השירה היהודית העממית – לערובי
ואולם בזאת לא די. האב או אחד הקרובים המבינים בדבר, נושאים בידם סכין גדולה ומניפים אותה בתנועות נמרצות לכל כיוון, לחבטה כדי להרחיק מן הבית כל " ג'נון " או שאר מזיקים, רחמנא ליצלן. בכל הלילות מאירים למראשותי התינוק חתיכת ברזל, סכין קטנה או פרסה של בהמה ביחד עם שקית מלח.
ובעוד האב או איש אחר מוסיפים מפעם לפעם להניף את הסכין בחלל האוויר ועוסקים בהדחקת פוגעים רעים, הנה יש נשים מסתובבות עם מתכת וממנה מתימרת קטורת ריחנית, שסגולתה וערכה רבים ומועילים לתינוק ולאמו.
שמעתי כי במקומות שונים במרוקו, הלילה החמישי הוא הלילה הטומן בחובו סכנות רבות והוא חשוב וגורלי, והוא נקרא בערבית " לילת לחדכא " ( ליל השמחה ). ללילה זה מוזמנות באופן מיוחד, תוך בחירה קפדנית, לפחות חמש נשים, וכולן יחד עם אם היולדת מחזיקות חתיכות ברזל, מתקרבות בדחילו ורחימו, שמות כף ידן על התינוק ואומרות : " שם שדי, שם שדי, שם שדי ", באותו זמן קורא החכם מפסוקי תהלים ושאר מזמורים למען שלמותו של התינוק.
בלילה הזה השמירה קפדנית יותר מתמיד, ומכאן החשיבות שמייחסים לטוב לבן ומידותיהן הטובות של הנשים השוהות זמן זה במחיצת התינוק, ובלבד שלא תתעייפנה ולא תירדמנה חס ושלום בשום פנים ואופן.
בבוקרו של היום השישי עם קריאת התרנגול, פורצות הנשים בקריאות יו, יו, יו, מסולסלות ואומרות יחד : שעת רצון ושעת מידת הרחמים, הכל שקט ובטוח, התינוק מחוסן בריא ושלם. ומעתה לא ידע כל רעה. וביום השמיני יימול בשר עורלתו. ציווי זה מתקיים ברוב פאר והדר, טכס ברית המילה ועמו כמובן הסעודה המדושנת, שהרי על ברית המילה נאמר : " גדולה מילה ששקולה כנגד כלהמצוות שבתורה " ( נדרים, לב ).
לסעודה עצמה באים המוזמנים בלבד, ואילו לשמיעת טכס ברית המילה רץ כל יהודי להקביל את פני אליהו הנביא הזכור לטוב, הנוכח הסמוי מכל עין, וזוכים לכיבוד כיד המלך. הטכסים שונים ממקום למקום, השירים המיוחדים לתינוק וליולדת מביעים בתוכנם הפשוט רוב הערכה ואהבה, משאלות לב ואיחולים שונים וטובים.
האשה המיילדת.
המיילדת היא לרוב אשה בשנותיה המתקדמות, ולה חכמת חיים, נסיון למכביר ותושיה רבה, הרבה תבונה ויכולת השפעה ושכנוע, ידע, נועם הליכות ומתק שפתיים. דעתה מקובלת מאוד, ואנשי המקום נוטים לה יחס מיוחד ומוקירים מאוד א קרבתה.
הקורא בשירים שחוברו על אודותיה, והם אינם רבים, יבין על נקלה את הכבוד שחולקים לה מכל הלב, ואשר היא ראויה לו כפי שכל בן ובת במרוקו יודעים משחר נעוריהם. יש לזכור כי הלידה במרוקו, ובמיוחד בכפרים הרחוקים, הייתה בבית היולדת ולא בבית חולים כבימינו, והרי כאלה לא היו בנמצא.
כולם אפוא היו זקוקים לה ולפשטות הליכותיה. האיש והאשה שמרו לה אמונים והערכה והחשיבוה מאוד. תופעת המיילדת בהכריזה על לידת בת או בן, נשארה תמיד חקוקה בזכרון הנשים, וכולן מתגאות בה ונוטות לה חסד. מלאכתה הייתה קשה ודרשה תושיה, מיומנות, אורך רוח ועצבים חזקים.
לעזרתה בעת הלידה נמצאת עוד אשה, אשר תמכה ביולדת מאחוריה, בעוד המיילדת סומכת וסועדת את היולדת מלפנים. ממקום זה צופה היא על התקדמות הלידה הקשה המתבצעת באופן טבעי, תוך מתן סיוע ועידוד, לקול צעקות היולדת שציריה נתמכים בערה ובעצות של המסובות.
בעודה נאבקת קשה, ישובה על האָבנים, וכדי ליצור אווירה מקודשת, אומרים הגברים תפילת עקידת יצחק אבינו עליו השלום, הלא היא תפילת " עת שערי רצון להיפתח.
המיילדת טובת הלב שומרת אהבה וחיבה לכל אלה אשר עברו בידיה האמונות בעודם תינוקות רכים, רואה בהם את בניה, והיא נושאת בתואר כבוד של סבתא נערצת לכל ילדי המקום.
מצהלות החתן והכלה, שירי טכסים.
בגיל שש עשרה, שבע עשרה ובוודאי לא יאוחר מגיל שמונה עשרה, הבחור נחשב בוגר. שׂומה עליו להינתק משולחן הוריו, ללמוד מקצוע או משלח יד, ושחות בים עצמאותו ולשאת בתוצאות קיומו העצמאי.
וההוכחה, נישואין והקמת בית ומשפחה בישראל, ואלה יהיו גם שמחת הוריו. שהרי " לא טוב היות האדם לבדו " ( בראשית, ב, יח ). ואילו מסכת קידושין ( כט ) מזהירה ומדריכה במפורש באומרה " בן עשרים שנה ולא נשא אשה כל ימיו עבירה, עד עשרים שנה יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה לאדם מתי ישא אשה. כיוון שהגיע עשרים ולא נשא, אמר " תיפח עצמותיו ".
בטרם עלות גלות מרוקו לארץ, שמרו על נוהגים בדבר גיל הבחור והבחורה ליום נישואיהם. כמובן, נשארו עדיין אופני השידוך והמפגש, וכמו בכל חברה מזרחית, כך הוא מתנהג בארץ מבוא השמש ( מרוקו ).
ככל שההורים היו להוטים אחר חיצון בנם או בתם, כך פחתה חשיבות הגיל של בני הזוג לדרגה משנית, ובלבד שיהיה בן או בת הזוג ממשפחה מכובדת ומיוחסת, אשר כדאי גם כדאי למהר ולבוא עימם בקשרי חיתון, בטרם תישמט ההזדמנות מידי שני הצדדים. תפיסה זו הייתה בבחינת חוק לא כתוב, אך מקובל ומושפע מן הסביבה המוסלמית. זיווגי קטינים במרוקו היו שכיחים ביותר, בייחוד במערב ובדרום הארץ, ובקרב השכבות העניות.
ידועים לרוב גם מקרים בהם נישאו בנות חמש עשרה, לבני ששים ומעלה. במקרים אלה מילאו הייחוס והממון תפקיד מכריע. הדברים נתרחשו בעיירות רחוקות, ובכפרים כמעט עלומים ובלתי ידועים. עוד לפני כמה עשרות שנים שכי היה כי ילדה בת תשע ואף בת שבע כבר באה בברית הנישואין.
נודעו מקרים שנאמרו דברים וחוזקו בשבועה ובנוכחות עדים כי בת פלוני מיועדת לבן פלוני עוד ביום לידתם. אלה הם מקרים שאין הדעת סובלתם כיום, אבל אלה היו עובדות ונורמות חיים מובנות מאוד ומקובלות, ואיש לא הרהר, לא בדק וחקר ולא ערער עליהן.
והבחור, די שהיה ל " גבר ", היינו מי שיכול לעבור ולפרנס את עצמו, שיראה בנישואיו עניין של כבוד והכרח. תופעה זו הייתה גם טבעית וגם מחויבת המציאות בקהילה, פן יאמרו עליו, בגר ועדיין ומוטל הוא למעמסה על שכם הוריו. ואילו על הנערה אמרו, ראו איזו " ביירא " ( בתולה זקנה ), בגרה ואיש לא שאל על מחירה בשוק.
משבשלה ההלטה בעיני הורי החתן והכלה, את פיהם לא שאלו ולא שיתפו אותם בבחירה. ההורים הם אשר תרו ושאלו ובדרו וחקרו ודרשו טוב בדבר, ולבסוף בחרו את האשה לאיש, ואת האיש לאשה. ומלבד המנהג, מצאו תימוכין בתלמוד על פי הנאמר : " ארבעים יום קודם יצירת הוולד, בת קול יוצאת ואומרת, בת פלוני לבן פלוני ואפילו מעבר לים " ( סוטה, ב ).
ואם כך מה הצורך והטעם להוסיף ולהרהר ולהתעכב ? אם במסורת המקודשת מסופר כך, נתקבלה כהלכה משכנעת מבחינה דתית, וכבדת משקל מבחינה הגיונה של האמונה, ומה לנו ההורים כי נחטט בעניין הגילים ?
השירה היהודית העממית – יעקב לסרי
נשמרה הפרדה בין בני הזוג המיועד, אף כי זה וזו היו מנסים בימי שבת ומועד, לסייר ברחובות ובסמטאות להציץ האשה ואף לשלוח מבטים ממושכים וחושקים, ולפעמים גם להצליח ולהסתודד רחוק מעיני רואים, אנשי לזות שפתיים, ובאין רואים להחליף מספר מלים.
המדובר כאמור באזורים מסוימים, בהם שלטה השמרנות שלטון מוחלט. ואלם באזורים מפותחים ופתוחים יותר, בלילות ירח מלא ובכיכרות הסואנות, נפגשו בני הזוג בפומבי, נערכה ביניהם היכרות מקרוב ופרחה אהבתם. ואולם אלה השתדלו להעלים את מפגשיהם מעיני ההורים מפני רגישות מוסרית, והשאירו כיבו גחלי אהבתם הלוהטת ליום שידובר בה, הלא הוא יום הכלולות, האירוסין והחתונה.
הטילו הוצאות מרובות על שני הצדדים. גם בני דלת העם עשו כפי המתחייב לפי יכולת כיסם. הורי החתן והכלה, הם ורק הם הקובעים ברוב המקרים את התנאים " נוסח הכתובה, טיב הנדוניה ומועדי האירוסין והחתונה.
כאן יובא מנהג מיני רבים, אשר נראה לי מיוחד ואופייני, אם כי יוצא דופן בשל תנאיו ותכניו. פגישת המחותנים המיועדים, חייבת להיות היום הרביעי של השבוע, בערב זה מבקרים הורי החתן אצל הורי הכלה, לאחר גישושים מקדימים לבקש את הבת בשביל בנם.
ללילה זה קוראים " לילת שריב לכאס " ( ליל שתיית הכוס ). הכוונה במפגש ראשוני גלוי קצר ואינטימי זה להחליף ברכות ודברי נימוסין ולתקוע כף. שותים כוס מאחייא, ומחליפים ברמזים ובמשלים דברים אודות המעלות של כל צד, ומחליפים בשפע מחמאות הדדיות, ובזהירות מחשש לפגיעה.
בהזדמנות זו מפגינים נדיבות לב ומעניקים מתנות אלה לאלה. במעמד זה נקבע התאריך לעריכת הקידושין, ובסיום מפגש ראשוני זה, המתקיים בנוכחות כמה אורחים רמי מעלה לאות ולעדות, לוחצים יד, מתחבקים ונושקים אלה לאלה. בסיום חילופי הדעות, נפרדים באמירה : הרינו נפרדים מכם בעניין זה באמונה ובשבועה גמורה.
השבת הקרובה נקראת "שבת לפאל " ( שבת השמועה הטובה ) ובה מתארחים הורי הכלה אצל הורי החתן, והרשמיות מתחילה להפשיר. השבת הבאה אחריה נקראת " שבת לברראזאת " ( השבת הגדולה. מלבישים את הכלה במחלצות יפות להידור תוארה, מעוטרת בשפעת תחרים ורקמות ססגוניות, ומקשטים אותה בשלל תכשיטים.
לארוחה זו מוזמנות חברותיה של הכלה, המקיפות אותה סבי סביב בישיבה. סעודה גדושת מטעמים מוגשת האורחים, לאכול ולשתות עד אין סוף. השמחה מתחילה. באחד מלילות שבוע זה, כאשר כבר הוכרז ונדע בשערים, כי בת פלוני נלקחה לאשה על ידי בן פלוני, נערכת ארוחת ערב מפוארת. מתאספות נשים יודעות מנהג דת ודין, וערב זה הנקרא " לילת לחננא " ( ערב החינא ).
מכינים מבעוד מועד כמות נאותה של ליננא שאינה אלא עיסה עשויה עלי שיחי ( כופר, יָחנונא פוך אדום ) שטוחנים אותם עד דק, ומכינים מאבקתם עיסה סמיכה. עיסה זו, כאשר מורחים אותה על חלקי גוף שונים, ובמקרה שלפנינו, על כפות הדיים והרגליים, מותירה את צבעה החום אדמדם לתקופה לא קצרה, וקריאות גיל יו, יו, יו, יו, נוטלות הנשים הכבודות מהחומר בקצה אתבען, ועם השמעת בתי שיר קצרים, מורחות את כפות ידיהם ורגליהם של החתן והכלה.
המוסיקה שלי – קישורים לשירים
La Kamanja
C’est un violon avec archet et une caisse de résonance aplatie en forme de huit. Utilisé dans tous les genres musicaux
המוסיקה שלי – קישורים לשירים
La Nira
Flûte à à huit trous. Utilisée principalement dans le Haut Atlas et par les bergers
המוסיקה שלי – קישורים לשירים
Le Bendir
Instrument à percussion, formé d’une bande mince de bois sur laquelle est tendue d’un côté une peau de chèvre. Une variante comporte des ouvertures sur le côté logeant des rondelles en cuivre.
Le bendir est un instrument à percussion d'Afrique du Nord. C'est un tambour sur cadre assez similaire au daf asiatique, faisant partie des membranophones. Les Berbères l'appellent egalement adjoune. Il ne faut pas le confondre avec le tar.
D'un diamètre moyen de plus au moins 40cm, le Bendir a une profondeur (largeur du cadre) remarquable de 15 cm. Le cadre est formé d'un cerclage de bois de micocoulier. Un trou y est aménagé afin de faciliter la préhension. Il est muni d'une peau de chèvre collée recouvrant tout le cadre. Un timbre de cordes en boyau est fixé le long de cette peau, qui lui donnera un son bourdonnant et augmentera les basses généreuses. Les Bendirs sont souvent très colorés mais peuvent être, comme celui ci, fait simplement de bois, de boyaux et de peaux non peints.
On le joue assis ou debout lors des festivités, avec des frappes énergiques des mains et des doigts, avec parfois des mouvements de tournoiement autour du pouce. Les joueurs ont le même rôle; frapper horizontalement le Bendir en frappant la peau par dessous.
Instrument roi des fêtes et danses folkloriques du Maghreb, il est aussi très utilisé par les femmes et les confréries soufies.
המוסיקה שלי – קישורים לשירים
Les qaraqebs
Ce sont des crotales, ou castagnettes métalliques, utilisées principalement par les musiciens gnaoua. Les qaraqebs
המוסיקה שלי – קישורים לשירים
Le qanoun
Sorte de cithare sur table, utilisée dans la musique andalouse et dans la musique arabe moderne
המוסיקה שלי – קישורים לשירים
La guedra
Instrument de percussion constitué d’une poterie à large ouverture recouverte d’une peau parcheminée peinte au henné ou par des colorants naturels. Utilisée dans les régions sahariennes par les « hommes bleus ».
המוסיקה שלי – קישורים לשירים
Le guenbri
Sorte de guitare en bois de forme semi-conique ou ronde recouverte d’une peau de mouton feutrée. Emploie deux ou trois cordes. Nombreuses variantes.
המוסיקה שלי – קישורים לשירים
Le rebab
Constitué de bois, sa forme est celle d’un corps de fève présentant une surface plane en bois avec des rosaces ajourées, couverte en partie par une peau de chèvre.
המוסיקה שלי – קישורים לשירים
L’aoud
L’aoud est utilisé traditionnellement dans la musique andalouse, il est constitué d’une caisse de résonance concave qui comporte une surface plane décorée de motifs floraux et géométriques ajourés, sur laquelle sont tendues six cordes.
אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל-כרך א'-הקדמת הגאון הגדול רבי דוד משאש שליט"א
הקדמת הגאון הגדול רבי דוד משאש שליט"א הרב הראשי לשי"ת פאריש.
אשכול הכופר דודי לי
שמח לבי ויגל כבודי, גילה אחר גילה, בשמעי כי קמו ונתוודעו לבא לפרק כל כתבי, ולהוצי לאור עולם, את כתבי צרור המור דודי לי, שאר בשרנו, גאון עוזנו ונזר תפארתנו, סיני ועוקר הרים, גאון התורה והמדות, בכל חכמה לו עשר ידות, יוסף עיננו. כקש"ת רבינו יוסף משאש זלה"ה.
