השירה היהודית העממית – לערובי

ואולם בזאת לא די. האב או אחד הקרובים המבינים בדבר, נושאים בידם סכין גדולה ומניפים אותה בתנועות נמרצות לכל כיוון, לחבטה כדי להרחיק מן הבית כל " ג'נון " או שאר מזיקים, רחמנא ליצלן. בכל הלילות מאירים למראשותי התינוק חתיכת ברזל, סכין קטנה או פרסה של בהמה ביחד עם שקית מלח.

ובעוד האב או איש אחר מוסיפים מפעם לפעם להניף את הסכין בחלל האוויר ועוסקים בהדחקת פוגעים רעים, הנה יש נשים מסתובבות עם מתכת וממנה מתימרת קטורת ריחנית, שסגולתה וערכה רבים ומועילים לתינוק ולאמו.

שמעתי כי במקומות שונים במרוקו, הלילה החמישי הוא הלילה הטומן בחובו סכנות רבות והוא חשוב וגורלי, והוא נקרא בערבית " לילת לחדכא " ( ליל השמחה ). ללילה זה מוזמנות באופן מיוחד, תוך בחירה קפדנית, לפחות חמש נשים, וכולן יחד עם אם היולדת מחזיקות חתיכות ברזל, מתקרבות בדחילו ורחימו, שמות כף ידן על התינוק ואומרות : " שם שדי, שם שדי, שם שדי ", באותו זמן קורא החכם מפסוקי תהלים ושאר מזמורים למען שלמותו של התינוק.

בלילה הזה השמירה קפדנית יותר מתמיד, ומכאן החשיבות שמייחסים לטוב לבן ומידותיהן הטובות של הנשים השוהות זמן זה במחיצת התינוק, ובלבד שלא תתעייפנה ולא תירדמנה חס ושלום בשום פנים ואופן.

בבוקרו של היום השישי עם קריאת התרנגול, פורצות הנשים בקריאות יו, יו, יו, מסולסלות ואומרות יחד : שעת רצון ושעת מידת הרחמים, הכל שקט ובטוח, התינוק מחוסן בריא ושלם. ומעתה לא ידע כל רעה. וביום השמיני יימול בשר עורלתו. ציווי זה מתקיים ברוב פאר והדר, טכס ברית המילה ועמו כמובן הסעודה המדושנת, שהרי על ברית המילה נאמר : " גדולה מילה ששקולה כנגד כלהמצוות שבתורה " ( נדרים, לב ).

לסעודה עצמה באים המוזמנים בלבד, ואילו לשמיעת טכס ברית המילה רץ כל יהודי להקביל את פני אליהו הנביא הזכור לטוב, הנוכח הסמוי מכל עין, וזוכים לכיבוד כיד המלך. הטכסים שונים ממקום למקום, השירים המיוחדים לתינוק וליולדת מביעים בתוכנם הפשוט רוב הערכה ואהבה, משאלות לב ואיחולים שונים וטובים.

האשה המיילדת.

המיילדת היא לרוב אשה בשנותיה המתקדמות, ולה חכמת חיים, נסיון למכביר ותושיה רבה, הרבה תבונה ויכולת השפעה ושכנוע, ידע, נועם הליכות ומתק שפתיים. דעתה מקובלת מאוד, ואנשי המקום נוטים לה יחס מיוחד ומוקירים מאוד א קרבתה.

הקורא בשירים שחוברו על אודותיה, והם אינם רבים, יבין על נקלה את הכבוד שחולקים לה מכל הלב, ואשר היא ראויה לו כפי שכל בן ובת במרוקו יודעים משחר נעוריהם. יש לזכור כי הלידה במרוקו, ובמיוחד בכפרים הרחוקים, הייתה בבית היולדת ולא בבית חולים כבימינו, והרי כאלה לא היו בנמצא.

כולם אפוא היו זקוקים לה ולפשטות הליכותיה. האיש והאשה שמרו לה אמונים והערכה והחשיבוה מאוד. תופעת המיילדת בהכריזה על לידת בת או בן, נשארה תמיד חקוקה בזכרון הנשים, וכולן מתגאות בה ונוטות לה חסד. מלאכתה הייתה קשה ודרשה תושיה, מיומנות, אורך רוח ועצבים חזקים.

לעזרתה בעת הלידה נמצאת עוד אשה, אשר תמכה ביולדת מאחוריה, בעוד המיילדת סומכת וסועדת את היולדת מלפנים. ממקום זה צופה היא על התקדמות הלידה הקשה המתבצעת באופן טבעי, תוך מתן סיוע ועידוד, לקול צעקות היולדת שציריה נתמכים בערה ובעצות של המסובות.

