אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל-כרך א'-הקדמת הגאון הגדול רבי דוד משאש שליט"א
ולא ידע כי קרן עור פניו.
כל כולו היה אומר כבוד, כי קרן עור פניו ויראו מגשת אליו. מי לא יזכור את צורת פניו הנהדרות, וכשהיה יוצא אל רחוב העיר, הכל היו מביטים אחריו באהבה ובמורא, וכל העם רצים לנשק את ידיו הטהורות, כי באמת אצילות מיוחדת הייתה ניבטת מפניו, וכל הליכותיו הליכות מלכי בקודש.
ומזה זמן אמרתי בפירוש הפסוק " ושמרו את בני ישראל את השבת " ( שמות לא, טז ) כי הנה ידוע כי תלמיד חכם הוא בחינת שבת ( כמבואר בזוהר הקדוש, ראב כט, א ), כי לעומת העם היוצאים ועוסקים במלאכתם בכל ימות השבוע, התלמיד חכם הוא בבחינת שבת, ששובת מכל מלאכה ומקדש עצמו להי"ת ותורתו, ואינו פונה ממנה לשום עניין של חול.
ולכן חובה על כל העם לקיים " ושמרות בני ישראל " ולשמור על התלמיד חכם שהוא בחינת " שבת ", ולתת לו את כל אשר יחסר לו מצרכי העולם הזה. ולכבדו בכבוד ויקר כאשר מכבדים את השבת.
וגם תלמיד חכם עליו להיות ניכר לכל בחכמתו וקדושתו, וכשם שיום השבת ניכר במה שאין הלוך האנשים בו כהולכים ביום חול, כן תלמיד חכם, אין הילוכו כשאר העם, אלא כל הילוכו וחפציו הוא בעסקי שמים, וכל דיבורו והתנהגותו עם הציבור בנחת ורחמים, עד שכל רואיו ועידון אחריו מקוש, מקודש.
וזאת הבחינה הייתה בדודי זלה"ה, כי כל העם מקצה הכיר באור תורתו וחסידותו וקדושתו, כאשר יכירו הכל באור השמש בצהרים, ולכן הכל כיבדוהו ביותרת הכבוד, ונתקדש אצל הכל כקדושת יום השבת.
והיה קדוש ונערץ למעלה ולמטה, כאשר יעידון יגדון כמה מעשיות מופלאות שלא היה מספרם בפומבי אלא לקרוביו ומיודעיו, מנסים גלויים שאירעו לו, וכל זאת באה לו מחמת גודל צדקתו ותומתו, ואמונתו הנפלאה בהי"ת.
איש הלכה ופסק.
רבינו הגדול היה עונה לכל דופקי שעריו בדבר ה' זו הלכה, והיה עוזר להם בכחו הגדול, כי רב תבואות בכח שור, ומוצא להם פתרון בכחא דהיתרא דעדיף, כמו שכל רואה עומד נפעם אל מול יבולו ההלכתי, המון שאלות ותשובות, לצד ספרי הלכות בכל תחומי התורה.
וזכה שפסקיו נתקבלו בקהילות מרוקו. ובהרבה ספרי חכמי דורנו נושאים ונותנים בדבריו בהדרת קודש כראוי לאדם גדול שכמותו.
כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו.
היה דורש ומושך הכל בנועם דבריו, מי מתושבי מכנאס לא יזכור את דרשתו שהיה דורש בעצם יום השבת. עד שבית המדרש היה מלא מפה לפה, והיו אנשים עומדים צפופים לשמוע את נועם דברו הטוב ובעת הדרוש היו שמים אזניהם כאפרכסת, והייתה דממה מופלאה בבית המדרש באותה עת, ושכינה שורה שם, והכל היו יושבים בשלוה פנימית מופלאה, מה שאין הפה יכול לספר, כי הדברים תלויים באובנתא דלבא.
ובדרשותיו המופלאות היה רבינו מרבה להשתמש במעשיהן של צדיקים, וכל השומעים היו יושבים מרותקים למקומותיהם, והוא במעשיותיו הנפלאות היה מראה לקהל שומעיו את יד ה' הגדולה שמתגלית בכל דור ודור על ידי עבדיו הקדושים והטהורים.
ועוד היה מראה להם גמול השם יתברך, שנותן לצדיק כצדקתו ולרשע כרשעתו, והיה מתגלה לעיני כל כבוד מלכותו יתברך ויתעלה.
ושמעתי מפיו הקדוש שפעם אחת בא לעירנו מכנאס חכם מובהק מעיר אשכנז, והיה גאון בתורה ובהלכה ופלפול. ואבי רבינו ה"ה הגאון המובהק רבם המובהק של רוב חו"ר מכנאס מרן רבי חיים משאש זלה"ה, הזמין את החכם האורח הנזכר שידרוש במקומו בצהרי יום השבת בבית הכנסת הגדול.
תורת אמת הייתה בפיהו ורבים השיב מעוון.
כמה וכמה אנשים חזרו למוטב בזכות דבריו הנפלאים הנוקבים היורדים עד תהומות הלב, כי היה נכנס בדבריו ללבו של אדם, וחודר לנבכי נשמתו ומטהרה כנהר דינור, ומוציא מתוך חבלי החטא, עד שמעלה אותו למדרגות עליונות זכות וברות, והיו למאורות.
וירד משה מן ההר אל העם.
על אף היותו תקיף בדעותיו ואמיץ לבו בגיבורים, היה אב רחום עד להפליא לקהל מרעיתו, שמח בשמחתם וכואב את כאבם, ועונה לכל משאלות לבם וחפצם, יחיד ומיוחד היה בקבלת כל אדם בסבר פנים יפות, ודעתו הייתה מעורבת בין הבריות.
ובפרשת יתרו מצינו שיתרו בא להנהיג למשה רבנו " סדר רבנות " וכה אמר אליו, ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות, ושפטו את העם בכל עת והיה כל הדבר הגדל יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם וגו' ( שמות יח, כא, כב ).
והיינו שהציע יתרו למשה שימנה אנשים קטנים ממנו כדי לדון בכל הדברים הקטנים, ומשה רבנו ידון רק בדברים הגדולים והקשים מהם.
ודומני כי עצת יתרו הייתה יפה לשעתו ולדורו של משה, אך לא לכל הדורות נאמרה. כי בדורנו זה דור יצום, אסור לו לרב הקהילה שיהיה נחבא מן הציבור וספון על ספריו בלבד, ואינו יוצא ובא בין קהל מרעיתו, ופוסק רק " בדבר הקשה ", חלילה, חלילה ! לא תהא כזאת בישראל.
כי בדורנו הזה חייב הרב לרדת מן ההר את העם, לפקוח עליהם עינים רחמניות ולהשגיח על כל דבר, כרועה השומר על עדרו, לבל יבא טורף את העדר, וזהו גם תפקידו של הרב להשגיח לבל יחדור שום נטע זר אל כרם בית ישראל.
וכזה היה רבינו יוסף זלה"ה, שירד אל העם והיה קשוב לכל צרכי אנשי עירו, צרכים גדולים וקטנים, רוחניים וגשמיים, והיה מתעניין במצב כולם למן החשוב באנשי העדה ועד לקטן שבקטנים, והיה פוקח את עיניו על כל התפתחות, חשובה כפעוטה, והיה נותן מענה לכל משאלה.
ולכן היה בעבור בני קהלו לא רק כמורה הוראה, אלא כמורה דרך בכל תחום מתחומי החיים. כי היה מגלה נוכחות בכל אירוע, והיה יודע מה רב כוחה של מילה, להצית ממנה אש שלהבת בלב השומע ולהחזירו למוטב.
וניתן לומר עליו שהיה " מופלא בדורו ", ממש כחד מן קמיא, כחד מרועי ישראל המפורסמים בכל הדורות. ומקום של כבוד שמור לו בין רועי ישראל לדורותיהם, כרבנו הרמב"ם ור"י אברבנאל, ורבינו יוסף קארו, ואחריהם מאורי הדורות מצוקי תבל די בכל אתר ותאתר.
כי עם כל גדולתו וחוכמתו, ושמעו הטוב שהיה הולך מסוף הועלם ועד סופו, בכל זאת ירד מן ההר, ויצא מן ההסתגרות והיחידות וההתבודדות שבה החבא איש המחשבה וההיגיון העוסק בדברים רמים ונישאים.
הוא ידע לרדת משם אל העם, ולא זנח את תפקידו כמורה דרך ומרביץ תורה, והיה מרביץ תורה גם לבעלי מלאכה פשוטים שאין תורתם אומנותם. והיה מלמדם בדברים כערכם, לא בדברי הגמרא והפוסקים, ופלפול דאורייתא המאירים כספירים.
אלא פתח והעמיד ישיבה לבעלי בתים שומעי לקחו מדי ערב, והיה מלמדם דברים הנראים לכאורה כפשוטים, כחומש עם רש"י, ולימד כ"ד ספרי התנ"ך, וכל זאת על אף שזמנו היה חשוב ביותר בעבורו, זאת היא מעלת מנהיגן ורבן של ישראל.