תאג'ר אל סולטאן-نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب

הנה כי כן יהודי חסר פרוטה זה שכל רכושו מסתכם באישור שקיבל מהמלך כותב ליהודים אחרים היושבים בלונדון הממהרים לשלוח את 200 טון ברזל המבוקשים. המשלוח מגיע, הוא נמכר בכל מחיר ותמיד ברווח בצידו שכן הוא יובא ללא מכס.

עם הכסף המתקבל ממחיר הברזל, הוא קונה מוצרים שונים אותם הוא שולח לסוכנו היושב בלונדון. בדרך זו מזמינים אונייה שנייה ושלישית…… ממשיכים להיות תאג'אר כל עוד הסוכן מלונדון אינו מבזבז את 10.000 מתקאל מה גם שכאשר אינם, כותבים שוב למלך, בוכים לפניו וכך חילה……..

אשר למלך כך הוא הסביר את פשר מדיניותו הכלכלית. לדברי מקור זה :

הכסף שחייבים לי מקיים את הסחר, מפרנס את אלה העוסקים בו ומחזק את הפעילות הימית של עיר הנמל שלי….כל מה שהסוחרים נדרשים לעשות הוא שיממנו בתשלומיהם את הבסיסים הצבאיים של מראכש ומוגאדור. אינני מבקש מהם יותר…..

בתחילת שנות החמישים פעלו 39 " סוחרי המלך " באל צווירא – ביניהם היו 24 יהודים, 10 מוסלמים ו-5 נוצרים אירופיים. לקראת סוף התקופה הנדונה, בראשית שנות השמונים, עלה מספרם ל -50 מתוכם היו 30 יהודים, 16 מוסלמים ו – 4 אירופים.

כך הסביר דוד קורקוס כיצד הלך לאיבוד חלק מתעודות המשפחה :

בשנות השלושים מרבית המסמכים העתיקים ביותר וגם בעלי הערך הגדול ביותר נשלחו ללונדון, אל דודי מסעוד קורקוס. כמה שנים לפני מותו בשנת 1936, הוא הפקיד אותם בספריית מוכתה Mocatta הלונדונית אשר למרבה הצער נחרבה בימי הבליץ הגרמני.

כתוצאה מכך נעלמו כל המכתבים של הסולטאנים סייד מוחמד בן עבדאללה 1757 – 1790, ומולאי סולימאן 1792 – 1822 וכן של ווזיריהם אל משפחת קורקוס : נעלמה גם ההתכתבות בין המשפחה למחז,ן ולסולטאן מולאי עבד אל רחמאן בעניין ההכנות לביקור משה מונטיפיורי במרוקו.

כיום יש בידנו רק כמה מכתבים אישיים מאת מונטיפיורי. תעודות אלה, יחד עם כמה מסמכים מן המאה הי"ח והמאה הי"ט בנוסף למכתבים השריפים מן השנים 1840 – 1890 מהווים את שרידי אוסף משפחת קורקוס.

האוסף שבידי משפחת קורקוס מורכב מ – 220 תעודות בערך מהם הבאנו אך ורק את המכתבים שנשלחו לבני משפחת קורקוס מבית המלוכה, משרים ומבעלי תפקידים בכירים אחרים.

אכן " מכתבים השריפים " מאירים באור מיוחד את היחסים ששררו בים השלטון ובין הבורגנות היהודית המקומית וכן כמה היבטים הכלכליים של מרוקו בתקופה כה קריטית בתולדותיה עת היא נאלצה לפתוח את שעריה לסחר עם אירופה.

ערי נמל עתיקים כמו טנג'יר, אל עראייאש ואספי שנדמו כמעט לחלוטין מאז גילוי אמריקה או מזמן יציאת הספרדים והפורטוגלים מהממלכה חזרו לחיים וערי נמל חדשות כמו אל צווירא, אגאדיר ומאוחר יותר קזבלנקה נבנו בחיפזון כדי לעמוד בפני דרישותיהם ולחציהם של הסוחרים מעבר לים.

מיקומה של מרוקו בין אפריקה השחורה לאירופה וכן עושרה הטבעי הגבירו את ההתעניינות בהתפתחותה הפנימית מצד המעצמות – אנגליה, צרפת ובעיקר ספרד – אשר מאמצע המאה התשע עשרה ואילך התחרו ביניהן על השליטה באגן הים התיכון.

שלמה קורקוס הראשון מבין בני המשפחה המוזכרים בספר – הגיע ממראכש לאל צווירא בשנת 1843 כשברשותו מכתב המלצה מאת המשנה למלך, הח'ליפה של מראכש, מולאי מחמד. שנים אחדות קודם לכן הוא שלח לפניו את בנו אברהם והוא עצמו השתקע סופית באל צווירא רק בשנת 1847, כשהוא נפרד מבן דודו מאיר המקים במראכש " ענף " מקביל של המשפחה הצפוי להצלחה לא פחות מרשימה מהענף באל צווירא.

שלמה קורקוס הלך לעולמו בשנת 1854 ; את מקומו מילאו שני בניו, יעקב ואברהם אשר נתמנו לתפקיד " סוחרי המלך " בט'אהיר מלכותי מהראשון למאי 1857 ונהיו עד מהרה לשניים מבין הסוחרים החשובים ביותר של הממלכה. . עסקיהם הקיפו כל ענפי המסחר.

 הם היו יבואנים של בדים מכל הסוגים, סוכר, תה, נרות ומוצרי מותרות אירופיים רבים ויצואנים של עורות בת יענה, תבואה, שמנים ענבר וכו…..בנוסף הם גם שימשו כספקיו הפרטיים של המלך ובני משפחתו אשר הזמינו אצלם כל אשר ביקשה נפשם, תלבושתם, רהיטים, כלי בית, תרופות, משקאות, דברי מתיקה………

קשריהם המשפחתיים העסקיים המסועפים חצו את כל הריכוזים היהודים הגדולים של הארץ, מן המדבר עד לחוף הים התיכון ומטנג'יר עד למרסיי וללונדון דרך אלג'יר, אוראן וגיברלטר כאשר בכל תחנת מסחר חשובה ישב שותף או קרוב משפחה שתיווך בינם לבין " רשתות " ייבוא וייצוא שונות.

כמו כן ההגנה המשטרתית שהובטחה להם מטעם השלטונות והעזרה שהושיטו להם הפקידם המקומיים בגביית החובות או באספקה שוטפת של נתונים בעלי חשיבות כלכלית – תנודות של מחירים, מצב הדרכים וכו…..

כל זה יחד עם הידידות האמיצה שהייתה בינם לבין הנציגים הבכירים  של המח'זן – אִפשרו ל " תאג'אר אל סולטאן " היהודים בכלל ולבני משפחת קורקוס בפרט, להרחיב את פעילותם וגם לנסות ולנטרל במידה רבה של הצלחה את התחרות האירופית.

ואכן בהעדר כל סיכוי לפגוע בהם ניסו הקונסולים ואנשי העסקים המערביים להתקרב אליהם ולשתפם בעסקיהם. למשל, כאשר החברה הימית הצרפתית פאקה Pacquet החלה להפעיל קווים ישירים בין טנג'יר למרסיי, היא הציעה למספר " סוחרי מלך " יהודים לרכוש חלק ממניותיה.

מאוחר יותר כאשר חברת האחים פרייר Pereire מפאריס הקימה בשנת 1881 את " הבנק הטרנסאטלנטי " היא הציעה לבני משפחת קורקוס לשמש כנציגיה במראכש ובאל צווירא.

שני האחים יעקב ואברהם קורקוס נפטרו הראשון בשנת 1878 והשני בשנת 1883. את תפקידיהם העביר לפי המסורת המלך מולאי אל חסן הראשון 1873 – 1894 לידי יורשיהם : לשני בניו של יעקב, דוד וחיים ולבניו של אברהם מאיר ואהרן.

אל צווירא נחלצה אז בקושי מאחד המשברים הכלכליים הקשים ביותר שידעה מעודה ואשר פגע בצורה אנושה במסחר שלה ובמעמדה הבינלאומי. את מקומה בסחר החוץ של מרוקו מילאה יותר ויותר עיר הנמל החדשה, קזבלנקה ההופכת לאשנב העיקרי של הממלכה עם השחמת הכיבוש הצרפתי של מרוקו על ידי ספרד וצרפת בשנת 1912.

במציאות הפוליטית והכלכלית החדשה שנוצרה עקב כינון הפרוטקטוראט לא היה מקום יותר ל " סוחרי המלך " הוותיקים : בינם לבין הארמון ניצב מעתה הנציב העליון הצרפתי ובינם לבין הרשויות המקומיות ניצבו מעתה ה " מפקחים האזרחיים " שלא לדבר על הבנקאים, אנשי העסקים ואלפי מתיישבים שהתחילו לזרום מצרפת למרוקו עם זכויות יתר מפליגות שהבטיחו את שליטתם הבלתי מעורערת על חיי הכלכלה של מרוקו.

אולם גם אם איבדו את מעמדם הפוליטי הבכיר, רובם של התוג'אר ( רבים של " תאג'ר " ) היהודים הסתגלו בקלות למצב החדש ואף שמרו על נכסיהם ויוקרתם מתקופה אחת לשנייה.

התעודות המובאו להלן ערוכות בצורה אחידה לפי שיטה אפיסטולארית  – בצורה של אגרות – שהתגבשה במרוקו עוד בתקופת המייחדים, במאה השלוש עשרה. הלשון נקייה והסגנון מהודר, בדרך כלל. להוציא מקרים בודדים של מלין מושאלות מן הלקסיקון הספרדי לצורך מונחים מסחריים בעיקר – לדוגמא " כונטרדה " – זיכיון, כל הטקסטים המתפרסמים לראשונה כאן כתובים בערבית קלאסית נכונה.

כל תעודה נפתחת באחד הפסוקים הבאים, מיד לאחר ה " שבח לאל " המסורתי : " אין חיל ואין כוח אלא באלוהים " או " תפילת אלוהים על אדוננו מחמד ועל בני ביתו ". פסוק אחרון זה מיועד בדרך כלל להתכתבות עם נמענים מוסלמים בלבד.

ב " ט'הירים " הרשמיים מוטבע החותם המלכותי מייד אחרי הפתיחה כאשר התעודה נשלחת מטעם המלך עצמו. ככל החתימה של בני המלוכה או של הווזירים מופיעה בשוליים הימניים של התעודה או בסופה אלא אם הנמען הוא נוצרי או יהודי שכן לפי המסורת אין זה יאה לציין שם מוסלמי מתחת לשמו של " לא מוסלמי "

" אפליות " אפיסטולריות נוספות לא חסרות : לדוגמה, אין התעודות מיועדות ללא מוסלמים נחתמות ב " סלאם " – שלום המסורתי אלא במלים היבשות " אנתהא " – הסתיים, או " אל תמאם " – סוף. אולם כפי שזה מתברר בהמשך, כללים אלה לא תמיד נשמרו בקפדנות על ידי נציגי השלטון אשר קשרי ידידות עמוקים ביותר קישרו בינם לבין התוג'אר היהודים במהלך השנים…….

מחקר זה ראשיתו לפני קרוב לחמש עשרה, כאשר משפחת קורקוס הירושלמית נאותה להעמיד לרשותי את אוסף המקורות המשפחתי וסודר על ידי דוד קורקוס ז"ל. מיטב רגשי תודתי לגברת ג'ורג'ט קורקוס על האמון שנתנה בי בכל שלבי התוועדותי עם העבר העשיר של משפחתה.

במכון בן צבי יבואו על הברכה פרופסור מנחם בן שושן, העומד בראש מפעל אוריינס יודאיקוס, הגברת מרים פרנקל שסייעה בעריכת המקורות בערבית, מר יעקב חסון ששקד על הבאת הספר לדפוס ועל הגהתו, וכן מר מיכאל גלצר האחראי עכל ההוצאה לאור במכון

ירושלים אב תשנ"ד – יולי 1994

מיכאל אביטבול.