ארכיון יומי: 7 ביוני 2012


עבודת שורשים לתלמיד

יתר על כן, לדעתו אדם כזה שעשה מצווה, הקב״ה מכפיל את שכרו, ואינו דומה שכר מי שעושה מצווה בלא פחד לשכר מי שעושה אותה, אף על פי שהוא יודע שאם ייוודע הדבר — יאבד את נפשו וכל אשר לו. עם זאת, הרמב״ם מייעץ למי שיכול, לקום ולצאת למקום אחר.

בתקופת שלטון שושלת בנו מרין ( 1465-1248) הוטב מצב היהודים והם מילאו תפקיד חשוב בסחר המעבר בין אירופה לצפון אפריקה. הסוחרים היהודים היו קונים סחורות אירופיות ומשווקים אותן במרוקו. כמו כן ייצאו סחורה ממרוקו לארצות חוץ. היהודים, הודות לבקיאותם בשפות, אף שימשו כמקשרים בין מתיישבים נוצריים ובין השלטון המוסלמי.

בסוף ימיה של שושלת זו שוב נפלו היהודים קורבן לפורעים, בעקבות עצה שהשיא למלך וזירו היהודי אהרון בן בטאס. לשם חיזוק הממלכה והצבא, יעץ הווזיר למלך להטיל מס על התושבים, לרבות המוסלמים ומנהיגי דתם. הדבר עורר רוגז רב. המון מוסת הרג את הווזיר היהודי וכילה חמתו ביהודים. רבים נהרגו, אחרים התאסלמו בעל כורחם ורבים ברחו.

3. התיישבותם של המגורשים מספרד ומפורטוגל במרוקו

הקשרים בין יהדות מרוקו לגין יהדות ספרד לפני הגירוש

בין יהדות מרוקו ליהדות ספרד התקיימו מאז הכיבוש הערבי בתחילת המאה ה-8 — ועל פי עדויות שונות אף הרבה לפני כן – קשרים הדוקים ביותר, שהביאו להגירתם של יחידים ושל משפחות ולעתים אף של קבוצות רחבות, מארץ אחת לאחרת.

מסורת מוסלמית מדברת על ההזמנה ששלח המלך אידריס השני ליהודים ולמוסלמים מספרד לבוא ולהתיישב בפאס מיד עם הקמתה בתחילת המאה ה-9, ועל הקהילה היהודית הספרדית החשובה שהתיישבה בה.

עוד לפני תור הזהב בספרד במחצית השנייה של המאה ה-10 וגם בזמן פריחתו במאות ה- 12-11, קהילת פאס הייתה מרכז תרבותי ויצירתי מן החשובים ביותר בעולם היהודי של אז.

נוסדו בה לא רק ישיבות ומרכזי תורה וקמו בה לא רק פוסקים דגולים בהלכה היהודית, כגון רבי יצחק אלפאסי — הרי״ף, אלא גם צמחו בה או פעלו בקרבה במאה ה-10 מראשוני המתעניינים בחקר הלשון העברית, בדקדוק ובאוצר המילים שלה, כגון המשורר וחוקר הלשון רבי יהודה אבן קוריש, המשורר רבי דונש בן לבראט, המדקדק רבי יהודה חיוג׳ ודוד בן אברהם אלפאסי, מחבר אחד המילונים הראשונים ללשון העברית. עם צמיחתו ופריחתו של המרכז התרבותי בספרד, התיישבו בו אחדים מגדולי הרוח שנודעו בספרד ושפעלו לפני כן בפאס, כגון רבי דונש בן לבראט ורבי יהודה חיוג׳ ולאחר מכן הרי״ף.

בכל אותה התקופה נשלחו צעירים ממרוקו ללמוד בישיבות של ספרד, וכנראה שלושה תלמידים מספרד הגיעו לישיבות פאס. בואו של הרמב״ם עם בני משפחתו מקורדובה לפאס בשנת 1160, כדי לשהות במחיצתו של רבי יהודה בן שושן, מלמד על קשרי לימוד ותרבות אלה ועל יחסי הגומלין שהתקיימו בין הקהילות המרכזיות במרוקו ובספרד.

המעניין הוא שאף אחרי כיבוש רוב רובה של ספרד המוסלמית בידי הנוצרים, המשיכו הקהילות היהודיות במרוקו ובראשן פאס לשלוח תלמידים לישיבות של ספרד. אחדים מאלה שהתיישבו בספרד חזרו למרוקו עם המגורשים, כמו רבי סעדיה אבן דנאן או רבי חיים גאגין.

התיישבותם וקליטתם של המגורשים במרוקו

קשרים נמשכים אלה בין יהדות ספרד ליהדות מרוקו ובעיקר הקרבה הגיאוגרפית של ספרד למרוקו הביאו אלפי מגורשים למרוקו עוד בקיץ 1492 ובשנים שלאחר מכן. באותה עת שלטו חבורות רבות של שודדי ים על חופי אלג׳יריה.

 לכן רק מעטים יחסית מן המגורשים פנו ב-1492 לנמלי אלג׳יריה, בניגוד למה שקרה מאה שנה לפני כן ( בשנת 1391 ), כשנאלצו בני קהילות רבות בצפון ספרד, וביניהם רבנים דגולים, לברוח ממקומות מגוריהם מפחד הכנסייה הקתולית ומן הרדיפות שלה.

גם המצב הפוליטי המורכב ששרר בסוף המאה ה-15 במרוקו הקל על נהירתם של מגורשי ספרד למרוקו, אליה הם הגיעו יחד עם מוסלמים רבים שגם הם גורשו מספרד, במיוחד מאזור גרנדה, שנכבש אחרון בידי מלכי ספרד פרדינאנד ואיזבלה

באותה התקופה הייתה מרוקו מחולקת לשתי ממלכות שנלחמו זו בזו על השליטה בארץ כולה. ממלכת הצפון, שבירתה הייתה פאס, נשלטה בידי בני ווטאס. בזמן שליטתה של שושלת זאת ולפניה, מתחילת המאה ה-15 ועד לתחילת המאה ה-16, הצליחה פורטוגל לכבוש מקומות שונים על חוף הים התיכון בצפון וחלקים מן החוף האטלנטי של מרוקו ולשלוט בהם בעזרת גייסות שהציבה בהן או להטיל את חסותה על יישובי חוף נוספים.

בדרום מרוקו התארגנו ברבע האחרון של המאה ה-15 קבוצות של שבטים שבראשם עמדו ״שריפים״, מוסלמים המייחסים את מוצאם למשפחת הנביא מוחמד, שנקראו לאחר מכן ״ הסעדים ״ וקבעו את בירתם במראכש.

 אלה התנגדו לשלטון הפורטוגלי ולחסותו על יישובי החוף ולממלכת הווטאסים בפאס, שאותה הם האשימו בשיתוף פעולה עם האויב הנוצרי. רק באמצע המאה ה-16 הצליחה ממלכת הסעדים של הדרום לגבור סופית על ממלכת פאס ולמגר את שליטיה, לגרש את הפורטוגלים בכוח ממרוקו ולאחד את הארץ תחת שלטונם.

בכל המקומות שבהם התיישבו המגורשים מספרד ומפורטוגל הם מצאו יהודים תושבים, שנולדו וחיו במרוקו. קהילות עתיקות אלה היו חלשות הן מבחינת כוחן הכלכלי והן מבחינת כוחן היצירתי בתרבות היהודית, שכן הן היו למעשה שרידים של מעשי השמד ההמוניים שכפה שלטון המווחידין החל מאמצע המאה ה-12 על הקהילות היהודיות במרוקו וברחבי צפון אפריקה ולאחר מכן גם בספרד.

שרידי קהילות אלה הצליחו להתאושש במאה ה-14 תחת שלטון המרינים, אך לא הצליחו לחזור לחיוניות ולתפארת שקדמה למעשי השמד. יתר על כן, פחות משלושים שנה לפני בוא המגורשים ( בשנת  1465) סבלו יהודי פאס ויהודים של קהילות רבות אחרות ממעשה שמד המוני נוסף שדילדל את הקהילות. 

Juifs au Maroc et leurs Mellahs-David Corcos

LES JUIFS AU MAROC ET LEURS MELLAHS

par

David Corcos

INTRODUCTION

Les quartiers spéciaux où étaient relégués les Juifs n'ont d'abord existé qu’en Europe. Leur établissement fut sanctionné par une loi canonique du Troisième Concile de Latran en 1179.Dans beaucoup de villes, ces quartiers etaient entoures d'une enceinte parfois fortifiee et comportant generalement une seule porte, fermee la nuit et a certaines occasions. Apres 1516, ces quarties isoles seront appeles Ghetto. En Espagne chretienne, cette separation avait ete souvent consideree par les juifs comme yn avantage. Ils en reclamaient parfois la mise en pratique. Nous verrons que le motif de cette demande n'etait pas seulement la recherche d'une certaine securite. Un moyen de mieux se defender en cas d’emeutes, dans les periodes troublees.

Les Chretiens, seigneurs, bourgeois ou routier, ont le plus souvent considere cette faveur comme une segregation humiliante, une degredation civique poue des homes pour lesquels ils eprouvaient generalement une antipathie plongeant ses raciness dans l'antiquite Greco-romaine et envenimee par un antagonisme religieux remontant aux premiers siecles de l'Eglise. Meme après la conversion de l’empereue Constantin le Grand, vers 323 de l'ere moderne, l'Eglise victorieuse continuait d'insuffler toute sa fougue a cet antagonisme tout en maintenant, comme on le sait, un equilibre necessaire au role de " temoin " qu'elle tenait a faire jouer au people " deicide ".Aussi, pendant le Moyen Age, les Juifs de Rome, jouissant d'une rare tolerance, resterent libres d'habiter ou ils le voulaient. C n'est qu'en 1555 que le pape Paul IV en publiant sa " constitution sur les Juifs, les isola completement en les faissant enfermer dans un Ghetto.

Eviter le contact des Infideles est un principe qui a ete enonce par quelques auteurs musulmans. En Espagne, au fur et a mesur de la " Reconquista ", les Chretiens n'avaient pas toujours besoin de forecer les Musulmans restes sur place, dans les villes, a s'isoler dans un quartier special. Il le fasiaient volotairement. Quant aux Juifs, en terre d'islam, les faits historiques, ont generalement dement ice principe comme de nombreux autres relevant du meme esprit. D'ailleurs la superbe de l'islam triomphant, la morgue de la plupart des Musulmans chez eux, leur mepris plus au moins ouvert pour les " Incroyants " et plus precisement leur indifference envers ceux qui avaient choisi l'enfer dans l'au dela, ne les laissent guere craindre en danger de la contamination pour les fideles.

La crainte de l'influence juive, jadis persistante dans la chretiente, esi inexistante chez les Musulmans. De hautes autorites musulmanes, soucieuses de propagande religieuse, recommandaient de faire vivre les juifs dans les grandes villes et dans les quartiers musulmans de celles ci, afin, ecrivaient elles, qu'ils puissant se faire une idée de la religion du Prophete. Cette connaissance disaient elles, les poussera en fin de compte a se convertir. D'autres docteurs de l'islam, mais de moindre importabce, avaienr bien conseille de confiner les juifs dans des quartiers speciaux, mais c'etait la une aggravation de " Shurut " attribues au calif Omar I.

D'ailleurs, aucune des conventions de " Dimma ", ne comporte, a notre connaissance, une telle cause. Cependant, partout ou ils se trovaient, beaucoup de juifs preferaient vivre entre eux ; mais ce nombreux autres, en Orient et surtout au Maghreb, vivaient côte à côte avec les Musul­mans.

 Il s'agissait parfois d'un choix délibéré que facilitaient des fac­teurs d'entente: la conformité de civilisations musulmane et juive, à peu de différences près, même mode de vie et des idées religieuses dont le principe fondamental est le même: un monothéisme pur chez les uns et les autres.

Les interdictions alimentaires, bien que différentes dans quelques détails, procédaient aussi d'un même principe: la défense expresse de consommer le sang des bêtes abattues et la viande de porc, deux habitudes chrétiennes pour lesquelles Musulmans et Juifs éprouvaient une répulsion égale.

Le fait d'être un circoncis, ce qui a plus d'une fois occasionné aux Juifs de la chrétienté, brimades, vexations et même des persécutions et parfois des massacres, était, au contraire, en pays d'Islam où la circoncision était commune à tous, un signe de pureté de la plus haute importance.

 Enfin, et ce devait être une raison de poids, l'Islam comme le Judaïsme ne com­portent pas de signes extérieurs. Dans la cité musulmane, le Juif n'était pas exposé à rencontrer sur son chemin des dizaines de statues et des images saintes, toutes choses qui étaient à ses yeux autant de manifestations de l'idolâtrie et qui étaient si répandues dans les villes chrétiennes du Moyen Age.

 Des différenciations existaient et existent encore, bien sûr, entre les deux éléments juifs et musulmans, mais combien étaient-elles atténuées par les exemples, d'ailleurs bien connus que nous venons de rappeler, voilà ce qu'on ne mesure peut- être pas assez.

 En somme, la personnalité du Musulman était plus perméable au Juif que ne pouvait lui être celle du Chrétien et inverse­ment, le particularisme Juif ne pouvait jamais heurter un Musulman. Dès lors, on comprend qu'autant le Juif des pays chrétiens avait ten­dance à rechercher son propre isolement, son éloignement d'une vie commune avec son voisin non-Juif, autant celui des pays d'Islam n'y voyait pas d'inconvénient majeur.

 Vis-à-vis du monde extérieur, le comportement du Juif de la chrétienté ne pouvait qu'être différent de celui de son coréligionnaire des pays d'Islam et leurs mentalités à ce point de vue particulier, avaient fini par se différencier. Le Profes­seur Cécil Roth a signalé un fait caractéristique de cette disparité, fait qui semble aujourd'hui paradoxal: en Italie, une fête annuelle fut pendant longtemps observée pour célébrer l'établissement du Ghetto.

 Par contre, au Maroc, comme nous allons le voir, chaque création d'un Ghetto, était regardée par les intéressés comme un très grand malheur. Par ailleurs, si en Europe des chefs spirituels juifs encourageaient les communautés à se grouper et s'isoler, il n'est jamais arrivé qu'un tel encouragement ait été donné aux Juifs des pays musulmans.

 A ma connaissance, il n'y a pas de "Takana" ou de "Haskama" nord-africaine qui ait interdit ni même conseillé aux Juifs de ne pas vivre au milieu des autres citadins; et c'est malgré eux que les Juifs de quelques villes marocaines avaient vécu dans des quartiers spéciaux que des sultans leur avaient imposes.

Juifs du Maroc R.Assaraf

Outre le fait qu'il exista tout un courant d'émigration juive du Maroc vers la Terresainte, le départ des Juifs marocains pour leur patrie ancestrale fut un départ volontaire, et non la conséquence d'une expulsion. Il faut en finir une fois pour toutes avec la vision européocentriste et ashkénazocentriste qui fait des Juifs européens les créateurs de l'Etat d'Israël, et qui leur accorde leur titre de « pionniers » et de « pères fondateurs » en relé­guant les Juifs originaires des pays arabes au rang de victimes des tempêtes de l'histoire et en les assimilent à des « réfugiés » auxquels leurs coreligionnaires européens auraient offert un havre providentiel.

Une vision qui omet quela Shoah se déroula en Europe et épargna les communautés juives des pays arabes.

Même s'il y eut quelques émeutes antijuives au Maroc, ressortissant de provocations organisées, celles-ci n'expliquent pas à elles seules la montée des Juifs marocains vers Israël. Il est même paradoxal de constater que les retrouvailles des Juifs marocains avec Sion se déroulent au moment même où leur situation au Maroc connaît un bouleverse­ment sans précédent avec la disparition du vieux système de la dhimma (« protection ») et avec la proclamation de l'égalité civile et politique totale entre Juifs et musulmans, citoyens d'un pays retrouvant, après un demi-siècle d'oppression coloniale, son indépen­dance. Une indépendance passant toutefois par l'adhésion àla Ligue arabe et aux valeurs du nationalisme arabo-musulman hostile au sionisme.

Le bref « âge d'or » connu par le judaïsme marocain en 1956-1958 explique d'ailleurs très largement le maintien de liens très forts entre les originaires du Maroc et le pays de leurs ancêtres, ainsi que leur attachement sincère et constant à ses différents souverains, notamment Mohammed V, Hassan II et Mohammed VI.

Venus en Israël de leur plein gré, parfois en défiant les autorités, françaises ou marocaines qui avaient mis des entraves à leur émigration, les originaires du Maroc n'ont pas bénéficié, loin s'en faut, de l'accueil qu'ils étaient en droit d'attendre de leur nouvelle patrie israélienne, alors qu'ils s'intégraient sans difficulté dans les autres pays vers lesquels ils avaient dirigé leurs pas.

La deuxième partie de cet ouvrage retrace les modalités de l'intégration des origi­naires du Maroc en Israël, une intégration vécue dans le cadre souvent traumatisant des maabarot et des villes de développement. Cette intégration fut d'autant plus difficile et éprouvante qu'elle était synonyme d'une rupture avec les traditions cultuelles et cultu­relles de ce groupe humain, des traditions jugées « primitives » ou incompatibles avec le monde moderne et la forme de l'État-nation, qui constitue la base du sionisme politique. Un sionisme considéré par les originaires du Maroc avant tout comme un attachement fervent à la pérennité de l'État juif

Ces épreuves multiples et diverses n'ont pas empêché les originaires du Maroc de devenir l'une des composantes essentielles de l'actuelle société israélienne, ni de jouer un rôle déter­minant dans la vie politique israélienne, soit dans le cadre des grands partis politiques, soit au sein de formations spécifiques telles que les Panthères noires, le Tami ou le Shass.

Si l'immense majorité des Juifs marocains partirent pour Israël, certains, notamment ceux qui appartenaient aux milieux les plus aisés, gagnèrentla France, l'Espagne, l'Angleterre et d'autres pays européens, ainsi que le Canada, les États-Unis ou l'Amérique latine, notamment le Venezuela et le Brésil, où se trouvaient d'ailleurs, surtout à Manaus, de petites communautés d'originaires du Maroc.

La troisième partie de ce livre est consacrée à un survol de ces communautés, en privi­légiant les plus importantes d'entre elles : en France, au Canada et au Venezuela ; commu­nautés dans lesquelles les originaires du Maroc ont recréé des structures spécifiques, tout en s'insérant avec succès dans la société environnante, juive comme non juive.

Ce maintien de structures spécifiques n'est pas uniquement un attachement nostalgique au passé. Il est le symbole d'un extraordinaire renouveau du judai'sme marocain, un phénomène qui se déroule quasi exclusivement en dehors du Maroc. Il est l'œuvre d'hommes et de femmes qui, se substituant à la communauté juive locale, quasiment disparue, entendent préserver leur patrimoine, c'est-à-dire les traditions religieuses, cultu­relles, musicales, culinaires ou socio-familiales du judaïsme marocain.

 Un patrimoine qui fait partie intégrante – ce que les Marocains musulmans reconnaissent – de l'histoire et de la culture marocaine tout court, et dont la préservation constitue pour les originaires du Maroc un impérieux devoir.

C'est ce renouveau de l'identité juive marocaine et de son héritage culturel dont traite la quatrième partie de ce livre.

Celui-ci n'aurait pu être écrit sans les conseils avisés que m'ont prodigués mes amis Jo Tolédano, Rapha ben Soussan et Arrik Delouya, tous attachés à la perpétuation d'un patrimoine qu'ils connaissent bien et dont ils sont d'éminents spécialistes. Je leur sais gré de m'avoir aidé à mener à son terme la publication de cet ouvrage sur lequel je travaillais depuis plusieurs années.

Je sais gré aussi au grand peintre et sculpteur David Soussana d'avoir réalisé spécia­lement le dessin de couverture de cet ouvrage, un dessin qui atteste de la vitalité et de la splendeur de nos traditions artistiques marocaines que nous essayons de préserver.

Ce livre est aussi pour moi une occasion de saluer l'action de tous ceux de mes amis qui, au sein de diverses institutions, notamment l'Alliance mondiale des originaires du Maroc (Brith Yotséi Marocco), dont je suis le président d'honneur, œuvrent pour que le XXIeme siècle voit l'ouverture d'une nouvelle et prestigieuse page de l'histoire multiséculaire du judaïsme marocain, dans la fidélité à la terre et au peuple d'Israël. 

Robert Assaraf

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

ויש בידינו הרבה מנהגים בטריפות בכתב יד מהמגורשים ומהרבנים הבאים אחריהם. וכן נהגנו להורות בהרבה קולות כוותיהו, וטעם כעיקר מפני הפסד ממונם של ישראל היות והיינו תחת גלות ישמעאל ובשר טריפה היה נאסר עליהם, ולא היו קופצים לקנותו ולזה הקילו ולא קבלו דעת מרן בהלכות אלו.

גם רבי אברהם אנקווא ז"ל כותב : " ויש אשר הוסיפו רבנן המגורשים מקאשטילייא מנהגים שונים שכל דבריהם כגחלי אש וזיקים ויש תוספות אחרים מנהגים אחרים אשר הוסיפו רבנים מפורסמים בהוראה חו"ר עוב"י פאס יע"א ועוב"י מכנאס יע"א ואחרי דבריהם הלכו כל אנשי המערב הפנימי בין להקיל בין להחמיר הגם אם תמצא הרבה דינים שהם היו כגנד הכרעת מרן, הם צודקים עכ"ל.

וכמו כן נהגנו בהלכות כתובות על פי המנהג והתקנה שנהגו ושתקנו המגורשים מקשטילייא וכל כותבין בשולי הכתובה בשיטה האחרונה, והכל כפי המנהג והתקנה שנהגו ותקנו להיות נוהג ביניהם קהל קדשו פאס יע"א המגורשים מקאשטילייא ישמרם וינצרם יפלטם ימלטם יחלצם צור רוגע הים וימהר ויחשה נעשהו לקבצם מארצות שבים לנווה רבצם מחוז חפצם וארץ צבים שעל מנת כן נכנסה הנדוניא לרשות החתן בתנאי מסויים והכל שיר ובריר וקיים.

כי המגורשים זל"ה הביאו עמהם הרבה תקנות בענייני אישות והתקנה הראשונה שהיא יסוד הבנין היא תקנת טוליטולא הובאה בשו"ת כליי הרא"ש והרחיבו והוסיפו בה הרבה דברים, ומשנת הש"ה והלאה התחילו בתקנות חדשות לפי התקופה בישובם החדש עיר פאס, ורבי רפאל בירדוגו חיבר קונטרס בשם " קצור התקנות וחידושיהן " וז"ל שם :

" וגם אין לנו נפקותא בכמה דינים שכתב הרב נרן בש"ע הלכות כתובות ואין אנו מתנהגים כי אם על פי תקנת טוליטולא שבאה בסימן קי"ח ועל פי המנהג והתקנה שנהגו ותקנו להיות נוהג בניהם קהלת קודש פאס, על כן לומר. וכמו כן רבי רפאל משה אלבאז אחד מגדולי הרבנים של קהלתי קהל צפרו בקונטרס יד רמ"א כתב יד על קיצור התקנות .

הערה קטנה…מודעת זאת שאף על פי שבכל משפטי התורה אנו הולכים בעקבות מרן הקדוש ז"ל כפי ערכו אשר ערך בשולחנו הטהור ומרגלא בפמייהו דרבנן לכו אל יוסף כל אשר יאמר לכם תעשו ומכל מקום לעניין מנהגי הלכות טרפות ולעניין תקנות הירושה ואיזה פרטים אחרים.

 נהגו בכל ערי המערב לילך אחר המנהג והתקנה שנהגו ותקנו רבנן קדישי הרבנים המפורסמים המגורשים מקאשטילייא זיע"א אשר נתגרשו מארצם שנת מזרה ישראל יקבצו וכאשר נחו מאויביהם ונתיישבו במתא פאס יע"א התקנו איזה תקנות ונכתבו על ספר חקה אשר נקרא שמו ספר התקנות ובתרייהו גרירי כל ערי המערב וכבר קבלו עליהם אבותינו רוב התקנות ההם שנתייסדו קודם שיצא טבעו של מרן בעולם וקבלו גם איזה תקנות שתקנו רבני הדורות הבאים אחריהם.

 וכל ארצות המערב קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם להיות מתנהגים על פיהם ומהם אין לנטות ימין ושמאל …עכ"ל

וראיתי בתשובה לרבי יהודה בן עטר אחד מגדולי הרבנים בעיר פאס שכתב אחרי תקנת היסוד הנ"ל וז"ל זהו המנהג  והתקנה שנהגו ותקנו בניהם קהחות פאס המגורשים מקאשטילייא וגרירי אבתרייהו כל ארצות המערב חוץ מאפילאלת ואגפיה.

ובמראכש יש ויש כל משפחה כמנהגה דהיינו אותם שהם מזרע המגורשים עושים כמנהג הנ"ל ושאר המשפחות יש שעושים כמנהג המגורשים גם כן ויש שעושים כתובה כדת אבל של שאר ארצות המערב פאס, תיטואן, ואלקצאר, וכל הגליל ההוא ומכנאס וצפרו כלם עושים כמנהג המגורשים\ אבל קהל תאזא יש להם מנהג בפ"ע בחלוקה ולראיה ח"פ בתמוז התפ"ז.

וכמו כן הרב שאול ישועה אביטבול הנ"ל וז"ל : " התקנות אשר תקנו רבותינו הקדושים אשר מימיהם אנון שותים ועל פיהם אנו מתנהגים כל ערי המערב רובם ככלם בין בענין אכילת הבשר בין בענין הנישואין וכל המקדש וכותב כתובה אדעתא דרבנן קשישי מקדש שכך כותבין בכתובות והכל לפי המנהג והתקנה.

שנהגו וגם בשעת הקנין שקונין מיד החתן לחיוב הכתובה ראינו לרבותינו שהיו אומרים בסוף הקנין והכתובה " עזמייא " ( יש קהלות שנקראים " לעזמא " דהיינו שנתגרשו בזמן הגירוש מספרד שהיא ספאנייא, מן צרפת שהיא נקראת בשלשונם פראנסא ומן מלכות פורטוגל. ) והלועזים אומרים "קאשטילייאנא ", ואף אם ימות הבעל או האשה תוך שנתם יחולקו כל העזבון חלק כחלק ולא חשו לתקנת ר"ת וקהלות שו"ם, עד כאן לשונו.

והנה עוד מצאתי להרב משפט וצבי שכתב וז"ל : " והנה אבותינו ורבותינו זלה"ה קיימו וקבלו עליהם את מרן שאפילו מאה פוסקים חולקים עליו אליו שומעין שאמר כהלכה. ואנן מה נעני בתרייהו כל היא חובתינו וכל יפה לנו דשמע מוסר אביך כתיב.

אבל הרב בעל המפה ז"ל בעיכא דשמעתתיה סלקא אליבא דהלכתא לסברת מרן אזלינין בתריה אבל היכא דסברתיה פליגא אסברת מרן לא צייתנין ליה " עכ"ל. והנה גבר נודע שאבותינו ורבותינו הקדושים ז"ל קיימו וקבלו עליהם פסקי מרן זלה"ה אפילו נגד כמה פוסקים, וגם הרב בעל המפה ז"ל אף על פי שנתפשט חבורו בכל ישראל אין דנין על פיו אלא כשמביא איזה חידוש שיכולין ליישבו על פי סברת מרן ז"ל.

אבל היכא דפליג על מרן לא אזלינן בתריה, ואין לנו לזוז מסברת מרן ואם כך אמרו בעל המפה שנתפשט חיבורו בכל ישראל כמו שנאמר שאר פוסקים אחרונים שלא נתפשטו בכתב יד. עכ"ל. ( עד כאן לשונו )

סוף פרק ראשון.

נר המערב

יהודי לוב בתקופה הוונדאלית

במחצית הראשונה של המאה החמישית (433 לספירה), הוונדאלים (שבט טווטוני-מזרחי ממוצא סקנדינבי) בראשותו של גנסריקוס מצליחים לכבוש את לוב. היהודים (יחד עם הברברים) מסייעים לוונדאלים בכיבוש הארץ ומהווים משענת איתנה לשלטונם, והיו להם לעזר בניהול השלטון ובייעוץ. בתמורה לכך נהנו מזכויות יתר מסוימות, הותר להם להמשיך לשבת בטריפולי ולחיות באין מפריע, והקהילה התפתחה כלכלית וחברתית.

יהודי לוב בתקופה הביזנטית

במחצית הראשונה של המאה השישית (532 לספירה), בימי הקיסר הביזנטיני יוסטיניאנוס, מצליח שר צבאו, ביליצאריוס, למגר את הוונדאלים באפריקה הצפונית, ולוב נשלטת תחת הקיסרות הביזנטית הנוצרית. היהודים, בשל סיועם ותמיכתם בוונדאלים, סובלים מרדיפות פיזיות ודתיות, אי סובלנות ואף המרות דת מאונס (כפי שניתן לראות בהתנצרותם מאונס של יהודי בוריון והפיכת בית-הכנסת המפורסם שלהם לכנסיה).

הרדיפות מאלצות את היהודים בשנית, להימלט אל פנים הארץ ולמצוא מפלט אצל השבטים הברבריים. שוב מתרחש אותו תהליך של ייהוד מוגבר של שבטים ברברים, ומתפתחת סימביוזה של תרבות יהודית-ברברית (המעצימים את אותן מסורות על ממלכה ברברית-יהודית).

גם ההיסטוריון הערבי המפורסם איבן-חלדון(14) קובע, שלשבטי הברברים, "הזנטיה" תושבי הרי האוראס, הייתה אז זיקה ליהדות, ועימהם נמנו גם שבטי הג'רבה (שלימים הייתה מלכתם המפורסמת דהייא אל-כהינא). באותה תקופה (במאה השישית) הגיעו לטריפוליטניה קומץ של יהודים שנסו מספרד בעקבות פלישת הויזיגוטים, המפרים את הקהילה היהודית המקומית ומעצימים אותה.

יהודי לוב בתקופה הערבית

במחצית הראשונה של המאה השביעית (643 לספירה), לוב נכבשת בסערה ע"י הערבים. הכיבוש לווה ברדיפות והתאסלמות מאונס, בעיקר אלו של הברברים, ועל פי המסורת היהודית והערבית כאחת, נתקלו בהתנגדות עזה של היהודים והברברים, והישוב היהודי הדלדל עד למאוד(15).

אולם לאחר זמן, דלדול זה מתמלא ע"י נדידה של יהודים באימפריה האיסלמית, המגיעים גם ללוב. בשל היותה של לוב ארץ מעבר בין המזרח למערב הערבי באפריקה הצפונית, היהודים נוטלים חלק בחיי המסחר והכלכלה. כמו כן, נוסדות קהילות חדשות יהודיות-ברבריות בעיקר בטריפוליטניה, המשתלבות בחיי הכלכלה, ככל שחולף הזמן והקהילות מתמסדות.

היהודים בלוב, כמו ביתר ארצות האיסלם באותה עת, בהיותם נמנים על "אהל אלכתאב" – עם הספר (אנשי הדתות שקיבלו את ההתגלות האלוהית, קטגוריה שבה נכללו היהודים והנוצרים), נחשבו כד'ימים – בני חסות מוגנים, הנהנים מחיים אוטונומיים עם חרות דתית וחופש תעסוקה מסוים, תמורת תשלום הג'זיה – מס גולגולת.

על פי אותם עקרונות, שנתקבצו בקובץ, שנתכנה "ברית עומר": באו לבסס את מעמדם הנחות של הד'ימים; להפגין את עליונותם של המאמינים המוסלמים; להוות חיץ מבדיל בין מאמינים וד'ימים; להשפיל ולדכא את בני הדתות המונותאיסטיות האחרות. ג

ם אם הייתה במצב זה נחיתות, השפלה ומוגבלות, הוא היה טוב יותר ביחס למצב היהודים בארצות הנוצריות. שם היו נתונים לרדיפות פיסיות, חברתיות ודתיות, לעומת חופש הפולחן הדתי והערבות לביטחונם האישי, שמהם נהנו בני החסות היהודים בארצות האיסלם.

גם אם מצב המחקר כיום אינו מאפשר לנו לקבל תמונה מדויקת על תולדות יהודי לוב בתקופה הערבית, המשתרעת מעל ל800- שנה (למעט תקופה קצרה של שלטון סיציליאני משנת 1146 ועד שנת 1158), ברור שגורלם השתלב בקורות אוכלוסיית לוב המוסלמית, בתקופות שבהן סבלו ממגפות, בצורות ושאר פגעי טבע. ליהודים ולמוסלמים היה גורל משותף (אף שהיהודים היו פגיעים יותר, בהיותם מיעוט בן לדת אחרת), אם זה בימי פריחה יחסית, ואם זה בימי דחק וסכנה, שארבו לכלל האוכלוסייה תכופות, בשל מלחמות חיצוניות ומלחמות אזרחיות מבית, ובעקבותיהן אנרכיה וקשיים כלכליים, למעט שתי תקופות: האחת, בתחילת המאה ה11-, כאשר התמרד המושל הלובי מטעם הכ'ליף הפאטימי, וחזר לאיסלם הסוני והכיר בשלטונו של הכ'ליף העבאסי שבבגדד. בתגובה למרד זה הכ'ליף הפאטימי שילח בלוב שני שבטי בדווים, בנו-הילאל ובנו-סולים, שהמיטו חורבן בפשיטותיהם, והארץ שקעה במלחמות שבטיות ובאנרכיה, והיהודים נפגעו קשות. התקופה השניה, במאה ה12- לספירה, הייתה קשה במיוחד ליהודי לוב (כמו ליתר היהודים במערב אפריקה הצפונית ובספרד, והותירה עקבות במורשתם ובמנהגיהם), עם פלישת המואחדון – תנועה דתית פונדמנטליסטית ושושלת מוסלמית מיליטאנטית, שפעלה במערב אפריקה הצפונית ובספרד בין השנים 1146-1212. תנועה שהטיפה ל"ג'יהאד"-מלחמת קודש בכוח החרב, אכיפת "ברית עומר" בכל חומרתה, ובמקומות אחדים אף גזרה גזירות שמד עם מתן אפשרות לבחור בין התאסלמות או גירוש. ולא בכדי, על תקופה זו כותב הרמב"ם ב"איגרת תימן": "כי לא הייתה גלות קשה לישראל מגלות ישמעאל".

הברברים המתייהדים

הברברים המתייהדים – הירשברג

גורל מיוחד נועד לארצות המגרב בהיסטוריה של הארצות השוכנות על חופי הים התיכון, ובסימנו של גורל זה עמדו גם היישובים היהודיים שבהן. כובשים רבים השתלטו על הארצות הללו, ואולם רק השפעתו של הכובש הערבי הייתה מכרעת, והיא שטבעה את חותמה על אוכלוסייתן הראשונה, הלא הם שבטי הברברים ועל היהודים שנמנו על מתיישביה הראשונים.

היהדות בארצות המגרב הייתה מרכז גדול, שקשרים לו עם המזרח התיכון ועם ספרד במערב, עם הצפון – איטליה וצרפת – ועם הדרום – אזור הצחרה והסודאן המערבי . קשרים אלה קבעו את דמותה של תפוצה זו כיחידה בולטת בתוך שבטי ישראל.

מתהום הנשייה מעלה הספר לעינינו דורות של יהודים אשר החזיקו מעמד בתנאים קשים של ניתוק ובדידות. בכל ראשיתו של מפנה בהיסטוריה של ארצות המגרב, בתקופה הערבית ובשלהי ימי הביניים, עברו עליהם גלים חדשים של מתיישבים, שהפיחו רוח חדשה ביישוב הישן.

עם השלטון העותמאני, שהניח במאה השש עשרה את היסוד לחלוקתה של אפריקה הצפונית לארבע מדינו : אלג'יריה, תוניסיה, טריפולטאניה מכאן ומרוקו מכאן. נעה התפתחותם של היישובים היהודיים בכל הארץ ובמעגל מיוחד, ובמיוחד שעה שארצות אלו זכו לעצמאות מלאה.

הספר, שהוא פרי מחקר מקורי, ניסיון ראשון הוא בהיסטוגראפיה היהודית לגולל בפרטות את פרשת חייה של התפוצה היהודית בארצות המגרב. מחברו חיים זאב הירשברברג, המשמש פרופסור להיסטוריה של העם היהודי באוניברסיטת בר-אילן וידוע כחוקר מובהק של תולדות היהודים בארצות ערב, השכיל להרצות את מסקנות מחקרו בלשון רהוטה ובצורה המושכת את הלב. 

ההסתכלות בהתפתחויות במאות השלוש-עשרה – שש-עשרה יש בה משום מתן תשובה, ולו חלקית, על אחת השאלות המסתוריות ביותר בהיסטוריה של יהדות המגרב, והיא בעיית הברברים המתייהדים.

כפי שניווכח בהרצאת הדברים מגיעות התולדות של התיאוריה על המתייהדים בארץ זו עד המאה התשע-עשרה ואף עד ראשית המאה העשרים, אבל בניין-אב שלה מתבסס על אותן המאות האפלות, שדנו עליהן בפרק הקודם.

לכן גם יש לבקש את פתרון הבעיה בעובדות המשוקעות בקורות אותה תקופה ובמקורותיה השונים. עובדה זו מחייבת את הדיון בשאלת המתייהדים לאחר הפרק שעסק במשך הזמן שבין  רדיפות המייחדים והתאוששותן של העדות היהודיות, הפזורות על שטחים עצומים, שהיו לפעמים מנותקות ממרכזי החיים היהודיים.

יוברר לנו כיצד נוצרו התנאים להתבוללות חיצוניות בשכנים מצד אחד וגם לתופעות של הסתגרות קיצוניות ואנדוגאמיה – נוהג רווח בין שבטים שונים שלפיו מותרים הנישואין רק בין בני אותו שבט – מאונס מצד אחר.

מכך נוצר באיזורים מסויימים ובתנאי חיים מיוחדים טיפוס של יהודי, שראוהו כ " כברברי מתייהד ". מחקריו האאנתרופולוגיים של ל. ק. בריגס, שערך אותם בשנים 1955 – 1962 בין אוכלוסיה היהודית של גרדאיא, היא העיר הראשית באיזור הצבאי של מזאב, עשויים להעמיד אותנו במידה מסויימת על התוצאות הקיצוניות של אותם תנאים היסטוריים- חברתיים שעליהם נעמוד, ולתרום את תרומתם להבנת הנסיבות שגרמו לצמיחת התיאוריה של הברברים המתייהדים.

בין המלומדים העוסקים בחקר ההיסטוריה של אפריקה הצפונית בכלל, ובקורות היהודים שבאיזור זה בפרט, רווחת הדעה, כי חלק ניכר של היהודים היושבים ( או שישבו עד לפני שנים מספר ) באיזור זה, עד כדי מחציתם או אפילו למעלה מזה, מוצאם מן הברברים, אשר לפני כיבושה של הארץ בידי הערבים היו רובה המכריע של האוכלוסיה.

לדעתם יהודים אלה הם צאצאי שבטים שבתוכם פשטו בתקופה הקדם-ערבית אמונות יהודיות ומקצתם אף התייהדו.

( הערה שלי- ידוע הדבר שיהודים שכנו ביתריב, לימים " מדינה " דהיום בחצי האי ערב, לפני בוא האיסלאם לעולם, ואלו גם היו היהודים הראשונים שנטבחו על ידי מוחמד עצמו בגלל חילוקי דיעות ביניהם, אך זה כבר שייך לתולדות האיסלאם)

השערה זו, המשיבה לכאורה על השאלה מניין באו היהודים אשר באיזורים הפנימיים של הארץ, ובמיוחד בשטחים הגובלים עם הצחרה, נתקבלה ומצאה לה מהלכים בחוגים רחבים, עד כי נטבע המטבע,  " יהודי ברברי ", כלומר יהודי שמוצאו הגזעי מן הברברים שהתייהדו.

מצדדי ההשערה הזו יוצאים לכאורה מן ההנחה, כי בסיפורים על היהודים או מתייהדים החיים בקרב שבטי הברברים משתקף המצב שהיה קיים לפני השטלתות האיסלאם על אפריקה, אפילו כשהם מתארים מאורעות שהתרחשו בסוף בסוף ימי הביניים או בתקופה החדשה. בלשון אחר:

לדעת הדוגלים בתיאוריה של ברברים-מתייהדים לא ייתכן שתופעה זו התחוללה בתקופת האיסלאם, כי הדת החדשה מנעה כל אפשרות על עשיית נפשות ליהדות.

( כאן יש לי הסתייגות משלי, כי כאשר מוחמד בראשית דרכו הגיע ל "מדינה " שבה ישבו שני שבטים יהודים, ניסה דבר ראשון, להעבירם לדת החדשה קרי האיסלאם, משסירבו לעשות כך, החל הטבח ביהודים אלו, והיו גם סיבות אחרות לטבח ).

לפיכך אנו מוצאים " מתייהדים " באפריקה, אפילו בתקופה החדשה, על כורחך השם שרידים של תנועה דתית שראשיתה בימים שמלפני הכיבושים של הערבים. ואמנם, מתוך דבריהם של התומכים בתיאוריה זו על ברברים מתייהדים יש להסיק, כי לדעתם התפשטה היהדות בקרב הברברים במאות הראשונות של הספירה הנוצרית.

אין מי שיטען, כי הגיעו אלינו ידיעות מהימנות על התייהדות ברברים בתקופה העתיקה. לכאורה מסתבר, שאבות הכנסיה הראשונים באפריקה, בדברם על מתייהדים, התכוונו לפונים ולתושבים אחרים של הערים הרומיות, ולא לשבטים ברברים בפנים הארץ.

ולשווא נחפש במקורות הערביים, החל מימי הביניים הקדומים ועד למאה האחת-עשרה ועד בכלל, אסמכתאות או רמזים למתייהדים באפריקה הצפונית ובאיזור הצחרה שבעיבורה.

בוודאי שאין להסביר שתיקה זו בסביבה דוגמטית, שהרי דווקא המקורות הערביים הקדומים שהגיעו לידינו מרובה לספר על שבטים ערביים מתייהדים בדרומו ובצפונו של חצי האי ערב בתקופה שלפני מוחמד. ( ראה הערתי בהודעה הקודמת )

וכן אין כל זכר לברברים מתייהדים בספרות היהודית העניפה של ימי ביניים, בייחוד זו שנוצרה באפריקה הצפונית ובספרד, בעוד שהתייהדותם של הכוזרים עוררה עניין רב והדה נשמר במקורות היהודים

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 122 מנויים נוספים

יוני 2012
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר