ארכיון חודשי: מאי 2012


מלכי רבנן – רבי יוסף בן נאיים

כי במועדי ארץ אלה, תועלת יעקב לבז ולמשיסה, וכל ספרי קדשם וכל כתביהם למרמס בטיט חוצות, וכל החולף מדורות שעברו היה לאין, ועם ישראל דל כחומר וכרוח כי אבדה חכמת חכמיו, בכל זאת כאשר ירווח לו אך מעט קט עוד יחדש כנשר נעוריו וינער עצמו מאבק נפלתו, והוא צולע על ירכו כאביו הקדוש יעקב איש תם יאחז צדיק דרכו דרך החיים הנצחיים תורתו חיי רוחו אשר דרכיה דרכי נועם רוח וגשם נשקו צמודים יחד יהיו תמיד תורת ישראל לעם ישראל

עוד כל ימי הארץ כל חכמי ישראל, כל נבוני ומשכילי העם, יתנו עדיהן ויודו יחד, תודה רבה להאי חכם חרשים, טוב בעיני אלהים ואנשים, מטע ה' להתפאר, רב חביבא, נברשתא דדהבא, השקדן הנלבב, הרב המובהק, שמן תורק, נאה דורש בכתבי הקדש ובמאמרי חז"ל, בדברו מעריב ערבים, מפנינים יקרים, עץ פרי ממגד תבואות, כקש"ת כמה"ר יוסף בן נאיים הי"ו ויאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים אמם כן יהי רצון.

אשר יגע עמל וטרל מלא תפקיד יקר וחשוב, גילה מצפונו טמוני חול, חכמי ישראל אדירי התורה זצ"ל מתושבי ארץ מארוק, אשר כבר שכבו בחיק תרדמת אבד שמם וכל זכר למו מן הארץ, בהשתדלותו ובשקדנותו העצומה הוציא פרח שם קדושים ויצץ ציץ נזר תפארתם תורתם, באמת, עבודה פוריה וחשיבות ערך היא, הכרת חכמי ישראל, מקור חייהם, תולדותיהם ומעשיהם.

הליכותיהם בקדש וזמן היותם עלי אדמות ידיעות הכרחיות המה גם לעניין דת ודין למען נשכיל להבין דין קדימה ואיחור זמן, בין רב לרב, ספר וספר, אשר בזה ירוח לנו לכמה קושיות ובעיות מגדול לגדול, ומה גם ההשתוות השמות והמקומות.

את העבודה הנכבדה הזאת שם על שכמו החכם המחבר החוקר בספרות ישראל בדעתו הרחבה והאטית וישת את מטרתו אליה בכל לב עדי הוציאה לפועל ויבא בהשלמה מאשר הושג לפניו כפי האפשר, וכאשר ערך שלחנו מכל פרי מגדים שם קדושים אשר בארץ מארוק, חלה פני קדוש עט"ר מו"ר א"א הגאון המפורסם, המקובל האלוהי התורני התלמודי כקש"ת מו"ה שלמה אבן דנאן זצ"ל זיע"א למען יטיף אמריו בברכתו על המוגמר בהסכמתו הרצויה, לחזק את כוחו על דבר עבודתו, בחיבה רבה הואל האב הקדוש למלאות רצונו כי אהבו למאד.

ורצוי לפניו היה תמיד, למרבית השתדלותו ושקדנותו בתורת ה' חפצי שמים, ומה גם בהביטו על מפעלו הכי נכבד הזה, שש עליו בתודה רבה ובבטחה לעשות מבוקשו, אך אהה ואבוי הכל מחשבות בני תמותה, כזב עשתונות איש, אם ה' לא צוב שוא דברו בני אדם, עוד לא עברו ימים, והנה לי יאורי, בא בחביון עז, נעלם מעיני כל חי אבי העזרי, עליונים בקשו את רבי ויסע מלאך האלוהים.

נסע הוא למנוחות ועזב אותנו לאנחות, ברוך הגוזר בצדק. אתה האל, ברחמיך הרבים, צרור יחד נפשו רוחו ונשמתו לפני ולפנים עין לא ראתה אלהים זולתך, וזכות תורתו הקדושה וזכות ענותנותו וצדקתו תעמוד לנו ולכל ישראל אחינו, להגנה ולסתרה, לטוב לנו כל הימים אמן.

הקדמת המחבר.

 

אגלי טל נטפו עלי ראשי, בעת הכוני שרב ושמש, ונתבשמתי מהם, ותענוגי גדל בהתמצו עלי מצחי ופני, ורחף רוח, היום נגדי, אז נתעדנתי ושבה נפשי למקומה, בשואפי הרוח הנושב לתוך חללי לבי, ועשתונותי שממו שרכשו כל קנייני השלימות, ככה נכספה וכלתה רוחי לדעת זיכרון הראשונים אשר מן הארץ חדלו, והנם בארצות החיים.

ואזין על תכונותיהם, לידע מהותם ומקומם איה, ובשומעי איזה נואם מביע ומטיף אמרים לשומעיו, חוקר קדמוניות אזי נמס לבבי והיה למים, ונשפי איותה לשמוע נטפי מליו, מאורעות וקורות זמן החולף מני אז, ותולדות הראשונים אבות ובנים חכמי המערב, אשר היו מכוסים בערפל, והתחבאו תחת צעף עננה, מסך מבדיל בינינו, ואין אתנו יודע זמנם ומקומם.

ואת עצמי הייתי מונע מבוא בגשר צר כזה, וליכנס ביער שאין בו תחומין, כי מביט אני מראש שאיני יכול להכניס עצמי בגבול ותחום שאינו שלי, וזחלתי ואירא להשיג גבול ראשונים ולעלות בין ההרים הגבוהים, כי הנמלים לא יכולון שאת משא הגמלים, והקטן שאינו יודע למי מברכין לא ידרוש מעשה מרכבה וסדו חשמלים, ומי יודיעני מקדמי הארץ, כי קטון אנכי, ואין זיכרון לראשונים ואורחות צדיקים כמלאכים.

ובתוך לבבי צמחה זיקת היאוש מלעסוק בזאת המלאכה, מקוצר המשיג ועומק החומר המושג, ואריכת הצ'ערות. אבל בה' שמתי כסלי, ואמרתי שזכותם תעמוד לימיני עמידה שיש בה סמיכה, לעודדני ולתמכני להודיעם ולהשמיעם בקרב ישראל בארצות הרחוקים מני ים, ולהפיץ אור תורתם וגדולתם. ולקרוא שמותם עלי אדמות, והנפתי עטי וחפשתי בחורין ובסדקין כתבי הראשונים מה שהשיגה ידי יד כהה.

ולכבוד התורה ולכבוד נושאי דגלה הרבנים הגדולים שכהנו פאר במערב לבל יפקד שמם וזכר פעולותיהם בדברי ימינו לא חשכתי מעמל נפשי, ואספתי ולקטתי מכתבי יד ומפי סופרים וספרים די חומר, למען הפיץ אור יקרות גבורי הרוח אנשי השם, ומה שידעתי ונגלה אלי הייתי ממעלה על הנייר, ובאורך הזמן מצאתי באמתחתי חבילות ניירות שמות רבנים חכמי המערב למטות אבותם.

 

מלכי רבנן – רבי יוסף בן נאיים

אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב ואת שמו קאתי מלכי רבנן כשמו כן הוא. ודא צריך לאודועי שבמערב הפנימי מיום שנטעו היהודית מושבותם בו, נסתופפו בצל ממשלת הישמעאלים, ישבו על התורה ועל העבודה כמנהגם של ישראל, שאף שהמה בגלות לא עזבו את אלהיהם, שמיום חרבן ירושלים על ידי טיטוס, ועם ישראל החל להיות נודד בעמים, וההצלחה פנתה להם עורף, ורפו כל עמודי הצלחתם, מכל סגולותיו ומחמדיו מקדם לא נשאר בידו את כתבי הקדש דוקא.

ויקח העם הנודד הזה את מקלו בידו וישם את כתבי הקדש היקרים בתרמילו והלך לגור בארצות, ויפזר ויפרד בין כל עמי התבל, מאז ועד עתה מע ונד ישראל, והמה משוטטים מדחי אל דחי, מקן מנוחתם, באין הפוגות, העם האומלל הזה היה לנס בתוך הגולה, גם שהיה נסחף ונשטף מזרם הגלות, לא הרף את ידו מעסק בתורה, היא הייתה חלקת שלל, ובאוות נפשו נהר ושאף מים חיים מי התורה .

ורויה צמאוני ממעדניה, ולה הקדיש מבחר כוחותיו ומיטב כשרונותיו המצויינים, ועבד בחריצות נפלאה חכמת ישראל, והיא הטיבה גהתו והייתה לו לרווחה. וראה מה שכתוב בספר ברכת יעקב במאמר מוסגר דהביא בדרוש ברית עולם וזה לשונו ומדי דברי זכור אזכור את אשר ביארתי דברי מדרש רבה מי יתן לי אבר כיונה ואעופה ואשכונה מדבר באברהם למה כיוונה ? רבי עזריה בשם רבי יודן אמר לפי שכל העופות בשעה שהם יגעים הם נחים על גבי סלע או על גבי אילן אבל היונה הזו בשעה שהיא פורחת ויגיעה קופצת באחד מאגפיה ופורחת באחד מאגפיה.

אשר הכוונה לדעתי כי זאת ידענו כי האיש גם אם עמקו מחשבות לבבו בחכמה ודעת אך אם ינוד ולא ינוח במנוחה נכונה וגם נרדף ונידף ממקום למקום אז דעתו יסכל וחכמת לבו בל עמו כי דרך הזה ממעט התבונה, אך לא כן הייתה באבינו אברהם הגם שהיה נע ונד בארץ לא לו נרדף מן עמים רבים, בכל זאת לא נרפו כנפי רוח בינתו לעוף בהם השמימה.

בכל זאת עלה מעלה על במתי חכמה עליונה בהלו נר ה' על ראשו, וזהו עומק מליצת דברי חכמים שאברהם נדמה ליונה לפי שכל העופות בשעה שהם יגעים הם נחים אבל היונה בשעה שהיא פורחת ויגיעה קופצת באחד מאגפיה, פירוש גם אם קופצת ממקום למקום בכל זאת פורחת באחד מאגפיה לעוף למעלה, וזה רמז נכון גם על ישראל בעת גלותם אשר לא ישקוטו מלהרים מעלת חכמת התורה עד כאן.

ככב במערב בתוך גלותם ושפלותם לא הרפו ידיהם מעסק התורה, והגדילו התנועה בענייני חכמת התורה, והקימו עולה, וכשרון המעשה על תלם, והיו חכמים גדולים בכל דור ומורי הוראות, ומסקי משעתתא אליבא דהלכתא, וריח תורתם היה נודף למרחוק בארצות הרחוקים, וכמה רבנים הריצו אליהם מכתבים להודיעם חכמה ומדע והבין, וראה ה שכתוב בתולדות הרמב"ם שאביו הרב הגאון רבינו מיימון זיע"א שמע מחכמת רבני המערב ומחכמת הגאון הגדול מורנו הרב יהודה הכהן בן סוסאם זיע"א, שנהרג בפאס על קידוש ה'.

והביא את בנו הרמב"ם בתור תלמיד חבר לשאוב מי התורה, וראה מה שכתוב בספר תולדות חכמי ישראל לקלמן שולמאן בתולדות רבי יוסף הכספי ז"ל אשר חי במאה הראשונה לאלף השישי שגם הוא היה לבבו לנסוע לממלכת פאס כי שמע שנמצאים בה חכמים גדולים אשר ידם רב להם בהליכות הפילוסופיא הדתית כי כן כתב לשלמה בנו אם יחיינו ה' אז אעבור שנית בארץ ארגון ופורטוגאל ומשם אסע לממלכת פאס כי לפי הנשמע נמצאים שם אנשים רבים בעלי חכמה ודעת עד כאן.

ר' יוסף אבן כספי ב"ר אבא מארי (נקרא גם יוסף כספי) (12791340), פרשן מקרא, פילוסוף ובלשן שחי באזור ארדש וספרד. כספי היה נועז בפרשנותו הפשטנית למקרא ובהגותו הפילוסופית, וכבר בחייו עורר עליו פולמוס בעקבות דעותיו הפילוסופיות הקיצוניות, ואף לאחר מותו היו חכמים שיצאו נגדו.

כספי חיבר ספרים רבים, בפרשנות המקרא, בפילוסופיה ובחכמת הלשון, שרק חלקם הגיע לידינו. פירושיו לא זכו להיקלט בקרב קהל הלומדים, ורק בשנים האחרונות נודעה לו עדנה, כאשר פירושיו על ספרי הנביאים נכללו במהדורת היסוד החדשה של מקראות גדולות בהוצאת אוניברסיטת בר-אילןמקראות גדולות הכתר.

התנועה השבתאית במרוקו

כותבי הכרוניקות מאותה תקופה מרבים לדבר על נטל המס – " ועל דבר המס מלאה הארת חמס " – על המצוקות שהיו מנת חלקם – " לספר על התלאות והצרות…יכלה הזמן והמה לא יכלו ". על הרעב – " מזי רעב מושלכים ברחובו ובשווקים ועוד.

כשם שמאורעות ת"ח – ת"ט 1648 – 1649 ומצוקותיהם היו אחד הגורמים שהכשירו את הקרקע לאמונה במשיח, כך גם " בארץ רחוקה כמרוקו " היו הגזרות והפורענויות אחד הגרומים להתעוררות משיחית. " הצרות התכופות שצפו על ראשם " הן חלק מהתשובה, אך לא כל התשובה. היו עוד סיבות נוספות.

שבתאי צבי

2 – יהודי מרוקו התמסרו לחכמת הנסתר. הקבלה הייתה נפוצה מאוד ביניהם עוד לפני הקמת המרכז הצפתי ועוררה אצלם כיסופי גאולה עזים וכמיהה משיחית. בשורת הגאולה של המשיח מאיזמיר מצאה אצלם קרקע פורייה להיקלטותה.

ספרי קבלה רבים נכתבו על ידי מקובלים מפורסמים ממרוקו שזכו לתפוצה עצומה בעולם היהודי כולו, כגון : " חסד לאברהם ", " אור החמה " ו " זוהרי חמה " של רבי אברהם אזולאי השני – סב-סבו של החיד"א.

" אשכול הכופר " ו " צרור המור " של רבי אברהם סבע ועוד. במרוקו היו נפוצים גם ספרי קבלה שהובאו על ידי שד"רים מארץ ישראל כמו ספרו של רבי אברהם גאלאנטי " ירח יקר " שהובא למרוקו על ידי רבי אלישע האשכנזי.

3 – יהדות מרוקו הייתה ברוב התקופות בכלל ובתקופה הנדונה בפרט שותפה מלאה לכל ההתרחשויות ההיסטוריות שפקדו את עם ישראל, והייתה חרדה לקראת כל רחש ורגישה לכל תנודה שבאו מן העולם היהודי, והגיבה על כל אירוע שהתרחש.

בימי גירוש ספרד היא הושיטה יד אחים אוהבת לגולים מספרד ופתחה שערי קהילותיה בפניהם. היא חוותה יחד עם המגורשים את הטראומה הנוראה של הגירוש. רעיון הגאולה של האומה כבש מקום מרכזי ונכבד בחיי האומה. משיחים ומחשבי קצין הופיעו חדשים לבקרים ונטעו תקווה בלב העם שבקרוב תבוא הגאולה וייקץ הקץ על צרותיהם.

יחד עם רבי יחק אברבנאל חישבו ומצאו גם מקובלי מרוקו שהגאולה העתידה תהיה בשנת ר"ץ – 1530. גם מאורעות של שנת ת"ח – 1648 לא עברו על יהדות מרוקו ללא תגובה. חכמיה ומקובליה חישבו ומצאו גם הם שבשנת ת"ח – 1648 יבוא הקץ ויתגלה משיח צדקנו.

 בהסתמכם על הכתוב בספר הזוהר כי באלף השישי שנת ארבע מאות ושמונה יקומו כל שוכני עפר וזהו שכתוב " בשנת היובל הזא"ת תשובו איש אל אחוזתו – ויקרא, כ"ח, 13.

הערות המחבר. שנת 1530 ר"ץ , הייתה שנת הרת עולם. באותה שנה קמה האימפריה העות'מאנית ונכבשה ארץ שיראל על ידיה ובאותה שנה היו בעיצומן המלחמות הדתיות באירופה והקמה תנועת הרפורמציה.

הזוהר " ספר בראשית , קל"ט וזה לשונו : על אינון דיירי עפרא דאלף שתיתאי לזמן ארבע מאות ולמניא שנין…..והיינו כתיב בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו. כשישתלם " הזאת " 5408 תשובו איש אל אחוזתו ונחלתו " הזאת – גימטריה 408 ת"ח. עד כאן הערת המחבר.

כאשר קם המרכז הקבלי בצפת בימי רבי משה קורדוברו והאר"י הייתה יהדות מרוקו ציוגת בו במספר מכובד של מקבולים והיו ביניהם שזכו להיות בין " גורי האר"י ושמעו סודות טמירין ישירות מפיו.

4 – היו גם קשרים בינקהילתיים מפותחים. לקהילותיה של יהדות מרוקו היו קשרי מסחר וקשרי תרבות עם יהודי אירופה. באותה תקופה, ימי שקיעתה של הדינסטיה הסעדית וראשית שלטונה  של השושלת העלאווית, החלו להתפתח קשרי מסחר בין ארצות אירופה וממלכת מרוקו והיהודים, מילאו תקפיד ראשון במעלה בטוויית הקשרים העדינים הודות לכישרונותיהם ולידיעת שפות אירופיות.

ואגב אורחא פותחו גם קשרים עם הקהילות היהודיות באירופה. באותה תקופה כיהנו רבנים יוצאי מרוקו כמורי צדק וכדיינים בליוורנו, בהאמבורג, באמסטרדם ובלונדון.

בליוורנו הייתה קהילה יהודית ספרדית חשובה שחלק ממנה בא ממרוקו. הרב מרדכי אצבאן, מחכמי מקנאס ותלמידו של המשבי"ר – רבי משה בירדוגו, עמד בראשה וכיהן במשרת רב הקהילה. גם בלונדון ובאמסטרדם היו קהילות ספרדיות בהן כיהנו רבנים יוצאי מרוקו.

בראש שתי הקהילות עמד בתקופות שונות רבי יעקב ששפורטאש, לפני ואחרי פרוץ הפולמוס על התנועה השבתאית. ששפורטש ישב על כס הרבנות בלונדון תקופה קצרה ולאחר מגפה שפרצה בשנת תכ"ה – 1665, עזב את לונדון ושׂם פעמיו לאמסטרדם וגם שם כיהן כדיין.

5 – הקשרים עם ארץ ישראל נשמרו בקפידה באמצעות העולים לארץ ישראל והשד"ר – שלוחים דרבנן.

באותן שנים ולפניהן היו עליות של רבנים ומקובלים מפורסמים. כשאר קם המרכז הקבלי בצפת, בימי רבי קורדובירו והאר'י, מקובלים ממרוקו היו בין ראשוני תלמידיהם והיו מיוצגים בו בצורה מכובדת. ביניהם היה רבי סולימן אוחנה, רבי מסעוד אזולאי המוגרבי, רבי אברהם הלוי ברוכים ורבי יוסף בן טובול.

 מאוחר יותר, במחצית הראשונה של המאה ה- 17, עלה " המקובל האלוהי " רבי אברהם אזולאי בעל " חסד לאברהם " ובמאה שלאחריה עלה רבי חיים בן עטר עם פמלייתו.

שד"רים פקדו לעתים תכופות את הקהילות היהודיות במרוקו. ערב פרוץ " בשורת המשיח " וגם לאחר מכן שהה כאמור בסאלי שבמרוקו רבי אלישע אשכנזי שהוא אביו של נתן העזתי, נביא התנועה, בכבודו ובעצמו. יחד עמו היה גם רבי חייא דיין, ויש אומרים שהייתה להם השפעה על התפשטות התנועה במרוקו.

האם על קהילה יהודית כזאת ייאמר " נפלא הדבר באמת כי פה בארץ רחוקה כזאת כמרוקו …? המסלולים בין מרוקו לבין יהדות אירופה וארץ ישראל היו מסלולים רבי נתיבים. הם נסללו לא במעט ביוזמתן של הקהילות היהודיות במרוקו

מארץ מבוא השמש – הירשברג

אבל אש המרד לא כבתה. היא עממה ולחשה מתחת לאפר והלבה התלקחה עם גירושו של השריף סידי מוחמד בן יוסף בשנת 1953, והעברתו מכס המלוכה לטובת סידי מוחמד בן ערפה, אשר הודח באוקטובר 1955, כדי להחזיר את מוחמד בן יוסף לכסאו. הממשלה הצרפתית היא שיזמה את הדחתו של בן יוסף והיא שהחזירה אותו בכבוד על כנו, כי קצרה ידה להשתלט על האנדלמוסיה שבה שקעה הארץ.

בינתיים נמשכות המהומות בהרי אלג'יריה, בעוד לא פגה המתיחות במרוקו ובתוניסיה, הרבה דם ערבי, ברברי, צרפתי וגם יהודי נשפך כאן בשנים האחרונות ומי יודע כמה יישפך עוד.

ייזכר עוד כי אין לצרפת מעמד של שליט יחידי באזור. זה מאות שנים מקיפה ריבונותה של ספרד את שתי הערים בסתא ( סאוטה ) ומליליה, שהן חלק ממלכה הספרדית. מכאן טענתם של הספרדים לשתפם בשלל שלקחו הצרפתים בשנת 1912. לפי החוזה שנעשה בסוף אותה שנה בין צרפת לספרד קיבלה זו האחרונה תחת חסותה חלק ממרוקו הצפונית ( האזור הספרדי ).

ספרד לא הכירה בהדחתו של הסולטאן הלאומי, ובאזור הספרדי הוסיף הכ'ליפה ( ממלא המקום ) של הסולטאן לכהן בשמו של בן יוסף. אזור זה הוא לפי שעה אי שקט בים המהומות הגועש.