היום הזה בשורה הוא לנו, זבח משפחה. עורי תלמסאן, צהלי מקנאס, רוני חיפה היפה, לראות איך תורתו הנהדרת של רבינו יוסף משאש זצ"ל נגלאת ויוצאת מחדש לאור עולם , יפוצו דבריו בישראל, ושוטטו בהם הרבים ותרבה הדעת, ושפתותיו תהיינה דובבות.
ואני הקרוב אליו שאר מבשרו לכתוב כמה מלים על גדולתו, ואמרתי לנפשי זאת חובתי ואעשנה, לספר לדור אשר לא ידע את יוסף, מעט ממעשי האיש ותוקף גבורתו, ותהה זאת למשמרת לבני הדורות הבאים.
איש האשכולות.
ובבואי לדבר על רבנו הגדול זלה"ה, לא ידעתי במה אפתח, ובמה אכנהו, אם בקדושה וטהרה, הוי אדון קרו לי, כל העם עונים מקודש לעומתו. אם בפסיקת ההלכות, מי כמוהו מורה. אם באגדות, הן ידוע לכל כי גדול הדרשנים בדורו היה.
אם בדיינות, הן שמו יצא לפניו כרועה קהילות ישראל בתלמסאן מקנאז וחיפה ת"ז. ואם היותו מחבר, הלא מקומו שמור לו בין גדולי המחברים, כח בכל תחומי התורה ידו הדה. אם בירה ומליצה, הלא מראש ידוע לכל כחו המופלא בהגיון ומליצה, ובנועם שיריו היקרים והמופלאים שבאו ונדפסו בפתחי ספריו, ובהקדמותיו היקרות לשאר ספרי החכמים, כי רבניו יוסף זצ"ל היה איש אשכולות במלא מובן המילה, איש שהכל כלול בו, כליל החכמה והמדעים, כליל הבינה, כליל באהבה ובחיבה.
הן כל אנשי הערים שהיה בהן ומחוצה להן, כשזוכרים את שמו, המה יתנו המה יפארו את מעלותיו. כי איש פלה היה, ועם כל מעלותיו הרבות המאירות וזורחות כאור השמש, עוד היה מגלה טפח ומכסה טפחיים. ולכן יהא מן הקושי לבוא ולתאר בשרד את מעלותיו, אל לכבודו אמרתי אואילה לדבר ואהי כמציץ בין החרכים.
גדולתו בתורה ובכל חכמה.
היה גאון עצום בכל מכמני התורה, כי היה בקיא בכתבי הקודש עד להפליא, וכן דברי המשנה והתלמוד והראשונים היו מונחים אצלו כמאן דמנח ליה בכיסתא, וכל ספרי הפוסקים היו חרותים לו על לוח לבו, זאת לבד מגדולתו בחכמת המליצה הדקדוק והשיר, כל מי שמציץ מעט בספריו הקדושים, איך הם מלאים מזן אל זן, וגדושים בידיעות מפליגות בכל תחום ועניין.
צא וראה לדוגמה את ספרו הגדול " אוצר המכתבים " שיש בו ידיעות מופלאות בפשטי לשון הכתובים, בסוגיות עמוקות ועמומות בש"ס ופוסקים, בקושיות והויית דאביי ורבא, ולכ קושיא בדברי הש"ס והפוסקים הוא עונה בצורה מופלאה, ושוטח הדברים כשמלה, שמורה בכל וערוכה, עד שכל חיך מעדנים תמצא.
ודם הניף ידו להשיב אל כל שואליו בדברי ה' זו הלכה, וגם במשפט בין אדם לרעהו ובין איש לאחיו, ירד לעמק יהושפט ובבהירות מפליאה, ובאומץ לב נדיר ירד להציל עשוק מיד עושקו, ובמקום שצריך היה יודע לפשר, ועושה משפט וצדקה ( כמבואר בסנהדרין.
ועוד מעלה הייתה בו שלא היה נושא בתורה לשום נברא שבעולם. ומיד ה' עליו השכיל כתב את רובי תורתו, והראה את כחו וגבורתו ללא פחד ומורא, לאסוקי שמעתתה אליבא דהלכתא, מתוך אמונה בה' טהורה העומדת לעד, כפי שלמד מהוריו וזקנינו לקדושים בארץ המה.
ולכל אחד שבא לפניו היה מלמדו תורה כפי כח השגתו, וכך נהג בכתיבת ספריו הקדושים, לתת לכל אחד כפי אכלו, פלפול עצום ורב לבעלי תריסין, ודבר ה' זו הלכה לבני תורה בשאלות ותשובות כזוויות מחוטבות, וכן פסקי הלכה לכל העם.
ובתחום האגדה ידו הדה, כי כתב דברי אגדה ומוסר לכל העם, כדי לקרבן לתורה ולמעשים טובים. וחילק דבריו לעדרים עדרים, אגדה לעוסקים במסתורין ודרוש, אגדות ופרפראות לחכמה, ואגדות הבאות לקינוח סעודה.
וכל זאת כדרך רבותינו הגדולים מדור דור, אשר היו אמונים על מאמר רבותינו, רצונך להכיר מי שאמר והיה העולם עסוק בדברי אגדה, כי רבותינו היו מנתחים את האגדה על כל פרטיה, ומסירים את מלבושה החיצון, ואז האגדה הופכת להיות דרך חיים ותוכחות מוסר.
וכן הייתה דרכו של אור העולם רבינו הגדול המלאך רפאל בירדוגו זלה"ה בספריו הקדושים מי מנוחות, משמחי לב, ורב פנינים. וכן נהג רבינו זלה"ה אחריו.
וכן היה נוהג רבינו גם בפסקות הלכה, לבאר את ההלכה בגדריה, ולנתח את דברי הגמ' דברי גדולי הפוסקים, ראשונים ואחרונים, עד לפסיקת ההלכה. וכל מגמתו הייתה אל ההלכה הטהורה בלבד, כמאמר רבותינו ( ברכות ח ). מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד.
כי ההלכה שבידינו כחה רב מאוד, ועד שמים תגיע, כמאמר רבותינו בבא מציעא ( נט ) המחלוקת רבי אליעזר הגדול וחבריו, שאמרו לא בשמים היא שכבר ניתנ תורה מהר סיני ואין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתב הקב"ה בהר סיני בתורה " אחרי רבים להטות " ופסקו בעת ההיא הלכה כרב חדמי ישראל נגד רבי אליעזר הגדול, ומצינו דאשכיחא רבי נתן לאליהו הנביא ואמר ליה מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא, אמר ליה אליהו קא חייך ואמר, נצחוני בני נצחוני, ע"ש.
ומזה תבין כחה של ההלכה כשהיא נפסקת לפי כללי ההלכה המקובלים בידינו. ולכן תראה לרבנו המחבר שפוסק הרבה פעמים דלא כזוהר, וכן היא דעת מקן אאמו"ר כמבואר לו בספריו בהרבה מקומות ( עיין " שמש ומגן חלק א' האו"ח סימן יא ) ואין כאן מקום להאריך בזה.
הנהגת הרבנות וחינוך הדור.
הן ידוה הדבר כי אנו בני ישראל שואבים כח מב' מעיינות חיים המפכים בכח ועוז, ומימיהם מים חיים לדורות עולם. המעיין הראשון, המה האבות הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, אשר אנו נסמכים עליהם וכל לימודינו מהם וחייהם, ומהם הנהגתם, ומאבקיהם, מהווים עבורנו השראה לדורי דורות, ובשמם אנו נקראים, בני אברהם יצחק ויעקב.
וידוע כי מדרך האב האוהב את בנו, שילמדו הנהגות טובות וישרות, להישיר דרכו, לעומת זאת, הבו האוהב את אביו גם הוא יחפוץ בכל לבו להדמות אליו.
וכאשר מצינו לאבותינו ( סוטה לו ), שתארו לפנינו לדורות עולם את מאבק יוסף הצדיק באדנותו אשת פוטיפר, וכה אמרו לנו עם הפסוק ( בראשית לט, יא-יב ), ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית שם בבית, ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצא.
ואלו הדברים ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו, אמר רבי יוחנן מלמד ששניהם לדבר עבירה נתכוונו, ויבא הביתה לעשות מלאכתו, רב שמואל חד אמר, לעשות מלאכתו ממש. וחד אמר, לעשות צרכיו נכנס. ואין טיש מאנשי הביתה וגן', אפשר בית גדול כביתו של אותו רשע לא היה בו איש.