הרשב"ש, והא השיב להם דרך תוניס. אחת השאלות עוסקת אף היא בעניין השמיטה.
מתוכה אנו למדים שיהודי ארץ ישראל נהגו להפקיר בשמיטה את שדותיהם וכרמיהם, ובהיוודע זאת הגויים, נהגו לגנוב מתוכם פירות, מתוך הנחה שבגלל הפקרתם אין היהודים יכולים לשמור עליהם.
בתשובתו מייעץ הרשב"ש לתקן, שבית דין יעמיד שומרים בגנות ובפרדסים, כדי שהגויים לא ייכנסו ללקט בתוכם, ועל ידי כך לא תתבטל מצות השמיטה. בין תשובות הרשב"ש מצויה תשובה שנשלחה למאלק, בעניין רבי יצחק אלפארה וגיסו רבי משה אלמראכשי מעיר זו, שעלו לארץ ישראל ומתו שם.
תשובת הרשב"ש מתארת את דרכי הקשר והעברת ידיעות בין הקהילות בארצות הים התיכון. ידיעה ראשונה הגיעה במכתבו של רבי יהודה צרפתי מתוניס אל הרשב"ש ובו נמסר שהשניים נפטרו וכי רבי יצחק אלפארה הניח אשה מעוברת.
ידיעה שנייה הגיעה במכתב רבי משה דשואל מתוניס, הוא הוסיף שרבי יצחק אלפארה הניח בת. ידיעה שלישית הגיעה על ידי אורחים מארץ ישראל, רבי נתן מרומה ורבי חיים גליפא מאראגון שבאו מארץ ישראל לאלג'יר, וסיפרו כי שהו בביתו של רבי יצחק אלפארה בירושלים, וכי אכלו שם לחם לאחר שנשא אשה.
בהיותם בטריפולי ( לוב ) הגיע כתב מירושלים וסוחר מטראבלסי, אשר מסר על פטירת רבי יצחק אלפארה. ידיעה רביעית נמסרה על ידי שלוש מלילי, מתושבי בג'איה שבאלג'יריה, שחזר מארץ ישראל וסיפר על פטירת השניים. ידיעה חמישית נמסרה על ידי שלמה כהן מתושבי אלג'יר, שבהיותו ברודוס פגש שם את שלוש מלילי מבג'איה, וזה סיפר לו על פטירת השניים ועל כך שרבי יצחק אלפארה הניח בן. סיכום דרכי העברת הידיעות יצביע על הקשרים הענפים ותנועת נוסעים יהודים בין ארץ ישראל, תוניס, טריפולי, רודוס ספרד ואלג'יריה.
הפזורה היהודית ספרדית אחרי הגירוש
ואשר לשאר נוסעי השיירה, הם המשיכו במסעם, בשמונה ספינות, עד לנמל ארזילה על החוף המרוקאי, שממנו ניסו להגיע לממלכת פאס.
ארזילה הייתה הנמל העיקרי שאיליו הגיע המספר הגדול ביותר של אניות מכל הלאומים שעל סיפונן פליטים מספרד. חשיבותה הייתה רבה יותר מזו של באדיס, שעל החוף הים תיכוני של מרוקו, שממנה ניתן להגיע לפאס, לתלמסן ולאוראן, ורבה עוד יותר ממקומות כמו מרס אל-כביר, שממנה אפשר לעבור לאלג'יר ולבוג'י, שלא לדבר על טנג'ר, אל עריש וסלא, שאליהן הגיעו מעט מאוד מגורשים.
ארזילה הקרובה יותר לחוף האיברי, שוכנת קילומטרים בלבד מתיטואן, שאפשוואן ואל קצר אל-כביר ששימשו תחנות מעבר עבור הגולים בדרכם לפאס. היא גם נשלטה על ידי פורטוגל, ולפיכך שימשה ארזילה הן את המגורשים שבאו הישר מספרד והן את האנוסים.
" הנוצרים החדשים " הפורטוגלים, שפקדו אותה באופן חוקי במהלך המחצית הראשונה של המאה ה – 16, וניצלו את קרבתה לפאס ולמרכזים יהודיים אחרים כדי לחזור ליהדות. לארזילה הגיעו בין היתר ב – 1498 " שבעה קדושי עליון " פליטי שמד פורטוגל שהמשיכו את דרכם לפאס, וכן אברהם זכות, אשר אחרי שסייע להכנת מסעות הגילויים של וסקו דה גמה, הותר לו לצאת לצפון אפריקה, וממנה, אחרי שהות מסוימת בתלמסן ואחר כך בתוניס, יצא להשתקע במזרח התיכון.
ספר נהדר ומומלץ לחובבי ההיסטוריה, " הנוצרים החדשים בפורטוגל במאה העשרים " מאת שמואל שוורץ בהוצאת מרכז שזר.
רבי אברהם סבע (רא"ס), מחבר 'צרור המור' ו'אשכול הכופר', מגדולי חכמי הגירוש מספרד ופורטוגל היה. הוא נמנה בין "שבעת קדושי עליון", שהגיעו מספרד לצפון אפריקה. בליסבון איבד רא"ס את אשתו ואת בניו, ששומדו בתוך אלפים רבים ביום מר ונמהר. בודד וחולה, כאוב ושבור פיזית, מגיע רא"ס לצפון אפריקה. אך אמונתו העמוקה בנצח ישראל מחזקת אותו ומחשלת אות רוחו, ותוך תקופה קצרה מאוד, כשלרשותו רק חמישה חומשי תורה, מעלה על הכתב מתוך הזיכרון את ביאורו 'צרור המור' על חמשה חומשי תורה. נוסף על כל אלה : בתוך ביאורו משלב רא"ס קטעים היסטוריים חשובים שעניינם הוא גירוש ספרד ושמד פורטוגל, וכן ביאורים-פירושים חדשים שהשפעת המאורעות מבצבצת בין שיטיהן.
רבי אברהם סבע
המקובל מגדולי הפרשנים רבי אברהם סבע נולד בקסטיליה והיה בין מגורשי ספרד בשנת 1492. עם גירוש ספרד נדד לפורטוגל, אולם אף כאן לא הונח לו, וכעבור חמש שנים גורש מפורטוגל, אחרי נדודים רבים הגיע לצפון אפריקה, לעיר פאס שבמרוקו.
כאן הוא כותב את ספרו " צרור המור " על חמישה חומשי תורה, ו " אשכול הכופר " על מגילת רות ושיר השירים. ספרו " צרור המור " נדפס בפעם הראשונה בוונציה בפעם הראשונה בשנת רפ"ב, נתחבב עד מהרה, וחזר ונדפס אחר כך עוד שלוש פעמים.
רבי אברהם סבע שתה את כוס פורענות הגירוש עד תומה. את סיפור תולדות חייו הוא רוקם בין שיטי פירושו. אץ כל ייסוריו מקבל באהבה. ספריו ," צרור המור " , ו " אשכול הכופר " שחיברם אחרי הגיעו לחוף מבטחים תחת מלכות ישמעאל, הם למעשה חלק ממה שזכר מתוך ספריו הרבים שחיבר בארץ הדמים, פורטוגל, כל ספריו הלכו לאיבוד בעת הגירוש, ובכל זאת אזר עוז בעת זקנתו, לחזור ולכתוב שנית מתוך הזיכרון.
וכה מספר רבי אברהם בהקדמתו לספרו " אשכול הכופר "
" והנה בהיותי בפורטוגל מגורש מגירוש קסטיליה, הדל באלפי, זעירא דמן חבריא, אברהם סבע, עלה בדעתי לפרש חמש מגילות ופרשתי אותן. ואז חרה אף ה' בעמו בגירוש שני של פורטוגל, וציווה המלך לקחת את כל הספרים. והנחתי את כל ספרי בעיר פורטו ושמתי עצמי בסכנה גדולה להביא עמי בהיחבא לליסבונה פירוש התורה שחיברתי בעיר פורטוגל עם פירוש חמש מגילות ופירוש מסכת אבות עם חיבור צרור הכסף שחיברתי בימי נעורי בעניין הדינים.
ובהגיעי לליסבונה באו אלי אנשים יהודים ואמרו לי, שהעבירו קול במחנה שמי שימצא עמו ספר, אחת דתו להמית. ומיד הלכתי וטמנתי אותם תחת זית אחד, וקראתי לו אלון בכות, לפי ששם קברתי כל מחמד עיני : פירוש התורה והמצווה הנחמדים מזהב ומפז רב, לפי שבהם הייתי מתנחם על שני בני שהיו קירות לבי, שלקחום בעל כורחם להמיר דתם, לפי שמיד השליכוני בבית הסוהר ועמדתי שם מרעיד קרוב לשישה חודשים.
ואחרי שזיכני ה' בעבור זכות אבות והביאני למלכות פאס, עלה בדעתי להחזיר עטרה ליושנה ולהזכר קצת ממה שהיה כתוב שם. וברוך ה' שזיכני לחזור ולפרש פירוש התורה, אבטח בה' שיעזרני לזכור קצת ממה שכתבתי, כי אני יודע שהעיקר חסד מן הספר ממה שהיה כתוב בראשונה.
בעת הגירוש בשנת 1492, עברו רבים ממגורשי ספרד לארץ פורטוגל. העיר פורטו, השוכנת בחוף המערבי של פורטוגל הייתה עיר מקלט ליהודים מגורשי קסטיליה, התיישבו בה כמאה אלך יהודים, והמתינו עד שימצאו ספינות למחוז חפצם.
חמש שנים ישבו מגורשי קסטיליה בשלווה בארץ פורטוגל. עם עלות המלך מנואל על כס המלוכה בפורטוגל, הוא בא בקשר נישואין עם אזבלה, מלכת ספרד. היא נשבעה, שרגלה לא תדרוך על אדמת פורטוגל, כל עוד יימצאו בה יהודים.
המלך מנואל נתן צו גירוש על כל היהודים במלכותו, וכל יהודי שיישאר אחרי דצמבר 1497 – כ"ט כסלו רנ"ח, ייהרג ורכושו יוחרם. הוא גם הוציא גזרה, להעביר לשמד נגד רצון הוריו כל ילד וילדה עד לגיל עשרים שנה. ילדים אלו הוצאו מחיק משפחתם והיו ניזונים על חשבון הממשלה.
והיה שמד גדול בשנה ההיא, שלא היה מעולם. על פי צו המלך התנפלו עושי רצונו על בתי היהודים ביום ראשון של חג הפסח רנ"ז – 1497 – ויחטפו את הילדים מזרועות אבותם להטבילם לשמד. את הילדים שהתנגדו בכוח, העבירו הרשעים לאיי ים נידחים, ובהטיל עליהם פחדים העבירם על דתם.