אלא שבזה עדיין לא סיימנו מניין כל הגורמים הבוחשים באורח רשמי בקדירה זו. יש במרוקו גם אזור בין לאומי, העיר טנג'יר וסביבתה הקרובה. במשך מאה ותשעים שנה  1471 – 1662 היה נמל חשוב זה, החולש על שני ימים, בידי פורטוגל וספרד. אחר כך שלטו כאן כעשרים שנה האנגלים. משחזרה טנג'יר לממלכה השריפית נועד לה מעמד מיוחד, כעיר מושבם של הקונסולים והנציגים הדיפלומטיים שייצגו את מדינות אירופה לפני הסולטאן הריבוני של מרוקו, אשר לא יכול לשאת נוכחותם של הנוצרים בעיר בירתו – מראכש או פאס.

לאחר מלחמת העולם הראשונה התנהל משא ומתן ארוך בין כל הגורמים הבינלאומיים על מעמדה של טנג'יר , ובשנת 1923 הוסכם להכריז עליה כעל עיר בינלאומית.

בימי מלחמת העולם השנייה כבש פראנקו הספרדי את העיר והחזיק בה כארבע שנים עד שנאלץ לוותר על כיבושו בשנת 1945. נתון השלטון כאן בידי נציבו של הסולטאן המרוקאני, ולימינו מועצה מחוקקת ומנהלה המורכבת כעת מנתיני הסולטאן ( 6 מוסלמים ו-3 יהודים ), ונציגי המדינות, צרפת, ספרד, אנגלי ארצות הברית, בלגיה איטליה הולנד ופורטוגל. יחד שלושים איש.

העובדה שמרוקו הייתה בסיס לצבא האמריקני ונרכז לאזור הצבאי האפריקאני בשלהי מלחמת העולם השנייה, הביאה אתה גאות מסחרית וטובת הנאה מרובה לטנג'יר הבינלאומית ותושביה. בשנתיים 1953 – 1955 היו לה לטנג'יר לכאורה שני סולטאנים, זה שהיה מוכר על ידי צרפת וזה המוכר על ידי ספרד.

שאף ה " מנדוב " נציבו של הסולטאן, לא ידע מי הוא מייצג, את בן יוסף או את בן ערפה, וייתכן שאף לא היה מעוניין לדעת זאת בדיוק. עכשיו זכתה טנג'יר ובן ערפה המודח שוכן בה באי כבוד. מי יודע תעלומות המדיניות, אולי כדי שישמש אזהרה לבן יוסף, ומקרוב דווקא ?.

בראשית אוקטובר 1956 נתכנסה בטנג'יר ועידה בינלאומית, שאליה הזמין הסולטאן את נציגיהן של שמונה נדינות : צרפת, אנגליה, ספרד, איטליה, פורטוגל, הולנד, בלגיה וארצות הברית. לפי הידיעות הסתומות שבעיתונות הוסכם בוועידה על ביטול מעמדה המיוחד של טנג'יר ואיחודה עם הקיסרות המרוקאנית, תוך שמירה על מעמדה הכלכלי. לעתיד פתרונים. הוא יורנו מה פשרן של ההחלטות הללו ומה מסתתר מאחוריהן.

ארץ הניגודים.

והנה על רקע זה של שלושה ארבעה אוחזים בטלית נחרץ גורלם של חצי מיליון יהודים שאותם בעיקר ביקשתי לראות במסכת העבר והמתהווה עתה. מזלי שיחק לי שהייתי בצפון אפריקה בתקופת ההפוגה הקצרה, כשלא התערבו שלטונות צבא במעשיהם של אזרחים שקטים ולא הגבילו את חופש תנועתם. דבר זה איפשר לי לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה ולהגיע לכל מקום שחפצתי לראותו. וכבר אמרו חז"ל : רגליו של בן אדם ערבות לו, למקום שהוא נדרש שמה הן מוליכות אותו !

באתי לתוניסיה בסוף השבוע שחל בו פורים תשט"ו,לאחר שוך גל הטרור האנטי צרפתי. כשהתחילו להתנהל השיחות המדיניות בין חביב בורגיבה, המנהיג הגולה של מפלגת הניאו דוסתור התוניסאית, ובין ממשלת צרפת. במרוקו עשיתי עד לאחר חג השבועות, בימים שהושלמו בהם ההכנות האחרונות להתפרצות מעשי איבה חדשים בקנה מדיה גדול, כשגברה מדי יום ביומו המתיחות, המחסומים והחיפושים בדרכים הזכירו לי את השנה האחרונה של שלטון הבריטים בארץ ישראל.

אבל עדיין הייתה דממה. אמנם מדי יום ביומו הודיעו העיתונים על קרבנות דמים, הייתי במללאח של קזבלנקה באותו יום שנרצחו שם יהודים וערבים וביום שלאחריו, אלא שלכך כבר הסכינו הכל….

זה למעלה משנה שחזרתי ממסעי ועדיין אני מהרהר והופך בו יומם ולילה. תמונות ומראות וחוויות עוברות לנגד עיני. לכאורה מעשי יום – יום פשוטים ואפורים. אני מנסה לסכמם ולהסיק מסקנות. ורק עתה מתברר לי כמה קשה הדבר.

אכן הקו האופייני המשותף הוא דווקא ריבוי הניגודים שבהם נתקל האדם בכל : בטבע הדומם, באקלים. באופי העמים והאנשים – ללא יוצר מן הכלל.על שטח של850.000 קילומטריםמרובעים בקירוב ( מלבד מדבר הצחרה המשתרע על מיליון קילומטרים מרובעים ) אתה מוצא הכל : נוף ים תיכוני ונאות דקלים פוריות בגבול מדבר הצחרה, הניזונות ממימי ואדיות, שראשיהם למרגלות הרים המכוסים שלגי עד.

מארץ מבוא השמש – הירשברג

יערות של ארזים רמים הנושקים את השמש. בצלעי האטלס התיכון צןלעומתם ערבות צחיחות וחולות נודדים. הרי לפניך פאס, היושבת על מים רביםף שקול שקשוקם בברזים הפתוחים יומם ולילה מללוה אותך בכל אשר תפנה. והנה מראכש אף היא במרכז מקורו שאקלימה יבש ונידות החום מגיעות בה שקיץ ל-50 מעלות צלזיוס.

מצפון מקיף אותה יער דקלי תמר, ומדרום נשקפות עליה פסגות האטלס הגבוה, ומראה שלגיו מצנן את להט השמש הבוערת. אורחות גמלים המתכוננות לחצות את מדבר הצחרה מכאן ותחנות חורף לגישה בשלג, העוטף ובמכסה צחור או מדרונות ההרים ואת פני האגמים הקפואים מכאן.

אותה שעה שרוי החוף האטלנטי האוויר ממוזג של אביב נצחי ואתה יכול להתרחץ במימי האוקיאנוס בתקופת טבת ולהתענג למראה הביצורים שהקימו כאן הפורטוגזים לפני מאות שנים ועל ידם קצבות – בירות, וקצור, טירות של שליטים ברבריים, אף הן ירושת העבר.

בקזבלנקה, העיר שגדל מספר תושביה במשך חמישים שנה האחרונות פי שלושים, עומדים ב " פלאס דה פראנס " גורדי שחקים בני עשרים קומות ויותר, המאכסנים את החברות המסחריות העשירות במרוקו ואת בתי המלון החדישים והיקרים, ועל ידם במרחק עשרות מטרים המללאח, על בתיו חורבותיו הנוטים ליפול, חצרותיו הצרות החשוכות המעלות צחנה.

כאילו לדראון עולם הוצבו כאן אלה מול אלה, איני מתכוון לומר, כי הזוהמה והסירחון מיוחדים דווקא למללאח או לחארה ( כך נקראת השכונה היהודית באלג'יריה ובתוניס ) שעול על שעות שוטטתי בקצבה הקדומה של אלג'יר, המוקפת מכל צד בניינים ורבעים חדשים של בירת אלג'יריה הגנדרנית, והיא מיושבת מוסלמים בלבד.

כמאה וחמישים אלף נפש מצטופפים עתה כאן. ומעיד אני על עצמי, שלא ראיתי בשום מקום כמראות שנתגלו לעיני ברובע זה, בכיכר הרב בלוך, מקום שם עומד בית הכנסת הגדול, גלמוד ועזוב לאחר שנטשו היהודים את החארה שלהם באחת מפינות הקצבה ועברו לגור בשכונות החדשות. רק בית כנסת זה ועוד שניים שלושה קטנים ממנו מזכירים כי לפנים התגוררו גם היהודים בסביבה זו.

לעומת זאת כמעט נצחית היא החארה של תוניס. בניהם של תושביה הוותיקים יוצאים לתור להם משכנות טובים, אבל היא מתמלאת אוכלוסים חדשים, שתהליך הנדידה מהכפר והעיירה הקטנה מביא אותם לבירת הארץ. והנה שתי החארות הגדולה והקטנה באי ג'רבה, שבדרומה של תוניסיה.אין אלה רבעים בתוך ערים מוסלמיות, אלא שתי עיירות קטנות, שכל תושביהן היו יהודים, ואף באופיין דומות הן לעיירות היהודיות הקטנות, שהתקיימו לפני חורבן היטלר בפולין ובליטא.

לנגד עיני ניצב המללאח של תיטואן, עיר הבירה של מרוקו הספרדית, כולו נקי ומצוחצח, כאילו שקדו ידיים נסתרות לטהרו ולזככו. הסמטאות ישרות אף כי לא רחבות ביותר, הבתים זקופים, שעריהם וחלונותיהם משוחים צבע שמן. החצרות מרוהטות מבפנים, משמשות טרקלין לכל המשפחה הענפה המתגוררת בבית.

חצי יום הקדשתי לביקור בבית הקברות של תיטואן, שבו טמונים ראשוני מגורשי ספרד,  – ועליהם גאוותה של העיר. מצבות האבן העתיקות שקעו קצת באדמה, פשוטות הן ללא הידור, אף על פי שיש להן אופי מיוחד. מימי לא ראיתי בית עלמין כה מטופח ומוקף אהבה ודאגה אמיתית, ממין זה שאין קונים אותו בממון. עדיין משמש הוא את העדה ומשפחות מתקבצות כאן למנוחת עולמים – בחייהם ובמותם לא נפרדו.

 

אני מטייל בפאס הערבית, בירת מרוקו הראשונה והאחרונה לפני שנכנסה הארץ תחת חסות צרפת. היא הייתה מאז מרכז אצולת הסוחרים הערביים וחכמי הדת, ואלמלא ידעתי זאת מתוך ספרים, הרי כל בניין ציבורי בפאס אל באלי ( העיר הקדומה ) היה מעיד על כך בלי אומר ודברים. הנה תיכף הכניסה לעיר העתיקה ניצבת קבוצת הבניינים של מדרשת " בו-עינאן ". באחד מהם ליד שלושה עשר פעמוני ברטנזה, מראים את חדרו של הרמב"ם, את כיסאו שעליו ישב וכלים שנשתמש בהם.

השווקין הנרחבים, הפונדקים של הסוחרים ובעלי המלאכה, וביניהם הפונדק היהודי, זכר לימים כשישבו שם היהודים לפני שש מאות שנה – המדרשות המרובות, המסגד הגדול על שם אנשי קירואן, הקדום מן ה " אזהאר " של קהיר, ושני לו במעלה, זה של מגורשי אנדלוס, כל אלה מעידים על ייחוס ומסורת מקודשת.

וכזה הוא גם אופיו של המללאח הדבוק לפאס החדשה. אמנם הוא נשדד ונחרב ונשרף ונהרס פעמים רבות, ואין בו בניינים קדומים למאה התשע עשרה, אשבל כשם שמשהו מרוחה של ירושלים העתיקה מתנשא בשכונותיה הדשות כן מרחף עדיין באוויר משהו מאצילותם של יהודי פאס הקדמונים וממלא את חלל הרובע.

אני בקצבות הברברים באטלס, שעמקי הסוס, הדרע והזיז שבדרום. בנייני חמר של שתיים שלוש קומות, מוקפים חומות כרסתניות עם מגדלים גבוהים. תארודאנט במערב, וורזאזאת במרכז, תנג'יר, סג'למאסה, ריסאני, טירות בצורות, מושבי הפאשות והקאדים, שמות המקומות קדומים, אבל הבניינים עצמם חדשים.

לא כדאי לתקן בתי חמר, מוטב להקים חדשים. מעפר באו ואל העפר ישובו. הצרפתים ניסו לחקות את סגנון בנייניהם של הברברים בהקימם את בנייני המנהל והממשל שלהם, ויש להודות כי זה נעשה בהצלחה רבה, אולי משום שהשתמשו מאומנים מבני המקום.

מארץ מבוא השמש – הירשברג

אין כאן מסורת חקוקה בבנייני האבן, הכל סיפורים ואגדות. כשם שאין לברברים שבלשונם ספרות בכתב, רק מסורת שבעל פה. אפילו בהרים, במקום שיש אבנים למכביר בונים בחמר, ומשכנות היהודים הנם מהדורה זולה של הבנייה הברברית.

ראיתי הרבה בתי קברות יהודיים ולא יהודיים בכפרים שבדרום. שבר אבן קטן מונח או מוצב למראשות הקבר, אצל המוסלמים הוא תמיד נטול כל כתובת, וגם אצל היהודים על פכי רוב חלק הוא, בלי שיחקק משהו עליו. כל שדה הקבורה נראה מרחוק כחלקה זרועה אבנים. 

ערבים וברברים.

מפתיעים ביותר הם ההבדלים וההבדלים המתגלים באופיים, בתכונותיהם וברמתם התרבותית והחברתית של בני האדם היושבים באזור זה.

כתשעים אחוז מתושבי צפון אפריקה הצרפתית כיום הם ערבים וברברים, כולם מוסלמים. הברברים הם תושבי הארץ הקדומים, ובתוכם התערבו המתיישבים הפניקים, שהגיעו הנה מחופי צור וצידון. הערבים באו לראשונה עם מסע הכבוש במחצית המאה השביעית לספירה והטילו על הברברים את באסלאם. ברבות הימים הוסיפו לזרום גלים של דוברי ערבית, בדווים ממצרים שתרו להם מרחב מחייה, ועירונים שהיגרו מהמזרח בגלל סיבות דתיות וכלכליות.

אין אנו יודעים מה היה בעבר היחס המספרי בין הברברים לערבים, ואפילו היום קשה להשיג נתונים מדויקים על מספר הברברים והערבים בשלוש הארצות תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו. ההשערות יש כיום במרוקו כחמישה מיליון דוברי ערבית ואותו מספר של דוברי להגים ברברים שונים.

באלג'יריה רק כשליש המוסלמים הם דוברי ברברית, כלומר בקירוב שני מיליונים וחצי. בתוניסיה מצטמצם השימוש בלשון הברברית לשלושים אלף נפש בלבד.

אבל לא זה הדבר הקובע. קובעת העובדה, שאין, כאמור, לברברים ולא הייתה להם מעולם ספרות כתובה בלשונם ורק בעשרות השנים האחרונות נעשו נסיונות מצד מלומדים צרפתיים להעלות על הכתב משהו מסיפוריהם ואגדותיהם, שנשתמרו בעל פה. וכן בפתחו במקורו בתי ספר אחדים, שלימדו בהם את ילדי הברברים בלשונם – בלשון האם, שאמנם היא עצמה על פי רוב מדברת גם ערבית.

הברברים מודים כי לשונם נחותה מהלשון ערבית, וכי בלשון הערבית נשתמרו בכתב שרידי תרבותם. הערבית היא לשון הקודש, היא לשון המסחר, והשכבה המרוקאנית השלטת. האם יש להניח שהברברית, השפחה הבזויה, תאזור חיל להתמודד עם השפה הערבית, וגם תצליח במאבקה ? וזאת לאור העובדה, כי זה עתה סגרה הממשלה במרוקאנית את בתי הספר הברבריים ומנסה להשכיח מלב התושבים את הבעיה הברברית. גלאווי פאשה, שליט מרוקו הברברית מת ואתו שבק חיים החלום הברברי.

אמנם גם הלשון הערבית, הגבירה, ירדה פלאים וכיום שולטים בשפה הספרותית רק אנשי הדת, חניכי המדרשות של ה " זיתוניה " בתוניס וה " קרוויין בפאס. בזמן שהותי באלג'יריה לא היה לערבים בארץ זו עיתון יומי בלשונם. אין אף הוצאת ספרים ערבית אחת בכל צפון אפריקה. כל הספרים הערביים שראיתי בחנויות הם תוצרת קאהיר או ביירות.

ספרי הדת וההיסטוריה שיצאו פעם בפאס או בתוניס לא נדפסו באותיות דפוס אלא בליטוגראפיה. בנאות של דרום מרוקו חיים ה " חראטין ", והעם קורה להם " האנשים הכחולים. ואמנם עור פניהם אינו שחור או חום כהה, וצבע שפתותיהם וכפות ידיהם אינו ורוד אדום כשל הכושים, אלא כחול כהה.

אלה הם צאצאיהם של העבדים והשפחות השחורים, שהובאו מאפריקה המרכזית ומהתערבות עם הברברים התפתח וגדל גזע זה, העומד בדרגה הנחותה של החברה המרוקאנית. האסלאם הוא דתם של הערבים והברברים. אין דת מונותיאיסטית כאסלאם שתהה מתאימה לסיפוק צרכיהם של עמים פרימיטיביים, ולכן מתפשטת היא כיום בקרב שבטים רבים באפריקה המרכזית, על אף מאמציהם הנאשים של מיסיונרים נוצריים להטביל אותם לנצרות.

לא רבות הן מצוות הדת העיקריות המחייבות את המוסלם, האמונה באחדות הבורא ובשליחת מוחמד, תפילה, צום בחודש הרמאדאן, צדקה ועלייה למכה. בתנאי חברה בדווית די לקיים את הראשונה שבהן, כדי להיחשב מאמין או מוסלם. מי שמקיים גם צום הרמאדאן הריהו ממש צדיק גמור.

חלק גדול, אפשר אפילו רוב המוסלמים באזור כולו, עדיין נמצאים בשלב זה בהתפתחותם החברתית והרוחנית. הברברים נוטים להלכי רוח דתיים ואת צמאונם הרב לקרבת האל מרווים הם, וגם הערבים, על ידי ביקורים וחגיגות עונתיות ליד קברי קדושים " מרבוט " שאליהם פונים הם בשעת צרה או מחלה, במיוחד מחלת הרוח או העצבים. נשים עקרות מתפללות כאם לפרי בטן ונודות נדרים שתישמע תפילתן. כזו היא אמונתם של עמי הארץ והנשים.

בשלב יותר גבוה של התפתחותו הדתית מצטרף המוסלם לאחת ה " טריקות " ( מעין מסדרים של מקובלים מוסלמים ), המרובות ביותר בארץ זו. על פני כל האזור פזורות " זאוויות, בתי מדרשות של המקובלים המוסלמים, שבהם מכניס אותם השייך, המנהיג הרוחני, בסוד המסתורין הדתי. השייך קדוש הוא בחייו ולאחר מותו נעשה קברו מקום לעליות של מעריציו. אין השייך מסתפק בתפקידו הרוחני דתי. 

המוסיקה שלי – קישורים לשירים

 

Rene Perez – ahya elbelardj

רנה פרז – אהיא אל-בלארג' – בכיתוב בשפה הערבית

انا ما كنت نعرف نبكي
بكيت وكثرو نواحي
وقت اللي حبيت نضحك
تكلوا عليا جراحي

انا قلبي غضبان
وقلب حبيبي صاحي

آه يا بلارج يا طويل القايمة
آه يا ساكن بين الغرف الاتنين
لا ترعاش في بحيرة لالا
مولاة الخلخال بو رطلين

آه يما يما شوشتي مظفورة
هادو سبع سنين ما صليت
كي جيت نصلي و نسيت السورة
اتفكرت خليلي و بكيت

و اذا مت و رادلي مكتوبي
ديرو قبري عند باب البيت
نبكي و نقول يا محبوبي
مالك يا ولفي علاش بطيت

آه يما يما في نهار الجمعة
يا يما يتسامحو لرواح
خرجلي و عيونو بالدمعة
قتلو الله يسامحك ارواح

يما يما ليعتي مكتوبة
و اللي حبيتو مشى و خلاني
واش يدير اللي ترك التوبة
راهي الدمعة قهرت عيانيآه يا بلارج يا طويل القايمة
يا للي ساكن بين الغرف الاتنين
لا ترعاش في بحيرة لالا
مولاة الخلخال بو رطلين

אלי פילו

סאלי וחכמיה

הוא השיב לטענות המגורשים בקונטריס ״עץ חיים״ וחיזק את ידי המתיישבים הוותיקים לבל יאכלו בהמה ״מנופחת שכזו״ (קונטרים זה הוזכר ב״פרי תואר״ לאוהחה״ק ־ בסימן ט״ל ).

כגגד טענת המגורשים כי הטריפות הן מדרבנן ובמקרה הנפיחה, זהו ספיקא דרבנן ולכן נקטינן לקולא, השיב הרב שאין זה מדרבנן אלא מדאורייתא ולכן אין להקל. הוא מגלה כי ויכוח דומה היה כשלושים שנה קודם לכן בספרד וכתב כי מה שהתירו את הנפיחה בזמן הגירוש היה, משום שהשלטונות הנוצריים אסרו על היהודים למכור את הטריפות לגוי ולכן השתדלו הרבנים להיתלות בקולות שונות על מנת להתיר את הנפיחה.

קורות העיר

סאלי היושבת על הנהר ־ נהר הבורוגרג היפה, סמוכה לעיר הבירה רבאט כששתיהן שוכנות לחוף האוקיאנוס האטלנטי והנהר מפריד ביניהן.

נופים מרהיבים מעטרים את סאלי כבספרד, דבר שהבטיח השראה רוחנית גדולה, כדברי רבותינו על דירה נאה המרחיבה דעתו של אדם.

בסמוך לעיר, ישנה עיר קדומה – העיר הרומאית הקדומה, שלה, אליה הגיעו, קרוב לוודאי מגולי ציון בגלות רומא.

בתקופה הרומית, לפני כ – 2200 שנה, ערי החוף המערבי – צפוני של מרוקו ־ סלה וטינגיס (טנג׳יר), נשלטו על ידי קרתגו וכן בתקופת הקיסרות הרומית לפני כ-1900 שנה, נשלטו סלה, וולובליס, טינגיס וטמודה (באיזור תיטואן) על ידי הקיסרות. בתקופה זו ישנן עדויות על ישובים יהודיים קדומים בוולובליס, סלה (סאלי העתיקה) וטינגיס (טאנג׳יר העתיקה).

במקום זה היה ישוב פניקי עתיק סאלא ומאוחר יותר עיר קרתגית.

ישנה אגדה לפיה לכאן הגיעו אוניותיו של שלמה המלך לקנות זהב. לפיכך נותרו במרוקו כמה מבני שלמה המלך.

בתקופת הרמב"ם (לפני כ-900 שנה), נרדפו הערים פז, סאלי וסביבותיהן על ידי כת אלמוואחדין.

בתקופת הגירוש מספרד, הייתה סאלי מן המקומות המועדפים על ידי המגורשים. דבר שסייע לבניינה של סאלי כמרכז תורני חשוב.

סאלי שימשה כמרכז ליהדות דתית אדוקה ומרכז יהודי חשוב ששמר על קשר קהילות אחרות בצפון אפריקה, באירופה ובארץ ישראל.

לפני כ-700 שנה הושלמה הרקונקויסטה (כיבושה מחדש של ספרד מידי חליפות אלמוואחדין הערבית ). באותה תקופה שימשו סאלי וטנג׳יר כערי חוף למעבר בין ספרד, פורטוגל ומרוקו. במעבר זה השתמשו סוחרים, נודדים, שודדים, סוחרי עבדים ויהודים גולים.

היהודים הפליטים נהרו למרוקו בשני זרמים גדולים: בתקופת הגירוש הקטן מספרד ־ בשנת הקנ״א, 1391 בעיקר מאיזור סביליה והגירוש הגדול ־ בשנת הרנ״ב 1492 מחבלי ספרד השונים ובעיקר ממחוז קסטיליה וכן מפורטוגל.

יוצא מכאן שתושבי סאלי היהודים באו משתי קבוצות:

א.      קבוצה קדמונית – המתיישבים צאצאי הגולים מגלות רומא.

ב.      קבוצת הגולים – מגורשי ספרד.

רבי אברהם בן דוד מתאר את הרדיפות שהיו לפני כ שנה:

״בשנת תתק״ב (ד׳ אלפים תתק״ב) שגזר להוציא את ישראל מן הכלל… וכן לא השאיר להם בכל מלכותו ושאר מדינת צלא (סאלי) מקצה העולם ועד מדינת אלמהדיה ".

בתקופת גירוש ספרד הגדול, נמצא תיאור הקהילה היהודית במרוקו על ידי פורטוגזי אלמוני והוא מציין כי בדמנאת (עיר בעלי הגמרא), (א) חיים יהודים רבים וכן גדול מספרם ב-סלא (סאלי) והם עשירים, מתיאור זה עולה שבתקופה זו, הייתה הקהילה היהודית בסאלי גדולה ומבוססת.

בשנת התפ״ד, מונה רבי משה בן עטר מסאלי, על ידי המושל איסמאעיל לנגיד היהודים במלכותו. הוא סייע במאמצים דיפלומטיים להשגת חוזה שלום בין מרוקו לאנגליה ועסק בפידיון שבויים, כן עסק בכך חמיו רבי אברהם מאימראן הי"ד.

בשנת התפד״ה ב-ז׳ באדר. גזר המלך עונש שריפה על רבי משה ורק בדרך נס ניצל ברגע האחרון. רבי יעקב ששפורטס, עליו נדבר בהמשך, ציין ״שאין בסאלי בית תפילה בגזרת מלכותו״, גזירה זו נפוצה אז בערי מרוקו.

ב״נר המערב״ לרבי יוסף טולידאנו הובאו דברי הראב״ד: ״שאתה מוצא קהילות ישראל שהיו פושטות ממדינת סלה (סאלי) בקצה המערב עד תהארת בראש המערב״.

מחקרי אליעזר – אליעזר בשן-מבוא לספר " מחקרי אליעזר " של פרופסור בשן – כתב ד"ר משה עמאר

מבוא לספר " מחקרי אליעזר " של פרופסור בשן – כתב ד"ר משה עמארמחקרי אליעזר

ולולא תרומתו הגדולה של אליעזר בחשיפת תעודות וחשיפת ספרות רחבה מארכיונים ובהוספת פרקים חדשים להיסטוריה של יהודי המזרח והמגרב, רובם של החוקרים לא היו יודעים על קיומם של מקורות אלו ולא היו משתמשים בהם במחקריהם.

נושאי מחקריו.

את רוב מחקריו הקדיש פרופסור בשן לתולדות היהודים במזרח התיכון ובאפריקה הצפונית מפרעות קנ"א עד המאה העשרים. להלן מגוון הנושאים בהם עוסקים המחקרים, מקוצר המצע לא נוכל לסקור את החידוש שבכל מאמר ומאמר, ונסתפק בשמות המאמרים והם ידברו בעד עצמם.

במחקריו בחן רעיונות יסוד במסורת ישראל ואת יישומן במציאות חייהן של קהילות הפזורה היהודית, בהנהגות ובתפיסות עולם, והקשרים שטיפחו אלה עם אלה לדוגמא :

ארץ ישראל.

מקומה של ארץ ישראל בתודעה היהודית והכמיהה לציון וביטוייה כפי שתוארו במאמריו : " על יחסם של חכמי מרוקו במאה הי"ח – הי"ט לחובת העלייה לארץ ישראל ". " זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי הנוצרים בין המאות הי"ז – כ".

" הקשרים המסורתיים בין יהודי המזרח ליישוב היהודי בארץ ישראל ". " חוזים על שכירת אוניות להעלאת יהודים לארץ ישראל משנת תקל"ה . " מגבלות כלכליות כגורם מונע לקיום מצוות העלייה לארץ ".

" העליות משלוניקי לארץ ישראל במאות הט"ז – י"ח. " שמות ערי ארץ ישראל ככינויים לערים בחו"ל בספרות השאלות ותשובות של בתקופה העות'מאנית.

פדיון שבויים.

קיומן של מצוות יסוד בתחום שבין אדם לחברו דוגמת פדיון שבויים; " מעמדם המיוחד של תלמידי חכמים לגבי פדיונם משבי – הלכה ומציאות ". " תעודות על עזרתה של קהילת ורונה לפדיון שבויים " .

" שבויים ופדיון שבויים "

פרופסור בשן הרחיב את היריעה בחיבוריו : שבייה ופדות בחברה היהודית בארצות הים התיכון 1391 – 1830 ( ספר מספר אחד ) בו תיאר ביד אומן את הביטוי העליון לשותפות הגורל ותחושת האחווה והערבות ההדדית המאפיינים את עמנו כפי שהם משתקפים בפעולות של יחידים וקהילות, למען פדיונם של שבויים שנפלו בשביים של ליסטים נוצרים ומוסלמים, כי ישראל ערבים זה לזה.

בספר תיאור מקיף של הנושא על היבטיו השונים : הדתי, החברתי, הכלכלי, על רקע ההתרחשויות המדיניות והצבאיות במהלך תקופה הנמשכת כארבע מאות שנה. הספר זכה בפרס של עיריית רמת גן, והוא נחשב ספר יסוד בנושא חשוב זה.

הקהילה היהודית .

פרופסור אליעזר בשן הקדיש כמה מאמרים לתיאור קהילות ישראל במזרח ובמגרב; " עדויות של תיירים אירופיים על היהודים בבבל ובכורדיסטאן מסוף המאה ה-16 עד המאה ה-19. " תעודות על יהודי סקופיה לאחר כיבושה בידי האוסטרים בשנת 1688.

" מקור גרמני על הקהילה האשכנזית בירושלים בשנות השלושים של המאה השמונה עשרה. " מקורות חיצוניים על יהודי צפרו מן המאה ה-19. " קהילת גיברלטר – חכמיה, יצירותיהם וקשריהם עם חכמי מרוקו ".

" המאבק על שמירת ייחודה שלקהילת מוגדור ( אצווירא ) . " קהילת סאפי במהלך הדורות לפי מקורות עבריים ולועזיים. " קהילת וואזאן ועברה  

כמו כן הקדיש פרופסור בשן מחקרים לנושאי חברה וקבילה כגון : " בתי הדין ומועצת הרבנים במרוקו תש"ז – תשט"ו. " חברת ביקור חולים בקהילות המזרח התיכון. " תקנות להגבלת מותרות : הרקע החברתי וההלכתי.

" הלבשת ערומים " המצווה והמעשה. " תורת חיים ואהבת חסד ", " מצוות הכנסת אורחים על ידי היחיד והציבור ". " אנוסים חוזרים ליהדות בתורכיה לפי דיווחי שגריר בריטניה בקושטא בשנת 1784.

ההנהגה הרוחנית והכללית.

ההתעניינות בפרט שבקהילה הפיחה חיים במחקר של סוגיות חברתיות בחיי היהודים, ושל מצוקות יום יומיות ופורענויות שהיו מנת חלקן של קהילות אלה. עיונו מהמעמיק של פרופסור בשן במקורות ההלכתיים, הניב הסתכלות מרתקת בפועלם של החכמים מנהיגי הציבור היהודי, והבליטה את ייחודם של חכמי המזרח והמגרב.

חכמים אלו בהיותם קרובים לחיי צאן מרעיתם, ובגלותם אוזן קשבת לצרכיהם ומצוקותיהם, לא השתעבדו לפסיקה היבשה והשרירותית, אלא שבבואם לפרש את ההלכה, היה השיקול המוסרי וכן הצדק החברתי נר לרגליהם.

כפי שהוכיח במאמרים : " לפנים משורת הדין בספרות ההלכה ". " התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי מדור גירוש ספרד ואילך ". " דרכיה דרכי נועם ", עיון בתשובותיהם של חכמי המזרח והמגרב משנת קנ"א עד המאה הי"ח, בעימות על רקע משקלו של מיעוט עשירים בהכרעות ציבוריות.

פרופסור בשן הקדיש מספר מחקרים להארת דמותם ופעלם של מנהיגים רוחניים וציבוריים בפזורה המזרחית, כגון, : " רבי אליהו חזן רבן של טריפולי ואלכסנדריה ויחסו להשכלה ". " אלמנת רבי שלום שרעבי – תעודות חדשות.

רבי יוסף אלמליח – דיין, סוחר, דיפלומט ואיש ציבור במוגדור. ראובן אלמליח – נשיא קהילת מוגדור ופעילותו הציבורית. רבי מרדכי בן ג'ו 1825 – 1917, רבה של טנג'יר – בין שמרנות לקדמה. רבי יוסף בן משה כנאפו 1823 – 1901, ממוגדור – הרקע המדיני והחברתי לתקופתו. חלקם של עמרם אלמליח ושל הרב יוסף אלמליח בסיוע ליהודי מוגדור בשנת 1845.

