ארכיון יומי: 5 ביוני 2012


אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל-כרך א'-הקדמת הגאון הגדול רבי דוד משאש שליט"א

רבי יוסך משאש

רבי יוסך משאש

תנא דבי רבי ישמעאל, אותו היום יום חגם היה, והלכו כולם לבית עבודת כוכבים שלהם, והיא אמרה להן חולה היא, אמרה אין לי יום שנזקק לי יוסף כיום הזה. ותתפשהו בבגדו לאמר וגו', באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו, יוסף עתידים אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם.

רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות דכתיב ( משלי כט, ג ) ורועה זונות יאבד הון, מיד ותשב קשתו וכו' עד כאן.

יוסף הצדיק שמכרוהו אחיו, והיה דווי וסחוף, וסוף סוף החל למצוא מנוחה בבית אדונו פוטיפר, אך עוד לא הספיק לנוח ולשקוט מן הסבל והמצוקה שעברו עליו, וכבר בא לעומתו איום רוחני חדש, בדמות אשת פוטיפר אדונו, שניסתה לפתותו לעבירה, והיה עומד במאבקו יום יום נגד אותה מרשעת, שהייתה מאיימת עליו בכל מיני איום וגיזום, והייתה מציקה לו עד שרפו ידיו לרגע קט.

ואז עלתה ונצבה לנגד עיניו דמות אביו יעקב, והדמות הזאת נצבה לפני חלונות נפשו ובאה חדרי רוחו, ובעת ההיא שם יוסף על לבו את אביו הישיש היושב ומתאבל עליו מרה, וזכר את כל חינוכו הטהור שקיבל, ולעומת זה התבונן כיצד יבא ברגע קט של הנאה הוא עלול לאבד את כל מעלתו.

ואז תיכף אזר אומץ, ובין רגע גבר על יצרו, וינס החוצה, ועזב את בגדו אצל אדנותו כדי שלא להאבק עמה ושלא יפילהו היצר ברשתה, ואף על פי שידע את התוצאות המרות של העלילה השפלה שתעליל עליו.

בכל זאת לא נתמהמה לקחת בגדו ממנה אלא ברח מיד. ואם תשאל מנין באו ליוסף העת ההיא כוחות הנפש העצומים הללו ? התשובה לזה, שהן לא באו לו כתוצאה מחינוך האבות הקדושים. 

כי ההלכה שבידינו כחה רב מאוד, ועד שמים תגיע, כמאמר רבותינו בבא מציעא ( נט ) המחלוקת רבי אליעזר הגדול וחבריו, שאמרו לא בשמים היא שכבר ניתנ תורה מהר סיני ואין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתב הקב"ה בהר סיני בתורה " אחרי רבים להטות " ופסקו בעת ההיא הלכה כרב חדמי ישראל נגד רבי אליעזר הגדול, ומצינו דאשכיחא רבי נתן לאליהו הנביא ואמר ליה מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא, אמר ליה אליהו קא חייך ואמר, נצחוני בני נצחוני, ע"ש.

ומזה תבין כחה של ההלכה כשהיא נפסקת לפי כללי ההלכה המקובלים בידינו. ולכן תראה לרבנו המחבר שפוסק הרבה פעמים דלא כזוהר, וכן היא דעת מקן אאמו"ר כמבואר לו בספריו בהרבה מקומות ( עיין " שמש ומגן חלק א' האו"ח סימן יא ) ואין כאן מקום להאריך בזה.

הנהגת הרבנות וחינוך הדור.

הן ידוה הדבר כי אנו בני ישראל שואבים כח מב' מעיינות חיים המפכים בכח ועוז, ומימיהם מים חיים לדורות עולם. המעיין הראשון, המה האבות הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, אשר אנו נסמכים עליהם וכל לימודינו מהם וחייהם, ומהם הנהגתם, ומאבקיהם, מהווים עבורנו השראה לדורי דורות, ובשמם אנו נקראים, בני אברהם יצחק ויעקב.

וידוע כי מדרך האב האוהב את בנו, שילמדו הנהגות טובות וישרות, להישיר דרכו, לעומת זאת, הבו האוהב את אביו גם הוא יחפוץ בכל לבו להדמות אליו.

וכאשר מצינו לאבותינו ( סוטה לו ), שתארו לפנינו לדורות עולם את מאבק יוסף הצדיק באדנותו אשת פוטיפר, וכה אמרו לנו עם הפסוק ( בראשית לט, יא-יב ), ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית שם בבית, ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצא.

ואלו הדברים ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו, אמר רבי יוחנן מלמד ששניהם לדבר עבירה נתכוונו, ויבא הביתה לעשות מלאכתו, רב שמואל חד אמר, לעשות מלאכתו ממש. וחד אמר, לעשות צרכיו נכנס. ואין טיש מאנשי הביתה וגן', אפשר בית גדול כביתו של אותו רשע לא היה בו איש.

תנא דבי רבי ישמעאל, אותו היום יום חגם היה, והלכו כולם לבית עבודת כוכבים שלהם, והיא אמרה להן חולה היא,

אמרה אין לי יום שנזקק לי יוסף כיום הזה. ותתפשהו בבגדו לאמר וגו', באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו, יוסף עתידים אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם.

רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות דכתיב ( משלי כט, ג ) ורועה זונות יאבד הון, מיד ותשב קשתו וכו' עד כאן.

יוסף הצדיק שמכרוהו אחיו, והיה דווי וסחוף, וסוף סוף החל למצוא מנוחה בבית אדונו פוטיפר, אך עוד לא הספיק לנוח ולשקוט מן הסבל והמצוקה שעברו עליו, וכבר בא לעומתו איום רוחני חדש, בדמות אשת פוטיפר אדונו, שניסתה לפתותו לעבירה, והיה עומד במאבקו יום יום נגד אותה מרשעת, שהייתה מאיימת עליו בכל מיני איום וגיזום, והייתה מציקה לו עד שרפו ידיו לרגע קט.

ואז עלתה ונצבה לנגד עיניו דמות אביו יעקב, והדמות הזאת נצבה לפני חלונות נפשו ובאה חדרי רוחו, ובעת ההיא שם יוסף על לבו את אביו הישיש היושב ומתאבל עליו מרה, וזכר את כל חינוכו הטהור שקיבל, ולעומת זה התבונן כיצד יבא ברגע קט של הנאה הוא עלול לאבד את כל מעלתו.

ואז תיכף אזר אומץ, ובין רגע גבר על יצרו, וינס החוצה, ועזב את בגדו אצל אדנותו כדי שלא להאבק עמה ושלא יפילהו היצר ברשתה, ואף על פי שידע את התוצאות המרות של העלילה השפלה שתעליל עליו.

בכל זאת לא נתמהמה לקחת בגדו ממנה אלא ברח מיד. ואם תשאל מנין באו ליוסף העת ההיא כוחות הנפש העצומים הללו ? התשובה לזה, שהן לא באו לו כתוצאה מחינוך האבות הקדושים.

הוא שמתפאר הקב"ה באברהם אבינו אבי האומה, כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניות ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ןמשפט ( בראשית יח, יט ). וראיתי שיש מפרשים מה שנאמר " את ביתו אחריו ", שאינו עניין של הבנה ושכל שיבינו בשכלם שדרך הי"ת היא הדרך הטובה והישרה, אלא שהדורות הבאים אחריו יהיו נמשכים אחר הנהגת אבותיהם, כאשר ימשך הברזל אל המגנט.

ולכשתתבונן בפסוק שצריך לשמור על ה " הדרך ", דרך ה', להיות ממש כאבותינו דומים בכל, ורק אחר כך נאמר " לעשות צדקה ומשפט ". זו היא תכלית החינוך הטהור, שהחינוך ירצה להדמות ולהיות כמחנך עצמו, ומתוך רגש של משש.

אלו הם קצות דרכי האבות הקדושים. ותכלית כל אחד מישראל היא שיהיה כאברהם אבינו אבי האומה, שנאמר בו ( ראה בראשית יב ט ושם יג ד-ה ), ויקרא אברהם בשם ה'.

ועתה נבוא אל מעיין החינוך השני, הוא " הרב ", כי במעמד הר סיני זכו בני ישראל לרב גדול, הוא משה רבינו אבי התעודה, שהוא היה איש של העדה, יועץ, ושופט, ודואג לכל העם, ובעיקר זכה להיות מלמד התורה לעם ישראל, כמו שנאמר ( שמות כד, יב ), ויאמר ה' משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם.

ונאמר ( דברים לא, יט ), ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם וגו'. ממש שימה בפי שתהא התורה שגורה בפי הכל. ולדבר כזה, צריך רב גדול שיהא יודע לעשות זאת.

ובאמת מצינו כי בתחילה משה לא חפץ להנהיג את ישראל מהסיבה הזאת, כי כשאר הי"ת פנה אליו בתחילה שינהיג את ישראל ענה משה ואמר, בי אדוני לא איש דברים אנוכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנוכי ( שמות ד, י ).

והיינו שמשה אומר שאין לו כח בדבורו לשכנע להלהיב ולעוררת את לבות בני ישראל. והקב"ה משיבו, מי שם פה לאדם או מי ישים אלם או חרש או פקח הלא אנכי ה', ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך והורתיך אשר תדבר, ( שם שם, יא – יב ).

ובזכות זה זכו ישראל שהגבורה מדברת אליהם מתוך גרונו של משה. אשרינו ומה טוב חלקנו שזכינו לכל זאת .

ורבינו יוסף הצדיק זצ"ל, זכה ונתקיימו בו ב' הדברים הללו, שיהיה עבור קהל צאן מרעיתו כאב מלמד הנהגות טובות וישרות לבנו, וגם כרב המחנך את צאן מרעיתו, ולכן זכה להקים עולה של תורה בכל מקום שהלך אליו. 

מראכש העיר-אבני זיכרון לקהילת מראקש-חביב אבגי

המורדים מבית, וחרב הנוצרים מבחוץ, הביאו קץ לשלטונם. ( בתקופת מלחמת הספרדים שנמשכה הרבה זמן עם שושלתאבני זכרון לקהיל מראכש המאחדיו, הטיבה עם האנוסים שהיו נרדפים על ידי הנוצרים, טהרבה מהם החלו לחזור ליהדותם בגלוי ) הביאה לקץ שלטונם. למרות זאת כל מושל חדש שעלה בתקופה ההיא, לא פעל לשפר מצבם של היהודים, וזה נראה כמו ההוא שברח מהדוב ונפגע מהאריה.

אחד המורדים " יחייא " שהתמרד נגד אבו אלעלא, הגיע למראכש בראש אספסוף ועשה שפטים ביהודים. בזז רכושם כנקמה בהם על אשר נטו לצדו של אבו אלעלא. אולם שלטון המואחדין מוגר סופית על ידי שושלת בני מרין, בשנת כ"ט לאף החמישי 1269.

שנות שלטון המואחדין, וגזירות השמד שלהם, לא השאירו מקום לשאול מה נותר מתרבות היהודים בארץ המערב. תקופה שעליה נאמר " שכל מבקש ה' נחבא, ואור היהדות כבה ". ומתורת נתיבות החכמה של רבי יצחק אלפאסי, וחקירותיו של רבי יהודה חיוג, לא נשאר שמץ מהם. ועד דור הגירוש מספרד, נשארה היהדות במרוקו מצומצמת בחוג צר, מהולה בהזיות ומנהגים מוזרים של אותם האנוסים של ימי המואחדין.

ממשל בני מרין ויחסו ליהודים 1140 – 1270.

מצבם של היהודים תחת שלטון בני מרין הביא אותם למצב של התאוששות קלה. מחחד אלמנצור קרע את האימפריה שהקים עבד למומן, שהייתה יחידה אחת תחת שלטון המואחדין. והוא חילק אותה לשלוש מדינות, מרוקו, אלג'יריה ותוניס.

שלטון בני מרין נמשך כשלוש מאות שנה. משטרם היה נגוע הרבה פחות מקנאות דתית של קודמיהם. פאס חזרה לתפוס את מקומה בעולם היהודי. רבי יוסף הכספי יאמר בספרו " אם יחיני ה' אז אעבור ואסע לממלכת פאס. כי לפי הנשמע נמצאים שם הרבה אנשים בעלי חכמה ודעת ". עוד אמר שם, שגם הישמעאלים קבעו מדרשות לימוד שם מפי סופרים.

והיהודים חידשו ישיבות ובתי מדרשות. רבנים ממרוקו החליפו מכתבים עם הרשב"א, ידועים מתקופה זו רבי משה בן זכרי, רבי יצחק בן מימון בן אלחנן, מהעיר תאזה, רבי יהודה בן גיאן ממראכש, רבי יצחק עמאר, ורבי יוסף בן גליל מהעיר סאוטה, ורבי דוד בן זכרי.

מתיעוד הקברים ומציוני הקברים שנשארו לפליטה, שלא נזכרו במל"ר, נזכיר עוד שמות מהמאה השלישית והרביעית " רבי יהודה קסטיאל, רבי יצחק קורייאט, רבי יוסף קורקוס, רבי יהודה בר ישמעאל, ורבי אברהם חליווה הראשון.

אלה הם הרבנים הקדמונים ביותר שמצאתי בבדיקה שעשיתי בבית העלמין במראכש. ורובם ממוקמים מסביב לקברו של רבי יצחק דילויה זלה"ה. רבי ישראל בנבנישתי, שנת רמ"ד , רבי שמעון בו יששכר, שנת כה"ר. רבי שלום בן תאבו, בן לאו"ץ עילי בן תאבו. ורבי מאיר הלוי.

רבנו אפרים אנקאווה במראכש.

בפרעות שהיו ביהודי ספרד בשנת קנ"א – 1391 – רבים ברחו על נפשם והתיישבו באלג'יריה בין הנמלטים היה רבי אפרים אנקוואה, הוא ביקר במראכש בשנה זו. כנהוג בא לבדוק אפשרות למקלט עבורו במקום. ןנתקבל שם בכבוד גדול. וכך הוא כתב בחיבורו " שער כבוד ה' " וכבר קרה לי אני עצמי בהיותי בעיר מראכש בתמוז בשנת אב"ן ישראל, ביקשו ממני הקהל לדרוש להם ביום השבת, אחר סעודת הבוקר בבית הכנסת. וילכו הקהל אתי, ועברנו על שער המושל בעיר.

והיה שם שומר כושי שנתקנא מהכבוד של הקהל אלי, ויצא לקראתי בחמה גדולה, עם שבט אחד גדול להכות אותי. ובראותו הזקנים אשר השתטחו לפניו ופייסו אותו, ולא הכה אותי. הלכתי לבית הכנסת ודרשתי להם, ודיברתי על לבם ניחומים, וכאשר נפטרו רוב הקהל לבתיהם, נשארו עמי הזקנים העשירים ואמרו שיסעדו עמי.

אני הייתי מתאבל על הגזירה הגדולה שנעשתה בספרד שנת עד מתי יחרף צר ויאנץ אויב ( קנ"א ) אשר כמוה לא נהייתה מאז גלו שם. ואפילו הכי סעדו הם עד הערב ואמרו לעשות הלילה ההוא משתה ושמחה לכבודי, וכן עשו, ואני נכנסתי לחדר מיטתי, ישנתי וארה בחלומי העבד הכושי מכני ואצעק.

סיפורו הקצר והמרגש של הרב, היה לעדות נאמנה על מצבם של יהודי מראכש לראשונה. וזה תוצאה של שנות הדיכוי. נקודת אות הייתה בסיפורו של הרב אנקוואה זלה"ה, שמצא שם קהילה מתחדשת, מתעוררת מהדיכוי וצמאה לדבר ה'. דומה כי מצבם הירוד של היהודים במרוקו כפי שמשתקף, היה גורם לעזיבת הרב אפרים את מרוקו . רבנו אפרים יצא ממרוקו לאלג'יר, תחילה והתיישב בסוף בעיר תלמסאן.

הרי"מ טולידאנו מוסיף : " הסיפור הזה מראה לנו השפלות והכנעה שבה חיו יהודי מרוקו ( מראכש ), להיות גוום למכים ולמורטים גם מיד עבד כושי מבלי שיוכלו להתייצב נגדו. אין זאת כי אם על דעת הממשלה, שגם היא נהגה בהם כך ".

לבד מידיעה זו של רבי אפרים אנקאוואה, על יהודי  מראכש, נראה שהיה קיים מסך כבד על שבאמת קרה שם. מתשובות הרשב"ץ לבית דין בפאס, אחרי שנת 1430 כתב : " אם מצב יהודי פאס נשאר עוד איתן מיתר יהודי מרוקו בכל המאה הזאת, האיתנים מוסדי ארץ, העומדים על אדון כל הארץ , תרבה תפארתם. הנה ימים באו אשר גם יהודי פאס המצוינה ההיא, לקו בכפלים ותבאנה עליהם צרות רבות ורעות, היא שנת קצ"ח.

 

מראכש העיר-עלילת היין משנת קצ"ח – 1438.

עלילת היין משנת קצ"ח – 1438.

כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש

על עלילת היין והפרעות שהתלוו אליה, מסופר : " היה מקרה אחד שמוסלמים מצאו במסגד יין בקערה, וחשדו ביהודים שהייתה ידם במעל הזה. עברת ההמון ניתכה על ראשם של יהודי פאס שישבו אז בפנים המדינה הישנה, הם גורשו משם בחמת נקם, ורבים מהם ניתנו להרג בידי המון העם הקנאים. הרבה מהם נאלצו להמיר את דתם. הנשארים ומשפחות אחרות ברחו מחוץ למדינה ובנו שם את המללאח.

הוא מגרש היהודים הנועד רק להם. גירוש היהודים מהמדינה היה גלות מר ונמהר ליהודי פאס מצד שכניהם ששנאו אותם. ולא נודע אם ידה של הממשלה הייתה עם ההמון בזה לגרש את יהודי פאס מהמדינה, או רק עמדה מנגד בלי יכולת לבלום את המתקוממים שקנאה אכלתם מפני היין שנמצא בבית התפילה.

בסוף המאה הט"ו בשנת רנ"ב – 1492, הספרדים בתקופה זו, זכו בניצחון מוחלט על המוסלמים. במלחמת הכיבוש החוזר ( רקונקיסטה ) אוחדו הממלכות הנוצריות בספרד קסטיליה ואראגון תחת כתר אחד. בשנה זו החליטו שלא נותר מקום בספרד לאלה שלא מאמינים בנצרות. וההמשך ידוע, האינקוויזיציה והרדיפות שבאו בעקבותיה עד שהביאו לכך לגירושם הסופי של היהודים בשנה זו.

בזמן שיהודי ספרד היו במצב של רדיפות נוראות, הייתה עדנה ליהודי פאס, תחת שלטון בני מרין. הם זכו לפריחה כלכלית ותרבותית. בגזירת הגירוש של יהודי ספרד עשרות אלפים מהם מצאו מקלט בערי מרוקו, ורבים מהם העדיפו עיר הבירה פאס. עד כי מספר המגורשים שהגיעו לפאס העמיד בצל את היהודים תושבי המקום מקדמת דנא.

בשנים הראשונות לבוא המגורשים, הם סבלו חרפת רעב. רבים התגלגלו ברחובות, וחלק ניכר מהם נאלץ לנדוד לערים אחרות בארצות המזרח. חלק מהמגורשים התיישבו במראכש. מספר המגורשים שהגיעו למראכש ובנותיה, לא ידוע.

בכל אופן הם היו מיעוט יחסית ליהודים המקומיים. הם הקימו להם קהילה נפרדת, ונהגו לפי מסורת שהביאו עמם מספרד. זה בלט בענייני אישות, ירושה ועוד. בכל זאת בבתי הדין ישבו יחדיו רבנים תושבים ומגורשים.

שלטון הסעדים והגירוש השני רנ"ב – 1492.

במאה הט"ז מרוקו נכנסה לתקופה של הסתגרות מרצון, מהעולם החיצון.אם כי היא ממשיכה לנהל יחסים תקינים עם מדינות אירופה. ההיסטוריון הערבי איבן ח'לדון, מתאר את שלטון מלכי מרוקו בחוק ביולוגי החוזר על עצמו בכל שלושת שלביו, דהיינו – זריחה, פריחה, ושקיעה. הערת אגב, איבן ח'לדון, כתב ספר מדהים ביותר, והוא " אקדמות למדה ההיסטוריה ". ספר זה נחשב עד היום הזה, לספר הראשון בעולם שנכתב אודות " מדעי המדינה " ואף משמש הוא, בלימודים עד עצם היום הזה. סוף ההערה.

מייסד השושלת מוחמד אסעדי אלמנצורי, כבש חזרה את העיר אגאדיר, שהייתה אחת מערי החוף שהיו תחת כיבוש הפורטוגזים. דבר זה העלה את קרנו, ובשנת 1525 כבשו הסעדים את מראכש ומתבססים בה פעם נוספת. המלך מולאי מוחמד פנה צפונה בעידודו של יהודי בשם מסעוד בן מצליח, אשר ניבא לא שיכבוש העיר תאזה, ומשם ישלוט על כל ערי המערב.

העיר נכבשה בשנת 1547 והדרך לכיבוש פאס נראתה בהישג יד, הכיבוש שהשלים את השליטה בידם על כל המערב. אותו מוחמד אשייך נשען על ידי אותו יהודי שניבא לו והלך רחוק בכיבושיו, בתחילה ביסס את יוקרתו על מלחמת קודש נגד הנוצרים. כדי להשלים את כיבושיו הוא לא היסס לכראות ברית נגד מעצמה מוסלמית האימפריה העות'מנית, אשר שלטה על מרבית צפון אפריקה, וחלמה גם על כיבוש מרוקו.

מוחמד אשייך בעזרת הספרדים, ניצל את היריבות שהייתה בין בני מרין והסעדים, התורכים כובשים את פאס בשנת 1554 ומטילים על היהודים מסים כבדים מנשוא, ורודפים את מוחמד אשייך עד מראכש, שם הוא נרצח על ידי עריקים.

התורכים בניגוד למסורתם בעבר, הפעם עשו פוגרום ביהודי חבל סוס, שדדו, בזזו, ועינו, וגם לקחו ילדים וילדות בשבי. ניצחונם של התורכים לא האריך זמן, יורשו של מוחמד אשייך, מולאי עבד אללאה אלג'ליב, אשר משל כשלושים ושבע שנים 1557 – 1574, הביס את התורכים והם נאלצו לסגתץ חזרה לאלג'יריה.

הוא כבש בחזרה את פאס, ובהיותו איש הדרום העדיף להעביר בירת המדינה למראכש, עם הפיכתה של מראכש לעיר הבירה, עלתה קדושתה בעיני המוסלמים, ונאסר על היהודים לגור בה. הוא גם ציווה על היהודים, לבנות לעצמם מללאח נפרד ליד ארמונו. 

 

סאלי וחכמיה

רבי אברהם אדרוטיל ממגורשי ספרד, מספר על תלאות הגירוש:

״שנכנסו קצתם למדינת פאס על ידי המלך הגדול החסיד מחסידי אוה״ע, מולאי – שיך שקיבל את היהודים בכל מדינות מלכותו ועשה עמהם טובה ויש שנכנסו לסאלי היושבת בקצה ים המערב״.

על תלאות היהודים סיפר: ״יש חובלי אוניות נוצרים אשר עמדו על החוף סאלי ויראו קבוצות ילדים מילדי ישראל (ש)קוששו עשבים להחיות את נפשם, מצאו חפץ ברעבונם זה, למשוך ברשתם הרבה ילדים אשר נגשו אל החוף להשתחוות להם בעד פרוסת לחם וימשכו אותם אל אוניותיהם ויקחום שבי.

 האכזרים האלה אטמו אוזנם משמוע זעקת האבות והאמהות… את הילדים הובילו איתם לארצות רחוקות, מהם נתנו דורונות לשרי מדינה ומהם מכרו אותם לעבדים״. (אדרוטיל – ספר הקבלה, דבריו מובאים ב־״דברי ימי ישראל״ ־ גרץ ־ שפר ח״ו).

כן ניתן לראות דברים ברוח זו ב-״שבט יהודה״ לרבי אליהו קפסאלי " החייט " :

״ ויש שנכנסו לסאלי היושבת בקצה ים המערב ושם עברו עליהם צרות רבות על ידי הערל טומאש והערל גליאן ושלחו ידם בבנות ישראל ועינו אותם ועשו תועבות גדולות ונאצות אשר לא היה כמוהם ״.

בשאלות ותשובות ״ כרם חמר ״ כתוב ״ רבאט וסאלי הם מן המקומות העתיקים ביותר בהם ישבו יהודים בתקופות קדומות ללא הפסק עדות זו יכולה לסייע לנו להבין את ההמשכיותבהעברת התורה ומסורתה ובאמיתות מנהגי הקהילה.

הטלטלות העזות, הגירושים, ההרג השבי, הביזה, איסור הקמת בתי כנסיות והחרמת כתבי קודש, אפיינו את התקופה הקדומה הזו מחורבן בית שני ועד לשנים שלאחר הגירוש הגדול מספרד. מרקע זה נוכל להבין מדוע מועטות הן העדויות על חיי הקהילה, על היצירות התורניות בתקופה הזו ועל החכמים ומדוע עיקר העדויות מתארות את המצב הקשה.

ב ״ שבט יהודה ״ לרבי שלמה די-וירגה מסופר על ״ ילדי יהודים שקברניט אוניה לקחם בסאלי בכוח בשנת 1500 ״ (למניינם).

רבי גדליה אבן יחיא כותב ב ״ שלשלת הקבלה ״ כי בקהילת סאלי היו 200 אלמנות שבעליהן נעלמו ונקבצו כולן ( האלמנות ) בבית אחד, כי נשארו עגונות: ״ השתתפו כולן להתעסק ממעשה ידיהן בלחם ומים ואת המותר להן, נתנו לתלמידי בתי מדרשות ״. מכאן אנו רואים שבתקופה קשה זו היו אברכים ותלמידי חכמים בסאלי.

מכל העדויות ההיסטוריות הקשות שהובאו לעיל, עולה כי קהילת מאלי שאבה לתוכה שני מקורות אנושיים אדירים – הגולים מתקופת חורבן בית שני ומגורשי ספרד שהביאו איתם תלמידי חכמים רבים.

אמנם, למרבה הצער, היהודים דוכאו, נרצחו והושפלו, אך את אש התורה אי אפשר היה לכבות, אור הגחלת עומעם לכמה דורות, אך העוצמה הרוחנית הבשילה והחלה לצמוח ולהאיר במסירות נפש ובאיכות רוחנית שרק העם היהודי יכול להעניק ואכן אם נשכיל להתבונן בקורות עמנו נראה שבכל קהילות ישראל, הגזירות הנוראיות, לא רק שלא כיבו את אש התורה ואורה, אלא רק העצימו אותה, כך נוצרה הספרות התנאית והאמוראית בתקופה הרומית (כתיבת המשנה, התלמוד, הזוהר הקדוש במערה), ספרות חכמי אשכנז בתקופת הפרעות ( יצירות הר״מ מרוטנבורג הי״ד ותלמידיו, הרא״ש והמרדכי), חכמי ספרד (הרמב״ם, הרמב״ן, הרי״ף) וכך בכל הדורות.

לקיים במיתוק מאמר הפסוק ״ כל רודפיה השיגוה בין המיצרים ״. כל רודפי התורה יגיעו להשגות ולגדלות בתקופות ״ בין המיצרים ״ תרתי משמע.

על תקופה קשה זו כתב האריז״ל שלזה רומז הפסוק ״ טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת ״, בזמן תוכחה, ניכרת הנהגתו של הקב״ה. כך בסאלי – הצרות, החרפה, השבי, הביזה והעוני, לא ריפו את ידי היהודים אלא, אדרבא, חיזקו את רוחם ובתעצומות נפש וגדלות מפליאה הקימו קהילה לתפארת בחכמה ובקדושה.

גירושי ספרד הביאו איתם לקהילות מרוקו בכלל ולסאלי בפרט עוצמה רוחנית אשר לא תסולא בפז, אך תקופה זו סימלה גם משבר גדול, טלטלות עזות, עוני, רדיפות והשפלות.

בשנת התכ״ו, כבש מולאי ארשיד את סאלי, בדוחקו את השליט העריץ שהיה עד אז ויהודי סאלי קיוו לטוב, ״ אומרים שמולאי ארשיד אוהב ישראל למאד ״ (ציצת נובל ד׳), עד שהסתבר שגם הוא שליט עריץ.

בתקופה זו שרר עוני כבד בקהילות ישראל ותחושת גלות כבדה ומייאשת. היו שניצלו זאת כדי להטות את לב העם מעיקרי האמונה היהודית ולהטעותם. רוח עועים שבתאית כוזבת החלה לנשב בפז, במרכש, בתיטואן, בסאלי ובמקנם, עד כדי כך שבשנת התכ״ז הקבוצה השבתאית בערים אלו, תכננה לבטל את ט׳ באב ולקובעו כיום משתה ושמחה, אך מעטים ביטלוהו ממש.

חלוצים בדמעה – פרקי עיון

על המחברים

ח"כ אריה לובה אליאב

הבר־כנסת, מנהל כפר הנוער ניצנים. נולד במוסקבה, ברית־המועצות. עלה לארץ־ישראל עם הוריו בשנת 1924. ב־1953 למד כלכלה ומנהל חקלאי באנגליה (מילגת או״ם). ב ־1959 סיים בהצטיינות לימודי תואר ראשון בהיסטוריה וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

בשירותו הצבאי שירת ב״הגנה״, בצבא הבריטי, ב״מוסד לעלייה ב׳ ״ ובצה״ל ( 1949-1936 ) עד לדרגת סגן אלוף. פעל בקנה־מידה נרחב לעידוד הפיתוח וההתיישבות בכל חלקי הארץ, בשירות הסוכנות היהודית ובאופן עצמאי. מילא שורה ארוכה של תפקידים דיפלומטיים וכיהן במשרות בכירות ברשות המבצעת. הבר־כנסת מהכנסת השישית עד התשיעית ובכנסת השתים־עשרה.

פרופ׳ שלמה דשן

פרופסור מן המניין לאנתרופולוגיה חברתית באוניברסיטת תל־אביב, ולשעבר יושב־ראש האגודה האנתרופולוגית הישראלית. בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת מנצ׳סטר, 1968. חיבר ספרים ומאמרים על חיי החברה של יהודי צפון אפריקה. האחרון בהם הוא: The Mellah Society: Jewish Community Life in (1989 ,Sherifian Morroco (University of Chicago Press.

עו״ד עוזיאל חזן

עורך־דין וסופר. נולד במרוקו ב־1945, עלה ארצה ב־1955. התחנך בקיבוץ רשפים בחברת ילדים עולים. עבד שנים רבות עם נוער שוליים. שירת בצבא קבע. בוגר האוניברסיטה העברית. כתב ספרי פרוזה שאחדים מהם מתארים ומתעדים את הווי יהדות מרוקו.

פרופ׳ לב חקק

פרופסור במחלקה ללימודי שפות ותרבות המזרח־התיכון, באוניברסיטת קליפורניה בלוס־אנג׳לס 

ד״ר אלעזר טויטו

מרצה בכיר לתנ״ך, אוניברסיטת בר־אילן. נולד באלג׳יריה. עלה בספינת המעפילים ״שיבת ציון״ ב־1947. השתתף במלחמת השחרור בשורות הפלמ׳׳ח. אחרי השירות הצבאי עסק בהוראה, תחילה בבית־הספר היסודי במושב צרופה ( חוף הכרמל ) ואחר־כך בסמינר למורים גבעת וושינגטון. למד תנ״ך והיסטוריה ישראלית באוניברסיטת בר־אילן ובאוניברסיטה העברית בירושלים. בעבודת הדוקטור שלו עסק בשיטתו הפרשנית של רבי חיים בן־עטר בפירושו אור חיים לתורה.

ד״ ר רפי ישראלי

מרצה בכיר לאסלאם וסין, עמית מחקר במכון טרומן לחקר השלום, האוניברסיטה העברית בירושלים.

מיכל ליס

חוקרת וסוציולוגית.

פרופ׳ משה ליסק

פרופסור לסוציולוגיה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה חברתית באוניבר­סיטה העברית, ירושלים. מתמחה בהיסטוריה החברתית של הישוב, בסוציולוגיה של עדות וביחסי צבא וחברה. מנהל מרכז שיין למדעי החברה בפקולטה למדעי החברה, האוניברסיטה העברית. עורך ראשי של מפעל תולדות הישוב היהודי בארץ ישראל -100 שנה, בהוצאת מוסד ביאליק והאקדמיה הלאומית למדעים.

השופט ד״ ר משה עציוני

שופט בית־המשפט העליון לשעבר. נולד בפולין, סיים את הפקולטה למשפטים באוניברסיטת קרקוב. קיבל תואר דוקטור למשפטים. עלה לארץ בשנת 1936 כחלוץ. בשנת 1940 הוסמך להיות עורך־דין ובשנת 1942 נתמנה כיועץ משפטי של מחלקת היצור המלחמתי והתעשייה הכבדה בממשלת המנדט.

בשנת 1945 נתמנה לשופט שלום וכיהן בתפקיד זה בירושלים ובתל־אביב. עם קום המדינה נתמנה לשופט שלום ראשי בחיפה ולאחר מכן לשופט מחוזי, לנשיא תורן ולנשיא בית־המשפט המחוזי. בשנת 1970 נתמנה לשופט בית־המשפט העליון עד פרישתו בשנת 1978.

בין תפקידיו הנוספים: יושב־ראש הוועדה המייעצת לשר המשפטים בענייני הדיון האזרחי, יושב־ראש הוועדה לתיקון חוק האימוצים, נשיא בית־הדין הציוני העליון, סגן יושב־ראש המועצה להשכלה הגבוהה, יושב־ ראש ועדת החקירה במאורעות ואדי סאליב, יושב־ראש הוועדה למעמד המורים (ועדת עציוני), יושב־ראש ועדת החקירה על בריחת האסירים מכלא שאטה.

 כיום משמש כסגן יושב־ ראש ״אורט״ העולמי ו״אורט״ ישראל, חבר המועצה לארכיאולוגיה, נשיא כבוד באגודה לרווחת האסיר, יושב־ראש האגודה הבינ­לאומית להגנה על הילד ונשיא המועצה הלאומית לקידום ערכי שלטון החוק והדמוקרטיה. בשנים 1981-1977 כיהן כיושב־ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת.

מאיר כנפו

יושב־ראש ארגון פעילי המחתרת, ההעפלה ואסירי ציון בצפון־אפריקה. יליד קזבלנקה, ממקימי ״המסגרת״ במרוקו ( המחתרת, העפלה והגנה על הקהילות היהודיות ). אסיר ציון וחבר הוועדה לקביעת זכאות לאסירי ציון.

יצא בשליחות ממלכתית לפריס מ־1968 עד 1973, מטפל בעלייה מכל הגלויות ובקליטתה זו תשנה ה־28. היה בשליחות מחלקת העלייה בפריס מ־1982 עד 1985. מרצה בנושא המחתרות וההעפלה מצפון־אפריקה.

פרופ׳ רות קרק

מרצה וחוקרת במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית. עוסקת במחקר גיאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בעת החדשה. עבודותיה ראו אור בספרים על ההתיישבות היהודית החלוצית בנגב ועל ההתפתחות העירונית של יפו וירושלים ושכונותיה, וכן במאמרים על קרקע והתיישבות בארץ־ישראל. לאחרונה ערכה ספרים הנמצאים בדפוס על גאולת הקרקע ברעיון ובמעשה וכן על: Historical Geography in Israel•

ד״ר חנה רם

היסטוריונית, המוזיאון לתולדות האצ״ל, ומרצה באוניברסיטה הפתוחה. נולדה בירושלים, דור שמיני למשפחת הרוש־שטרית שמוצאה ממרוקו ( קזבלנקה ). גדלה בתל־אביב ומנעוריה יצאה לעבודה בלי לסיים בית־ספר יסודי, אותו השלימה בלימודי התואר הראשון באוניברסיטת תל־אביב ( היסטוריה כללית ומדעי המזרח ). סיימה תואר שני באוניברסיטה העברית בירושלים ( היסטוריה של האסלאם ) ואת הדוקטורט ( בנושא הישוב היהודי ביפו ) באוניברסיטת בר־ אילן בשנת תשמ״ב.

ד״ר יצחק רפאל

ראש מוסד ״הרב קוק״ ועורך ״סיני״. ממייסדי תנועת ״בני עקיבא״ בפולין, עלה לארץ בשנת תרצ״ה. למד בישיבות, באוניברסיטה העברית וכן באוניברסיטת לונדון. הוכתר בתואר דוקטור על מהדורתו של ספר המנהיג (2  כרכים ) שזיכתה אותו בפרס ״ביאליק״.

חיבר וערך כמה ספרים. בשנים 1954-1948, בתקופת העלייה הגדולה, שימש ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. חבר־כנסת, מהשנייה עד התשיעית. חבר ועדת החוץ והבטחון ויושב־ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט. שימש סגן שר הבריאות ושר הדתות. מראשי הפועל המזרחי והמפד״ל.

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יוני 2012
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר