הווי ומוסרת במחזור החיים-פרק ראשון – מוסד המשפחה מוסד המשפחה, עקרות ותקופת ההיריון המשפחה

פרק ראשון – מוסד המשפחה

מוסד המשפחה, עקרות ותקופת ההיריון

המשפחה

מוסד המשפחה מושתת על היחסים בין בעל לאשתו, ועל חובותיהם וזכויותיהם ההדיות. החוק מכיר במסגרת משפחתית ומטיל על ההורים את האחריות לגידולם ולחינוכם הראשוני של ילדיהם.

בעולם היהודי במרוקו, התא המשפחתי איננו מורכב על פיח רוב ממשפחה גרעינית בלבד, הכוללת זוג הורים וילדים לא נשואים הגרים יחדיו. הרבה משפחות חיו תחת גג אחד ב " בית אב " שכלל הורים, ילדים נשואים ונכדים.

כמו במרבית החברות, הקמת משפחה מלוּוה תמיד בציפיה של בני הזוג וקרוביהם ללידתם של ילדים. ביהדות אדם נושא אישה כדי להעמיד בנים וצאצאים ולקיים על ידם את שמו בישראל. ננסה אפוא לתאר את מחזור החיים בהווי של יהודי המגרב ונתחיל בלידה.

פריה ורביה.

מצוות  פריה ורביה ביהדות, נחשבת למצווה גדולה, שהרי על ידה מתקיים העולם : כל מי – שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים – יבמות, סג, ע"ב, או " ממעט הדמות וגורם לשכינה שתסתלק מישראל. יהודי מרוקו שברובם הם שומרי מצוות, הקפידו לקיים מצווה זו בנאמנות.

האישה היהודיה הצייתנית מטבעה, קיימה את המוטל עליה כמו בני משפחתה, והיא קיוותה לזכאות ולחבק בזרועותיה את מחמד לבה. כמוה גם הבעל הטרי ובני משפחתו, נושאות את לבם לקראות בקרוב את הצאצא, למען המשכיות המשפחה.

אם חלפו ימים מעטים בלבד מליל החתונה והכלה הצעירה טרם נכנסה להיריון המיוחל, התחילו בנו המקום בעיר או בכפר לרנן אחריה ולשאול מדוע " פלאנא ( פלונית בת פלונית ) טרם הרתה ? במקרים ר

בים הופרה שלוות המשפחה שנגררה לא פעם למריבות וליחסי טינה בין הכלה לחמותה.

האכזבה אחזה גם בְאֵם הכלה שהתחילה אף היא לחשוש מפני עקרות חס ושלום, כי אומרים " אישה עקרה דומה לאילן מת בתוך הגן " ו " אדם ללא ילדים הוא אדם ללא חיים " היינו : " חייו אינם חיים " ו " משפחה ללא בנים זכרים בבית, מיועדת להעלם ולהישכח מן העולם ומהזיכרון "

החשש מפני העקרות.

אם יש חשש לעקרות, מנסים להקדים רפואה למכה. ראשית פונים לחכם הכל יכול או לזקנות שמומחיותן בסוגייה זו. החכם כותב קמעות ונותן תרופות מסוגים שונים כמו מים מהולים במיני עשבים למריחה ולשתייה, שמנים למריחה על הגוף, מאכלים מיוחדים בשעות מסוימות וכדומה.

פונים לחכם – הערת המחבר.

יש להבחין כאן בין חכם תלמודי ( רב ) שהוא אב טיפוס של ידען ומשכיל, לבין חכן מהמון העם, שהוא כעין " דרוויש ". החכם התלמודי הוא בדרך כלל מורה הלכה ולפעמים גם משורר וכו. לעומתו " החכם " מהמון העם הוא כעין מגיד עתידות מכין " תרופות ", מגרש שדים, וכותב קמעות.

חיים זעפרני, אלף שנות חיים יהודיים במרוקו, עמוד 378, מצטט את המשורר משה אבן צור מן המאה ה-18, אשר כתב בהקדמה לדיוואן שלו " צלצלי שמע ", ומעניק מעמד מועדף לחכם האינטלקטואלי והמשורר, ומציין אותו במונח " ישראל " ומייחס לו שררה וחשיבות.

לסוג השני של חכם מהמון העם, מייחד הכינוי של " יעקב " הקרוב מבחינה סמנטית ל " קעב " ולעקובה, ובסולם ההיארכי, דרגתו של השני נמוכה יותר.

הזקנות – הערת המחבר.

סוג שזה של זקנות התחלק לשני סוגים, זקנות צדקניות שכל חייהן קדוש לחברה ועזרה לזולת רובן היו מילדות, פעילות במוסדות סעד שונים, כגון חברות ב " חברה קדישא ", והכל בהתנדבות. לעומתן, היו זקנות שהוגדרו כמגרשות שדים, מגידות עתידות, וטיפלו בביטול עין הרע.

הזקנות מתדיינות, עם , זייארנא " 0 שכנינו ) הלא הם המזיקים המעכבים בעד הצעירה להרות. שופוכות שמנים אחר חצות הלילה במעברי הביוב של השכונה ( המללאח ), בפינות החשוכות של המבוא בו גרה האישה הנחשבת עתה לעקרה, וכן בשירותים שבדירתה.

במכנאס, הזקנות אחל אילוז, פריחה וואקרט, יאקות בן ג,ינו המכונה " איווקתא ", זהרה בנת בנימין ועוד נשים אחרות, עסקו באמונה בגירוש שדים.

הזקנות, מתווכחות עם " השכנים " ( השדים ), בעת הפעולה של גירוש השדים, הייתה הזקנה מנהלת ויכוח בינה לבין עצמה כאילו מדברת עם מישוהו. ברבאט הייתה זקנה שכינוה " כ'לתי רחל – הדודה רחל.

בפאס היה יהודי זקן מומחה לגירוש שדים ושמו חכם אשר. גם במכנאס לא חסרו מומחים, היה הזקן חנניה, רבי יצחק דהאן ועוד

טיפול על ידי הורי האישה.

אם הענין לא מסתדר והחכם או הזקנות אינם מצליחים, האם של הצעירה מתערבת. ראית, היא מביאה את הבת לביתה לחודשים מספר ומטפלת בה בעצמה. היא מגישה לבת מדי בוקר, כל מיני שיקויים לפני הארוחה. היא משקה אותה בתה מהול ב " ענבר " או בכל מיני תבלינים ועשב מרפא נגד כל סוגי המחלות. היא מערבבת את התבלינים במים או בחלב, ונותנת לבת לשתות לפני ארוחת הבוקר.

אל ענבר מחזק את הלב, המוח, הגידים, הקיבה, הנזלת, מאריך שנות הזקנה, ומעל לכל הוא תרופה בדוקה נגד העקרות, מחלות הנפילה ולעוד חולאים רבים. לענבר יחסו ערך רפואי מאגי, וכחומר רפואי, אמור לעורר את התאווה

ענבר

(ז') שרף עץ; אחד הבשמים, מושק, כיפת הירדן; צבע צהבהב צלול, צבע דבש ( מילון אבן שושן )

יש מקומות כאגאדיר בדרום מרוקו, שנתנו לצעירה המאחרת להרות, מן ריבה שהכינו אותה מחלבלוב מיוחד הנקראת " תקאוואת ", היינו דברי מתיקה וחיזוק. במכנאס נהגו לתת לצעירה בבוקר השכם " א-זמיתא ", בתור תקאוואת.

א-זמיתא היא תערובת של חומוס ופולים יבשים, קלויים היטב שנטחנו עד דק, מוסיפים להם מעט סוכר וכן גרעיני אניס טחונים גם כן ( האניס הוא א-נאפאע בערבית ). מערבבים את הכל לוקחים את זה עם תה. גם לילדים הרכים החלשים נותנים את א-זמיתא לחיזוק הגוף ולהגברת התיאבון.

בדבדו ובעוד מקומות, הכינו את א-זמיתא, מחיטה, חרובים וחומוס. לאחר שקלו אותם וטחנו אותם היטב, הוסיפו להם עלי זעתאר ( צתרה ), עלי אפליו ( מנטה וגרעיני אניס טחונים. את הכל ערבבו עם דבש וחמאה.

במקומות אחרים כמו מראכש, התמודדו נגד העקרות בצורה אחרת : לקחו תמרים, חופן גדול של " חרמל ", לאחר ששטפו אותו שבע פעמים והעבירו אותו גם שבע פעמים מעל לשון קטורת ה-ענבר. אחר כך שלו אותו עם התמרים אחרי שטחנו אותם.

כך הכל נהפך לריבה טעימה שנתנו לאישה העקרה לאכול בבוקר ובערב. החמרים האלה ( התמר והחרמל ) העשירים בזרעים ובעלים, נותנים פירות בשפע, השפיעו על האישה העקרה, והעבירו את מעלותיהן ותכונותיהן הטובות לצעירה. ( מתכון זה, השתמשו בו בעיקר המוסלמים במראכש והסביבה )

במקומות אחרים במרוקו מכינים צעירה המתקשה להרות, כל מיני רטבים עשויים מעשבים מיוחדים, ובשעה שהצעירה נוטלת אותם, האם והחמות אינן מפסיקות ללחוש תפילות מיוחדות : תכון אוללאדא ובלחזאם טוויל דהיינו, תהי ולדנית ובעלת חיק ממושך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2012
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר