נר המערב

יהודי לוב בתקופה הוונדאלית

במחצית הראשונה של המאה החמישית (433 לספירה), הוונדאלים (שבט טווטוני-מזרחי ממוצא סקנדינבי) בראשותו של גנסריקוס מצליחים לכבוש את לוב. היהודים (יחד עם הברברים) מסייעים לוונדאלים בכיבוש הארץ ומהווים משענת איתנה לשלטונם, והיו להם לעזר בניהול השלטון ובייעוץ. בתמורה לכך נהנו מזכויות יתר מסוימות, הותר להם להמשיך לשבת בטריפולי ולחיות באין מפריע, והקהילה התפתחה כלכלית וחברתית.

יהודי לוב בתקופה הביזנטית

במחצית הראשונה של המאה השישית (532 לספירה), בימי הקיסר הביזנטיני יוסטיניאנוס, מצליח שר צבאו, ביליצאריוס, למגר את הוונדאלים באפריקה הצפונית, ולוב נשלטת תחת הקיסרות הביזנטית הנוצרית. היהודים, בשל סיועם ותמיכתם בוונדאלים, סובלים מרדיפות פיזיות ודתיות, אי סובלנות ואף המרות דת מאונס (כפי שניתן לראות בהתנצרותם מאונס של יהודי בוריון והפיכת בית-הכנסת המפורסם שלהם לכנסיה).

הרדיפות מאלצות את היהודים בשנית, להימלט אל פנים הארץ ולמצוא מפלט אצל השבטים הברבריים. שוב מתרחש אותו תהליך של ייהוד מוגבר של שבטים ברברים, ומתפתחת סימביוזה של תרבות יהודית-ברברית (המעצימים את אותן מסורות על ממלכה ברברית-יהודית).

גם ההיסטוריון הערבי המפורסם איבן-חלדון(14) קובע, שלשבטי הברברים, "הזנטיה" תושבי הרי האוראס, הייתה אז זיקה ליהדות, ועימהם נמנו גם שבטי הג'רבה (שלימים הייתה מלכתם המפורסמת דהייא אל-כהינא). באותה תקופה (במאה השישית) הגיעו לטריפוליטניה קומץ של יהודים שנסו מספרד בעקבות פלישת הויזיגוטים, המפרים את הקהילה היהודית המקומית ומעצימים אותה.

יהודי לוב בתקופה הערבית

במחצית הראשונה של המאה השביעית (643 לספירה), לוב נכבשת בסערה ע"י הערבים. הכיבוש לווה ברדיפות והתאסלמות מאונס, בעיקר אלו של הברברים, ועל פי המסורת היהודית והערבית כאחת, נתקלו בהתנגדות עזה של היהודים והברברים, והישוב היהודי הדלדל עד למאוד(15).

אולם לאחר זמן, דלדול זה מתמלא ע"י נדידה של יהודים באימפריה האיסלמית, המגיעים גם ללוב. בשל היותה של לוב ארץ מעבר בין המזרח למערב הערבי באפריקה הצפונית, היהודים נוטלים חלק בחיי המסחר והכלכלה. כמו כן, נוסדות קהילות חדשות יהודיות-ברבריות בעיקר בטריפוליטניה, המשתלבות בחיי הכלכלה, ככל שחולף הזמן והקהילות מתמסדות.

היהודים בלוב, כמו ביתר ארצות האיסלם באותה עת, בהיותם נמנים על "אהל אלכתאב" – עם הספר (אנשי הדתות שקיבלו את ההתגלות האלוהית, קטגוריה שבה נכללו היהודים והנוצרים), נחשבו כד'ימים – בני חסות מוגנים, הנהנים מחיים אוטונומיים עם חרות דתית וחופש תעסוקה מסוים, תמורת תשלום הג'זיה – מס גולגולת.

על פי אותם עקרונות, שנתקבצו בקובץ, שנתכנה "ברית עומר": באו לבסס את מעמדם הנחות של הד'ימים; להפגין את עליונותם של המאמינים המוסלמים; להוות חיץ מבדיל בין מאמינים וד'ימים; להשפיל ולדכא את בני הדתות המונותאיסטיות האחרות. ג

ם אם הייתה במצב זה נחיתות, השפלה ומוגבלות, הוא היה טוב יותר ביחס למצב היהודים בארצות הנוצריות. שם היו נתונים לרדיפות פיסיות, חברתיות ודתיות, לעומת חופש הפולחן הדתי והערבות לביטחונם האישי, שמהם נהנו בני החסות היהודים בארצות האיסלם.

גם אם מצב המחקר כיום אינו מאפשר לנו לקבל תמונה מדויקת על תולדות יהודי לוב בתקופה הערבית, המשתרעת מעל ל800- שנה (למעט תקופה קצרה של שלטון סיציליאני משנת 1146 ועד שנת 1158), ברור שגורלם השתלב בקורות אוכלוסיית לוב המוסלמית, בתקופות שבהן סבלו ממגפות, בצורות ושאר פגעי טבע. ליהודים ולמוסלמים היה גורל משותף (אף שהיהודים היו פגיעים יותר, בהיותם מיעוט בן לדת אחרת), אם זה בימי פריחה יחסית, ואם זה בימי דחק וסכנה, שארבו לכלל האוכלוסייה תכופות, בשל מלחמות חיצוניות ומלחמות אזרחיות מבית, ובעקבותיהן אנרכיה וקשיים כלכליים, למעט שתי תקופות: האחת, בתחילת המאה ה11-, כאשר התמרד המושל הלובי מטעם הכ'ליף הפאטימי, וחזר לאיסלם הסוני והכיר בשלטונו של הכ'ליף העבאסי שבבגדד. בתגובה למרד זה הכ'ליף הפאטימי שילח בלוב שני שבטי בדווים, בנו-הילאל ובנו-סולים, שהמיטו חורבן בפשיטותיהם, והארץ שקעה במלחמות שבטיות ובאנרכיה, והיהודים נפגעו קשות. התקופה השניה, במאה ה12- לספירה, הייתה קשה במיוחד ליהודי לוב (כמו ליתר היהודים במערב אפריקה הצפונית ובספרד, והותירה עקבות במורשתם ובמנהגיהם), עם פלישת המואחדון – תנועה דתית פונדמנטליסטית ושושלת מוסלמית מיליטאנטית, שפעלה במערב אפריקה הצפונית ובספרד בין השנים 1146-1212. תנועה שהטיפה ל"ג'יהאד"-מלחמת קודש בכוח החרב, אכיפת "ברית עומר" בכל חומרתה, ובמקומות אחדים אף גזרה גזירות שמד עם מתן אפשרות לבחור בין התאסלמות או גירוש. ולא בכדי, על תקופה זו כותב הרמב"ם ב"איגרת תימן": "כי לא הייתה גלות קשה לישראל מגלות ישמעאל".