תרבות וחינוך.

פרופסור אליעזר בשן כאיש חינוך, התעניין בחינוך היהודי בפזורה זו, במבנהו הארגוני וברמת החינוך. לכן הקדיש מספר מאמרים ומחקרים, כגון : החינוך היהודי בארצות האסלאם מגירוש ספרד עד אמצע המאה הי"ט.

החינוך היהודי בארצות האסלאם מאמצע המאה הי"ט עד 1914. עמדותיהם של חכמים להשכלה בעקבות גירוד ספרד. שבייתם ופדיונם של ספרים בהלכה ובמציאות ההיסטורית. ספרים כנכסים וזכותם של לומדי תורה על ירושת ספרים. מכירת ספרי תורה וכלי קודש בשעת הדחק. סטלה קורקוס מחנכת דגולה ופעילה בחיי הציבור במוגדור. חברת אם הבנים במרוקו.

פרנסות היהודים.

פרופסור בשן הקדיש מחקרים ומאמרים לנושאים כלכליים, לפרנסת היהודים ולמלחמת הקיום וההישרדות בתוך חברה שלא תמיד האירה להם פנים, כגון : המשבר המדיני והכלכלי באימפריה העות'מנית החל בשליש האחרון של המאה הט"ז לאור ספרות שאלות ותשובות.

עדויות של תיירים אירופאיים כמקור לתולדות הכלכלה של יהודי המזרח התיכון בתקופה העות'מנית. פעילותם הכלכלית של יהודי איזמיר במאות ה-17 וה-18 מלפי ארכיונים של חברת הלוואנט הבריטית. גילדה יהודית באיזמיר בתחילת המאה הי"ח.

פרנסות היהודים 

ראשית השתלבותם של יהודים ספרדים בקושטא במערכת המסחר של הבריטים. עלית כלכלית יהודית בשלוניקי במאה השמונה עשרה – תעודות חדשות של בני הבורלה 1763 – 1793. חופש הסחר והטלת המסים ומכסים על סוחרי מהחוץ יהודיים באימפריה העות'מנית במאות הט"ז – הי"ז באספקלריה של ספרות שאלות ותשובות.

חיי הכלכלה של יהודי מצרים במאות ה-16, ה-18. יהודי המגרב כגורם יצרני ומצליח לפי תיאוריהם של נוסעים אירופאים בין המאות הי"ז – הי"ט. אומנים יהודים במרוקו במאות הי"ח – י"ט על פי תיאורי נוסעים ומקורות יהודיים.

חלקה של האישה היהודייה בחיי הכלכלה של יהודי צפון אפריקה. שמירת שבת על ידי יהודי המגרב והשלכותיה הכלכליות בעיניהם של נוסעים נותרים.

גם חיבתו של פרופסור בשן לקהילות אותן חוקר לא מנעה ממנו לחשוף את הממצאים כמות שהם ולא גרמה לו להסוות את האמת ההיסטורית. מחקריו חושפים גם יהודים שעסקו בעיסוקים המצויים על גבול הדמדומים של החוקה והמוסר הכללי והיהודי בפרט.

הם מגלים סוחרים יהודים הסוחרים בשללם של פיראטים, סחר אשר נחשב חוקי באזור מחייתם, אבל מן הסתם עור גם נקיפת לב ומוסר, ותרם לחיזוק שנאת ישראל. כפי שתיאר במאמריו : " הקורסארים הברברים וקשריהם עם היהודים באגן המערבי של הים התיכון במאות הט"ז – הי"ח; אחריותם של יהודי אלג'יר ולונדון בשביית בריטים בידי פיראטים האלג'יראיים במאה ה-17.

מחקרי אליעזר – אליעזר בשן-מבוא לספר " מחקרי אליעזר " של פרופסור בשן – כתב ד"ר משה עמאר

מבוא לספר " מחקרי אליעזר " של פרופסור בשן – כתב ד"ר משה עמארמחקרי אליעזר

יחסי יהודים ונוכרים.

פרופסור אליעזר בשן רגיש לסבלם של בני עמו בגולה ולמעמדם התלוי על בלימה, מעמד המותנה חסדיהם של השליטים, מהם היו עריצים או שהיו אדישים למצבם של אנשי החסות. הוא בחן סוגיה זו של יחסי יהודים ונוכרים הן מההיביטים ההלכתיים והחוקיים והן לאור המציאות של חיים היומיום.

במספר מאמרים שכתב הוא התייחס גם למערכת היחסים הכלכלית, ובעיקר לשותפות שבין היהודים והנוכרים, כגון : המעמד המשפטי של היהודים בארצות האסלאם. יחס היהדות לנוכרים על פי מקורות ההלכה מימי הביניים ואילך.

תעודה משנת שפ"ד על הוויכוח בדבר הלוואה לנוצרים בירושלים. שותפות כלכלית עם נוכרים, ההלכה והביצוע. יחס האסלאם לשבויים ולפדיונם.

כמו כן תיאר פרוטפסור בשן במאמריו גם עלילות, אפליות, גזירות ורדיפות מהם סבלו היהודים, כגון : שריפות ורעידות אדמה באיזמיר המאות הי"ז – י"ט ותעודה על האשמת יהודים בהצתה. על גורל היהודים במרד היוונים 1821 – 1822.

תעודה על לעילת דם בירושלים בשנת 1870. שנאת המוסלמים ליהודי מרוקו במאה ה- 19. עלית על יהודי באנתיפה שבמרוקו 1880 – 1881. חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמללאח ובעוברם ליד מסגד. תעודה על דרישה לקבלת מזון לעניים יהודים כמו למוסלמים במוגדור.

פעילות מדינית.

מחקריו של פרופסור אליעזר בשן מגלים תמונה של ציבור יהודי תוסס, אשר תמורות הזמן וחילופי השלטון פותחים בפניו תחומי עשייה חדשים, וציבור זה מגלה יכולת הסתגלות מהירה ולומד במהירות וביסודיות כל ידוש שעשוי לקדם את חייו.

הוא מגלה יוזמה מופלאה בחיים הכלכליים והמדיניים, ומצליח למצוא לעצמו מקום בפעילות דיפלומטית בין לאומית. בארצות האסלאם יהודים  שירתו כדיפלומטים אצל ח'ליפים וסולטאנים במשך כל ימי הביניים ובעת החדשה, ורבים מהם הגיעו להישגים מדיניים מרשימים.

יהודים אלה סייעו לא אחת לבני עמם בשתדלנות, ולעתים רחוקות אף נקטו בדיפלומטיה יהודית. הם נבחרו בשל הבנתם את הפוליטיקה הבינלאומית, בשל השכלתם ושליטתם בלשונות, וכמובן, בשל נאמנותם המוחלטת למעסיקיהם. אך חרף מאמנותם לא אחת היה גורלם טרגי.

במחקריו חשף לראשונה פרופסור בשן מידע על יהודים במזרח ובמגרב שעסקו בעבודות ובשליחות דיפלומטית. כמו : " תורגמנים יהודים בשירות הקונסולרי הבריטי במזרח התיכון בשנים 1581 – 1825 ". " יהודים בתפקידים דיפלומטיים ביחסי מרוקו ובריטניה בימי הסולטאן מוחמד אבן עבד אללאה 1757 – 1790.

והגדיל לעשות בספרו " משפחת טאראגאנו – דיפלומטים יהודים בדרדנלים 1699 – 1817. בספר זה האיר לראשונה מידע רב על ערך משפחת דיפלומטים יהודים – שכיהנה במשך כארבעה דורות בתור תורגמנים וסגני קונסולים בשירותה של בריטניה ושל אזרחיה בפני רשויות הסולטאן העותמאני, ובעיקר לפני " השער העליון " באיסטנבול.

דיפלומטים אלה ישבו בעיר צ'נקלה ( מגדלים ) והושיטו שירותים לנתיני בריטניה המפליגים בים ואישים בני ארצות אחרות שבריטניה הייתה מעוניינת בקשרים טובים עמם, וכן לצי הסוחר וצי המלחמה. נוסף לכך הם מסרו למשרד החוץ הבריטי מידע כלכלי ומדיני על רקע התחרות הכלכלית והעוינות בין בריטניה לצרפת בתקופה הנידונה במחקר.

המחבר ביסס את מחקרו על כ-200 תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי וחברת הלוואנט הבריטית, שעצם נוכחות סוכניה ברחבי המזרח הייתה אחד הגורמים המכריעים בכלכלה של האימפריה הבריטית. כמו כן שאב המחבר מידע נוסף מארכיונים וכתבי יד אחרים, ממקורות זרים נוספים כגון מסע נוצרים, וממקורות עבריים העוסקים בבני שמפחה זו. במחקר זה אותר מידע רב ערך על משפחה זו.

קובעי המדיניות של בריטניה דאז התנגדו לשירותים של יהודים כמתורגמנים, קרוב לוודאי מתוך חשש מפני כוחם של היהודים וכישוריהם כמתחרים לאינטרסים של הסוכנים האנגלים. ברם, בפועל העסיק במשך דורות השלטון הבריטי יהודי בתור תורגמנים וסגני קונסולים, תוך כדי איזכור חוזר של היותם יהודים. הדוגמה הבולטת להעסקת יהודים בתפקידים אלה, היא משפחת טאראגאנו.

בני משפחת טאראגאנו היו " פראנקוס " – יוצאי אירופה ממוצא ספרדי שנהנו מחסות זרה, הם דיברו על פי רוב איטלקית ומעט אנגלית. האימפריה העותמאנית שנחשבה בתקופה זו " האדם החולה של שפת ים הבוספורוס " הסכימה למינויים אלה של בריטניה, בתנאי שממלאי התפקידים הקונסולאריים לא יהיו נתינים עותמאניים.

המחבר הקדיש לכל אחד מהדיפלומטים הללו פרק נפרד שבו העלה על הכתב את מכלול פעילותו וקורותיו. הקורא בין ימינו מתרשם שלא תמיד זכו אישים אלה לתגמול הולם, אף העדיפו למלא את תפקידם בנאמנות בגלל שלא קל היה לקבל תפקיד דומה במדינות אחרות, וכן גם בגלל טובות הנאה נלוות שהיו כרוכות בתפקיד זה.

תרומת ספר זה היא לא רק במישור היהודי, אלא אף במישור במדיני שהרי זירת הפעילות הייתה במיצרי הדרדנלים המבוצרים, זירה זו היא נקודה אסטרטגית מרכזית באימפריה העות'מאנית. מן הדיווחים של בני טאראגאנו עולה מידע כלכלי ומדיני רב ערך על אוניות מסחר ואוניות מלחמה שהפליגו בהם, ועל ביקורי דיפלומטים בדרדנלים, מרוסיה, מרוקו, ונציה וכו….

בחיבור זה תיאר המחבר לראשונה גם את הקהילה היהודית בדרדנלים. לחיבור נלוו ארבעים תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי ולצידן תרגום עברי.

בעיות השעה.

למרות שכל מעייניו של פרופסור אליעזר בשן מקודשים לחקר של הפזורה היהודית, הוא חש בבעיות המטרידות את החברה היהודית במדינתנו, ובעיקר את אובדן הערכים החברתיים, המוסריים והיהודיים שליוו את עמנו במשך אלפיים שנות גלותו.

הוא הגיב על תופעה זו במאמרים המבוססים על אוצרות הידע שלו במקורותינו. להלן מאמרים אחדים לדוגמה : " הציפיה לגאולה בתשובות הגאונים ". בעיות דתיות בשירות העבודה של יהודי הונגריה במלחמת העולם השנייה ".

" האם מאבק צבאי מדיני תואם את מסורת היהדות ?. " היחס לחילוניים בארץ ישראל על פי שתובות הרב יעקב טולידאנו. " אספקטים הלכתיים היסטוריים וציבוריים של בעיית הגיוס בני הישיבה. " הביסוס הדתי והציבורי לחיוב שירותן של בנות בצ.ה.ל.

" היחס למלאכה אצל חכמי התלמוד והפוסקים. " יחסם של חכמים לאלימות הבעל כלפי אשתו. עם התפשטות התופעה של האדרתם של קדושים חיים בקרב הקהילות הספרדיות מעין חיקוי לאדמו"ר בתנועת החסידות, והתפשטתן של אמונות עממיות אחרות, פרסם פרופסור בשן מאמר על " היחס של חכמי מרוקו לאמונות עממיות " 

עבודת שורשים לתלמיד-המשטר ומוסדות המדינה בימינו

המשטר ומוסדות המדינה בימינו

מרוקו היא ממלכה, ולמל סמכויות כמעט אבסולוטיות. הוא ממנה את ראש הממשלה ואת השרים ומפטרם, יושב בראש ישיבות הממשלה ורשאי לפזר את הפרלמנט ולהכריז מצב חירום. הוא המפקד העליון של הצבא, ממנה את נושאי המשרות הצבאיות והאזרחיות ובכלל זה שגרירים, יו"ר המועצה לתכנון לאומי והוועדה המשפטית העליונה, הממנה שופטים.

המלך נושא את התואר " מנהיג המאמינים ", תפקיד שהוא חלק אינטגראלי בלגיטימיזציה שלו כלפי העם. השילוב בין דת למדינה באישיותו של המלך תרם במידה רבה למניעת הפלתו.

הפרלמנט מורכב מבית אחד שבו 240 חברים הנבחרים לארבע שנים. בסמכותו לחוקק חוקים, אך גם המלך רשאי ליזום חקיקה. כן בסמכות הפרלמנט להכריז מלחמה ולאשר הארכה של מצב חירום מעבר לחודש ימים. הממשלה אחראית בפני הפרלמנט והמלך.

מערכת המשפט מורכבת משני סוגים: בתי המשפט ה ״ מודרניים ״ החילוניים, הדנים לפי החוק החילוני בכל העניינים של המשפט האזרחי והפלילי, ובתי המשפט המסורתיים- הדתיים, הדנים לפי הדין השרעי. לשתי המערכות יש ערכאה ראשונה ובית משפט לערעורים. סכסוכים בעניין המעמד האישי נתונים לשיפוטם הייחודי של בתי הדין הדתיים. בראש כל מערכת של בתי המשפט נמצא בית המשפט הגבוה לצדק.

הצבא מורכב מחילות היבשה, האוויר והים. ישנם גם גופים צבאיים למחצה ובהם גדודי שיטור ניידים ופלוגות משמר המלך. הציוד אינו אחיד והוא בא ממקורות שונים וביניהם אמריקניים, צרפתיים ורוסיים. המטבע הוא דרהם.

3. היסטוריה

העת העתיקה

בעבר נמצאה מרוקו בשולי ההתפתחות התרבותית העיקרית שחלה במזרח התיכון ובאירופה. בעת העתיקה היא הייתה מאוכלסת בעשרות שבטים, שאליהם נוספו יסודות ממרכז אפריקה שחדרו מהמדבר, ומתיישבים פיניקים שהתנחלו בה למן המאה ה-8 לפסה"נ בתחנות מסחר לאורך החוף. במאה השנייה לפסה"נ התאחדו כמה משבטי הארץ לממלכה. עשרות שנים לאחר מכן קיבל המלך אזרחות רומית. עם זאת, שטחי פנים הארץ נשארו מחוץ להשפעה הרומית.

הוונדלים השתלטו על הארץ עם פלישתם לצפון אפריקה ב-428/9 לפהס"נ, ואחרי כיבושה של הממלכה בימי יוסטיניאנוס קיסר כבשו הביזנטים מבצרים מעטים בלבד.

הכיבוש הערבי – שושלות מוסלמיות שונות

כיבוש מרוקו בידי הערבים וביצור שלטונם בה היו מן המשימות הקשות ביותר של מקימי האימפריה המוסלמית. ההתנגדות העיקשת של הברברים וקווי האספקה הארוכים הקשו מאוד על הערבים. היא נכבשה סופית בראשית המאה ה-8, אולם בעקבות התנגדות הברברים איבדה החליפות את שליטתה ב-742.

ב-771 נקבעה סג׳למאסה, העיר הראשית של תאפילאלת, הפרובינציה המזרח מרוקנית, למושב שושלת בנו מדראר הברברית-מוסלמית ששלטה בה עד 958.

ב-788 התבסס שלטונה של שושלת האידריסים בעיר פאס, שנוסדה על ידם, ונמשך עד 985. הם הרחיבו את תחום השלטון המוסלמי עד האטלס הגבוה והפיצו בכוח את האיסלאם. איסלום מרוקו נעשה במהירות רבה, כמוכח מהירידה המהירה במספר מושבי ראשי הכמורה הנוצרים, בכל צפון אפריקה. הנצרות בארצות אלה נעלמה כמעט כליל כבר בתקופה זו.

במאה ה־10 החלה התערבותם של שתי שושלות מוסלמיות בענייני מרוקו: האומיים הספרדים במערב, והפאטמים, ששלטו משנת 909 בתוניסיה ומשנת 969 גם במצרים ובסוריה. הפאטמים שלחו למרוקו צבאות גדולים כדי לכונן שלטון ישיר, ואילו האומיים שמרכזם היה בספרד, הסתייעו על פי רוב בנסיכים מקומיים, שנתמכו על ידם.

תקופה חדשה החלה עם התפשטות המוראבטון בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-11. הם יסדו את העיר מראכש (1062), שעל שמה נקראה אחרי כן המדינה כולה מראכש, ובלשונות אירופה — מרוקו. שושלת זו משלה כ-40 שנה עד שהודחה בידי המווחדון, שדגלו באיסלאם פוריטאני והכריחו את כל תושבי המדינה להתאסלם.

כך נעלמה הנצרות כליל במרוקו. בתקופת שלטונם שנמשכה כ-100 שנים התקדם תהליך השתלטות התרבות הערבית על הארץ וחיי התרבות שלה קיבלו צביון אנדלוסי. איחוד מרוקו וספרד המוסלמית הביא להגירת אנשי רוח ספרדים-ערבים אל המחוזות המרכזיים של הממשלה, ורבים באו או הובאו כדי לשרת את השליטים.

דחיקת רגלי המוסלמים באנדלוסיה גרמה גם היא להגירה לארץ מוסלמית זו. באמצע המאה ה-13 השתלטה על הארץ משפחת בנו מרין, שניסו להשתלט על דרוס ספרד, על ממלכת תלמסאן ( כעת אלג׳יריה ) ועל תוניסיה ( שנקראה אז אפריקיה ). ימי שלטונם היו תקופת שגשוג לתרבות המוסלמית-ערבית.

אחריהם שלטו הווטאסים ( מ- 1420), שהיו טרודים במאבקם נגד ספרד ופורטוגל שהשתלטו על חלקים בצפון מרוקו ובדרום מערבה. כתוצאה מכך קמה תנועת התנגדות שהכריזה על מלחמת קודש נגד הפולשים הספרדים והפורטוגלים.

בראש התנועה עמדו בנו סעד – משפחה שריפית שהתייחסה למוחמד, נביא האיסלאם. בתחילת המאה ה־16 הם שלטו בדרום מרוקו וב – 1553 השתלטו על הארץ כולה. הס גירשו את הפולשים מפורטוגל ולא אפשרו לעות'מאנים לחדור לארץ.

ימי שלטונו של אחמד אל מנצור – המנצח ( 1603-1578 ) נחשבים ל״תור הזהב״ בתולדות מרוקו: התפשטות טריטוריאלית עד מערב סודאן ונהר ניג׳ר ושגשוג כלכלי. הוא הנהיג במינהל את שיטת המח'זן, שהתקיימה עד למאה הנוכחית ולפיה חולקה הארץ לשני חלקים עיקריים: האחד בלאד אלמח׳זן ( ״ארץ השלטון או האוצר״ ) שהעלה מס למלך והיה כפוף באופן מלא למרותו; והאחר בלאד אלסיבה ( ״ארץ ההפקר״ ) שלמעשה לא היה נתון למרותו, אלא התבסס על תמיכת מספר שבטים, שהיו פטורים מתשלום מיסיס ובתמורה לכך העמידו צבא לשירות המלוכה.

עבודת שורשים לתלמיד

באמצע המאה ה־17 השתלטה על הארץ השושלת העלווית השולטת עד היום. מוצאה מחלקה המזרחי מדברי של מרוקו. בני השושלת הקימו שלטון חזק, ומכנאס הפכה לבירתם. מולאי אסמאעיל (1727-1672) ארגן צבא קבע של עבדים כושים, כבש כמה ערי חוף מידי האירופים, קשר קשרי מסחר עם צרפת ודיכא את שודדי הים.

התקופה הקולוניאלית

החל מראשית המאה ה-20 נחתמו הסכמים בין צרפת לבין מדינות אחדות באירופה, שהכירו במרוקו כנתונה לפיקוחן של ספרד וצרפת. ב-1912 נחתם הסכם בין צרפת לסולטאן ולפיו הפכה מרוקו לשטח חסות צרפתי ( פרוטקטוראט ).

משמעות משטר החסות היא שהמינהל המסורתי המוסלמי המשיך להתקיים, ולצידו פעלה הפקידות הצרפתית שהייתה הגורם השלטוני העיקרי בקבלת ההחלטות. בהסכם בין צרפת לספרד מאותה שנה הוקצה לספרד שטח חסות משלה, בצפון הארץ. רשמית נשארה מרוקו מדינה אחידה ועצמאית. ב-1923 נחתם הסכם שהעניק לטנג׳יר מעמד ניטראלי מיוחד כאזור בינלאומי. השלטון הצרפתי נתקל בהתנגדות, אך כיסי ההתנגדות האחרונים דוכאו ב-1934

הצרפתים פיתחו את רשת הכבישים, מסילות הברזל ומחצבי הפוספאטים. הם התיישבו ברחבי הארץ, תפסו שטחים ניכרים, וכך הערים גדלו במהירות ורבו בהן יוצאי אירופה. ב- 1930 פורסם צו — הידוע בשם ״הדהיר הברברי״ — שהחיל את החוק הצרפתי על חבל הארץ המיושב ברברים. דבר זה פורש כפעולה נגד אחדות מרוקו והאיסלאם ועורר התנגדות.

המאבק לעצמאות והישגיו

חדירת רעיונות מערביים ותפיסה לאומית מערבית, תהליך הדה-קולוניזציה לאחר מלחמת העולם השנייה והשפעות לאומיות מהמזרח הערבי הביאו להתארגנות של קבוצות שדרשו עצמאות מלאה למרוקו וסיום החסות הצרפתית. הכוח המוביל היה מפלגת האסתקלאל ( עצמאות ), שנתמכה על ידי הסולטאן סידי מחמד בן יוסוף (  לימים המלך מחמד החמישי,  1962-1927).

לאחר מלחמת גרילה שהתנהלה במחצית הראשונה של שנות ה-50, גלות זמנית של הסולטאן ( שסירב לחתום על צווים כדרישת הצרפתים ) ומו"מ בין ממשלת צרפת לבין הסולטאן ומפלגת האסתקלאל, בוטלה החסות הצרפתית ומרוקו הייתה לעצמאית (מארס 1956).

מאז העצמאות החזירה מרוקו לשלטונה את טאנג׳יר ושטחי מרוקו הספרדית ( למעט סאוטה ומליליה ) וכן הושלם הפינוי של צבאות ארה״ב וצרפת. תביעתה לספח את מאוריטניה שבדרומה גרמה לעימות עם מדינות ערב, וסכסוך גבול פרץ עם אלג׳יריה ב-1963. ב-1970 הכירה מרוקו בעצמאות מאוריטניה ויישבה את סכסוך הגבול שבינה לבין אלג׳יריה.

ב-1976 סיפחה מרוקו כשני שלישים משטחה של הסחרה המערבית ונאלצה להתמודד עם מאוריטניה, שטיפחה את שאר שטחה של הסחרה המערבית, ועם מורדי הפוליסריו, שזכו לתמיכת אלג׳יריה. ב-1979 ויתרה מאוריטניה על חלקה בטריטוריה ופינתה אותה. גם את השטח הזה סיפחה אליה מרוקו. הסכם חלקי עם הפוליסריו לא יושם, ובמשך הזמן חלה החרפה ביחסי מרוקו – אלג׳יריה.

מרוקו היא מדינה שנוטה למערב וגם כלפי ישראל אין היא נוקטת קו קיצוני. נציגיה ניהלו שיחות עם מנהיגים ישראלים בתקופות שונות, ובין היתר הכשירו את הקרקע לביקורו של הנשיא סאדאת בירושלים (נובמבר 1977).

תיירים ישראלים מורשים להיכנס לתחומה, לרבות השתתפות קבוצות ויחידים בהילולות של קדושים יהודים הקבורים בה. לאחרונה אף התירו השלטונות כמחווה הומניטארית את העלאת עצמות 22 ממעפילי האונייה ״אגוז״, שטבעה ב-1961, לקבורה בהר הרצל בירושלים. בשנת 1994 כוננה מרוקו קשרים דיפלומטיים עם ישראל.

תמורות במשטר הפנימי

מחמד בן יוסוף, שנטל ב-1957 את התואר המלך החמישי, התגבר על הברברים מבית לאחר מאבק ממושך, אולם הסתכסך עם פלג של מפלגת העצמאות שביקש לצמצם את סמכויות המלך. סכסוך זה נמשך גם בתקופת בנו ויורשו המלך חסן השני, השולט עד היום במדינה.

 מצרים תמכה במתנגדים והמלך הכריז על משטר חירום במדינה ונטל לעצמו את מלוא סמכויות השלטון (1965). עם קבלת השלטון ב-1962 הוא פירסם חוקה, וב-1963 נערכו בחירות ראשונות לפרלמנט. ב-1970 אושרה חוקה חדשה במשאל עם ונתקיימו בחירות.

ב-1971 נעשה ניסיון לרצוח את המלך ולחולל מהפכה. מספר קציני צבא שנאשמו בקשר הוצאו להורג ללא משפט וכן נערכו טיהורים בממשלה ובחברות הממשלתיות.

תולדות היהודים

  1. 1.   מראשית ההתיישבות עד הציבוש הערבי

מהתקופה הרומית עד הכיבוש הערבי, נמצאו יהודים במרוקו. קרוב לוודאי שחלק מן הגולים אחרי חורבן בית שני הגיעו גם לארץ זו, הרחוקה לפי מושגי הימים ההם. עם בואם, הגבירו הגולים את כוחם, כנראה בעשיית נפשות ליהדות בקרב השבטים הברבריים — התושבים הקדומים של צפון אפריקה ומרוקו בכללה.

ב-536 גזרו עליהם הביזנטים גזירות והפלו אותם לרעה. בשלהי שלטונם של הביזנטים הוקל המצב ופליטים יהודים מספרד הוויזיגותית מצאו מקלט במרוקו.

  1.  מעמד היהודים ומצבם תחת השלטון הערבי־המוסלמי

עם הכיבוש הערבי-המוסלמי הוכרו היהודים כבני חסות ( אהל אלד׳מה או דמים ), שחויבו במס הגולגולת ( הג׳יזיה ) החוקי על פי הקוראן. וכן ניתנה להם הזכות להתיישב ברוב הערים החדשות. הם פעלו בשירותם של השליטים כמתורגמנים, שגרירים ומוכסים, והשתלבו בפריחה התרבותית, הלשונית והפיוטית.

במאה ה-11, כנראה בשל עומס המיסים שהוטלו על ידי שליטי המורא בטון (1145-1061 ) ובעקבות הגירוש ממראכש, היגרו יהודים רבים לספרד. השתלטות המווחדון הביאה בעקבותיה חורבן, שמד ודלדול, והיהודים בערים ומחוצה להן הועמדו בפני הברירה לקבל את דת האיסלאם או להיות נדונים לגירוש או למוות.

 קהילות רבות נהרסו ורבים נהרגו על קידוש השם, אלפים המירו דתם למראית עין ואחרים עזבו את מרוקו ( ביניהם הרמב״ם ומשפחתו ), בתי כנסת הפכו למסגדים, הונהג אות קלון ובסוף המאה ה-12 חלו גזירות אלו גם על האנוסים.

לחיזוק רוח היהודים, ובעיקר אלה שנאלצו לקבל עליהם את האיסלאם, כתב הרמב״ם את ״ איגרת השמד ״ ( הרמב״ם ישב באותו זמן במצרים ). באיגרת זו הוא מחזק את ידי האנוסים ומוכיח על סמך ראיות מן המקורות כי אנשים אלה לא יצאו ממסגרת היהדות.

הפזורה היהודית ספרדית אחרי הגירוש

גם שני ילדיו של רבי אברהם סבע נחטפו, ולא ראה אותם יותר עד עולם. כשהגיע זמן הגירוש נדחפו לעיר ליסבון כעשרים אלף יהודים שנותרו, ונאספו לבית גדול שהיה מיועד לקבל צירי המדינות, אורחי המלכות. כאן נאמר ליהודים, יען שעבר זמן המיועד, הרי עתה הם עבדי המלך, ויעשו בהם כרצונם.

ייקחו אותם בעל כורחם, ויסחבם בראשיהם ובזקניהם אל בית תפלתם, ויטבלו אותם. רק יהודים שבעה או שמונה ניצולו, וביניהם רבי אברהם סבע.

רבי אברהם סבע נשלח לכלא עם עוד יהודים, וביניהם אחד מגדולי ספרד, רבי שמעון מימי, אשר מת שם בכלא, אחרי חודשים רבים הוצא מכלאו, ונשלח עם יהודים אחרים בספינה לעיר ארזילה אשר בצפון אפריקה, עיר זו, השוכנת כשלושים קילומטרים דרומית מטנג'יר, נכבשה על ידי הפורטוגלים, ונשלחו לשם פליטים מגירוש ספרד ופורטוגל.

מושל המקום, בורבא, עריץ אכזרי התנהג איתם בברוטאליות ואכזריות, ובסופו התיר הגירתם לעיר פאס, שתחת שלטון הישמעאלים. כל דרך ייסורים זו עבר רבנו אברהם סבע, עד הגיעו לעיר מבטחים, פאס.

וכך הוא מספר לנו בספרו " צרור המור ".

כמו שראינו שנתגרשו היהודים מקסטיליה לפי שהיו שם כמלכים, ובאו לפורטוגל ועשו מה שעשו לנו ולתורתנו. ואחר כך הנשארים הלכו למלכות ישמעאל ולגלילות אחרים, ואלה שנשארו בפורטוגל קדשו שם שמים בפרהסיא , ומסרו עצמם על קידוש ה' ועמדו שם בבית האסורים ימים רבים, החכם השלם רבי שמעון מימי ז"ל וחתניו לוקחי בנותיו, אנשים צדיקים ואשתו הצדקת, ואנשים אחרים צדיקים גמורים, ואך על פי שעשו להם ייסורים שימירו את דתם בעל כרחם, עמדו על משמרתם ושמרו תורה ומצוות, על אפם וחמתם של המלך והשרים, עד שביני ביני נפטר לבית עולמו רבי שמעון מימי, ובזמן שלא היה יהודי בכל המלכות, זולת אני והיהודים שהיו אסורים בבית האסורים עמי.

ואחר כך שלחם המלך לארזילי לידי האלוף הצר והצורר מענה אותם ומייסר אותם כדי שיחללו שבת.

את סוף ימיו של רבנו אברהם סבע מסכם הרב חיד"א בספרו, " שם הגדולים ".

הרב אברהם סבע הספרדי בא בספינה ועמד נחשול של ים לטבעם ורב החובל הפציר מאוד בהרב אברהם סבע להצילם על ידי תפילתו. והשיבו שהוא יצילם אך בתנאי, שאם ימות, שלא ישליכוהו לים. רק יביאוהו לאחת מקהילות ישראל. ואז מבטיחים שלא יהיו שום נזק לספינה וליושביה, ונשבע לו רב החובל.

רבי אברהם התפלל אל ה' ונם הים, ואחרי שני ימים נפטר הרב אברהם ז"ל והיה קרוב לעיר ורונה אשר באיטליה, והשתדל רב החובל והגיע לורונה וקברוהו ישראל אשר בורונה בכבוד גדול זי"ע.

רבי שמעון מימי.

אחד מגולי פורטוגל, והוא נתענה בבית הסוהר בעינויים קשים ומרים שמהם נתבש"מ מרוב כאבים. ובספר " כרם חמר " מרבי אברהם אנקווא חלק ב' נדפסה תשובה א' מרבי שמעון מימי בעניין תקנת טוליטולא בכתובה, ובספר " יחס פאס " העתיק ממנו פיוט אחד ונדפס הפיוט במילואים שבספר  " נר המערב ", כם הגאון חיד"א זיע"א כתב שהוא מפאס.

סיפורה של משפחת זכות , למן גירוש צרפת ב – 1306 , שזור הוא, בתולדות יהדות ספרד ופורטוגל, למן הימים הטובים ועד לתלאות אותן עברו יהודי ספרד ופורטוגל. בחרתי ברשותכם להביא את כל הכתוב, וזה לא קצר, על מנת לקבל תמונה מדויקת של קורות משפחה זו, אשר משקף היטב  את היסטורית הגירוש.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2012
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר