מבצע יכין – שמואל שגב
2 – מבוא לספר " מבצע יכין " – שמואל שגב.
תולדות יהודי מרוקו.
עד כה אין היסטוריה מוסמכת של יהדות צפון אפריקה בכלל ושל יהדות מרוקו בפרט. אם משום שגנזכי שלוש ארצות המגרב עודם נעולים בפני חוקרים מישראל, או משום שמלומדים יהודים התעניינו יותר בחקר הציונות המדינית והגלויות האירופיות שבתוכן היא צמחה – עובדה היא שיהדות מרוקו נותר עד כה " מנושלת " מעברה המפואר.
בשנים האחרונות חלה התעוררות רבה בנושא זה. מכוני המחקר בישראל, וכן גם ההסתדרות הציונית ומשרד החינוך והתרבות, החלו נותנים את דעתם לתולדות הקהילות היהודיות בארצות המוסלמיות והחלו מעודדים חוקרים לחקור את מורשתו של חלק זה בעם היהודי.
הודות לעידוד זה, יצאו באחרונה כמה ספרים השופכים אור נוגהות על תרבותה של היהדות הפון אפריקנית ועל מורשתה הדתית והרוחנית.
על פי מסורת בעל פה ובכתב, נמנית הקהילה היהודית בצפון אפריקה, בין העתיקות שבתפוצות הגולה. ראשוני היהודים הגידו למגרב עוד לפני חורבן בית ראשון וקיימות עדויות בדבר קיום חיים יהודיים שם, עוד בשנת 325 מלפני הספירה.
בבית כנסת עתיק בעיר ג'רבה שבתוניסיה, מצויה אבן שלפי המסורת היא מבאני מקדש שלמה, והובאה לשם על ידי גולים מירושלים. לאחר חורבן בית שני, גדל במידה ניכרת מספרם של היהודים ביבשת האפריקנית. נציבי רומי הגלו חלק מיהודי ארץ ישראל למושבותיהם בצפון אפריקה ושרידים של חיים יהודיים נתגלו גם מתקופת הוונדאלים והביזנטים.
אגדות ערביות מספרות כי לאחר שלוחמים מוסלמים, בפיקודו של עוקבה בן נאפע, כבשו את מרוקו בשנת 684, נדדו שבטים רבים ממזרח אפריקה לצפונה. בין שבטים אלה היו גם כמה בתי אב יהודיים, שהביאו עמם למרוקו סוסי מלחמה.
עוקבה בן נאפע (ערבית عقبة بن نافع😉 או בשמו המלא עוקבה בן נאפע בין עיד אל-קייס אל-קארשי אל-פאהרי (عقبة بن نافع بن عبد القيس القرشي االفهري; 622–683) היה מושל איפריקיה מטעם בית אומיה בין השנים 662–664 וכן בין השנים 681–683. הוא שימש בתחילה כמפקד הכוחות הערבים בטריפוליטניה, כיום בצפון-מערב לוב, ועד מהרה התקדם מערבה לעבר השטחים שהיו נתונים בשליטת האימפריה הביזנטית. משנת 662 ועד 664 הוא שימש כמושל הראשון של איפריקיה, ולאחר מכן, בשנת 670, הוא הקים את העיר קירואן במקום בו שכן קודם לכן מאחז צבאי מוסלמי. לפי האגדה פקד:
|
|
"'שוכני הואדי, עיזבו! כי אנו עוצרים כאן!' הוא חזר על פקודתו שלוש פעמים. מיד לאחר מכן, נחשים, עקרבים ומינים רבים אחרים יצאו והחלו לעזוב. הלוחמים המוסלמים ניצבו וצפו במחזה מאור הבוקר ועד חום היום. אז, לאחר שראו כי הכל עזבו, הם התיישבו בעמק. נאמר כי משך ארבעים שנה לאחר מכן, לא יכלו תושבי איפריקיה למצוא נחש או עקרב, גם כאשר הוצע תמורתו פרס בסך של 1,000 דינאר" |
|
הקמת העיר התפרשה כשינוי טקטיקה מצידם של הערבים והחלפת המדיניות ההגנתית בצעדים להתיישבות קבע במקום. קירואן הייתה לבירת איפריקיה, ובן נאפע ייסד בה את המסגד, שהיה לימים למסגד הגדול הקרוי על שמו. בשנת 681 מינה הח'ליף יזיד הראשון את סו נאפע כמושל איפריקיה בשנית, והוא החל במסע כיבושים מערבה לתוך המגרב ועשה להפצת האסלאם בקרב הברברים. בשנת 683 הוא הובס בקרב עם הברברים ונהרג. אירוע זה סימן את תחילת שלטונם של הח'וארג' בתוניסיה ואת הדיפת הערבים מזרחה ללוב.
כושר ניידותם, היקנו ליהודים עדיפות צבאית ובהתאחדם עם השבטים הברברים – הם הצליחו להדוף את נוגשיהם המוסלמים ודחו את תביעתם להמיר את דתם. לפי אותה אגדה, עמדה בראש בכוחות המשותפים של היהודים והברברים " כוהנת " יהודיה בשם דהייא אל כאהנא ( דהייא הכוהנת ) ורק לאחר מאבק שנמשך 25 שנים, עלה בידי המוסלמים להכניעם.
בקרב המכריע, העדיפה דהייא להתאבד מאשר ליפול בשבי הכובשים המוסלמים. לאחר ניצחון זה, קיבלו עליהם הברברים את עול האסלאם ואף עזרו בכיבוש ספרד. אך היהודים הוסיפו לשמור על דתם, וכמי שהתייכו ל " אהאל אלכתאב " ( עם הספר ), זכו למעמד של בני חסות ( ד'מים ).