בעודה נאבקת קשה, ישובה על האָבנים, וכדי ליצור אווירה מקודשת, אומרים הגברים תפילת עקידת יצחק אבינו עליו השלום, הלא היא תפילת " עת שערי רצון להיפתח.

המיילדת טובת הלב שומרת אהבה וחיבה לכל אלה אשר עברו בידיה האמונות בעודם תינוקות רכים, רואה בהם את בניה, והיא נושאת בתואר כבוד של סבתא נערצת לכל ילדי המקום.

מצהלות החתן והכלה, שירי טכסים.

בגיל שש עשרה, שבע עשרה ובוודאי לא יאוחר מגיל שמונה עשרה, הבחור נחשב בוגר. שׂומה עליו להינתק משולחן הוריו, ללמוד מקצוע או משלח יד, ושחות בים עצמאותו ולשאת בתוצאות קיומו העצמאי.

וההוכחה, נישואין והקמת בית ומשפחה בישראל, ואלה יהיו גם שמחת הוריו. שהרי " לא טוב היות האדם לבדו " ( בראשית, ב, יח ). ואילו מסכת קידושין ( כט ) מזהירה ומדריכה במפורש באומרה " בן עשרים שנה ולא נשא אשה כל ימיו עבירה, עד עשרים שנה יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה לאדם מתי ישא אשה. כיוון שהגיע עשרים ולא נשא, אמר " תיפח עצמותיו ".

בטרם עלות גלות מרוקו לארץ, שמרו על נוהגים בדבר גיל הבחור והבחורה ליום נישואיהם. כמובן, נשארו עדיין אופני השידוך והמפגש, וכמו בכל חברה מזרחית, כך הוא מתנהג בארץ מבוא השמש ( מרוקו ).

ככל שההורים היו להוטים אחר חיצון בנם או בתם, כך פחתה חשיבות הגיל של בני הזוג לדרגה משנית, ובלבד שיהיה בן או בת הזוג ממשפחה מכובדת ומיוחסת, אשר כדאי גם כדאי למהר ולבוא עימם בקשרי חיתון, בטרם תישמט ההזדמנות מידי שני הצדדים. תפיסה זו הייתה בבחינת חוק לא כתוב, אך מקובל ומושפע מן הסביבה המוסלמית.  זיווגי קטינים במרוקו היו שכיחים ביותר, בייחוד במערב ובדרום הארץ, ובקרב השכבות העניות.

ידועים לרוב גם מקרים בהם נישאו בנות חמש עשרה, לבני ששים ומעלה. במקרים אלה מילאו הייחוס והממון תפקיד מכריע. הדברים נתרחשו בעיירות רחוקות, ובכפרים כמעט עלומים ובלתי ידועים. עוד לפני כמה עשרות שנים שכי היה כי ילדה בת תשע ואף בת שבע כבר באה בברית הנישואין.

נודעו מקרים שנאמרו דברים וחוזקו בשבועה ובנוכחות עדים כי בת פלוני מיועדת לבן פלוני עוד ביום לידתם. אלה הם מקרים שאין הדעת סובלתם כיום, אבל אלה היו עובדות ונורמות חיים מובנות מאוד ומקובלות, ואיש לא הרהר, לא בדק וחקר ולא ערער עליהן.

והבחור, די שהיה ל " גבר ", היינו מי שיכול לעבור ולפרנס את עצמו, שיראה בנישואיו עניין של כבוד והכרח. תופעה זו הייתה גם טבעית וגם מחויבת המציאות בקהילה, פן יאמרו עליו, בגר ועדיין ומוטל הוא למעמסה על שכם הוריו. ואילו על הנערה אמרו, ראו איזו " ביירא " ( בתולה זקנה ), בגרה ואיש לא שאל על מחירה בשוק.

משבשלה ההלטה בעיני הורי החתן והכלה, את פיהם לא שאלו ולא שיתפו אותם בבחירה. ההורים הם אשר תרו ושאלו ובדרו וחקרו ודרשו טוב בדבר, ולבסוף בחרו את האשה לאיש, ואת האיש לאשה. ומלבד המנהג, מצאו תימוכין בתלמוד על פי הנאמר : " ארבעים יום קודם יצירת הוולד, בת קול יוצאת ואומרת, בת פלוני לבן פלוני ואפילו מעבר לים " ( סוטה, ב ).

ואם כך מה הצורך והטעם להוסיף ולהרהר ולהתעכב ? אם במסורת המקודשת מסופר כך, נתקבלה כהלכה משכנעת מבחינה דתית, וכבדת משקל מבחינה הגיונה של האמונה, ומה לנו ההורים כי נחטט בעניין הגילים ?

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2012
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר