מורשת יהדות מרוקו

חיים זאב הירשברג (י"א בתשרי תרס"ד, 2 באוקטובר 1903, טרנופול, גליציה, האימפריה האוסטרו-הונגרית – ט' בשבט תשל"ו, 1976) היה רב, היסטוריון ומזרחן, גדול חוקריה של יהדות צפון אפריקה בדור הראשון שלאחר קום המדינה. נולד בגליציה ועלה לארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה. נמנה עם המחנה הדתי לאומי, והיה ממקימיה של אוניברסיטת בר-אילן. היה עורך המדור של תולדות היהודים בארצות האסלאם באנציקלופדיה יודאיקה האנגלית.

קורות חייו

ילדות, לימודים וחיים בגולה

חיים זאב (יואכים וילהלם) הירשברג נולד בעיר טרנופול בגליציה שבאימפריה האוסטרו-הונגרית. מגיל חמש עד עשר למד בבית ספר פולני ממשלתי, ורכש לימודי יהדות אצל מורה פרטי. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה ברח עם משפחתו לווינה בירת האימפריה, שם למד בגימנסיה ממשלתית והצטרף ל"שומר הצעיר".

אחרי המלחמה שבה המשפחה לגליציה. הירשברג רצה לעלות לארץ ישראל, אך אביו שיכנעו ללמוד באוניברסיטה ולהכשיר את עצמו לרבנות. בשנת תרפ"א החל ללמוד באוניברסיטה של וינה שפות שמיות ולימודי אסלאם, ובשנת 1925 הוענק לו תואר דוקטור לפילוסופיה. במקביל ללימודיו האקדמיים למד בבית המדרש לרבנים שם, ובשנת 1927 הוסמך לרבנות.

לאחר תום לימודיו התקבל כרב בעיר צ'נסטוחובה שבפולין. הוא נשא לאישה את מלכה לבית מוהל, ובשנת 1928 נולד בנם היחיד אליהו. לצד משרתו ברבנות לימד בבית הספר התיכון העברי בעיר, ופרסם ספרים ומאמרים. בשנת 1930 התקבל כחבר האקדמיה הלאומית הפולנית למדעים.

בשנת 1939, לאחר שהפלשו הסובייטים לפולין, נעצר והוגלה עם אשתו ובנו לסיביר, שם חיה המשפחה בתנאים קשים.

שנותיו הראשונות בארץ

בשנת 1943 עלה הירשברג לארץ ישראל מפרס, עם ילדי טהראן. במשך שנה נהנה מהקצבה חודשית מממשלת פולין הגולה בלונדון, וכתב את ספרו הראשון שפורסם בארץ. זמן מה עבד בתרגום מאנגלית לעברית. אחר כך התקבל כעמית מחקר במכון בן צבי.

פעילותו במשרד הדתות

שר הדתות הראשון של מדינת ישראל, הרב יהודה ליב מימון, מינה את הירשברג בשנת 1948 כמנהל המחלקה לענייני המוסלמים והדרוזים במשרד הדתות. במסגרת תפקידו דאג גם לענייני השומרונים והקראים. כיהן בתפקיד זה עד 1962.

את עיקר מאמציו הקדיש ליצירת מערכת יחסים מעשית ומשפטית תקינה בין המדינה ובין המוסלמים. הוא שיקם את מוסדות הדת של המוסלמים ודאג לחקיקה שתסדיר את מעמד הקאדיםוהמקומות הקדושים.

הירשברג טיפל בהקמת בתי דין לעדה הדרוזית, והשיג לה מעמד עצמאי בענייני נישואין. בזכות מומחיותו באמונה הדרוזית ובתולדות העדה הוזמן לכתוב מאמר עליהם בקובץ על הדתות במזרח התיכון, ואף כתב את הערך "דרוזים" באנציקלופדיה בריטניקה מהדורה 15.

מאז כניסתו למשרד הדתות החל לעסוק גם בעריכה, ועסק בכך עד סוף ימיו. בין השנים תש"ח–תש"י ערך שמונה חוברות בסדרה של "ספריית השבת" שהוציאה המועצה למען השבתשליד משרד הדתות.

בשנת 1959 החל הירשברג ללמד במחלקה לתולדות ישראלבאוניברסיטת בר-אילן, תחילה במשרה חלקית, אחרי שנתיים כפרופסור חבר במשרה מלאה, ושנה לאחר מכן כפרופסור מן המניין. הוא לימד במחלקה את קורות היהודים בארצות האסלאם ותרבותם. כחוקר וכמורה הצליח לסחוף בהתלהבותו תלמידים רבים לתחום המזרחנות. היה ראש המחלקה עד שנת1965, ובשנת 1969 נתמנה לראש הקתדרה לתולדות ישראל על שם הרב שוסטר. היה חבר בוועדות ובמוסדות שונים של האוניברסיטה.

בשנת 1968 יסד את המכון לחקר היהדות במזרחבאוניברסיטת בר-אילן, וכיהן כראש המכון עד פטירתו. מכון זה שם לו למטרה לעודד ולהדריך חוקרים צעירים שיעסקו בתולדות היהודים במזרח. היה עורך של כתב העת "ממזרח וממערב", שיצא במסגרת פרסומי המכון ומופיע עד היום. לאחר פטירתו התמנה לראש המכון תלמידו וממשיך דרכו אליעזר בשן, שפרסם מחקרים רבים על יהדות המגרב.^[2]

סוף ימיו

בתאריך ו' בשבט תשל"ו זכה הירשברג בפרס בן צבי על מפעל חייו, ואת הרצאתו בטקס הקדיש לנושא: אהבת ציון וירושלים בקרב יהדות המגרב. במוצאי שבת, ט' בשבט תשל"ו, נפטר, והוא בן 72.

פעילותו המדעית

לאחר שסיים את לימודי הרבנות החל הירשברג לפרסם מחקרים בנושאי יהדות. בשנת 1929 פרסם את ספרו הראשון יחס האגדה להלכה, בשיתוף עם בנימין מורמלשטיין. בשנת 1931 פרסם מהדורהגרמנית מבוארת ומתורגמת של דיוואן שירי שמואל בן עדיה. ועוד פרסם מאמרים אחדים בכתב העת הפולני למדעי המזרח.

לאחר שעלה לארץ התרכז בקורות היהודים ותרבותם בחצי האי ערב. ספרו הראשון שכתב בארץ ישראל היה: ישראל בערב: קורות היהודים בחמיר וחג'אז מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב(1946).

לאחר הקמת המדינה פנה לנושאים חדשים: הערבים בארץ ישראל והיישוב היהודי בארץ. הוא חקר תופעות משותפות למסורת היהודית והאסלאמית בארץ, כגון: "מקומה של ירושלים בעולם המוסלמי". במסגרת עבודתו במכון בן צבי עסק בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית.

היה פעיל בחברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, ופרסם מאמרים רבים בכתבי העת שלה: 'ידיעות החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה' ו'ארץ ישראל'. ערך את הקבצים ארץ כנרות(1951) וכל ארץ נפתלי (1968).

כתב ערכים באנציקלופדיה המקראית ובאנציקלופדיה העברית, בעיקר בנושאים הקשורים לארץ ישראל. באנציקלופדיה יודאיקה האנגלית היה עורך המדורים: תולדות היהודים בארצות האסלאם, אסלאם ויהדות, העולם המוסלמי, ערב, ארץ ישראל בשנים 640–1917, ספרד המוסלמית ותימן, וכן כתב למעלה מתשעים ערכים.

בשנות החמישים החל הירשברג לעסוק בתולדות היהודים בארצות המגרב. בארץ ישראל לא היו מקורות ערביים מהמגרב, ואף לא ספרות מקצועית כללית, והירשברג נאלץ לנוד על פני ספריות בארצות אפריקה ואירופה ולהכין מהם סיכומים ומיקרופילמים. בסבלנות ובמסירות נבר באוספי תעודות בארכיונים של מדינות באירופה כדי למצוא את הפרטים הנחוצים למחקרו.

בשנת 1954 פרסם מהדורה מדעית של "חיבור יפה מהישועה" לרבנו נסים בן יעקב מקירואן, והקדים לה מבוא על המחבר ועל תקופתו. במהדורה זו שילב את מומחיותו בתולדות היהודים בצפון אפריקה ובערבית עם בקיאותו בספרות חז"ל, שאפשרה לו לזהות את מקורותיהם היהודיים של סיפורים רבים בחיבור.

בשנת 1955 מיהר הירשברג לארצות המגרב, בטרם יינעלו השערים בפני ישראלים.^[3] הוא ביקר בתוניסיה, באלג'יריה ובמרוקו, וכתב את רשמיו בספרו מארץ מבוא השמש (1957). הירשברג קיווה למצוא שם גניזות, כתבי יד ודפוסים ישנים, שיפיצו אור על ההיסטוריה היהודית באזור זה; חומר כזה לא נמצא, אך מטרתה המשנית של הנסיעה הושגה: לראות את עם הארץ, יהודים ולא יהודים, וללמוד מן ההווה על העבר.

עיקר מחקריו בשנות החמישים והשישים עסקו בימי הביניים. אחד ממאמריו החשובים הוא "מקומה של אפריקה הצפונית בימי הגאונים", שהתפרסם בשני המשכים בכתב העת 'חורב', 1959, 1960. סיכום של מחקריו על יהודי המגרב וסקירה היסטורית רחבה על קורות יהדות זו כינס בספרו המונומנטלי תולדות היהודים באפריקה הצפונית (1965). גם לאחר פרסום הספר הוסיף לחפש מקורות נוספים שישמשו את המהדורה האנגלית, בעיקר בנוגע לזמן החדש. הוא תכנן לעבד מחדש את הפרקים על יהודי המגרב במאות ה-19 וה-20, אך לא זכה לכך.

ספר לזכרו

בר-אילן: ספר השנה של אוניברסיטת בר-אילן יד-טו (תשל"ז) הוקדש לזכרו של חיים זאב הירשברג. בפתח הכרך מאמרו של אליעזר בשן: "פרופסור חיים זאב הירשברג ז"ל: תולדות חיים ומעשים" (עמ' ט-יד). על אישיותו כתב בשן: "כבוד הבריות היה כלל גדול בעיניו, ותמיד לחם את מלחמתם של החלשים והמקופחים" (עמ' יד).

אחריו רשימת פרסומיו של הירשברג (ערוכה בידי אליעזר בשן ואברהם הטל). הרשימה כוללת מאמרים וספרים (185 במספר), ערכים באנציקלופדיות, וספרים שערך (עמ' טו-לג). משה בר כתב על "תרומתו של פרופסור חיים זאב הירשברג ז"ל ללימודי תולדות עמנו באוניברסיטת בר-אילן" (עמ' לד-לז).

בר הדגיש במאמרו את מסירותו יוצאת הדופן של הירשברג לעבודתו, לתלמידיו ולסגל ההוראה הצעיר: "'שעות קבלה' לא ידע. לעולם היה ביתו פתוח לרווחה לכל שואל ודורש. ואת מבקריו-תלמידיו היה מקבל בסבר פנים יפות, ובלב נדיב העניק להם עצה והדרכה מאוצר ידיעותיו המקיפות" (עמ' לה).

תולדות היהודים באפריקה הצפונית כרך ראשון – ח.ז.הירשברג. נדפס בשנת 1965

מבוא – הספר נדפס בשנת 1965

זירת המאורעות, שאנו עומדים לתאר בספר זה ( הערה שלי – למעשה אלה שני כרכים,  והמבוא מתייחס לשני הכרכים שהירשברג כתב בנושא הנדון ) גבולות טבעיים לה, המפרידים בינה ובין שכניה. איזור צחיח, הוא מדבר לוב, משתרע בין אפריקה הצפונית ובין מצרים, והוא שגרם לכך שמעולם לא ניטשטשו התחומים הגיאוגראפיים-היסטוריים בין שני הגושים – מצרים מכאן, אפריקה הצפונית מכאן.

מצפון סובב את האזור הצפון אפריקאני הים התיכון, וממערב האוקיאנוס האטלנטי, מדרום סוגר עליו ים של חול, הגדול ביותר על פני כדור הארץ והידוע בשמו הערבי : הצַחרַה, כלומר " הלבנה " ; שלוחתו המזרחית צפונית הוא מדבר לוב האמור.

מושג מה על מרחבים ומרחקים ביבשת זו נקבל בעזרת מידות וספָרות המקובלות עלינו. אורך החוף מגבול מצרים מערבה בואך תוניסיה של ימינו הוא למעלה מ-1.600 ק"מ; ומכאן אל אגאדיר3.000 ק"מנוספים.

איזור החוף והרמות שבפנים הארץ, שהיו מיושבים בימי קדם שהגיע זכרם אלינו, משתרעים על שטח של750.000 ק"ממרובעים לפחות. לפי החלוקה המדינית של ימינו נמצאים משטח זה : 100.000 ק"מר בתחומי הממלכה הלובית ; 100.000 קמ"ר בתוניסיה ; 200.000 קמ"ר באלג'יריה ; 350.000 ק"מר בממלכת מרוקו. כל המספרים ניתנו בקירוב, כי בכל מחקר ומדריך גיאוגרפי נמצא הערכות שונות.

מאחורי איזור הרמות וההרים מתפשט בפנים הארץ איזור הערבה, שעל פניה פזורות נקודות יישוב של קבע. אחרי הערבה בא מדבר הצחרה, שבו נעו נוודים ברבריים, אשר היו עולים מדי פעם על הארץ הנושבת.

אם נוסיף על איזור החוף והרמות את שטחי הערבה ואת מדבר הצחרה מגיע לשטח של 6.500.000 קמ"ר בקירוב, שלומר כשני שלישים משטחה של אירופה.

תושבי הארץ הראשונים, החל בסוף התקופה הפרהיסטורית, שנמשכה כאן יותר מאשר בחלקי תבל אחרים ושרידים מרובים ביחס, היו כפי הנראה אותם השבטים שנקראו בפי היוונים והרומאים ; לוּבִּים או בֶּרבֶּרים.

החוקרים שביקשו להגדיר את השתייכותם הגזענית של הברברים על פי סימנים אנתרופופיסיים לא הגיעו לכלל מזקנה ברורה, ולא העלו אלא את הקביעה השלילית, שגם שחומי העור שביניהם, המצויים בנאות הדרום והקרויים " חרתאני ", אינם משתייכים לגזע המכונה כעת " אפריקאני ".

אין כל אחידות לא במבנה הגולגולת ולא בצבע העור, העיניים והשער של הברברים. הדעה רווחת היא, כי הם שייכים לגזע הים תיכוני, אלא שהם קבוצה מיוחדת בתוכו. לשונם של הברברים אינה נמנית עם אחת ממשפחות השפות המוגדרות, אף כי אפשר למצוא בה קירבה למשפחת לשונות בני חם.

ומאחר שלא הגיעו לידינו שום שרידים ספרותיים קדומים בלשון זו, אין כל אפשרות לעמוד על דרכי התפתחותם של הניבים והלהגים הברבריים. רק בדורנו נרשמו בכתב יצירות רוח של הברברים, כגון סיפורי עם וקובצי מנהגים מתחום המשפט והחברה, בלשון ברברית ובאות לאטינית, בעמלם של מלומדים צרפתיים, שביקשו בדרך זו לקיים לדורות את ייחודה הלאומי של האוכלוסייה הקדומה.

הברברים גם לא הנחילו לנו שום מסורות היסטוריות, שום עלילות גבורה, שיספרו מעשיהם של מלכים אדירים וגיבורי מלחמה שבתוכם, כגון חניבעל, מאסי-ניסה, יוגרטה. כל מה שידוע לנו על עברם של הברברים הגיע אלינו ממקורות זרים :

מצרים ( החל מהאלף הרביעי לפני הספירה ), פונים-יוונים, רומיים, ערביים ולאחרונה צרפתים. אין כל ספק, כי עובדות רבות המתייחסות לעברם סולפו וזויפו, ועל כל פנים נמסרו בצורה שלילית, וכך ניתן מקום לצמיחת אגדות שונות על עברה הרחוק של הארץ ועל חדירתם של בני עמים שונים ליבשה.

מתוך ויקיפדיה לנוחיות הגולשים

נומידיה הייתה ממלכה ברברית עתיקה באפריקה הצפונית שהפכה ברבות השנים לפרובינקיהרומית ששכנה בין לוב, תוניסיה ואלג'יריה המודרניות.

לאחר תבוסת קרתגו, הריסתה והכרזתה כשטח מקולל בשנת143 לפנה"ס (במהלך המלחמה הפונית השלישית) נומידיה נותרה הממלכה החשובה ביותר ביבשת השחורה. עליה שלטיוגורתה, המלך הברברי הפופולרי ונכדו הבלתי חוקי שלמסיניסה, מלכה הראשון של הממלכה. לצידו של יוגורתה שלט על החלק המזרחי והעני יותר של הממלכה אחיו החורג אדהרבל.

ב-112 לפנה"ס, תוך כדי התעלמות מפורשת מההחלטה הרומית לחלק את הממלכה לשניים, תקף יוגורתה את אחיו החורג. במהלך הלחימה הרגו כוחותיו של יוגורתה אנשי עסקים איטלקיים ועוררו את זעם רומי. אמנם שוחד ששלח יוגורתה לרומים צינן מעט את הרוחות וגרם לכך שיקבל הסכם שלום במקום התקפה רומית, אך כאשר זומן לרומא כדי להסביר את תנאי ההסכם המלך הברבר התפתה לרצוח יריב פוליטי, ואיבד את כל תמיכתו מרומא. בכך פרצה המלחמה שתהיה ידועה בשם מלחמת יוגורתה.

לאחר תבוסת נומידיה במלחמה עם תפיסתו של יוגורתה (106 לפנה"ס לערך) בשבי, מערבה של הממלכה סופח לבוככוס, מלך מאוריטניה ושאר חלקיה הושארו תחת שלטון הנסיכים המקומיים. מעמדה של הממלכה השתנה כאשר פרצה מלחמת האזרחים בין קיסר לפומפיוס, וכך, ב-46 לפנה"ס, השתנה שמה לפרובינקיית "אפריקה נובה". ב-30 לפנה"ס הומלך לשלטון הממלכה יובה השני, בעלה של קלאופטרה סלנה (בתם של מרקוס אנטוניוס וקלאופטרה) ובנו של מלכה הקודם של נומידיה, יובה הראשון.

אך המלך הצעיר לא הצליח להשתלט על הממלכה וכך, ב-25 לפנה"ס, זמן קצר בלבד לאחר מכן הכתרתו, נשלח למאוריטניה והוכתר כמלך שם.

רק בשנת 193 לספירה, תחת הקיסר ספטימיוס סוורוס, הופרדה הממלכה מהפרובינקיה הרומית ונשלטה על ידי פרומגיסטראט אימפריאלי. לאחר עליית דיוקלטיאנוס לשלטון היא אף הפכה לאחת משבע הפרובינקיות של בישופות אפריקה ושמה שונה ל"נומידיה קירטנסיס". הממלכה החדשה-ישנה עברה תהליך רומניזציה נרחב ועריה הורחבו. בשנת 428 הוונדלים פלשו והממלכה החלה לרדת מגדולתה, במקביל לתהליך מידבור טבעי שעברה.

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

האין זה נושא שאפשר להלהיב בו ? עמדתי על כך שהאנשים הממונים על הכספים לא עשו דבר להגדיל את ההכנסות, והוספתי שמלבד הטיפול בענייני המגבית, הארגון וחינוך הנוער, עלינו לפנות לגולה ולדרוש ממנה אנשים.

הזכרתי שקיימת תוכנית של הבאת 50.000 יהודים ממרוקו ללא צורך מיוחד בסידורה קליטה וכספים – אלה דברים בעלמא ואין להם שחר, קרא משה קול, הייתי במרוקו ואני מכיר את המצב.

אין אלה דברי הבאי ! הגבתי, יהודים אלה, או שאנו נוציא אותם בהקדם ממרוקו או שאחרים ידחפו אותם משם. האם היינו מסתלקים עכשיו מהעלאת אלפי צעירים לארץ ? הלא נקבל אותם ברצון ! ואם לא ייקלטו בקיבוצים, בהתיישבות – מדוע לא נצא בסיסמה, שהם דרושים לעבודה ולשמירה ? ואפילו יבואו רק 2.000, על ההנהלה הציונית לקרוא לעם היהודי לבוא לעזרת הציונות בכוח אדם.

ביום 12/04/1954, מסר מר שרגאי בישיבת הנהלת הסוכנות דין וחשבון על ביקורו בחוץ לארץ, הגבתי :

" לפי דברי מר שרגאי, לא ברור אם יהודי צפון אפריקה רוצים לעלות לארץ…..כשד"ר רופין בא לפולין בשנת1939 ופנה ליהודים האמידים בקריאה, שיסייעו ב-3% מכספם להתיישבות בארץ ישראל, לא קיבל אף פרוטה.

אותם יהודים סברו ז, שאין צורך לעלות לארץ, לעומתם היו שסברו שהעלייה היא הכרח ופתחו דרכים בלתי לגליות. יהודי מרוקו יבואו לארץ כשידקרו אותם בסכינים, או כאשר נאחז בציציות ראשם. אני מציע לקבוע ועדה שתבדוק האם אפשר להעביר תיכף תושבי 10 כפרים יהודים ממרוקו לישראל.

בתגובה לדו"ח של ראש הממשלה דאז, מר שרת – 13/04/1954, הצעתי : 1 – מתיחת הגולה והבאתה להתעניינות בישראל ; 2 – ניצול מצבנו כדרבון למגביות ; 3 – התנועה הציונית תקרא לאנשים צעירים לבוא לארץ לתקופה קצרה.

תשובת ראש הממשלה אינה זכרוה לי. לקראת הישיבה של המוסד לתיאום בין הממשלה וההנהלה הציונית 24/04/1954 מערכה שיחה מכינה בישיבת הנהלת הסוכנות, שם אמרתי :

לא תהיה לי אפשרות לדבר במוסד לתיאום ולכן אחווה דעתי כאן. אינני מקבל את עמדתו של ד"ר יוספטל – גיורא יוספטל– שכל העניינים הציוניים יתבססו רק על הקיים. אני סבור שאם נביא 50.000 יהודים לארץ – והייתי מרוצה לו היו אלה 50.000 צעירים – תשנה הדינאמיקה של העלייה את המצב.

לוי אשכול מעוניין בעובדים לביצוע תוכנית הקמת החוות החקלאיות ומשום כך הוא מציע להעביר את העובדים הללו לחווה. אם כי אינני סבור שהחוות הנן שיטת התיישבות נכונה, ולמרות התנגדותי לפרופורציה המוצעת של החוות בהתיישבות כולה, כדאי לנסות גם זאת.

באותה תקופה היו ענייני ההתיישבות יגעים. העלייה לא הייתה מוכנה ללכת בהמוניה להתיישבות הקיבוצית, ונשלחה בחלקה הגדול, ובעיקר בני עדות המזרח שבהם – להתיישבות מושבית. קשיי הסתגלותם לעבודה היו רבים ואשכול חיפש צורות התיישבות חדשות.

" ניקח יהודי בעל ממון ". אמר אשכול, " נעמיד לרשותו אלפי דונמים, מים , נעזור בהבאת מכונות, והוא יתחיל לעבוד עם כספו " עד מהרה התברר שלא נמצאו פועלים לעבודה בחוות – בשכר נמוך, בשיכון עראי, בשעות עבודה ללא הגבלה.

אז הובע הרעיון להעלות ממרוקו עולים צעירים, בלי כל קרובי משפחה. " חומר " עלייה זה יענה לכל הבעיות שמעוררת צורת ההתיישבות החדשה . יוספטל, בתוכניות הקליטה שלו, הציע הפרדת משפחות, אפילו בין בעל לאשתו ובין הורה לילדיו.

אני התנגדתי להצעה זו בכל תוקף. ראיתי בכך גזירה ואקט בלתי אנושי, שוודאי לא יצלח. אמרתי שבכוחו להחליט על הקמת תור העלייה של בני הכפר אחד שאין בו מקרים סוציאליים, אבל אל לו להפריד בין בני משפחה. בישיבה הנ"ל הוספתי :

" הגיע שעתה של העלייה, והדבר אינו תלוי בחישובים אלה או אחרים. הגיעה שעתה של העלייה מפני שלארץ הזאת נמאס לחיות בלי עלייה. יש מצב פוליטי מסוים, ואנשים כמוני סבורים שעלייה דווקא תיטיב את המצב הכלכלי.

בשום מוסד ציוני לא תתקבל עכשיו החלטה האומרת " לא ". אני מכיר יפה את המציאות שלנו, כך היה וכך יהיה לעולם. לעולם לא יהיה תכנון מראש, לעולם לא יבנו בתים לעולים בטרם בואם, ולא יכינו מקומות למקרים סוציאליים במוסדות המתאימים ויצפו לעולים.

כאשר אין עולים – אין לחת. אנשים חיים עושים את העלייה. אנו יושבים שנתיים בלא עלייה ועדיין לא פתרנו את שאלת קליטתם של המקרים הסוציאליים. מעולם לא קדמו הסידורים הדרושים – לעלייה עצמה……

תמיד תהיה העלייה קטסטרופלית, ואת שיטותינו בקליטה יש להתאים למצב זה, שוב נקים בדונים, אם יהיה צורך בכך. עלינו להכין עצמנו לעלייה בהיקף גדול, הן מבחינה מעשית והן מבחינה פסיכולוגית.

יוספטל הציע הפרדת משפחות. הדבר אינו בא בחשבון ! אשפר לקבוע רק כפר זה או אחר, שמצויים במקרים סוציאליים מרובים לא יהיה ראשון בתור לעלייה. לפי דעתי כבר איחרנו במקצת את המועד. השבוע סופר על בהלה והתרוצצות בקרב יהודי צפון אפריקה.

איך אפשר לדון בהעלאת 400 איש ! אינני מתאר לעצמי שמוסד זה או הממשלה ידונו בהעלאת 400 איש בתקופה זו. נושא זה קשור בצורך הדחוף לחסל שבעה כפרים יהודיים שנשקפת להם סכנה. האם בכך נפתור את שאלת הכפרים שיעמדו בסכנה מחר או מחרתיים ?

אני מציע שעניין צפון אפריקה כולו – מרוקו ותוניסיה – יעמוד על הפרק בישיבת המוסד לתיאום. מן הידיעות המגיעות אלינו מאנשי הקליטה שם יש להסיק על הוצאת כל יהודי דרום תוניסיה. מדובר ב-6.000 נפש ולא 400. משונה הדבר שכל פעם נדון בעלייה של טפטוף. אנו עומדים בפני מבול !

ישיבת ההנהלה ב-13/07/1954. שיחה על המצב הכללי בתנועה הציונית ; על שיהודי אמריקה אינם " ממהרים לעלות ". בישיבה בנושא זה לפני שנתיים אמר שז"ר דבר שלא הסכמתי לו – על יציבות של חיים יהודיים בגולה.

אינני יודע מה יהיה באמריקה. מתוך רבבות יהודי צפון אפריקה באים עכשיו רק 500 יהודים. האם התנועה הציונית יכולה להשלים שם עם המצב הקיים ? מדוע אין מבחינים במתרחש מתחת לפני השטח ?

יוספטל בתמיכת אשכול לא זנחו את עניים הפרדת משפחות ורצו אישור לכך מהנהלת הסוכנות – מבלי לקורא לילד בשמו. כאמור עיבד יוספטל תוכנית להעלאת 400 צעירים – רווקים או אנשים שיופרדו ממשפחותיהם . המשפחות הנשארות יישארו בתוניסיה או במרוקו – והג'וינט יטפל בהם.

התוכנית הובאה בפני ישיבת מליאת ההנהלה, כלומר, בהשתתפות החברים האמריקניים. רתחתי. שני האישים שרצו לפתור שתי שאלות בבת אחת ; להוכיח שיש עליית הצלה מסוימת מצפון אפריקה, ולהמציא פועלים לחוות החקלאיות.

מתי שר ועל מה שר או קונן היהודי במרוקו

היהודי שר בשעות עמלו וגם עתות מנוחתו, שר בהילוכו ושר בישיבתו. לא משום שאין בלבו דאגות וטרדות ולבו אינו פנוי לשירה, אלא משום השירה מרוממתו מעליהן ומסיחתו מהן, זהו טבעו. אף סדרי החיים המסורתיים היקרו לו הזדמנויות להשמיע את שירתו לסוגיה בשבתות ובחגים כסדרם, בחתונות, בטקסי ברית מילה ובחגיגת בר המצוה כהלכתם.

ימים אלה היו לאור באפלה, לזמנים של קורת רוח והתעלות הנפש, מסיבות אלה, ובייחוד זו של שמחת חתן וכלה, נהגו ברוב עם. בהן נתכנסו גם עניי העיר והכפר לסעוד לבם, וכטוב לבם במאכל ובמשתה, הייתה השמחה גואה והצרות היו משתחכחות לשעה.

ואם בימי שמחה ומשתה כן, כל שכן בימי פורענות ותענית. אמנם איש איש וצרותיו, איש איש ושמחותיו, אולם כל צרות היהודים דומות ואחדות הן. כולם נמצאו תחת שבט נוגש אחד, ולכולם אותו אל אחד עוזר ומושיע פודה ומציל, ועל כן הייתה שירת היוצר היחיד, העלום על פי רוב, לשירת העם היהודי היושב במרוקו.

יש ימים של קינה ונהי שנקבעו לכלל, ימי בין המיצרים וימי תעניות וצומות, וראשון להם הוא ט' באב, שבהם נשא המשורר קולו בשירי אבל ומספד, ושי של אבל יחיד, שאף בהם התעטף נפש כל יהודי בהגה עצוב.

ושוב וחוזר חלילה. נחלץ היהודי מן היגון והדאבה אל חגיו במלוא ששונם, ושאון שירם וזמרם, או אז שבו אליו בטחונו ועליצותו הטבעית. בהסבו במסיבותיו הוסיפו לאווירה כוסות הבדולח, בשביל התה המרוקאי המיוחד, אשר הוכן בטקס מענג, והוגש בכלים נאים מעשה חושב ביופים ובפיתוחיהם, על מגש נחושת קלל מנוקד ומקושט.

קשה לדמיין מרוקאי שורשי ומקורי בלי אותן כוסות תה מהביל עם טעם וריח של הנענע או השיבא. ובעת הזאת מי ידמה לו במלכים ? באותה שעה נעלמת וסרה עצבות. לב האיש אינו מוטרד על ידי חשבון הפסד ורווח, חוסר עבודה או אפילו חסרון כיס, אמנם הפרנסה דוחקת ואדם לעמל יולד, אך לא עד כדי הפסד כל שעת שלווה ורווחה.

מקום נכבד בהבעת שירי העם במרוקו והפצתם, תפסו גם זמרים הזמרות והנגנים, אשר העניקו לה תנופת נדודים וחיים. כלי הנגינה המתאימים המקובלים והנפוצים היו ונשארו העוד, הכינור, המנדולינה, התוף ( דרבוקה ), תוף מרים ( תעריזא ) וכמובן הטארא, כלי תיפוף כשוי עור דק חלק ויבש, מתוח היטב על מסגרת עץ דקה ועגולה, בקוטר של שישים סנטימטר בקירוב.

זמרים ופייטנים ידועי שם בעלי קול ערב, אשר היו בקיאים בסוגי השירה על פי סגנונה ומשקליה, הפליאו לשוררה ולהעניק לה מימד רב עניין, שסייע לה להתפשט ולהתחבב ולהשתמר בכל אתר, וכל בני הקהילה שופעים עליצות, התמוגגות וזחיחות הדעת.

זמרים מפורסמים נודעו גם בחיבור וגם בשירה, ובעשרות השנים האחרונות ( ולפחות בחמישים השנים האחרונות עד שנת 1970 ) הפליא לפייט ולשיר, נעים הזמירות רבי דו בוזגלו ז"ל, גאון השירה והפיוט של יהדות מרוקו, עליו נאמר " רבי דוד בוזגלו שהיה ענק השירה ואדיר הפיוט, הזמיר העצום, תזמורת היחיד, גרון המאגד בתוכו מיצרי כל לכי הנגינה על צליליהם, כינורה של התפילה היהודית ונזר פיוטיה.

הוא עיטר את השירה הזוהר הגות שפתיו ונעימות קולו. בימיו לבשה השירה במרוקו מחלצות יקרות, ונתחבבה יותר ויותר על קהל שומעיה. ואולם גם זמרים ופייטנים אחרים היטיבו ומיטיבים לזמרר בקולות גרונם, רק שבכל מקום בו נשמעת שירה זו, הומה אנשים חרוצים וזריזים, חובבים ואוהבים הבאים להאזין. בשעות אלה נמלא הלב גילה ורננה, והתוגה מחפשת לעצמה מפלט מזה המקום.

על משקל אמרה נודעת אפשר לאמר כי יותר מששמרו יהודי מרוקו על שירתם הפולקלורית, שמרה היא עליהם מפני רפיון וניוון. היחס אליה מכובד, וכן גם נשאר כיום במידה ניכרת ונרחבת, שהרי היא נוצרה כדי לעודד את היהודי באשר היה, כדי לחזקו ולשעשעו ולהסב לו הנאה.

גם במדינת ישראל המתחדשת, ממשיך הוא לשמור לה אהבת נעורים, שכן ליוותה אותו בגלותו ובלכתו במדברות ובתקופות שפל ובשנות הזוהר, בבחינת " זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה ".

מכאן שלא נשתכחה ולא רפתה ולא הועם זיווה בשום זמן מן הזמנים. היא ששמרה על איש המגרב מפני שעמום וטמיעה, ומפני רעייה בשדות זרים, כי מילאה כל חלל ריק. גם כיום בחביוני הלבבות, עוד דולקת להבתה ומפיצה אורות רבים, אפילו על בני דור ההמשך בישראל היא נוסכת מיופייה מנעימתה וממקצבה, וזוכה להערכה, לחידוש עלומים ולאהבת רבים רבים.

להקות זמר שונות מאמצות את מנגינותיה, וגם כלי הנגינה מפריחים ממיתריהם צלילים ספוגי הערצה ליופייה.

השירה העממית לסוגיה.

לשירה העממית במרוקו יש סוגים אופייניים, כגון שירי אהבה, געגועים, עלילה, השתפכות הנפש, תוגה, אמונה משיחית ועוד. שירים אלה נתקבלו ומשמשים בהזדמנויות שונות ומתאימות רקע לאופי האירוע. ואולם חשובים לענייננו הסוגים, שאף הם כמובן מקורם בשירה המוסלמית, אבל הם זכו לשימוש שכיח יותר דווקא בקרב היהודים כגון שירי אהבה ועלילות, ועל כולם קיימים סוגים המיוחדים ליהודים בלבד בשל לאומיותם ( ייחודם הלאומי שנתגאו בו וסבלו ממנו ) ובשל דתם.

אלה השירים המושרים עד ימינו בפי יוצאי מרוקו בערגה ובלהט, בזכרם את ההווי והאווירה המיוחדים בארץ מוצאם.

חלק ראשון

שירי יולדת, תינוק ומיילדת, שירי חתונה וטכסים.

במסכת מנהגי יהודי מרוקו בולטים בייחודם ובצביונם הטכסים והנוהגים הנהוגים באירועים החגיגיים המשפחתיים. לא היו אלה שמחות שצמחו מתוך שגרה, אלא הן התקיימו מכוח מסורות מקובלות מושרשות ומובהקות, והיו לנכסי צאן ברזל תרבותיים פולקלוריים בבחינת " עץ חיים היא למחזיקים בה ", תורת קבע הנהירה לכל משפחה, ויש לקיימה באדיקות לכל דקדוקיה ופרטיה.

ברוב קהילות מרוקו אף נשתרש פחד דמיוני, שמא חלילה יתרחש אסון כל שהוא אם לא נתקיים מנהג זה או אחר או פרט זה או אחר נגדע. המנהגים המוגרביים המבוטאים בשירים אלה, בחלקם הושפעו לא מעט גם מאופיו של הפולקלור המוסלמי המקומי, למעט, כמובן, הצד הדתי.

שמירה קפדנית של מנהגים אלה הביאה לליכוד התא המשפחתי, ומכאן לשימורה של הקהילה בכללותה. על כגון אלה התבססה החברה ונמנעה סכנה של חוסר תוכן רוחני נטול חוויות רגשיות. מעט מאוד חומר עיוני נשאר בכתובים, ורובו של הווי זה הועבר כמקובל מפה לאוזן וממעשה למעשה.

ההקפדה על הכללים בכל אירוע, ללא סטיה ימינה או שמאלה גרמה, אפוא, להישרדותו והמשכיותו עד זמננו אנו, אם לא בשלמותו הרי בחלקו הגדול. ברם, לא הכתוב בספר זה ממצה את היריעה כולה, ובהרבה ספרים על המורשת מצויים פרקים עלי בהרחבה יתרה.

ככל שהקהילה הייתה גדולה יותר ובסביבה מפותחת יותר, כן היו נכסי תרבות חייה מרובים ומפוארים יותר. והיפוכו של עניין ככל שהקהילה קטנה, מרוחקת ומנותקת יותר ממוקדי תרבות והשכלה, כן קטנים בכמות ושונים באיכות אופני המנהגים, עד כדי תלישותם מנורמות מקובלות של חברה פתוחה ומפותחת, וזאת בשל תופעות שונות אשר לא נמצא להם הסבר מספיק ומניח את הדעת.

המנהגים נבדלים בעיקר עלפי שלושה אזורים אופייניים : צפון מרוקו, מערבה ודרומה ( באזורים הגובלים או רובים לסהרה ). כל אזור שמר על זהותו, ואף גרם להתבצרות בתוך מנהגים, ורק לעתים רחוקות ידמה יישוב אחד לשכנו הקרוב אליו, במנהגיו ובאופני ביצועם, ואף שי שינויים מפליגים. אולם הצד השווה שבהם, הוא היסוד התכסי שלא יחסר בכל השמחות הללו.

הלידה וכמיהה לצאצאים.

פרק זה בחייו של כל אדם ובמיוחד אצל היהודי, יסודו במצוות פריה ורביה. היהודי הדתי המשכיל, וכזה היה הרוב המכריע במרוקו, היודע תורה ושומר חוקיה, ואף בור ועם הארץ, שולם שמרוה בנאמנות, לקיים את דבר הפסוק " כה אמר ה' יוצר הארץ ועושה, לא תוהו בראה, לשבת יצרה " ( ישעיה מה, יח )

היהודי המלומד והמדקדק יותר הפליג, ובהסתמך על הפסוק " אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך, הנה כי כן יבורך גבר יראה ה' " ( תהלים קכח, ג-ד )

האשה הצייתנית קיימה הלכה למעשה, את שאיפתה הטבעית, לראות בחיקה את תינוקה מחמד לבבה, ונשאה באהבה את דברי הפסוק הגוזר עליה מאז חטא קודמתה מיי בראשית : " הרבה ארבה את עצבונך והריונך. בעצב תלדי בנים " ( בראשית )

ואילו החתן למן ליל הכלולות נשא את לבו לראות פרי בטן עד מהרה, צאצא למען ההמשכיות המשפחתית, לקיום הרצון לדאוג לגידול משפחתו להמשכת שמו ולשמחתו. ולא חלפו ימים רבים מליל הנישואים, וכבר החלו הרינונים אם הרתה בת פלוני, ומשהבחינה העין בהריון המיוחל, ועם חלוף החודשים, גברה הציפייה ללידה, ועמה המאווה המפורש שאכן ייוולד בן זכר.

עזה במיוחד הייתה התוחלת הזאת לקראת הלידה הראשונה, שיהיה הילוד הבן הבכור ראית האון, למען יגילו וישישו בן האב והסב. אך אם לרוע המזל נולדה בת, הרי הרוח נופלת, ובמקרים רבים מופרת השמחה ( תופעה זו הלא נפוצה גם בקרב עדות ישראל האחרות ), עד כדי כך שתוצאת הלידה אינה זוכה לכל פרסום.

ולא פעם נגררים אחריה מריבות ויחסי טינה בעיקר בין הכלה לחמותה. שהרי החמות הופרה ציפייתה, והאכזבה הופכת אותה עגומה, אף יותר מהאב הצעיר עצמו. ואולם עם חלוף הימים תזכה הבת אף היא לאהבה.

ומדוע כל זה צריך לקרות ? לרגשות פתרונים. ואולם כאשר המיילדת מכריזה כי הנה נולד בן זכר, או אז פורצים אוצרות השמחה, ואין סוף לקריאת הגיל ולהמיות הלב הפתוח. קריות, יו, יו, יו מסולסלות נפלטות מגרונות הנשים ומהדהדות למרחקים. הבית כולו לובש המולת חג.

הרצים יוצאים דחופים לבשר הבשורה לקרובים, שליחים רכובים על גב בהמה משרכים דרכם אל הכפרים ואל העיירות הרחוקות, כדי לבשר ולהזמין הורים וידידים לבוא ולחוג את המאורע. בכפר עצמו מתלחשות הנשים ואומרות זו לזו בפליאה : פלונית בת פלונית, נישאה אך לפני תשעה חודים, וכבר בן זכר לה, בן פורת יוסף !!! יבורך האל !!!!

מרגע היוולדו נשמר התינוק מכל משמר, הוא ואמו יולדתו מכוסים מתחת לאוהל קטן, עשוי מיריעות בד קל, מעין מסתור המבדיל אותם ושומרם מעינים בלתי רצויות, והעיקר מעינם הצרה של אנשים לא הגונים ובלתי נאמנים, אשר חודרת ופגיעתה קשה.

כדי להישמר מאלה ננקטים אמצעים שונים לשמירה והגנה מיוחדים מסרתיים בדוקים וקפדניים. ואולם לא רק מפני עיני בשר ודם צריך להיזהר, אלא גם ובעיקר מפני מזיקים ומשחתים רעים שלא מן העולם הזה, הלא הם המכשפים והמכשפות, אשר אולי יש להם חשבונות ישנים עם החתן והכלה, יהנה הגיעה השעה היפה לבוא חשבון, להטיל עין, לפגוע ולברוח.

שעל כן מצוּוים על אמצעי השמירה והזהירות, כמתחייב מן המנהג מדורי דורות. מיד, מוציאים שקיקים המכילים עשבי רפואה ואבקות שונות לקטורת כנגד עין הרע, והם מוצמדים לצוואר התינוק. בשקיקים אלה שמים על פי רוב צמחים מיובשים, שנבדקו ונחקרו ונמצאו בעלי סגולות מעולות. קונים אותם אצל ה " עטטאר " ( מוכר התבלינים וסמי רפואות ) או מוצאים אותם מוכנים בצרורה השמור של הסבתא, וביניהם עשב " זזעטאר " ( אזוב ) " לכברית " ( גפרית ), " לפאסוכ ", זוקנני ", זזאווי ( מיני שרף ).

ועיקר העיקרים " לחרמל " ( צמח בר רב שנתי, עלוותו מרה מאוד, פרחיו לבנבנים צהבהבים, ומניב זרעונים כתומים או שחורים ). את הזרעונים מעלים באש גחלים כדי למרר חיי השונאים, וניפוצם על ידי שריפתם נקרא " תפרקיע לחרמל ", לאמור, ניפוץ החרמל. מובן מאליו כי פעולה זו היא מעשה המסמל ניקור עיניהם של אויבים ושאר מזיקים, מרעין בישין בעלי עינא בישא, וכמובן הכל נגד עין הרע.

צורת יד בחמש אצבעותיה, עשויה נחות וצבועה בפיח, תלויה במקום בולט, נושאת מטרה ברורה. יש ומורחים את כף היד בפיח התנור, ומטביעים צורתה על קירות הבית, אך בעיקר בסביבת היולדת והתינוק, אשר זוכים לטיפול, פינוק ויחס מיוחד.

את שבעת הלילות שלאחר הלידה מבלים באכילה, שתיה ושירה בערבית עממית הנקראת " לערוב " ( עממי ). השירים סובבים סביב האהבה לתינוק הנקרא " מוממו " ופירושו " בבת העין, אישון העין. שירים אלה מושרים לכבוד היולדת והמיילדת ולא רק לתינוק בלבד, והם מדברים בציפיות אשר המשפחה וההורים תולים בתינוק ומייחלים לו לכשיגדל ויתבגר.

יתר הזמן עובר בשיח וסיפורים עממיים. מנהג זה נקרא  "תחדית". יש אומרים שהמלה נגזרה מהמלה הערבית " תחדית " ( לשוחח ). אולם יש אומרים כי אכן המקור " תחדיד שזורה בו גם המלה " חדיד " (ברזל). מיום הולדת התינוק ועד ליום הגדול ל ברית המילה נשארים אנשים ונשים ערים ללא תנומה בקירבת התינוק, כדי להגביר עליו השמירה ולמנוע התקרבות והתבוננות של גורמים מפוקפקים ועוינים, ובעיקר "ג'נון" (שדים ושוכני עמקי האדמה ).

וכיצד יוכלו להישאר שבעה לילות ללא שינה ולשמור על עירנות ? הם לשם כך שרים ומשוחחים ועוסקים במלאכת " תחדית "

ואולם בזאת לא די. האב או אחד הקרובים המבינים בדבר, נושאים בידם סכין גדולה ומניפים אותה בתנועות נמרצות לכל כיוון, לחבטה כדי להרחיק מן הבית כל " ג'נון " או שאר מזיקים, רחמנא ליצלן. בכל הלילות מאירים למראשותי התינוק חתיכת ברזל, סכין קטנה או פרסה של בהמה ביחד עם שקית מלח.

ובעוד האב או איש אחר מוסיפים מפעם לפעם להניף את הסכין בחלל האוויר ועוסקים בהדחקת פוגעים רעים, הנה יש נשים מסתובבות עם מתכת וממנה מתימרת קטורת ריחנית, שסגולתה וערכה רבים ומועילים לתינוק ולאמו.

שמעתי כי במקומות שונים במרוקו, הלילה החמישי הוא הלילה הטומן בחובו סכנות רבות והוא חשוב וגורלי, והוא נקרא בערבית " לילת לחדכא " ( ליל השמחה ). ללילה זה מוזמנות באופן מיוחד, תוך בחירה קפדנית, לפחות חמש נשים, וכולן יחד עם אם היולדת מחזיקות חתיכות ברזל, מתקרבות בדחילו ורחימו, שמות כף ידן על התינוק ואומרות : " שם שדי, שם שדי, שם שדי ", באותו זמן קורא החכם מפסוקי תהלים ושאר מזמורים למען שלמותו של התינוק.

בלילה הזה השמירה קפדנית יותר מתמיד, ומכאן החשיבות שמייחסים לטוב לבן ומידותיהן הטובות של הנשים השוהות זמן זה במחיצת התינוק, ובלבד שלא תתעייפנה ולא תירדמנה חס ושלום בשום פנים ואופן.

בבוקרו של היום השישי עם קריאת התרנגול, פורצות הנשים בקריאות יו, יו, יו, מסולסלות ואומרות יחד : שעת רצון ושעת מידת הרחמים, הכל שקט ובטוח, התינוק מחוסן בריא ושלם. ומעתה לא ידע כל רעה. וביום השמיני יימול בשר עורלתו. ציווי זה מתקיים ברוב פאר והדר, טכס ברית המילה ועמו כמובן הסעודה המדושנת, שהרי על ברית המילה נאמר : " גדולה מילה ששקולה כנגד כלהמצוות שבתורה " ( נדרים, לב ).

לסעודה עצמה באים המוזמנים בלבד, ואילו לשמיעת טכס ברית המילה רץ כל יהודי להקביל את פני אליהו הנביא הזכור לטוב, הנוכח הסמוי מכל עין, וזוכים לכיבוד כיד המלך. הטכסים שונים ממקום למקום, השירים המיוחדים לתינוק וליולדת מביעים בתוכנם הפשוט רוב הערכה ואהבה, משאלות לב ואיחולים שונים וטובים.

האשה המיילדת.

המיילדת היא לרוב אשה בשנותיה המתקדמות, ולה חכמת חיים, נסיון למכביר ותושיה רבה, הרבה תבונה ויכולת השפעה ושכנוע, ידע, נועם הליכות ומתק שפתיים. דעתה מקובלת מאוד, ואנשי המקום נוטים לה יחס מיוחד ומוקירים מאוד א קרבתה.

הקורא בשירים שחוברו על אודותיה, והם אינם רבים, יבין על נקלה את הכבוד שחולקים לה מכל הלב, ואשר היא ראויה לו כפי שכל בן ובת במרוקו יודעים משחר נעוריהם. יש לזכור כי הלידה במרוקו, ובמיוחד בכפרים הרחוקים, הייתה בבית היולדת ולא בבית חולים כבימינו, והרי כאלה לא היו בנמצא.

כולם אפוא היו זקוקים לה ולפשטות הליכותיה. האיש והאשה שמרו לה אמונים והערכה והחשיבוה מאוד. תופעת המיילדת בהכריזה על לידת בת או בן, נשארה תמיד חקוקה בזכרון הנשים, וכולן מתגאות בה ונוטות לה חסד. מלאכתה הייתה קשה ודרשה תושיה, מיומנות, אורך רוח ועצבים חזקים.

לעזרתה בעת הלידה נמצאת עוד אשה, אשר תמכה ביולדת מאחוריה, בעוד המיילדת סומכת וסועדת את היולדת מלפנים. ממקום זה צופה היא על התקדמות הלידה הקשה המתבצעת באופן טבעי, תוך מתן סיוע ועידוד, לקול צעקות היולדת שציריה נתמכים בערה ובעצות של המסובות.

בעודה נאבקת קשה, ישובה על האָבנים, וכדי ליצור אווירה מקודשת, אומרים הגברים תפילת עקידת יצחק אבינו עליו השלום, הלא היא תפילת " עת שערי רצון להיפתח.

המיילדת טובת הלב שומרת אהבה וחיבה לכל אלה אשר עברו בידיה האמונות בעודם תינוקות רכים, רואה בהם את בניה, והיא נושאת בתואר כבוד של סבתא נערצת לכל ילדי המקום.

מצהלות החתן והכלה, שירי טכסים.

בגיל שש עשרה, שבע עשרה ובוודאי לא יאוחר מגיל שמונה עשרה, הבחור נחשב בוגר. שׂומה עליו להינתק משולחן הוריו, ללמוד מקצוע או משלח יד, ושחות בים עצמאותו ולשאת בתוצאות קיומו העצמאי.

וההוכחה, נישואין והקמת בית ומשפחה בישראל, ואלה יהיו גם שמחת הוריו. שהרי " לא טוב היות האדם לבדו " ( בראשית, ב, יח ). ואילו מסכת קידושין ( כט ) מזהירה ומדריכה במפורש באומרה " בן עשרים שנה ולא נשא אשה כל ימיו עבירה, עד עשרים שנה יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה לאדם מתי ישא אשה. כיוון שהגיע עשרים ולא נשא, אמר " תיפח עצמותיו ".

בטרם עלות גלות מרוקו לארץ, שמרו על נוהגים בדבר גיל הבחור והבחורה ליום נישואיהם. כמובן, נשארו עדיין אופני השידוך והמפגש, וכמו בכל חברה מזרחית, כך הוא מתנהג בארץ מבוא השמש ( מרוקו ).

ככל שההורים היו להוטים אחר חיצון בנם או בתם, כך פחתה חשיבות הגיל של בני הזוג לדרגה משנית, ובלבד שיהיה בן או בת הזוג ממשפחה מכובדת ומיוחסת, אשר כדאי גם כדאי למהר ולבוא עימם בקשרי חיתון, בטרם תישמט ההזדמנות מידי שני הצדדים. תפיסה זו הייתה בבחינת חוק לא כתוב, אך מקובל ומושפע מן הסביבה המוסלמית.  זיווגי קטינים במרוקו היו שכיחים ביותר, בייחוד במערב ובדרום הארץ, ובקרב השכבות העניות.

ידועים לרוב גם מקרים בהם נישאו בנות חמש עשרה, לבני ששים ומעלה. במקרים אלה מילאו הייחוס והממון תפקיד מכריע. הדברים נתרחשו בעיירות רחוקות, ובכפרים כמעט עלומים ובלתי ידועים. עוד לפני כמה עשרות שנים שכי היה כי ילדה בת תשע ואף בת שבע כבר באה בברית הנישואין.

נודעו מקרים שנאמרו דברים וחוזקו בשבועה ובנוכחות עדים כי בת פלוני מיועדת לבן פלוני עוד ביום לידתם. אלה הם מקרים שאין הדעת סובלתם כיום, אבל אלה היו עובדות ונורמות חיים מובנות מאוד ומקובלות, ואיש לא הרהר, לא בדק וחקר ולא ערער עליהן.

והבחור, די שהיה ל " גבר ", היינו מי שיכול לעבור ולפרנס את עצמו, שיראה בנישואיו עניין של כבוד והכרח. תופעה זו הייתה גם טבעית וגם מחויבת המציאות בקהילה, פן יאמרו עליו, בגר ועדיין ומוטל הוא למעמסה על שכם הוריו. ואילו על הנערה אמרו, ראו איזו " ביירא " ( בתולה זקנה ), בגרה ואיש לא שאל על מחירה בשוק.

משבשלה ההלטה בעיני הורי החתן והכלה, את פיהם לא שאלו ולא שיתפו אותם בבחירה. ההורים הם אשר תרו ושאלו ובדרו וחקרו ודרשו טוב בדבר, ולבסוף בחרו את האשה לאיש, ואת האיש לאשה. ומלבד המנהג, מצאו תימוכין בתלמוד על פי הנאמר : " ארבעים יום קודם יצירת הוולד, בת קול יוצאת ואומרת, בת פלוני לבן פלוני ואפילו מעבר לים " ( סוטה, ב ).

ואם כך מה הצורך והטעם להוסיף ולהרהר ולהתעכב ? אם במסורת המקודשת מסופר כך, נתקבלה כהלכה משכנעת מבחינה דתית, וכבדת משקל מבחינה הגיונה של האמונה, ומה לנו ההורים כי נחטט בעניין הגילים ?

נשמרה הפרדה בין בני הזוג המיועד, אף כי זה וזו היו מנסים בימי שבת ומועד, לסייר ברחובות ובסמטאות להציץ האשה ואף לשלוח מבטים ממושכים וחושקים, ולפעמים גם להצליח ולהסתודד רחוק מעיני רואים, אנשי לזות שפתיים, ובאין רואים להחליף מספר מלים.

המדובר כאמור באזורים מסוימים, בהם שלטה השמרנות שלטון מוחלט. ואלם באזורים מפותחים ופתוחים יותר, בלילות ירח מלא ובכיכרות הסואנות, נפגשו בני הזוג בפומבי, נערכה ביניהם היכרות מקרוב ופרחה אהבתם. ואולם אלה השתדלו להעלים את מפגשיהם מעיני ההורים מפני רגישות מוסרית, והשאירו כיבו גחלי אהבתם הלוהטת ליום שידובר בה, הלא הוא יום הכלולות, האירוסין והחתונה.

הטילו הוצאות מרובות על שני הצדדים. גם בני דלת העם עשו כפי המתחייב לפי יכולת כיסם. הורי החתן והכלה, הם ורק הם הקובעים ברוב המקרים את התנאים " נוסח הכתובה, טיב הנדוניה ומועדי האירוסין והחתונה.

כאן יובא מנהג מיני רבים, אשר נראה לי מיוחד ואופייני, אם כי יוצא דופן בשל תנאיו ותכניו. פגישת המחותנים המיועדים, חייבת להיות היום הרביעי של השבוע, בערב זה מבקרים הורי החתן אצל הורי הכלה, לאחר גישושים מקדימים לבקש את הבת בשביל בנם.

ללילה זה קוראים " לילת שריב לכאס " ( ליל שתיית הכוס ). הכוונה במפגש ראשוני גלוי קצר ואינטימי זה להחליף ברכות ודברי נימוסין ולתקוע כף. שותים כוס מאחייא, ומחליפים ברמזים ובמשלים דברים אודות המעלות של כל צד, ומחליפים בשפע מחמאות הדדיות, ובזהירות מחשש לפגיעה.

בהזדמנות זו מפגינים נדיבות לב ומעניקים מתנות אלה לאלה. במעמד זה נקבע התאריך לעריכת הקידושין, ובסיום מפגש ראשוני זה, המתקיים בנוכחות כמה אורחים רמי מעלה לאות ולעדות, לוחצים יד, מתחבקים ונושקים אלה לאלה. בסיום חילופי הדעות, נפרדים באמירה : הרינו נפרדים מכם בעניין זה באמונה ובשבועה גמורה.

השבת הקרובה נקראת "שבת לפאל " ( שבת השמועה הטובה ) ובה מתארחים הורי הכלה אצל הורי החתן, והרשמיות מתחילה להפשיר. השבת הבאה אחריה נקראת " שבת לברראזאת " ( השבת הגדולה. מלבישים את הכלה במחלצות יפות להידור תוארה, מעוטרת בשפעת תחרים ורקמות ססגוניות, ומקשטים אותה בשלל תכשיטים.

לארוחה זו מוזמנות חברותיה של הכלה, המקיפות אותה סבי סביב בישיבה. סעודה גדושת מטעמים מוגשת האורחים, לאכול ולשתות עד אין סוף. השמחה מתחילה. באחד מלילות שבוע זה, כאשר כבר הוכרז ונדע בשערים, כי בת פלוני נלקחה לאשה על ידי בן פלוני, נערכת ארוחת ערב מפוארת. מתאספות נשים יודעות מנהג דת ודין, וערב זה הנקרא " לילת לחננא " ( ערב החינא ).

מכינים מבעוד מועד כמות נאותה של ליננא שאינה אלא עיסה עשויה עלי שיחי ( כופר, יָחנונא פוך אדום ) שטוחנים אותם עד דק, ומכינים מאבקתם עיסה סמיכה. עיסה זו, כאשר מורחים אותה על חלקי גוף שונים, ובמקרה שלפנינו, על כפות הדיים והרגליים, מותירה את צבעה החום אדמדם לתקופה לא קצרה, וקריאות גיל יו, יו, יו, יו, נוטלות הנשים הכבודות מהחומר בקצה אתבען, ועם השמעת בתי שיר קצרים, מורחות את כפות ידיהם ורגליהם של החתן והכלה.