אסור לבן חסות לגעת בקוראן, מתוך מגמה לסלף את תוכנו או ללעוג להוראותיו
אין להלעיז על הנביא מוחמד או לענות בו דבר שקר
אין לדבר על הדת המוסלמית בכללותה, מתוך יחס של בוז וזלזול.
הנישואין בין מוסלמי ליהודיה מותרים, אך נאסר על בן חסות לשאת נשים מוסלמיות
לא ינסה בן חסות להדיח מוסלמי מדתו ומאמנותיו.
נאס רעל בן חסות לסייע לאוייבי האסלאם
בן החסות היהודי חייב לחגור אבנט ( זונאר ) ולקשור לזרועו פיסת אריג ( גיאר ) בצבע צהוב, בעוד שהנוצרי חגר אבנט בצבע כחול.
לעולם לא יבנה בן החסות בית כנסת או כנסייה בגובה רב יותר מאשר המסגד.
בני החסות, לעולם לא יעשו פומבי לפולחנם ולא ישמיעו בפומבי את צלצול פעמוניהם, או את תקיעת שופרותיהם.
את מתיה יקברו בני החסות בצינעה ולא יספדו אותם בפומבי
בני החסות, לעולם לא ישתו שיכר בפומבי והנוצרים לא יציגו לראווה את צלביהם או…חזיריהם
לבסוף נאסר על בן החסות להזיק בבעלותו סוס, שהוא בעל חי אציל וכלי מלחמה, ועליו להסתפק בפרידה או בחמור.
חובה לציין, כי לא בכל התקופות ולא כל השליטים הקפידו על אכיפת תקנות חמורות אלה. במרבית המקרים הסתפקו השליטים במילוי כמה חובות, כדי להבליט בכך את מעמדם הנחות של בני החסות. אך בכל מקרה, במדינה המוסלמית הייתה שבועתו של בן החסות פחות אמינה מזו של המאמין ועל כן גם הוכחת חפותו הייתה קשה יותר.
מצב זה יצר יחס של תלות בין השליט, נותן החסות, לבין בני חסותו ומכאן שמטעמי ביטחון גרידא, חיפשו היהודים תמיד לחסות בצל קורתו של השליט.
ואמנם, גם אם במרוצת הדורות נרדפו היהודים על דתם והיו קורבנות לפורעים שונים, אין סימנים לקיומה של אנטישמיות עברית במרוקו, ובכל מקרה לא הגיעו הפרעות שם לדרגת אכזריותם של מעשי הטבח, שבוצעו ביהודים ברוסיה הצארית, בפולין ובארצות מזרח אירופה האחרות.
מעבר למצוות הקוראן, נהנתה הקהילה היהודית ממעמד אוטונומי למחצה והסולטאן לא התערב כמעט בענייניה. השלטון קיים את הקשר עם הגטו – המללאח – היהודי באמצעות " שייח אל יהוד " – מעין מוכתאר של הגטו – שתפקידו היה לגבות את המסים, לאכוף עונשים, ולקבל את מכסת כוח האדם הדרושה לפעילותו התקינה של הממשל.
" שייח אל יהוד " היה בבחינת ז'נרם, שהיה שנוא יותר מאשר מכובד. אך בגטו עצמו שמרו היהודים על דתם, ארגוניהם ומוסדותיהם למעשה, מאז המאה ה- 46 ועד שנת 1918, המבנה המוסדי היהודי לא השתנה כלל.
במחצית השנייה של המאה ה-8 הפכה מרוקו לממלכה עצמאית. אידריס, צאצאו של אל חסן – בנם של הח'ליף עלי ושל פאטמה, בתו של מוחמד, מרד בח'ליפות העבאסית בבגדאד. המרד סוכל ואידריס נמלט מערבה, למרוקו, והקים בה את ממלכתו.
השושלת האידריסית מלכה במרוקו 197 שנים 788 – 985. אידריס הראשון התעמר ביהודים וגזר עליהם גזירות קשות. בנו, אידרים השני, גילה כלפי היהודים יחס סלחני יותר ועם עלותו לשלטון בשנת 792 – החלה " תקופה הזוהר " של יהדות מרוקו.
הקהילות היהודיות פרחו והתרחבו וחכמי העיר פאס, שהפכה לבירת הממלכה האידריסית, קיימו קשר רצוף עם גאוני בבל ובחליפו עמם דעות בענייני דת והלכה. אידריס השני הפגין את חסותו על נתיניו היהודים בכך שהקים, בסמוך לארמונו, את המללאח – הגיטו היהודי – והורה לחייליו לשמור על חייהם.
לאחר מותו של אידריס השני, בשנת 828, באה תקופה מסוימת של חוסר יציבות ויורשיו היו נתונים ללחץ הכפול של ח'ליפות בית אומאיה בקורדובה והח'ליפות הפאטמית, שקמה והתבססה במצרים ובאפריקה.
אך גם בתקופה זו, הקהילה היהודית בפאס הלכה והתרחבה והוציאה מקירבה חכמים רבים. חלקם כתבו ערבית בכתב עברי, אך רובם שלטו גם בעברית ובארמית. מפאת אופי השלטון, היה אז באותם הימים תהליך של הסתערבות ובבתי הכנסת קראו את התפילות בלשון יהודית ערבית או בתרגום ערבי, כמו למשל תרגום התורה של רבי סעדיה גאון.
באותה תקפוה קמו בפאס ראשוני חוקרי הלשון העברית – ריב יהודה בן קורייש, מייסד הבלשנות המשווה, שחשף את חשיבות לימודה של הארמית לצורך הבנתם של כתבי הקודש. דונש בן לבראט, משורר יליד בגדאד שהתחנך בפאס והיה מתלמידיו של רבי סעדיה גאון.