בצילה של פאס  יוסף טולידאנו.

הדהירה הפנטסטית של האסלאם שזינקה מחצי האי ערב לא איחרה להתדפק על שערי צפון אפריקה ולהגיע עד קצה המערב. לא בנקל כבשה הדת החדשה את מדינות המגרב והכיבוש נמשך עשרות בשנים עד לסיומו המוצלח ששינה כליל את תולדות, אופי ותרבות מדינות אלה ובכך קבעה לדורות את גורל הקהילות היהודיות.

בסוף שנות השלושים של המאה השביעית, הגיחו שבטי ערב מן המדבר ויצאו לעולם הרחב בסיסמה המשולהבת , " אין אלוהים אלא אללה ומוחמד הוא שליחו ". לאחר השלמת כיבוש מצרים ב- 641, נפתחה הדרך מערבה ללוב, תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו. הפשיטה הראשונה בפיקודו של המצביא המהולל עקבא בן נאפע, עברה כמו סופה לאורך כל המגרב ונעצרה רק כאשר חיל הסוסים הערבי הגיע לגלי נים האטלנטי בסוף מערב ב-670.

אולם לאחר ההצלחה הראשונית נחלו הערבים כשלון חרוץ כאשר נסיך הנוצרי קוסילה ריכז סביבו צבא גדול ובאזור אלג'יריה, הביס צבא הכיבוש והרג את מפקדו. הפולשים הערבים נרדפו והונסו מעבר תוניסיה לכיוון לוב ומצרים. לאחר קבלת תגבורת יצאו פעם נוספת הערבים להתקפס שהסתיימה בתבוסה מוחלטת לכוחות הנוצרים-ברברים ולהריגתו של מנהיגם, קוסילה. בשנת 688. ואז התחולל המאורע שיותר מכל שלהב את הדמיונות, ספק עלילה הסורית, ספק אגדה : מרד הכאהנה.

מלכת האורס.

ההיסטוריונים הערביים כדי לפאר את ניצחונם, הגזימו אולי את תפקידה של אישיות מיוחדת זו, גם מלכה וגם חוזה, שאין דומה לה בכל תולדות המגרב. אין עוד ספק בקרב החוקרים באמיתות סיפור עלילותיה של המלכה היהודית, אם כי רבות האגדות שנרקמו סביבה, ובמקורות היהודיים אין זכר לקיומה.

לאחר שהביס את קוסילה ובני בריתו הביזנטים שעוד החזיקו בערי החוף של תוניסיה וכבש את קירואן ואת קרטאנגה, פנה המפקד הערבי חסאן אל-נועמאן מערבה ושאל : מי הו הגדול בין מלכי מהברברים ? וייגידו לו : הכהנה ובני עמה הג'ראוה.

שבט הג'ראוה השתייך לשבט הברברי הגדול של בני הזנאתה המתייהד או כפי דברי גדול ההיסטוריונים הערבים, אבן ח'לדון : וכן ייתכן שאחדים מבני שבט הברברים הללו האמינו בדת היהודית שקיבלו אותה מבני ישראל בזמן התרחבות ממלכתם לקרבת סוריה ושלטונם עליה, הוא יצא נגדה והגיע מסיאנה. אף היא יצאה לקראתו וילחמו בחוזקה. והמוסלמים נחלו מפלה בקרב והמון רבם מהם נהרג " . קרב זה התרחש כנראה בסביבות שנת 693.

הכאהאנה שלחה לחופשי את כל הערבים שנפלו בשבי כי לא הייתה מודרכת על ידי שנאה או נקמה אלא נלחמה למען שמירת עצמאות השבטים והמשך קיום חייהם החופשיים. בדרך זו קיוותה שהערבים לא יצאו למסע נקם חדש וכדי להוציא להם כל סיבה לשוב, היא הייתה סבורה שהערבים שבאו מהמדבר חמדו את ירק ועושר ארצה, היא החריבה את כל האזור הפורה המשתרע לאורך החוף על עריו שהוקמו במשך מאות בשנים על ידי הפניקים, הוואנדלים והביזנטים.

חורבן עצמי זה הרחיק ממנה את אוכלוסיית הערים המתורבתות יותר ויצרה חיץ בברית בין יושבי הערים, שרידי התקופה הביזנטית, והשבטים הברברים. כאשר ראו כך הערבים, לאחר חמש שנות המתנה, הם יצאו להתקפה נוספת שהסתיימה במות המלכה בקרב המכריע בהרי האורס ליד ביר הכאהאנה כנראה בשנת 698.

מסופר שלפני מותה היא יעצה לבניה להתאסלם ולהצטרף לערבים, מותה פתח סופית הדרך לכיבוש צפון אפריקה שהושלם חמעשה עם הצטרפות הברברים לערבים לכיבוש ספרד בשנת 711. אולם כאן נשאלת השאלה אם המלחמה שניהלה הכאהאנה נגד הערבים הייתה בעיקר מלחמתו של שבט יהודי או לפחות מתייהד, נגד הדת החדשה שרצו לכפות עליו ?. נראה שאין הדבר כך והתנגדות השבטים הברברים לא הייתה על רקע דתי, אלא כדי להמשיך בחייהם החופשיים ומשנאת כל שלטון זר יהיה אשר יהיה.

קשה להפוך את סיפורה של הכאהאנה לסמל ההתנגדות היהודית בצפון אפריקה לפלישה הערבית, כי אין עדויות אחרות להתנגדות מזוינת של היהודים לכיבוש הערבי. להיפך לאחר רדיפת הביזנטים נתקבלו הערבים כמשחררים. לפי מקורות נוצריים שיתפו פעולה היהודים עם הפולשים הערביים. לפי הרב טולידאנו ב " נר המערב " הערביאים שהתנהלו לראשונה, חיו עם היהודים ביחס ידידותי ונתנו להם לחיות באור ובמנוחה.

אין עדויות ממקורות יהודיים על אותה תקופה, אולם לפי המסורת היו אלה היהודים שעודדו את טאריק  לפשוט על ספרד – על שמו נקראת המושבה ג'יברלטר, שיבוש של השם ג'בל טאריק ) כדי להציל את אחיהם מרדיפות הכנסייה ואלפי חיילים יהודיים השתתפו בכיבוש ספרד בהנהגתו של המצביא המהולל.

המפנה.

המלחמות במזרח על ירושת הנביא מוחמד הביאו בעקיפין למפנה קיצוני במעמד היהודים במרוקו וקבעו עד היום הזה את דפוסי הנוכחות היהודית במדינה.הכליף האגדי מבגדד, הארון אראשיד, שם קץ בשנת 791 למרד אחד מצאצאי הכליף עלי ( חתן הנביא מוחמד, אשר לקח את בתו פטימה ), מוחמד בן עבדאללה. אחד מששת אחיו, ושמו אידריס, הצליח לברוח משדה הקטל ומצא לו מקלט במצרים, אולם יד השלטון השיגה אותו והוא נאלץ לברוח מערבה עד שהגיע למגרב הקיצון והתיישב בין שבטי הברברים בצפון מרוקו באזור הרי הזרהון בו שוכנת העיר הרומית העתקיה וולוביליס ( וואלילי בערבית ). חלומו היה לנקום בשושלת העבסית ולשם כך רצה לבנות כוח מהשבטים הפראיים שזה עתה התאסלמו.

הוא בנה את אגדתו על ההתלהבות הדתית של המאמינים החדשים והשתמש בפנאטיות הדתית כדי להרחיב את בסיס שלטונו. הפתעתו הייתה גדולה בהגיעו למרוקו למצוא באזור הזרהון שבאים יהודים ונוצרים לצד שירדים של עובדי אלילים. תחילה ניסה להשפיע על השבטים היהודיים להצטרף אליו, אולם היהודים סירבו למרוד בעבסיים דורשי טובתם מכבר.

" בתחבולות תעשה לך מלחמה ", ומולאי אידריס הצליח במרמה לסכסף בין היהודים ונציב השלטון המרכזי, אבולאפיה, כפי שמסופר ב " נר המערב " " הם לחשו באוזני אבולאפיה כי היהודים התחברו אל אידריס והדיבה הזאת נכנסה בלב אבולאפיה, ומבלי לחכות לזמן מה, פקד על אנשי חילו להכות ביהודים והם עברו עד מהרה ויכו בחימה שפוכה את יהודי הערים האלה אשר בכיכר הצפוני של מחוז שאוויה.

גם את נשיהם וכל שללם בזזו להם. תרמית אידריס זאת אמנם כן הועילה לו, ובדמי האומללים ההם רכש את לב היהודים אשר חפצו לנקום בהעבסיים, ומבלי לדעת כי אידריס היה בעוכרם, נלוו אליו ויתעודדו להילחם איתו יחד נגד העבסיים. בראש צחנה יהודי גדול, עמד איש חיל ונשוא פנים, בנימין בן יהושפט בן אביעזר, נגיד עדת לודאליב, ויעורר את מחנהו כי יחרפו את נפשם לקחת נקם דם אחיהם…ושם התקרבו לבוא לתחנת חיל מוהאדי העבסיים : ואידרים והיהודים חנו בעמק אג'בלה ( מקום בין תיטואן וואזאן ).

והמלחמה ניטשה ביניהם ימים אחדים, במערכות רבות גברו האידריסים והיהודים וצעז ידם כי לחום נלחמו היהודים בגבורה ובחמת נקם, זאת הכיר גם שר צבא העבסיים, ולכן רצה לקרוע את היהודים מעל האידריסים, בזה הוא שלח למפקדי חיל היהודים כי אם יעמדו יד אחת במערכות האידריסים, יתגרה אז ביתר היהודים אשר עוד חיים בערי ממשלתו במזרח מרוקו….אך סוף סוף נשארו היהודים במערכה.

ירחים אחדים התנגשו פעם בפעם שתי המחנות ולרוב הייתה יד האידריסים והיהודים על העליונה ונפשות רבות נקרעו על ידי התגרות ההם מיד העבסיים, בכל זאת לא הקימו העבסיים את מחשבתם כנראה, להכות את היהודים בגלל היהודים האידריסים, אולי מפחד פן יעוררו עךיהם עוד יותר את חמת היהודים האידריסיים, ואולם כאשר באו האידריסיים והיהודים עד העיר מאדיונה ללכדה, עשו צזאת העבסיים בעורמה, ויציגו את היהודים יושבי מאדיונה מעל לחומה סביב, כי אם יחפצו יהודי אידריס להילחם יהיו יהודי מאדיונה המטרה לחיציהם.

כן בזה יכלו העבסיים לעצור בעד היהודים האידריסיים מלהילחם במאדיונה בראותם את אחיהם מוצגים לעינהם סביב החומה. גם האידריסים כאשר ראו היהודים נסוגו אחור, לא חפצו גם הם לגשת, אך אידריס הערום לא יגע רחם. ולכן הוציא קול בצחנה כי הרחק פרסאות אחדות נמצא מחנה אויב הקרב הבא לקראתם.