ארכיון יומי: 13 ביוני 2012


סוליקה הצדקת – הרוגת המלכות-מאמר של פרופסור בשן מתוך הספר " נשות חיל במרוקו "

מאמר של פרופסור בשן מתוך הספר " נשות חיל במרוקו "

עלילות על נערות שהתאסלמו וחזרו ליהדות.

כיוון שכך הודיעו למושל על סירובה. היא הובאה בפניו והוא הצביע על הסכנות הצפויות לה. לאחר מכם איים עליה, שלא תראה אור היום.

 שתמות ברעב, שחיות יטרפו את בשרה ושהיא תקבר בכלא נסתר. סוליכה חייכה נוכח האיומים ואמרה, שהיא מוכנה לשאת כל סבל. לאחר שלושה ימים בביתו, הורה המושל להעבירה לבית הכלא של הנשים, שלא ניתן לעמוד בו, אל חלונותיו פונים החוצה.

הוריה הלכו לבית הכלא לפגוש אותה ונפלו לזרועותיה תוך בכי. סוליכה הביעה חרטה על התנהגותה כלפי אמהּ וכאב על צערה. היא הביעה תקווה, שאלוקי אברהם לא ינטוש אותם. בשיחה שאלה האּם את בתהּ האם תתאסלם וזו השיבה בשלילה.

סבלה היה, לדבריה, עונש על חטאיה, ועל שהתיידדה עם מוסלמית, שהביאה עליה את האסון. או אז נותקה סוליכה מהוריה על ידי הסוהרת, שקיבלה פקודה להתייחס אליה בחומרה ולמנוע ממנה קשר עם אחרים. אולם השוחד שנתן אחיה, יששכר, לסוהרת, אפשר לו לראותה בחסות החשכה, עד שגורש על ידי הסוהרת.

אביה תכנן להוציאה מן המאסר והמחבר שָם בפיו תלונות על ההשפלה והסבל של יהודי מרוקו תחת שלטון המוסלמים. בשלב מאוחר יותר הורשו ההורים לפגוש אותה שוב, והמחבר מביא דו שיח, שהתנהל בין הנערה ובין אמהּ.

המושל לא שכח אותה, ולאחר שלושה ימי מאסר פקד לבחון האם היא מוכנה להתאסלם. אחד ממזכיריונכנס לכלא. הוא התפעל מיופייה והיא ענתה על שאלותיו אך כשזיהה את עצמו כמזכירו של המושל, שבא לבחון האם היא מוכנה להתאסלם, השיבה את פניו ריקם ואמרה שלעולם לא תתאסלם.

היא מסרה באמצעותו למושל, שימציא עבורה עינויים חדשים, שיהוו עונש משמים על חטאיה. המזכיר מסר את תוכן השיחה למושל שזעם, ופקד לכבול אל ידיה ואת רגליה באזיקים ולהובילה לבור חשוך ללא אוויר תוך כדי סבלה חיזקה סוליכה את עצמה באמונה, שהבורא אתה.

מעורבותו של נציג ספרד.

אביה הצליח ליצור קשר עם דון Jose Rico , סגן הקונסול של ספרד בטנג'יר, ולערבו בפרשה. האיש היה אדם בעל רגש, שרצה לעשות מעשה של חסד, ולכן פנה למושל בבקשה להקל את סבלה ( פנייה של היהודים השרויים במצוקה לדיפלומט זר הייתה רגילה, אך במקרה זה שמו של האיש מופיע ברשימות הקונסולים הספרדיים ולכן ייתכן, שבמקרה זה מדובר בתואר כבוד בלבד ).

 המושל השיב, שהנושא הועבר להחלטת הסולטאן והוא מצפה להוראותיו.

כעבור ימים מספר הגיעה הוראת הסולטאן להעבירה מיד לפאס. המושל הזמין את אביה, מסר לו את פקודת הסולטאן, להעבירה למחרת בבוקר, והודיעו שעליו להביא 40 דולרים להוצאות ההעברה ( אצל המאורים היה מקובל, שמשפחת הנאשם משלמת למלקה או לתליין את דמי טרחתו ).

האב טען שאין ביכולתו להשיג כסף כה רב בזמן כה קצר והתשובה שקיבל, אם לא יביא הכסף במועד יולקה 500 מלקות ( חמש מאות מלקות הן הגבול החוקי העליון בשריעה המוסלמית ).

אביה עשה ככל יכולתו למילוי הדרישה ואף ביקש ללוותה בדרכה, אך הדבר נאסר עליו תוך איום בעונש מוות. כיוון שכך הלך האב לבית הקונסול הספרדי וסיפר לו על איומי המושל. הלה הגיש לו ארנק ואמר, שהכסף ישחררו מן המלקות " וכשיהיה לך תחזיר לי ". חיפש האב אדם שילווה את בתו עד שמצא.

המסע לפאס.

לפני נסיעתה נפרדו ממנה חברותיה ואמהּ ליד בכלא. בשערי הכלא הופיע מאורי עם שני פרדים ועם חמישה חיילים מלווים. סוליכה הועמדה על אחד הפרדים כשרגליה נתונות באזיקים וידיה קשורות בשרשרת. הפרד הנושא את המשא צעד לידה.

בדרך ניסו לשכנעה להתאסלם, אך היא שבה וענתה לכולם, שהיא מעדיפה להקריב את חייה ולא להתאסלם. לאחר כשלושה מיל הופיע אדם והצטרף אליהם. היה זה היהודי, שקיבל על עצמו לשים עליה עין בעת מסעה.

הוא שוחח עם החיילים כאילו לא ידע במה המדובר והם סיפרו לו עליה. לאחר שרכש את אמונם של החיילים פנה אליה והסביר לה שעליה להתאסלם כפי שהוא עצמו עשה, אך בד ובד לחש לה, שבא לעזור משום שעל הוריה נאסר ללוותה. לאחר שישה ימי מסע הגיעו לפאס ( המרחק בין טנג'יר לפאס הינו כ –200 ק"מבקו אווירי.

משהגיעה לפאס ציווה הסולטאן על בנו לקבלה. מלווה 300 פרשים ליווה אותה לביתו. כל בני הפמליה התפעלו מיופייה וחשקו בה אך היא הפנתה את ראשה מהם. היא התקבלה באולם על ידי שש נשים מאוריות, שאמורות היו לשרתה.

בבית הנסיך.

סוליכה ביקשה מים ומקום לנוח בו ומשרתות בשמלות לבנות השקוהָ. אחת מהן אמרה לה, שעליה ללבוש בגדי מלכות על פי בחירתה, אך היא סירבה ובחרה בשמלה שצבעה שחור משולב בלבן.

הסולטאן, שהגיע לבית בנו, פקד לפתותה בדרכי נועם והודיע, שיראנה למחרת. הוא הבטיח למי שישכנעה להתאסלם גמול מתאים. אחת מנשות החצר ניסתה לשכנעה באומרה, שאם תתאסלם יוענקו לה הארמון על גניו  המרהיבים על ידי הנסיך.

דו שיח תיאולוגי.

אשת הנסיך, שקיבלה אותה, ניהלה עמה דו שיח תיאולוגי. סוליכה הסבירה לה, כי האריה נולד עם תכונות, שאיש אינו מסוגל לשנותן. גם עץ האלון יישאר כפי שנברא, ונוצרי שנולד נוצרי וקיבל חינוך נוצרי לבו נאמן לחוקי הנצרות ולכן נוצרי אמיתי לא יהפוך לעולם למוסלם נאמן.

 גם היהודי, השומע מלידתן שירי שבח לאמונת משה ולבו מעוצב התאם למצוותיו, ישאר תמיד יהודי וכמוהו המוסלם המאמין בקוראן, שכן הדת טבועה בנפש האדם.

מסיבה זו אין היא יכולה לקבל את הגינות היפות, שכן איננה רוצה לרמות את עצמה ואת זולתה. אסור שאמונה דתית תהיה גורם לרדיפות, שכן אין האדם בוחר את דתו, הוא נולד בה. הנסיכה טענה, שאינה יכולה לאהוב את סוליכה אלא אם תתאסלם וזו ענתה, ששתיהן יצירות אלוה.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

תרגום – הערבית הינה ספרתותית ולא ערבית יהודית מדוברת.

אני ממצהיר בזה לנושאו משרתנו עבד ארג'א המוסלמי וחברו משרתנו ואלדו גרנטו שיקחו מן בן החסות יהודה בן נסים ואחיו יהודים מן מללאל צפרו אלף מתקאל במטבע.

מבלי שעוררין יערערו עליהם ולא מתנגדים יתנגדו להם והצהרתי זו יהיה ממה שהיה בידיהם מנכסי בלכר עבד החצר ונשארה בידיהם אלינו. ואם לא ישלמו פרעונם ייראו על נפשם ושלום התשיעי מן ארביעי שני שנת שלשה ושושים אלף ומאה ואלף  – סוף ההודעה.

עוד קודם לכן הלשין עליהם השר מאסאפאן בעניין קשריהם עם סידי בלכיר, הלשנה מסוג זה וישיבה בבית הסוהר, היה בהם לא רק קנס כספי בלבד, אלא סכנת נפשות ממש, כי אי אפשר לדעת מה יאמר המלך. השר האחראי לגביית המיסים בצפרו עד שנת תע"ג היה עבד ארחמאן מאנסנו מפאס ששמו מעיד עליו שהיה ללא ספק אנדלוזי, שעבד בשירות המלך.

אותם מיסים שהטיל המלך על ערי מלכותו לא פסחו כלל על קהילת צפרו גם והם כרעו תחת נטל המיסים, כפי שמשתמע מתקנת שנת תס"ט על הפוטרים עצמם ממס על ידי קרבתם לשר. אולי נהנו יהודי צפרו מיחס מיוחד מצד מולאי ישמעאל שהיה מושל צפרו בטרם היותו למלך.

תעודה מספר 60

התס"ד – 1704

ביען כי ראו ראינו אנחנו החתומים כי גבר עול המס ומיעוט הפרנסה עד שמכח זה הרבה בעלי בתים ירדו מנכסיהם וירדו נכסיהם לטמיון ירחם המרחם נוסף על זאת שיש אנשים שנתלים בקרובי המלכות שלא לתת במס עם הקהל נר"ו כפי הקצבה המוטלת שליהם.

ויש שרוצים שלא לתת כלום ונמצא שהעוול שמוטל עליהם מטילים אותו על הקהל נר"ו נוסף על עולם וחכמים ז"ל אמרו כל מי שאינו מצטער בצרת הציבור אינו רואה בנחמתם, לכן הסכמנו בהסכמה גמורה של אחד מקהלנו שיתלה בהורמנא ולא ירצה לתת במסים וארנוניות עם הקהל נר"ו כפי הקצבה שישיתו עליו.

שמלבד שאנחנו מחרימין ומנדין אותו בכל אלות הכתובות בספר תורת משה רבינו עליו השלום, על כל זה ידוע ידע שאנחנו גוזרים שלא ימנה בכלל עשרה בישראל ויינוט אסור ושלא ימולו בניו בכנופייא בעשרה ולא עוד אלא שבמיתתו לא יתסקו בקבורתו ולא בהקפתו ולא בפקודותיו ולא ישאוהו נושאי המטה עד שיפרעו יורשיו כל מה שעלה עליו במסים וארנוניות.

מיום שנתלה בהורמנא עד יום מותו הגם שכל זה כבר נזכר במהרי"ק בטור י"ד בהלכות קבורה, וכבר תקנו כל זה קדמונינו חכמי ורבני פאס יע"ה, עם כל זה חדשנו בתקנה היום פה צפרו יע"ה בשמיני לסיון שנת וגנתי על העיר הזאת להושיעה למעני וכו…ועל כלל הקהל יחולו ברכות ישועות ונחמות ולראיה חתומים פה בזמן הנזכר וקיים

יהודה בן נסים בן הרוש – מרדכי בן מכלוף אצראף – משה בן יצחק אג'ייאני – יוסף אצראף – ישראל שרביט – יום טוב בן הרוש – יצחק בן משה חמו – מאיר דאבילא. סוף התעודה.

בתקופה זו רב הקהילה היה רבי משה בן חמו שנפטר בשנת תס"ז, ורבי ישועה בנו שמילא את מקומו מתס"ז ואיליך. חוסר התעודות על קהל צפרו בתקופה זו, יש לזקוף על אבדן עזבונם הספרותי של החכמים הנ"ל שנשאר בידי נכדותיו, שלא הכירו בערכו ומסרוהו לגניזה.

בימיו של רבי משה בן חמו גדלה העיר עד שהתחילו לכתוב בגט " מתא צפרו " ולא כפר צפרו. מלבד המיסים שהוטלו עליהם הגדיל את השואה, הרעב שהיה בשנים תפ"א – תפ"ד בכל ערי מרוקו. ר"ש אבן דנאן המספר על כך כותב " ובמכנאס וסלא ובצפרו עשו עצרת גדולה והוציאו ספרי תורה ולא נענו בו ביום " ובהמשך דבריו הוא אומר " ובכל יום הולכים ששה, שמונה בעלי בתים הם ובניהם על רגליהם, נפוחים המה כנאד למכנאס לצפרו ".

על אותו רעב מספר גם רבי שמואל אבן חותא מעשה פלא שקרה בימיו " אלמנה אחת, ענייה ומרודה ומחזרת על הפתחים באלו ימי הרעב ודוחים אותה בבושה וכלימה " נראה שבימי מולאי ישמעאל נתרבו המלשינים ותוקנה תקנה נגדם בשנת תפ"ו.

תעודה מספר 32.

ראה ראינו כי עלתה דליקת המחלוקת במחנה העברים בר מינן וכמה קלקולים נמשכו ממנה לקצת מיחידי סגולה מהם הפסידו ממון הרבה ומהם פערו פיהם אומות העולם כנגדם לבולעם והיו רוצים למוסרם למלכות עד שהוציאו ופזרו כמה מעות לסתום פיות המשטינים המלשינים עליהם.

אשר על כן לא עלתה הסכמותינו לגדור הפרצה ולסלך המכשול מדרך בני עמינו וגזרנו אומר שכל איש מקהלינו קטן או גדול אשר יפתח פיו לדבר סרה להלשין ולמסור שום בר ישראל ויראה לנו באומדנות המוכיחות שהוא רוצה למסזיק שום בר ישראל בין על ידי שליח בכל עקימת שפתים המזיקים לבר ישראל .

בין בענין קטן או גדול מעתה ומעכשיו הרי רשות נתונה לכל איש המכיר בו וידעו שהוא מדבר סרה על שום בר ישראל עד האלקין זה בית דין, יבוא דברו וכן יגיד לקהל וידינו תהא בו להזיקו ולמוסרו ביד השררה לאבדו ולגדעו כאשרה בכל צצדי האפשר.

כי הוא הגורם רעה לעצמו עד כאן דברנו על הנגלה לנו על ידי עדים או ראיה הנראית לנו כפי אומדנא דמוכח לנו ולכל מי שעובר בסתר ומלשין ומשטין ומוסר לשום בר שיראל לאומות העולם בין בדבור בין ברמז בין בכל אופן שיהיה להרע לשום בר ישראל.

ולא נכנס בזה מאן דלא ציית או שום ענין שנראה לנגיד להעניש שום אחד הצקיך עונש על ידי האומות, הרי אנחנו החותמים מוסרים דינו לשמים שבכעל מחשבות ברוך הוא לעד הוא יפרע ממנו  ומבניו ומזרעו וישכנו נדוי חרם שמתא אשר לא ישמע לקול מלחשים.

ורבצה בו כל האלה הכתובוה בספר התורה והבדילו ה' להרע וכך וכך לא יהיה לו מושך חסד ואל יהיה חונן ליתומיו יהיה אחריתו להכריתוכך וכך זהו מה שנראה לנו לתקן כי השעה צאיכה לכך ושומע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה, נאם חותמי ברכות בסדר לא תעשו לכם אלילים וכו….שנת נפשנו כצפור נמלטה לפ"ק והכל שריר ורברי וקיים.

שמואל בן חותא ס"ט – ישועה ס"ט בן כמוהר"ר משה בן חמו זלה"ה – יחייא בן כמוהר"ר מימון באנון ס"ט – יוסף בן אברהם ה"ן עטייא ס"ט – משעוד בן יוסף בן רבוח ס"ט – יוסף גבאי ס"ט.

יחידי הקהל

הנגיד יהודה בן נסים בן הרוש – יום טוב בן הרוש ס"ט – נחמוס בר סלימאן אלקובי ס"ט – דוד בר נסים בו הרוש ס"ט – יצחק בן יוסף בן הרוש ס"ט – יעקב בן שמואל בן חמו ס"ט

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

תק"ה – תקי"ז   1745 – 1757 ימי מלכותו של מולאי עבדאללאה.

גם בימי מלכות עבדאללאה בנו של מולאי איסמעיל לא היה נחת ליהודים. מלך זה מלך עד תק"ה – 1745 והודח וחזר ומלך כארבע פעמים. בכל פעם היו מרידות נגדו מצד גורמים  שונים.

בשנת תצ"א – 1731 הטיל מס גדול על קהילת צפרו, העשירים ברחו ל" אזאוייא די סידי בועלאם " כדי להתחמק מהמס. בשנת תצ"ה – 1735 נתקנה תקנה נגד הרושמים נכסיהם על שם בניהם הקטנים כדי להתחמק מהמס.  

וגם תופעה זו תוצאה של הכבדות עול המסים. החל משנת תצ"ד – 1734 היתה עצירת גשמים והיה רעב שהגיע לשיאו בשנת תצ"ח – 1738

אם הבנים ספרו

תעודה מספר 67

התצ"ה

בהיותנו מקובצים בישיבה שעל בית הכנסת הגדולה הי"ג נשאנו ונתננו בענין בקיעי העיר וראינו במה ננעלו שערי ההשפעה ויוקר השער ורוב מסים וארנוניות ה' ירחם על כלל עמו ישראל צולכן אנו מסכימים הסכמה גמורה שהמנהג שהיו נוהגים מקדמת דנא חעשות אנשי המשודכת להמשודך האטכלא ( מסיבת קבלת פנים כל פעם שהחתן נכנס לבית משודכתו ), ונמשך מזה כמה הפסד ועל רוב שמפסידים בהמשך זמן השידוכין עד הכניסה לחופה, יותר ממה שמוציאים בצרכי החופה.

ויש שאין ידם להוציא הוצאו ולוקחים מעות בהקפה לעשות הוצאות שלא לצורך ומלבד זה נמשך מזה קלקול גדול שהם קשים, זה בזה מרוב התחברות על האכילה והשיתה בבית המשודכת וכמה קלקולים אחרים אשר על כן מהיום הזה והלאה לא יעשה שום אדם האטכלא למשודך עד סמוך לחופה באופן שלא יכנס המשודך לבית המשודכת עד שיתחילו החופה, דההינו בשבת הנקראת שבת אראי. ( שבת התייעצות. הוא השבת שלפני שבת החופה.

וגם לא ישלחו אנשי המשודכת למשודך שום דבר של אכילה ושתיה ומיני מגדים וכך המשודך לא ישלח למשודכת מיני מגדים וכל מיני דמיכל. וגם מה שהיו נוהגים לעשות לתנוקות בני חמש שנים סמוך לחג השבועות שמחות וגיל. ( אלכתאייב ) נישואים לקטן ולקטנה, ומסיבה לפני חג השבועות. סמל לנישואי כנסת ישראל לאביה שבשמים )

דהיינו שיבואו בני אדם לשתות מים שרופים ונותנים לקטן מעות, מהיום ואילך לא יעשו שום דבר מהעניין הנזכר וכן לא יעשו שום סעודה לקטנים בני חמש שנים בזמן הנזכר. וכן ראינו שכמה בני אדם מערימים ערמה גדולה ותחבולה ונותנים מתנות לבניהם קרקעות ומטלטלין וגם מתייבין לבניהם חובות גדולים וכשמעריכים אטותם במס כמה יתנו הם עושים פנקס ונשבעים שאין להם זולת מה שכתוב בפנקס ולא יביא בפנקס הערכה אפילו החצי ממה שיש לו.

ובזה הם גוזלים את הרבים, לכן גזרנו אומר שלא תעשנה ידיהם תושיה שכל איש ואיש יוערך כפי מה שיש לו וגם מה שנתן לבניו יתן המס עליו זולת אם נתן נדונייא לבתו המשודכת דווקא או נתן שום כלים לבנו המשודך ושלח הכלים ההוא בסבלנות למשודכת.

או אם נתן לו תכשיטין לצורך החופה וכן אם נתן לבנו סמוך לחופה שום בית דירה לא יוערך באלו במס אמנם מתנות אחדות חוץ מאלו הנזכרים וגם שום חיוב שנתחייב לבניו יוערך עליהם במס.

ומה שהסכמנו בעניין האכלא ההסכמה נוהגת גם על אותם שעשו כבר האטכלא ולא יכנס המשודך מהיום ואילך לבית המשודכת וכן הדברים שאמרנו בעניין המשודך ומשודכת כולם יהיו נוהגים גם באותם שעש האטכלא כבר ולכ הפורץ גדר מכל מה שכתבנו בין בעניין המשודך ומשודכת בין בעניין מה שעושים לקטנים בני חמש בחג השבועות בין בעניין העורמות שעושים במס הנזכר מעבר לדף ישכנו נחש ויובדל מתוך העדה .

וכל מה שתקננו בעניינים הנזכרים יהי נוהג מהיום ואילך עוד כל ימי הארץ עד עמוד כהן באורים ותומים, בביאת משיח צדקנו במהרב בימינו אמן ולראיה חתמנו פה היום ארבעה ושלושים למ"ט מונים ( ל"ד בימי העומר ) בסדר גאולה תתנו לארץ שנת חמשת אלפים וארבע מאות ותשעים וחמש לפ"ק.

יום טוב הרוש ס"ט – משה בן א"א יחייא באנון ס"ט – יוסף בן יתאח – יהודה בן יוסף עולייל ס"ט – שלמה בן שטרית – אברהם בן יעקוב אג'ייאני ס"ט – ימין בן עטייא – יעקב בן אברהם נ"ע בן שרביט ס"ט – מסעוד אזולאי ס"ט

ואנחנו מסכמים על כל הכתוב לעיל ומעבר לדף וקיים

ישועה בן כמוהר"ר משה בן חמו זלה"ה ס"ט – יוסף בן אברהם ה"ן עטייא ס"ט

בעצם ימי הרעב הללו היתה העיר מוטרדת על ידי הברברים, עד שנחרבה העיר ונשסו הבתים. בן התקופה, רבי יעקב גבאי, כותב דברים אלו " בימי חנוכה שנת תצ"ו ערב ראש חודש טבט באו על העיר צפרו חילות הרבה פלשתים הנקראים " איגרוואן יש"ו והקיפו יחד לאכול העיר ולשרוף אילנות ויצאו אליהם בני העיר אשר עמנו כמו מאתיים שולף חרב ורובה קשת והכום, ואף על פי שנפלו לפניהם בני עירנו. ואחרי כן עזרם הקב"ה והרגו מהם י"ח ותפסו מהם ה' כן יאבדו.

אמנם לפי טררס( H. TERRASSE היסטוריון ) בשנת תצ"ו – 1736 -היה המלך מולאי עבדאללאה אם כי עוד באותה שנה הודח והומלך במקומו מוחמד בן ערבייא. אך, נראה שכבר בכסלו תצ"ו, הוא סוף 1735 , היתה תסיסה גדולה נגד המלכות. טררס מציין שעבדאללאה, מצא מקלט אצל הברברים אך הם נוצחו ובדרכם חזרה לפאס, כדי לחפות על תבוסתם, רצחו איכרים מסביבות צפרו, והביאו את ראשיהם למלך.

רבי שלמה אבן וירגה

רבי אברהם זכות מזכיר בשנת 1478, בספרו האסטרונומי ״ החיבור הגדול ״, את ״ החכם הכולל רבי יהודה בן וירגה החי בזמננו ״ ומרבה להביא מספריו שחיבר גם הוא באותו המקצוע. בספר שבט יהודה הובאו שני סיפורים מעניינים בעניין זקן המשפחה (סי׳ ל׳ח וסיג).

 ר׳ יהודה הציל את היהודים בעיר שירץ דילה פרונטירא מסכנה הצפויה להם מצד הכומרים הנוצרים על דבר אנוס אחד שנקבר בקבר ישראל, מעשה שכיח באותם הזמנים. בודאי קרה הדבר עוד לפני שנת 1481, כי מאז פרשו האינקוויזיטורים את מצודתם באנדלוסיה ודנו לבדם בענייני האנוסים, לא הועילה כל תחבולה להימלט מידיהם.

ואילו המעשה המסופר כאן הובא עדיין בפני בית־דין חילוני של ״ הדוכוס ״, — הוא בלי ספק Enrique de Gusman, duque de Medina Sidonia— ודין וחשבון נשלח אל המלך, הוא דון אנריקה הרביעי, שמת בשנת 1474.

שנים אחדות אחרי־כן הוצרך רבי יהודה בן וירגה להזהיר את אנוסי סביליה מפני סכנת האינקוויזיציה. תושבי הארץ יעצו אז לחוקרי המינות לאסור את רבי יהודה ולהכריחו כדרכם להעיד על האנוסים המתייהדים, אבל הוא ברח והלך ללישבונה, ״ ושם נתנו לו ייסורים קשים לשיאמר הנוהגים יהדות, והוא עליו השלום עמד בניסיון ומת מכוח הייסורין בבית הסוהר – עמוד קכז' .

לפי התעו­דות הארכיוניות נמצא איש בעל אותו השם רבי יהודה אבן וירגה בשנות 1488—1491, כאחד מחוברי המסים היהודים האחרונים בקאסטיליה, בעיר אוקאג־ יה, מקום מושבו ורבנותו של רבי יצחק די ליאון, מקובל וקרוב לרוחו.

 אפשר שהוא הוא האסטרונום ובעל הנסים מסביליה, תחילה ניצל מידי האינקוויזי­טורים ובשנת גירוש היהודים מאנדלוסיה (1483) או גם לפני כן, הלך לגור בקאסטיליה הצפונית, ולפורטוגאל ברח רק בשנת הגירוש הכללי 1492 ומת שם מות קדושים.

רבי יהודה בן וירגה הוא היחידי מבני דורו שזכה לשמש בספר שלנו כנושא למסורת היסטורית אמתית. אחרים מתהלכים כמצבות חיות במעשיות וויכו­חים שבדה רבי שלמה בן וירגה מלבו: דון אברהם בנבנשתי, רב החצר וסוכן המלך, בנו דון יוסף, דון יוסף נשיא, גם הם קרובים למלכות.

 דון וידאל בן בנבנשתי, שהשתדל בשעתו להשיג רישיון כניסה לפורטוגאל בשביל הגולים הספרדים —שמו גונב אפילו לתוך הדין־וחשבון האמתי של ויכוח טורטוסה(סימןמ׳)— אפרים בן שאנג׳ו ודון מנואל ברודו, שהאריכו ימים אחרי הגירוש וחיו במל­כות תורגמה. בן דינא, ״ איש חכם ומבין חידות ״.

ויכוח טורטוסה היה אחד מהוויכוחים המפורסמים שהתנהלו בימי הביניים בין יהודים לנוצרים. הוא התנהל בשנים 14131414 בעיר טורטוסה שבקטלוניה. מהצד היהודי השתתפו בופרופייט דוראן האפודי, רבי יוסף אלבו ותלמידי חכמים נוספים כרבי זרחיה הלוי, רבי מתתיהו היצהרי, רבי משה בן עבאס ורבי אסטרוק הלוי, כל אחד מהם היה נציג של קהילה אחרת.

 האנטי אפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר האראגוני (אין להתבלבל עם האפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר שחי כשלוש מאות שנה אחריו ) שמטעמו אורגן האירוע, קבע שהוויכוח יתרכז אך ורק במובאות מהתלמוד, הרומזות, לכאורה, כי המשיח כבר בא. בנדיקטוס הודיע למשתתפים כי הוויכוח אינו מה היא דת האמת, מפני שהתשובה לשאלה זו ברורה.

מן המשפחות המיוחסות במחוז אראגון, דון יוסף אבן יחייא, מן הגדולים והצדיקים של גלות פורטו־ כאל, ואחרון אחרון רבי יצחק אברבנאל, אשר דבריו וספריו הובאו ב״ שבט יהודה ״ דרך כבוד וגם בצורה פארודיסטית.

למצבת כבוד וזיכרון זכה גם -למודי גדול מזרענו נקרא מאישטרי מרטין די לוסינא ״, המנחם את היהודים הפוחדים ומנבא את סופו הרע של הכומר המעליל באזני המלכה( איזבל ).הוא היה אבי משפחה של אנוסים משכילים, שנמנו בין המדפיסים הראשונים ונלכדו משנת 1481 ואילך במשפטי האינקוויזיציה.

 גם ה־ Bachiller deiaTorre   אשר ספרו הפילוסופי הפופולארי מצוטט בפירוש, היה כנראה אנוס וקרוב לחוגי היהודים( חי עוד לפני דורו של רבי שלמה בן וירגה  ).לעומת זאת מזכיר המחבר שמות אחדים של ספרדים נוצרים בכוונה גלויה של זלזול וגנאי.

במעשיה של עלילת־דם בסימן כ׳ט נמצא את שמו של פידרו די גוזמן, שאמרו עליו שנהרג על ידי היהודים, ושל אשתו ביאטריץ, ״ משרתת ההגמון. די גוזמן היא אחת המשפחות האצילות ביותר בספרד, ובודאי לא שימשה אשתו כמשרתת.

 כבר הזכרנו את אנריקה די גוזמן, הדוכס של מדינה סידוניה, אחד מראשי האצילים בזמנם של אנריקה הרביעי ושל המלכים הקאתוליים. הוא נמצא בראש הפעילים בזמן המלחמה האחרונה בגראנאדה, ומת כאיש זקן חדשים מועטים אחרי גמר הכיבוש, ימים מעטים אחר גירוש היהודים.

גם השם פידרו נזכר אצל הכרוניסטים בין אנשי המשפחה, אלא שאין בידי הכרע, אל מי נתכוון רבי שלמה בן וירגה. הוא הדין בדון אנריקה מינדוסא שהרג פעם, לפי המסופר ב " שבט יהודה ", במו ידיו שני יהודים בדרך.

הוא שנתן עצה למלך לגרש את היהודים, ועל כן גורש הוא עצמו לאי שומם והי שט חיי ״ שאלבאג׳ י״, עד שהוחזר מגלותו והובא לבית המלך, וכבר אחרי השיחה הראשונה אתו ציוה המלך הנרגז להתיז את ראשו.הסיפור הנזכר רומז בלא ספק לאחד האצילים המעורבים במעשי הגירוש.

משפחת מינדוסא גם היא משפחה של אצילים מפורסמת בקאסטיליה, ממנה יצאו סופרים ומ­שוררים גדולים ומדינאים. למשפחה זו שייך גם פדרו גונסלם די מינדוסא, ״ הקרדינאל הגדול די אספאניה ״ שהשפיע בהרבה על הפוליטיקה החיצונית והפנימית בזמן המלכים הקאתוליים, גם לפני הגירוש וגם אחריו.

ועוד נזכר נוצרי בשם ג׳ואן דילה וירה, שהעליל על בעל חובו היהודי עלילת דם ונענש בעצמו על ידי מיתה משונה. אביר בעל שם זה ג׳ואן די וירה נשלח, לפי דברי הכרוניסטון, בשנת 1482 בשליחות לגראנאדה ונכנס שם בויכוח דתי עם אחד הישמעאלים והיכהו בחרב על ראשו, מפני שהביע ספק בעניין בתולי מאריה, אם ישו.

 האביר הנזכר זכה לכבוד מטעם המלך על התנהגותו. קרוב מאד לשער שהצטיין גם בקנאתו ושנאתו בענייני ישראל והיה ראוי למצבת קלון בספר עברי.

הספרייה הפרטית של אלי פילו – דבדו עיר הכהנים – אליהו מרציאנו

דבדו עיר הכהנים – תודות קהילה במרוקו של חכמים וסופרים ממגורשי סיביליה ומורסיב שבספרדדבדו עיר הכהנים

מאת אליהו מרציאנו

הוצאה הספריה הספרדית הו"ל 

ירושלים השלמה תשע"ב

הוצאה מתוקנת

העיירה רקע בללי

העיירה דבדו נמצאת בצפון מזרח מרוקו והקהילה שבה הייתה אחת מהקהילות העתיקות והחשובות במזרח מרוקו בצד תאפילאלית שבדרום מזרח המדינה — כחמישים קילומטר דרומית לדרך הגדולה פאס — אוג׳דה, לרגלי רמת לגעדא נמצאת העיירה הרחק מפרשת הדרכים המקשרת אוג׳דה למרכז מרוקו וצפון המדינה לאזור תאפילאלית.

דבדו נמצאת בבקעה המתנשאת900 מטרמעל פני הים — הדרך המובילה לבקעה נקראת, פום דבדו או פתח דבדו. הנוף דומה יותר לעיירה בדרום ספרד מליישוב צפון אפריקני. דבדו מוקפת בפרדסים ובחורשות רבים וצפופים ומגיעים ליישוב תוך המולת נחלי מים ומעיינות.

היסטוריה כללית

במאה השלוש עשרה איבן סעיד גרנת הזכיר את דבדו. שבט בני עלי היו שליטי המקום ובראשם עמד מוחמד איבן זגדן שביצר את העיירה. שליט תלמסאן אבו חמו יצא למלחמה נגד בני עלי וזרע הרס בדבדו וסביבתה. עד ימינו אגדת בני עלי הייתה קיימת בין יהודי דבדו: אלאלא עישה מדוע את נאנחת ? ובנך הוא פצוע, ומי פצע אותו ? בני הגדול׳ ומי ביניהם ? מוהמד ועלי!

במאה הארבע עשרה נסיך מריני בשם מוחמד בנה את הקצבה בראש גבעה, והמסגד הגדול במרכז העיירה, הנסיך מוחמד נתן רשות ליהודים להתיישב במקום, עד היום נותרו שרידי מצודה מרעית. מוחמד אשיך שליט פאס במאה הט״ו יצא למלחמה לעצור התקדמות אנשי דבדו בסביבות העיר תאזה.

 הוא נכשל ואחר כן מסר שנים מבנותיו לנישואין עם בני נסיך של דברו, מה שהביא לשליט פאם שקט מצד אנשי דבדו. דברו הייתה בתווך בין ממלכת פאם לממלכת תלמסאן ומהמאה השש עשרה היא ״בלאד אל מכזאן״ היינו עיר כפופה לשלטון המרכזי במרוקו.

תולדות יהודי דברו ומאורעות שיביליה: אצל יהודי דבדו מצויה קבלה מדור לדור לאמר אנו צאצאי גירוש קנ׳א — 1391.

פאס העיר-אירופים בפאס.אליעזר בשן

אירופים בפאס.

נוצרים בדרך כלל הדירו רגלם מפאס, בגלל הקנאות המוסלמית שחיציה היו מופנים נגד הנוצרים. אלה העדיפו להתיישב במרכזי המסחר בערי החוף. אבל היו אירופים בודדים דהגיעו לפאס מהם בלבוש מוסלמי כדי לא לעורר תשומת לב.

קצין גרמני בשם קונרינג שביקר בשנת 1878 בפאס כותב שאין אירופים בעיר פרט לשני צרפתים, ותייר אירופי מספר שנים אחריו כותב, שיש רק סוחרים בודדים כמו בשאר הערים הפנימיות של מרוקו. לפי גרמני שביקר שם בשנת 1886, מצויים בפאס רק תשעה אירופים. לפי מקור אחר בשנת 1889 רק שישה. בשנת 1900 תריסר. בשנת 1903 עשרים וארבעה ובשנת 1909 ששים וארבעה.

בשנים אלה היו אלפי אלג'ירים במרוקו, מהם 3000, מהעיר תלמסאן שברחו מהשלטון הצרפתי, רבים מהם מבוססים. והם היו בוודאי עוינים יותר לנוצרים.

נביא כמה פרטים מרשמיו של גרמני בשם יואכים פפאיל שביקר בפאס בשנות ה-90 ויומנו פורסם ב-1898. הוא בא לשם מאנג'יר רכוב על פרד בלוית חייל מזוין המעיר את תשומת לבו של התייר על סכנת התנפלות, אבל אז החייל בורח.

אין כבישים ומעט גשרים על נחלים. העיר מוקפת חומה ובכל מאה מטר בנוי מגדל. יש בה מסגדים רבים, הגדול על שם מולאי אדריס, בו יש מקום ל-12 עד 20 אלף איש. כל פושע יכול למצוא שם מקלט מפני מאסר ואסור לנגוע בו. גולגולותיהם של המורדים המסרבים לקבל את מרות הסולטאן ולשלם מסים, מוקעים בחומת העיר.

בתוך העיר שטח המיועד לחניית שיירות, אבל אין מקום מתאים לאיכסונם של תיירים אירופים. המלון היחיד בעיר הוא של סוחר גרמני בשם ריכטר, שהתיישב שם בשנת 1894, ואצלו התאכסן. אסור לצלם ומי שעובר על כך זוכה לעלבונות. נוצרים אחרים התאכסנו אצל יהודים. ביניהם מיסיונרים.

בשנים הבאות עלה מספרם של האירופים בהדרגה, ביניהם גרמנים שעסקו במסחר. ב-1904 היו בפאס 50 אירופים, מהם 8 גרמנים. אלה ניסו להכניס שיטות ייצור חדשות, אבל היו מגבלות על מגמה זו. לפי מידע מ-4 ו-24 במאי 1598, תבעו מוסלמים בפאס שאנגלי אשר הביא טחנת קמח ממוכנת לעיר, ימכור אותה למוסלמים, כי הוא מתחרה בטחנות המסורתיות.

הקידום הטכנולוגי לא היה לרוחם של האומנים שהיו רגילים לעבוד בשיטות ישנות. לעומתם היו הסולטאנים מעוניינים לתעש את המדינה כי הכירו בחשיבותה לפיתוחה, דבר שניתן היה לבצע רק באמצעות זרים.

לפי מידע משנת 1898 היה לסולטאן בית חרושת לנשק בפאס, שנבנה במטרה שלא יהיה תלוי ביבוא מאירופה. ברבע האחרון של המאה ה-19 השתלבו כמה מהמשפחות של אנשי הדת – העולמא – בפאס במערכת המנהלית של המדינה לאחר שלמדו גם לימודים כלליים.

קונסוליות.

בשנות ה-80 של המאה ה-19 היו אירופים שכתבו על הצורך בפתיחת קונסוליות גם בעיר פאס, מפאת היותה עיר המלוכה. הגרמני שטהלין שביקר בשנים אלה כותב שאין בפאס נציגים קונסולריים של מדינות אירופיות, אלא רק סוכנים יהודים מקומיים.

הסולטאן והוזירים שלו לא ראו תחילה בעין יפה יסוד קונסוליות זרות בעיר, מחשש שהדבר יפגע באפייה הקדוש של העיר, והמקומיים יקנו תעודות חסות זרות שיבדילום משאר התושבים. הייתה גם יוזמה להעברת השגרירויות מטנג'יר לפאס, ושגריר צרפת נכנס רשמית לפאס ב-27 במאי 1895.

החל משנת 1890 ואילך בדקו מדינות אירופיות וארצות הברית את האפשרות של מינוי נציגים קונסולאריים בפאס, בתיאום עם הסולטאן. סגן הקונסול הבריטי הראשון היה ג'ימס מקלוד בעל בית מסחר בטנג'יר, שפתח סניף בפאס, והכיר את תנאי המקום.

הוא החל לכהן ב-6 ביולי 1892. דרכו לא הייתה סוגה בשושנים. בית המשלחת הבריטית הותקף, אבנים הושלכו וחלונות נופצו. התקרית פגעה ביוקרתו ובאינטרס של הסולטאן, שהעניש את המושל. צרפת מינתה סוכן קוסולרי באוגוסט 1894. בשלב מאוחר יותר הועלה לדרגת סגן קונסול.

בימיו של הסולטאן עבד אלעזיז הרביעי עלה מעמדה של צרפת, וסגן קונסול של צרפת היה הנציג הקונסולרי הראשון בעיר שהתקבל על ידי הסולטאן המעיר במאי 1895. כשלוש שנים לאחר מכן הועלה לדרגת קונסול.

ארצות הברית מינתה נציג קונסולרי בתחילת 1893, שייצג גם את פורטוגל. אבל כחמש שנים לאחר מכן התבקש הקונסול הבריטי לייצג את פורטוגל. בשנת 1895 עדיין לא היה לספרד נציג קונסולרי בפאס, ולפי ידיעה ב-11 בנובמבר 1897 מונה רופא יהודי מקומי לתפקיד זה.

המללאח.

היהודים היו חייבים לגור במללאח כבעבר מאז שנת 1438. מבקרים אירופים כתבו על המללאח והתנאים הקשים השוררים בו, והדברים מתאשרים גם על ידי יהודים. האירופים שביקרו במללאח התקבלו בסבר פנים יפות על ידי היהודים והיו מהם שהתארחו בבתיהם. הסיבות לאירוח נוצרים על ידי יהודים :

1 המוסלמים לא ראו בעין יפה ביקורים של נוצרים בעיר, והיו חשדנים כלפיהם.

2 – מספר הנוצרים היה מועט, ולא היו בה כמעט נוצרים שעשויים היו לארחם.

האיטלקי אדמונד דה אמיקיס שביקר בפאס בשנות ה-70 הראשונות כותב שיהודים קיבלוהו בברכות ובנשיקות. אדוארד וולטהאם שביקר בפאס בשנת 1878 מתאר את מפגשו עם יהודים שלא ראו אירופי וקיבלוהו בנשיקות. הוא התארח בביתו של יהודי עשיר בשם בן עזרא.

הקצין הצרפתי פוקו שלא הצטיין באהבת ישראל, ביקר בפאס ביולי 1883 והתאכסן בביתה של משפחת בן שמעון..

דיווח מפורט ניתן על ידי המיסיונר גינזבורג שליח האגודה ההולנדית האנגליקנית. בעקבות ביקורו הראשון בפאס בשנת 1870, ותיאורים דומים בשנים שלאחר מכן. המצב לא היה שונה בהרבה עד תחילת העשור השני של המאה ה-20.

המללאח השוכן קרוב לארמון וצפונית ממנו, גובל בחומת העיר ומוקף חומה. השער ננעל בלילות, בשבתות ובחגים לשם הגנה עליהם מפני מתנפלים, ונפתח בכל בוקר. על היהודים לשלם שכרם של שומרי השער.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 122 מנויים נוספים

יוני 2012
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר