ארכיון יומי: 20 ביוני 2012


Tehila le David.R.D.Hassine

Tehila le David 

Poemes de David ben Hassine

Le chantre du judaisme marocainר דוד חסין תהלה לדוד

La communauté juive de Meknès, abattue, survit à la tourmente. En 1245, la prise de Meknès par les Mérinides, qui vont régner au Maroc jusqu'en 1465, inaugure pour les juifs une période relativement plus tranquille.

 Au XVe siècle, le mouvement maraboutique suscite des campagnes de persécutions religieuses contre les "infidèles", et finit par causer la chute du régime. Ainsi, la "découverte" de la tombe d'Idris II à Fez, en 1437, se traduit par l'expulsion des juifs du Vieux Fez.

 A partir de 1438 , ils doivent vivre dans un quartier spécial, le mellah, le premier ghetto marocain. En mai 1465, des pogroms sanglants accompagnent le meurtre de 'Abd el Haq, le dernier sultan mérinide(1420-1465) à Fez et dans les villes voisines.

Les juifs de Fez qui ne réussissent pas à s'enfuir sont convertis de force ou massacrés. sans pitié  Le sultan Mohammed-Es-Sheikh (1471-1505) permet aux survivants de revenir au judaïsme.

Ce sont donc des communautés très affaiblies qui accueillent le flot des Mégorashim – les juifs expulsés d'Espagne et du Portugal, à partir de l'été de 1492, dans les villes de la côte et de l'intérieur.

La plupart des réfugiés, environ 20,000 personnes, se dirigent vers Fez, attirés par la réputation de ses lettrés et son économie florissante, mais de nombreux Expulsés fuient la famine et la peste meurtrieres qui les déciment en 1493 et 1494.

 Beaucoup s'installent dans la communauté de Meknes, où, comme à Fez, ils sont bientôt majoritaires. Dès 1494 les Mégorashim s'organisent et promulguent destaqqanot, ou ordonnances communautaires.

 A partir de 1498, leur situation economique s'ameliore, grâce à leur dynamisme, leur talent professionnel et leur culture. Ils s'integrent rapidement à Fez, à Meknes, comme dans les autres villes du Nord du Maroc, où les Toshavim  les juifs autochtones, minoritaires, adoptent progressivement leurs coutumes et acceptent leur hegemonie spirituelle, assurant ainsi l'unité des communautes.

 Les lettres castillans redonnent à Fez son rôle de centre intellectuel du judaïsme marocain, rôle qu'elle va conserver jusqu'au XVIIIe siecle.

Tout au long du XVIe siècle, des réfugiés marranes portugais et espagnols viennent renforcer les groupes séphardis au Maroc, à Meknès en particulier. Meknès, à cette époque, est "une grande ville … de 6.000 feux, et sa population est très dense".

En 1549   sa communauté juive est suffisamment affermie pour accueillir 2.500 coreligionnaires réfugiés de Fez, qui est assiégée par les Saadiens. Cependant, sauf pendant le règne prospère et plus paisible d'Ahmed el Mansour Ed Dhabi (1578-1603 ),  la population marocaine souffre des divisions qui déchirent le Maroc sous les sultans saadiens, de 155  à 1659. 

La communauté juive de Fez, dévastée par les persécutions religieuses, les exactions fiscales, les épidémies et la famine, se dépeuple. Les chroniqueurs de Fez ne parlent que de leurs propres malheurs, mais la communauté de Meknès a sans doute été éprouvée, elle aussi, par cet état d'anarchie, qui ne va cesser qu'avec l'avènement de la dynastie alaouite en 1666

Meknès joue un rôle de premier plan pendant l'équipée sabbatéenne. Profondément marqués par les malheurs de l'Exil et imprégnés par la ferveur messianique de la kabbale lourianique, les juifs marocains, comme leurs frères d'Europe et d'Orient, accueillent avec enthousiasme les prétentions messianiques de Shabbetay Sevi.

Shabbetay Sevi (1626-1676) se déclare messie d'Israël le 31 mai 1665, à Gaza, et soulève !,enthousiasme de communautés entières, en Orient comme en Europe. La désillusion s'installe lorsqu'il se convertit à l'islam le 15 septembre 1666, mais de nombreux disciples continuent à croire en lui longtemps après sa mort.

Le mouvement sabbatéen se désintègre au début du XIXe siècle, bien que la secte sabbatétenne des Doeunmeh se soit maintenue en Turquie jusqu'à nos jours,

La doctrine mystique de Rabbi Yishaq Louria (1534-1572) se développe au XVIe siècle chez les kabbalistes de Safed, presque tous d'origine espagnole ou marocaine, sous l'impulsion de son principal disciple Hayyim Vital 1542 -1620

 Elle se répand, au XVIIe siècle, dans les élites dela Diaspora

Schématiquement, selon cette doctrine, l'Exil d'Israël n'est qu'un des aspects du "désordre" qui règne dans l'univers depuis la Création, lorsque des étincelles divines ont été emprisonnées dans les qélippot, ou coquilles d'impureté du monde.

 Par l'accomplissement des misvot, chaque individu contribue au tiqqoun, à la réparation de ce désordre primordial, en permettant aux étincelles divines de remonter à leur source.

 Dans cette optique, lorsque ce processus du tiqqoun sera terminé, l'harmonie cosmique originelle sera rétablie, et le Messie apparaîtra, faisant cesser l'Exil d'Israël. Ainsi, chaque homme est responsable, non seulement du salut de son âme individuelle, mais du salut collectif, de la venue du Messie. 

Selon Gershom Scholem, c'est ce messianisme basé sur la vie personnelle de chaque juif qui assure à cette doctrine son succès prodigieux, et qui explique le raz-de-marée sabbatéen dans le monde juif .

Moins de deux mois après la proclamation de Shabbetay Sevi à Gaza, la fièvre messianique s’empare des juifs du Maroc, comme en témoigne la lettre écrite à Salé le 6 août 1665

Elisha' Ashkenazi, rabbin-émissaire de Jérusalem, kabbaliste, diffuse les idées et les écrits de son fils Nathan de Gaza, le prophète du sabbatianisme, au cours de ses missions au Maroc, où les autorités rabbiniques l'entourent d'un grand respect.

 Pendant un de ses séjours à Salé, en 1661, il fonde une yéshiva, et rencontre Ya'aqov Sasportas, futur Grand-Rabbin d'Amsterdam, qui luttera avec persévérance contre le mouvement sabbatéen au Maroc.

Puis il s'installe à Meknès, où il meurt en 1673. De nombreux disciples continuent à croire au messianisme de Shabbetay Sevi, même après sa conversion à l'islam, même après sa mort.

 Ainsi, en 1673, une nouvelle effervescence messianique part de Meknès, où un jeune homme ignorant, Yossef Abensour, se proclame Mashiah Ben Yossef ( Messie, fils de Joseph ), et prophétise le retour de Shabbetay Sevi en 1675.

 Malgré d'inéluctables déconvenues, et la mort de Yossef Abensour en 1676, des Sabbatéens marocains continuent à annoncer le retour de Shabbetay pour 1715, puis 1725, mais le sabbatianisme finit par s'éteindre au Maroc au XVIIIe siècle, même s'il laisse quelques traces dans la conscience collective. L'espoir messiani­que renaît une dernière fois à Meknès en automne 1816, pour être de nouveau cruellement déçu.

Une histoire de familles-Abehsera

Rabbi Itshak. Abehsera.

Surnomme Baba Hako. Ne au tafilalet en 1893/ President du Tribunal d'Erfoud jusqu'a sa alya enIsraelen 1948. Grand rabbin de la ville de ramle, il s'aquit une reputation de saintete qui depassait se loin les frontiers de la ville.

Il fut nomme en juillet 1959 par Ben gourion member – seul sepharade – dela Commitiond'enquete sur les evenements de Wadi Salib presude par le juge dela CoueSupremeEtsioni.La Commissionconclut que kes emeutes etaient revelatrices d'un malaise reelet qu'il etait necessaire de prendre des mesures poue mettre fin a la discrimination objective des originaires des pays islamiques.

Mort prematurement dans un accident de voiture a la fin des annees soixante.

Rabibi Abraham. Abehsera.

Fils de rabbi Itshak. Il succeda a son son pere comme Grand Rabbin de Ramle, poste qu'il occupa jusqu'a sa mort en 1973, date a laquelle son frere rabbi Yehiel, lui succeda.

Aaron. Abehsera.

Fils de Rabbi Itshak. Educateur et home politique israelien. Monte en I srael encore enfant avec sa famille, il commenca par enseigner apres ses etudes a l'Universite Bar-Ilan.

Remarque por son intelligence et ses relations familiales par les dirigeants du Parti National Religieux alors a son apogee, il fut encourage a se lancer dans la vie politique. Il fut d'abord, a 23 ans, maire de Ramle avant d'entrer ala Knesset en 1973 comme le plus jeune depute.

Il fut ensuite Ministre des Cultes dans le premier gouvernement de Menahem Beguin. Accusede mauvaise gestion de son ministere, le Ministre des Cultes, il fut acquitte a la suite d'un premier process qui fit grand bruit, reveillant le spectre de la confrontation entres sepharades et achkenazes.

Il quitta sur fond de ces recriminations, le Parti National Religieux, a la veille des elections de 1981 pur fonder Tami ( Parti dela Traditiond'Israel ) qui fit campagne sur le theme de la discrimination des sepharades. Malgre le peu de temps dont il disposa, le nouveau parti reussit a faire passer quatres deputes.

Il se joignit au second gouvernrment de Beguin comme Ministre du Bien etre social, mais il fut constraint de demissionner en1982 ala suite d'un second process ou il fut reconnu coupable de detournement de fonds dans la gestion du fond de charite au nom de son pere, beneficiant de financement public, et condamne a des travaux d'interet public.

Relu en1984 ala Knessetsur la liste de tami, il rejoignait le Likoud aux elections de 1988 et continua a sieger ala Knesset jusqu'en 1992. 

אביר יעקבJacques  Abehsera

Fils de Yossef. Gerant de societes et militant communautaire, ne a Colomb bechar en 1930 dans une famillle originaire du Tafilalet. Ancien tresorier dela FederationSionisted'Algerie, il fut parmi kes fondateurs de SIONA, le movement de Sionistes d'Afrique du Nord enFrancequi'il representa a plusieurs Congres Sionistes.

President de l'Executif et dela CommissionSocialedela FedrationSepharaditeMondiale, member du Comite Directeur du C.RI.Fet president mondial de l'Association Rebbi Yaacob Abehsera.

David. Abehsera.

Indistruel ne a Meknes, il dirige aCasablancaun des plus grands groupes de textile du Maroc.

Daniel. Abehsera.

Fils de Maurice Abehsera. Assureur, ingenieur et directeur commercial ne aRabaten 1953. Apres des etudes humanistes a l'Institut d'Etudes orientalesde Paris,ilobtint le diploma d'ingenieur de l'Institut Superieur dela ConstructionMecaniqueet un doctorat en Sciences Economiques.

President depuis 1991 d'Intertechnique Aerospatial, il avait ete auparavant directeur commercial de l'entreprise et directeur adjoint des affaires internationals de " Messier Hispano-Bugati.

Une histoire de familles-Abensour

une-histoire-fe-famillesAbensour

Nom patronymique probablement d'origine hebraique, forme de l'indice de filiation arabe Aben et du subsantif hebraique " tsour ( prononce avec l'accent marocain, sour ) qui signifie textuellement le " rocher ", et par extension " le fils de Dieu ", Eternel etant decrit dans la tradition comme " le rocher d'Israel et son gardien.

C'etait deja dansla Bibleun prenom masculine porte dans la tribu de Benjamin (  Chroniques, 8, 30 ). En restant toujours dans la racine hebraique, toponyme de la ville phenicienne fortifiee et autrefois repute impregnable de Tyr ( Tsur dansla Bible), dans le Liban actuel, devolue a la tribu de Zeboulon dans le partage par Josue dela TerrePromise.

Selon la tradition familiale transmise de generation en generation au Maroc, ses ancetres descendent effectivement de la tribu de Benjamin. Selon une autre version, l'origine du nom serait non hebraique mais arabe, le mot " sour " etant pris dans son sens litteral en arabe dialectal maghrebien : le mur, le fils du mur d'enceinte du quartier juif, Mellah, Juderia ou Hara.

Le nom est btres anciennement atteste en Espagne, dans la ville deLeonqui fut un tres grand centre de Kabbale aux XIV-XVeme siecles. L'arbre genealogique de la famille Abensour au Maroc remonte jusqu'en Espagne, au XIVeme siècle.

Apres l'expulsion de 1492, la famille a trouve refuge essentiellement au Maroc, mais egalement en  Italie, et plus tardivement aussi en Hollande et en Allemagne, a Hambourg. Autres orthographes : Abensor, Bensur, Abensour. Au XXeme siecle, nom peu repandu, porte au Maroc – Fes, Tanger, Tetouan, Meknes,   Sale, Rabat, Casablanca, par emigration a Gibraltar et en Algerie – oran, Alger.

Mais c'est au Maroc qu'il s'est universellement illustre dans la rabbanout – aMeknes,Fes, dans le commerce et la diplomatie – a Tanger.

          Autre source 

ABENSOUR ou ABENTSOUR : nom associant le mot arabe ben (fils) et un nom d’origine berbere tsur signifiant rocher : donc fils du rocher. 

Rabbi Moche Abensour

Surnomme " Moche Haןvri " " Moise l'Hebreu ", parce que comme le Patriache Abraham le premier Hebreu, il eut un enfant vers l'age de cent ans, auquel il donna le prenom d'Itshak. C'est l'ancetre de la famille au Maroc.

Ne en Castille en 1450. Au moment de l'Expulsion, n'ayant pas reussi a quitter a temps l'Espagne, il s'etait converti de facade au christianisme poue echapper a la mort. Mais en 1496, il reussit a fuir l'Espagne pour revenir ouvertement au judaisme a Fes et participer a la redaction des premieres Takanot ( ordonnances religieuses ) des expulses de Castille

Rabbi Itshak Abensour

Fils de Moche, un des rabbins les plus marquant de la seconde generation des Expulses a Fes, Il participa a la redaction de nombreuses Takanot dont celle reglementant l'octroi de dons ala TerreSainte.Dayan au tribunal Rabbinique, il fut assassine en 1605 par l'un de ses justiciables, mecontent de son arret alors qu'il etudiait le passage du Pentateuque justement consacre au sacrifice d'Isaac.

Le livre d'etudes du rabbin, tache de son sang, est reste comme relique dans la famille jusqu'a nos jours. Ses deux freres, Abraham et Shemouel, furent egalement parmi les codificateurs des takanot des Expulses de Castille edictees a Fes mais adoptees peu a peu dans presque tout le Maroc.

Yossef – 1634 – 1676 Abensour

Heros de l'un des episodes les plus estranges de l'histoire des juifs auMaghreb. Alors que l'immense trouble jete dans les esprits par la catastrophe que fut la conversion a l'islam a Constantinopole du faux Messie Shabtai Zvi, l'annee meme prevue por la deliverance, 1666. commencait a se dissiper dans l'ensemble du monde juif, la tension messianiquereprit de pkus belle au Maroc avec l'apparition aMeknesen 1674, d'un nouveau prophete annoncant le retour du vrai Messie, Shabtai Zvi.

Le jeune home de 30 ans, Yossef Abensour reste estrangement celibataire, aux connaissances religieuses rudimentaires, pretendit avoir ete visite par un ange, le Maguyid, qui l'avait baptize et lui avait designe shabtai Zvi comme le vrai Messie, notre Seigneur, notre Roi et lui avait annonce que lui meme etait desormais le Messie fils de Yossef, qui selon la tradition doit announcer la venue du vrai Messie, fils de David.

Il raconta dans l'un de ses sermons, que le Patriache Abraham lui avait revele en reve que la date de la delivrance avait ete effectivement fixee a l'an 1666. maus qu'elle avait ete retardee de dix ans a la requite de Shabtai Zvi lui memepoue eviter au people juif les tourments qui doivent obligatoirement precederla Redemption.

Le Messie avait accepte de se sacrifier en se convertissant de façade a l'islam " afin que l'on se moque de lui et qu'il endure seul les tourments de la delivrance ". Il expliqua qu'en s'enfermant dans l'enveloppe de l'apostasie, de l'impurete, le Messie avait voulu attirer vers lui les rayons de lumiere prisonniers de leurs enveloppes d'impurete, accelerant ainsi le processus de reconstitution de toute la lumiere divןne qui, selonla Kabbaleconstitue la " correction ", le " tikoun " de l'Univers' prealable a l'arrivee du Messie.

Traumatisee comme toutes les communautes par le lamentable achec de la premiere aventure shabtaiste, la communaute de Meknes, exigea cette fois des preuves irrefutables et Yossef Abensour les lui fourmit. Tout d'abord son prenom predestine nelui permettait-il pas de remplir le role du Messie fils de Yossef annonciateur du Messie fils de David ?

Ensuite un argument politique : " J'irai dans les rues de la ville et je crierai partout que Shabtai Zvi est le vrai Messie et on ne me fera rien et on ne vous fera rien non plus " Pari hautement risque, les autorites ayant brutalement refrene l'enthousiasme debordant des disciples du faux messie lors de la premiere crise.

Mais cette fois tout se passa sans aucun accident. Troisieme argument qui emporta la conviction, revelateur du respect immense reserve aux letters : de simple croyant, Yossef etait devenu la plus grande autorite de Halakha, commentant aves science les texts sacres.

De tout le Maroc et meme d'Algerie, on venait consulter ce prodige. Je n'ai pu me retenir, j'ai pris le livre du Zohar et d'autres livres pour me rendre aupres de lui a Meknes. Je lui ai dit : " Je suis venu a toi pour connaitre le sens cahe et le mystere des passages obscures du Zohar sacre ".

Et il m'a repondu : " Je m'etonne de ta question, chacun sait que je ne suis qu'un inculte et que je ne fais que repeter ce que le Maguid met dans ma bouche " . Toute la nuit nous restames eveilles en compagnie de deux rabbins d'El-Ksar et il nous a entretenus des secrets de la fin des temps dans une langue Claire et chatiee…..

Il nous a dit des choses qu'il est impossible d'ecrire, demontrant que la date dela Delivranceest, avec l'aide de Dieu, pour Pessah de l'an prochain, 1675. Ce temoinage envoye par rabbi Abraham Ben Amram au grand rabbin d'Alger, Binyamin Douran, ajoute que l'ensemble de la cimmunaute vivait des mois d'extase dans l'attente confidante de l'arrivee imminente  du Messie.

Ils ont fait techouba, repentance, avec plus de ferveur encore que lors de la premiere apparition de notre Seigneur. Toute l'annee, ils ne se sont pas livres ni au commerce bi a l'artisanat, dans l'attente du Jour et des ordres de leur prophete.

Pesssha arriva, mais de Messie point. La deception fut immense et quelques mois plus tard, Yossef devait mourir, et la tradition rapporte qu'une voix, Bat kol, s'etait faite entendre du ciel interdissant de dire le moindre mal du prophete qui n'avait pas menti car la date dela Delivrance avait ete simplement de nouveau repoussee.

Mais cette fois c'etait definitivement la fin de la crise messianique. Les rabbins qui y avaient adhere en majorite allaient s'efforcer desormais avec success d'effacer de la memoire collective jusqu'au souvenir du nom de Shabtai Zvi et de son prophete yossef Abensour.

הספרייה הפרטית של אלי פילו- התינוק מאופראן-אשר כנפו

אשר כנפו נולד ב-1935 במוגדור, היא אסווירא שבמרוקו, למשפחת רבנים ידועה. עולה ארצה בשנת 1951 עם חברת נוער המצטרפת  לקיבוץ כפר דרום. ב־ 1961, שליחות באיטליה ובצרפת. לימודים בםורבון. ב־1973, שליחות חינוכית בפנמה.

מ־1980 מפקח וראש תחום חינוך חברתי במחוז הדרום. תואר ראשון ושני באוניברסיטת תל־אביב. פרסם מאמרים, סיפורים ושירים בבמות שונות, ועורך של ״ברית״, ביטאון של יהודי מוגדור, שממנו יצאו עד כה ח״י גיליונות.

בינתיים נוספו הרבה מן החוברות האלו, אשר כולן מעניינות ביותר, חלק מהן בעברית והשאר בשפה הצרפתית. נושאים מעניינים ומרתקים כהרגלו של מר אשר כנפו

יהודי אופראן בדרום מרוקו חיו בשלחה ומתוך יחם׳ רעות עם שכניהם הערבים, עד שבאשה וקאדי חדשים משתלטים על העיר וגוזרים על היהודים להתאםלם. היהודים נקלעים לשרשרת אירועים טרגיים הכוללים מעשים של קידוש-השם ונקמה נוראה בפורעים. תינוק יהודי הנולד מתוך מערבולת-האש מוברח לעיר אסווירא שם הוא עולה לגדולה. הרומן מבוסס על אירוע היסטורי.

אני, אלי פילו, קראתי את הספר הזה בפעם הראשונה במשך שבת אחת. ורק לאחר מכן קראתי בו שוב שוב, רומן מרתק, שמתאר את התלאות אותן עברו יהודי אופראן בעת ההיא. מומלץ מכל לב. 

לאחרונה הספר תורגם גם לצרפתית וגם לערבית

המחבר ארש כנפו

הוצאת בימת קדם לספרות – שנת 2000

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה ביקור בצפון אפריקה, 1955.

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978

מתוך מכתב ממרוקו :

ובכן ביקרו אצלם שליחנו ואמרו בשמן של המדינה והסוכנות והראשים : הוצא נוציאם אל אוניית הישועה בתנאי שתעזבו את הזקנים והחלשים, בתנאי שאיש ואיש יבזה אביהו וזקנו ואח יבגוד באחותו אם היא גיבנת או צולעה, כי זה יסוד מוסד אשר על פיו, בתוך השאר, נתקן ונערך תקציב העלייה. עד כאן מתוך מכתב ממרוקו.

הנסיעה, סוף, סוף !

שאלת עליית היהודים מצפון אפריקה הייתה לי בבחינת נעלם גדול. הרוצים יהודים אלה לעלות ? מדוע עד היום עלו מהם כל כך מעטים ? האם קשריהם הלאומיים והדתיים לארץ ישראל חלשים מקשריהם של שבטים יהודים אחרים בארצות המזרח ?

הלא במשך שנה וחצי פעלו שם אנשי מחלקת העלייה ואנשי מחלקת הקליטה, כדי לעמוד על טיב החומר האנושי העומד לבוא משם ? מדוע מלא הרחוב היהודי בארץ סיפורי זוועה על האנשים " הנוראים " האלה ממרוקו, " מרוקו סכין ". 

החלטתי לצאת לארצות צפון אפריקה ולראות מקרוב ובמו עיני. נועצתי אפוא במר שרגאי, שהיה בקי בנעשה וסבר שיציאת חבר ההנהלה לצפון אפריקה תביאו תועלת,, תפזר את המבוכה ואולי תקטין את הפער בחילוקי הדעות החריפים השוררים בהנהלה הציונית ובממשלה. הוא הבטיח לסייע בידי להגשים את מסעי ואמר שיורה לאנשיו בחו"ל להגיש לי עזרה ככל שתידרש.

פניתי למשרד הסוכנות בתל אביב, אל המדור להכנת דרכונים, אשרות, וכרטיסי נסיעה לשליחים. אמנם היה לי דרכון שירות של מדינת ישראל, שניתן כרגיל לחברי ההנהלה בנסיעותיהם לחוץ לארץ. אבל היה עלי להצטייד גם בדרכון ישראלי רגיל, כי רק בו הייתי יכול לקבל את האשרות הדרושות. 

התחלתי בטיפול בתחילת נובמבר 1954, וכעבור ימים אחדים היה הדרכון בידי. האשרות לארצות צפון אפריקה הוזמנו אצת הקונסול הכללי הצרפתי בירושלים, ומשרד החוץ הצרפתי היה צריך לקבל אישור ממשרדי הביטחון הצרפתיים בכל ארץ.

והזמן חולף, עובר שבוע, שבועיים, חודש ! ואין תשובה. יום יום אני מתעניין בגורל האשרות ובפי איש המדור בסוכנות – תשובה שלילית. הלה פורש כפיו ומרים עיניו למרום כאילו רק משם תבוא הישועה.

ובמשרדי הסוכנות נודע לי שמנהל מחלקת הקליטה, שאני הייתי מראשיה, מר א. ציגל עומד לצאת לצפון אפריקה. הדבר חרג מתחומי הנימוס. הלה ידע שאני מצפה מזה שבועות לקבלת האשרות, והנה מזמין הוא לעצמו נסיעה לאותם המקומות מבלי לתאם את הדבר אתי.

הפלא ופלא. ציגל, שהגיש את הבקשה כחודש ימים אחרי, כבר קיבל את האשרות הדרושות ואני " יושב לי על שפת הים ומחכה למזג אוויר נוח "….בדקתי ומצאתי לאחר מכן שאשרה משולשת לשלוש הארצות ניתנה לי כבר ב-13 בדצמבר 1954, אך האחראי למדור השליחים, החזיק את דרכוני במגירתו כחודש וחצי, גלגל כל פעם את עיניו לשמים וסידר בינתיים לציגל את הנסיעה.

ציגל יוצא את הארץ, ואני….ורק לאחר שביקר ציגל בפריס וכבר הגיע למרוקו, רק אז נאמר לי שהגיעו האשרות….היה ברור לי שהדבר הוא פרי תככיהם של אנשי מפא"י כנגדי, איש אחדות העבודה. במפא"י הייתה זו התנגדות לעלייה מצפון אפריקה, והיו שחששו כי ביקורי שם ישבש את מהלך העניינים, ולכן נשלח ציגל לפני.

חודשים אלה של עיכוב נסיעתי הכאיבו לעי מאוד. חשבתי שיעלה בידי לעזור במשהו לעליית היהודים. ונוסף לכך הייתה זו סטירת לחי מעליבה שניתנה לי כראש מחלקת הקליטה, לעיני המון הפקידים עובדי המחלקה, שידעו וודאי את סוד העיכובים.

גם היום לאחר שנים רבות שואל אני את עצמי מדי פעם, מה הייתה הכוונה של יריבי בעניין העלייה מצפון אפריקה ? למה התכוונו בהקדימם לשלוח איש לפני ? האם רצו להכין לי קבלת פנים עוינת כאלמנט לא מהימן ולא מקובל, מפני שהייתי באופוזיציה לממשלה ?

האם רצו להזהיר מפני את הציבור היהודי המקומי לבל יתיידד אתי. כי מסוכן הדבר, שעלולים הם לאבד טובות הנאה שמפא"י הייתה מפזרת ביד רחבה ? ציגל היה בעיניו כבא כוח של רשות גבוהה משלי ואף לא מצא לנחוץ להיפרד ממני לפני נסיעתו…….

חפצי הוכנו בתוך שעות אחדות. לפי האשרה היה עלי לנסוע לצפון אפריקה דרך צרפת. בפריס נפגשתי עם מנהל מחלקת העלייה י. דובדבני. סיפרתי לו על מהלך העניינים ועל העיכובים המכוונים בארץ. הוא קיווה שהעניין יזוז מעתה ושמח על כך.

בתוך אותה פגישה צץ רעיון בראשי : הבה " נמכור " לג'וינט את רעיון חיסול הכפרים הנדחים והמבודדים. אמנם בזמן חלוקת התפקידים בתוך מחלקת הקליטה, בין ד"ר יוספטל וביני, סוכם שאת הטיפול הסוציאלי בעולים החדשים יטול לידו. הצעתי חרגה אפוא מהתנהגות נאותה, אך מה אין עושים בשעת חירום ?

ביקשתי מדבדבני, שהיה יוצא ונכנס במשרדי הג'וינט שיסדיר לי ראיון קצר עם המנהל המקומי לקראת פעולתי העתידה בצפון אפריקה. למחרת בבוקר נפגשתי עם מנהל הג'וינט בתרפת באפריקה הצפונית, מר י. באקלמן.

דובדבני נלווה אלי. לא הכנסתי את באלקמן בסוד הוויכוח הקיים בתוך הנהלת הסוכנות, בנוגע לממדי העלייה, אלא הרציתי בפניו את תוכניתי. תוכנית זו הייתה אליבא דאמת ידועה מזמן, אבל אני הדגשתי את דחיפותה.

מר באלקמן שלא הכיר אותי, התייחס לביקורי כאל מטרד וניסה להיפטר ממני. ארשת פניו העידה על כך והוא חיפש מלים של נימוס לדחותני. והנה נכנס לחדר סגן יושב ראש הג'וינט העולמי, מר לויטט, מניו יורק, בתפס מיד במה מדובר ואמר : " חכה, חכה, נשמע עוד פעם את הדברים "

חזרתי שוב על הצעתי. לויטט גילה התעניינות רבה והגיב : " זאת תוכנית מצוינת. הג'וינט יהיה מוכן לטפל בעניינים טלה, ובכך נשתחרר מן הדאגה לביטחון, לכלכלה ולבריאות היהודים בשטחי ארץ רחוקים ומבודדים ". מעודדים במידת מה, עזבנו דובדבני ואני את משרדי הג'וינט.

מרוקו צעדים ראשנים.

למחרת, 3/02/1955 עליתי במטוס אייר פראנס, בדרכי לקזבלנקה. במשך קרוב לשש שעות חצינו את צרפת לאורכה, חלפני על פני ספרד ואחר ריחוף מעל האוקיאנוס נחתנו בעיר החופשית טנג'יר. היו בידי שני דרכונים.

כחבר הנהלת הסוכנות החזקתי בדרכון שירות, דבר שהקל עלי במעבר מארץ לארץ ואף שחרר אותי מלהיזקק לאשרות בכמה ארצות. אך לארצות הערביות של צפון אפריקה לא יכולתי להיכנס בדרכון זה, שהרי לא הכירו במדינת ישראל ודרכון השירות עלול היה להיות לי לרועץ.

את אשרות הכניסה למרוקו, אלג'יריה ותוניסיה קיבלתי באמצעות הקונסוליה הצרפתית הכללית בירושלים, והן הוטבעו בדרכון הרגיל של אזרח ישראלי. הייתה לי הרגשה לא נוחה כאשר בשני הכיסים הפנימיים של המקטורן שלי, היו מונחים שני הדרכונים.

ביציאה משדה התעופה בפריס הגשתי להחתמה את דרכון השירות, ועכשיו, כשהגעתי לטנג'יר, הוצאתי את הדרכון האחר, שהיה " בתולי " בהחלט, בלי שום סימן שבאתי מאיזה מקום. טנג'יר היא עיר חופשית, ולא היה צורך באשרת כניסה כלשהי, אך בבואך עליך להראות את דרכונך.

נכנסתי לחדר המשטר ולא מצאתי בו אף שוטר במדים. ניגשו אלי שני אדונים מבוגרים, לבושים ברישול והתחילו להתעסק בדרכונים : פתחו, דפדפו, החליפו מבטים, ולבסוף החזירוהו לי מבלי להחתים אותו. – כפי שנודע לי אחר כך, בביקורי השני בטנג'יר, הם היו יהודים.

משם חצי שעה של טיסה, ואנחנו בקזבלנקה. גם כאן עבר הכל בשלום, חותמת הכניסה הוטבעה מבלי לשאול מניין באתי. את פני קידמו חברי לעבודה במחלקת הקליטה בארץ, ובהם מנהל המחלקה, אברהם ציגל, וכן משלחת מכובדת של ראשי התנועה הציונית במרוקו. הובאתי ל " נואיי " מלון נקי, שקט מכובד, אך לא מדרג גבוה. 

ממזרח וממערב

סדרת ספרים בהוצאת אוניברסיטת בר אילן, הינם ספרים אודות יהדות המזרח כולל צפון אפריקה.

בספרים אלו, בינתיים תשעה במספר, ישנם מאמרים מאלפים על נושאים שונים ומגוונים, מאת חוקרים ומלומדים שונים. 

הכרך הראשון יצא לאור בשנת תשל"ד – 1974 ונערך על ידי ח"ז הירשברג, מייסד הקתדרה לחקר יהדות המזרח באוניברסיטת בר-אילן.

כל כרך הינו ספר מרתק בפני עצמו ובו גילויים חדשים גם ישנים, מפי טובי החוקרים בארץ. 

בשירשור אביא בפניכם, נושאים שונים כל פעם מכרך אחר ואציין גם את מספר הכרך ושנת הוצאתו.

אני תקווה שתהנו מן הקריאה ותפיקו ממנה את התועלת המירבית. 

 

על הדפוס העברי במגרב – מתוך הספר " ממזרח וממערב " כרך שני – אברהם הטל. תש"מ

חקר תולדותיהם וספרותם של קהילות ישראל בארצות המזרח אך נכנס לשלבו ההתחלתי, והפרסומים שהופיעו לאחרונה הן בארץ והן מחוצה לה, מותירים מקום למחקרים נוספים. למעשה, דברי ימי ישראל, כפי שמוצגים בפנינו בספרים הקלאסיים, לוקים בחסר, ולשווא נחפש תמונה סינתטית של המאורעות ההיסטוריים או של יחסי החברה של הקהילות היהודיות שחיו בארצות האסלאם.

תרומתנו הצנועה בשטח זה מתכוונת לעסוק כאן במקורות הדפוס העברי בצפון אפריקה ובהתפתחותו. עוד לפני שלבש את צורתו הסופית כפי שמוכרת היום, ידע הדפוס העברי בצפון אפריקה תקופות של נסיונות ספורים ולאחריהן תקופות ארוכות של הפסקה.

ניתן לחלק תקופות אלו לשלושה שלבים : השלב הראשון הוא שלב נסיוני ובודד : בשלב השני מסתמנים צעדיו הראשונים של הדפוס : ולבסוף, השלב השלישי, שהעניק תנופה להתפתחות הדפוס העברי בצפון אפריקה.

פאס ותוניס הן שתי הערים הראשונות במגרב בהן הודפסו לראשונה ספרים עבריים. שמואל ב"ר יצחק המכונה " נדיבות " ובנו יצחק, שניהם גולים מפורטוגל, ייסדו בפאס בשנת רע"ז – 1516 – את בית הדפוס הראשון בצפון אפריקה והדפיסו בו חמישה או שישה ספרים, הראשון מביניהם הוא ספר " ספר אבודרהם ".

מאתיים וחמישים שנה לאחר מכן, בשנת תקכ"ח – 1768 -, הדפיס ישועה כהן טנוג'י מתוניס בביתו את " זרע יצחק ", חידושים על התלמוד לרבי יצחק לומברוזו מתוניס, וזאת, כך נאמר, לאחר התנכלויות לכתב יד של המחבר.

חקר תולדותיהם וספרותם של קהילות ישראל בארצות המזרח אך נכנס לשלבו ההתחלתי, והפרסומים שהופיעו לאחרונה הן בארץ והן מחוצה לה, מותירים מקום למחקרים נוספים. למעשה, דברי ימי ישראל, כפי שמוצגים בפנינו בספרים הקלאסיים, לוקים בחסר, ולשווא נחפש תמונה סינתטית של המאורעות ההיסטוריים או של יחסי החברה של הקהילות היהודיות שחיו בארצות האסלאם.

תרומתנו הצנועה בשטח זה מתכוונת לעסוק כאן במקורות הדפוס העברי בצפון אפריקה ובהתפתחותו. עוד לפני שלבש את צורתו הסופית כפי שמוכרת היום, ידע הדפוס העברי בצפון אפריקה תקופות של נסיונות ספורים ולאחריהן תקופות ארוכות של הפסקה.

ניתן לחלק תקופות אלו לשלושה שלבים : השלב הראשון הוא שלב נסיוני ובודד : בשלב השני מסתמנים צעדיו הראשונים של הדפוס : ולבסוף, השלב השלישי, שהעניק תנופה להתפתחות הדפוס העברי בצפון אפריקה.

פאס ותוניס הן שתי הערים הראשונות במגרב בהן הודפסו לראשונה ספרים עבריים. שמואל ב"ר יצחק המכונה " נדיבות " ובנו יצחק, שניהם גולים מפורטוגל, ייסדו בפאס בשנת רע"ז – 1516 – את בית הדפוס הראשון בצפון אפריקה והדפיסו בו חמישה או שישה ספרים, הראשון מביניהם הוא ספר " ספר אבודרהם ".

כהן טנוג'י, שעמד בכל מחיר שהספר יצא לאור, הזמין מאיזמיר את כל ציוד הדפוס ואף שכר פועלים. אך אלה היו מחוסרי נסיון במידה כ רבה עד שהמגיה, דוד בן מנחם בלעייש, התלונן על קשיים בקריאת ההגהות והתנצל על טעויות הדפוס המרובות, הנובעות לדבריו מן העובדה שמלאכת הדפוס הייתה דבר חדש בתוניס.

דוגמאות אלה מפאס ומתוניס נותרו בגדר נסיונות בודדים ולא היה להם המשך. בזאת מסתכם השלב הראשון.

שמו של שד"ר מירושלים, חיים זאב אשכנזי, קשור בתחילתו של השלב השני של הדפוס העברי בצפון אפריקה. שליח זה מדפיס במקצועו, היה בשליחות במגרב בשנים תר"י – תרכ"ב, והא חידש באזור זה את מלאכת הדפוס העברי. באלג'יר הוא מסדר את הספר העברי הראשון שנדפס בעיר זו. " ידי דוד ", פירושים למסכת נזיר לרבי דוד ב"ר שמואל מועטי מאלג'יר, ומדפיס אותו בשנת תרי"ג בבית דפוסו של מדפיס יהודי מאלג'יר. 

שלוש שנים לאחר מכן סידר אשכנזי את ספר " שבחי אלוהים ", קובץ שירים, בקשות ופיוטים, שקיבץ נסים קרסינטי והדפסו אצל מדפיס לא יהודי בווהראן. זהו הספר העברי הראשון שנדפס בעיר זו. שני ספרים אחרים בשם " שובע שמחות " על המן ובניו, והשני בשם " לחם שיעורים ", על דינים ומצוות, נדפסו בווהראן אצל A.d Perrier על ידי המדפיס חיים זאב אשכנזי באותה שנה, ואין לדעת באמת איזה משלושתם קדם.

בשנת תרכ"א ניתן למצוא את אשכנזי עוסק בהדפסת תרגום ביהודית ערבית לחוקת היסוד של תוניס, הידועה בשם " עאהאד אלאמאן ", שנתפרסמה ב – 10 בספטמבר 1857 על ידי הבאי מחמד באשא, בתרגומו של משה בן יעקב שמאמא.

אשכנזי הדפיס את הספר אצל מסיונר אנגלי מתוניס. ספר זה נקרא " כתאב קאאנון אלדאולא אלתוניסיה " . מסתבר אם כן, שחיים זאב אשכנזי מירושלים, נדד מאלג'יר לווהראן, ולאחר מכן הגיע לתוניס עם אוסף אותיות דפוס עבריות וידיעות מושלמות במלאכה.

אלא שלא היו בידו הכסף הדרוש והאישור החוקי כדי להקים בכוחות עצמו בית דפוס ראוי לשמו. המשיכו לעסוק בדפוס במשך שנים מספר באלג'יר חיים ויעקב הכהן שולאל, לאחר שנכנסו בסודות המלאכה בעזרתו של הרב השליח, ולאחר שרכשו מידיו מאותיות הדפוס.

במרוצת הזמן שיכללו האחים שולאל את בתי המלאכה שלהם וצירפו לעצמם שותפים.חיים ויעקב שולאל שקיבלו רשיון לפתוח ב – 20 ביולי 1853, הדפיסו  באלג'יר בשנת תרי"ד – 1854 – את הספר " ניסעת ישראל " על עשרת השבטים, והוא הספר הראשון שנדפס בבית דפוסם.

בשער הם מזכירים את חיים זאב אשכנזי כ " מחוקק אותיות ". באותה שנה הדפיסו חיים ויעקב הכהן שולאל שני ספרים נוספים, : יוסף חן ", סיפורים ומעשיות על יוסף הצדיק בערבית, וספר " שי למורא " חלק א, ביאורים על התורה בערבית לרבי שלום זרקא ורבי יהודה צ'רמון.

ציון שמו של חיים זאב אשכנזי מצוי בספרים אלה בסוף הספר או בסוף ההקדמה. לאחר מכן שוב אין שמו של זה מופיע, ככל הנראה מפני שהאחים למדו היטב את המקצוע ואף רכשו את אותיות הדפוס מאשכנזי.

במשך הזמן שיכללו האחים שולאל את בית המלאכה שלהם וצירפו לעצמם שותפים. עוד באלג'יר פותחים אברהם בוכ'בזא ושלום בכ'אש בשנת תרמ"ו בית דפוס עברי, שבו הודפסו ספרים מספר בערבית של יהודי אלג'יר, שהראשון מביניהם הוא " מעשה בוסתנאי ".

לאחר ארבע שנים, כלומר בשנת תר"ו, פותח יעקב גיג', בנו של הרב אליהו גיג', בית דפוס עברי צנוע באלג'יר. עם הפיכת תוניסיה לארץ חסות צרפתית פוקדת תנופה חזקה את המקצוע, ולמעלה משלושים בתי דפוס עבריים נוסדו כמעט בכל הערים הגדולות בצפון אפריקה. כך התחיל השלב השלישי והאחרון בהתפתחות הענף.

ב – 4 במאי 1880, משיג ויטוריו פינסי, כורך במקצועו, בנו של גולה פוליטי מליוורנו, אישור חוקי להקמת בית הדפוס היהודי הראשון בתוניס. בשנת תרמ"ב מפרסם צמח הלוי, סופר ופובליציסט רב השראה בערבית יהודית, חוברת שירים אצל פינסי בשם " ירון ושמח ".

צמח בן נתן לוי, סופר בערבית יהודית, נולד בתוניס בשנת תרכ"ח. בקיאותו בשפות עברית, ערבית, צרפתית ואיטלקית אפשרו לו ליצור יצירה עשירה ומכובדת בתחום הספרות העממית של יהודי תוניס, וכתביו היו מהמשובחים ביותר. הוא היה גם מדפיס ומוכר ספרים. נפטר בתוניס בשנת תרפ"ב.

בשנת תרנ"א פותח ציון וזאן בתוניס בית דפוס גדול, שהתפתח בצורה ניכרת לאחר שהצטרף לשותפות עם בעלי דפוס אחרים, והמשיך בפעילותו עם בניו עד תשי"ח, השנה שבה פסק בית דפוס זה מפעילותו. מבין כל בתי הדפוס העבריים בצפון אפריקה היה בית דפוס זה החשוב והמטופח ביותר, והמוניטין שלו עלו בהרבה על הדרישות המקומיות, מכיוון שעליו היה לספק הזמנות מרובות שבאו למן לוב ועד מרוקו.

בתחילת שנת תרנ"א מופיע בטנג'יר שבועון ביהודית ערבית בשם " קול ישראל " שמנהלו הוא שלמה בן צחיון. נראה שבן חיון זה הוא גם המדפיס, כי שמו המלא מופיע בחוברת בעברית ובלאדינו של משה טולידאנו. הנקראת " ירח למועדים " ושיצאה לאור בטנג'יר, בדפוס החדש של שלמה בן חיון בשנת תרנ"ג.

אותו בן חיון הדפיס בשנת תרס"ה את הספר " גבעת שאול ", פירוש על חמש המגילות, לרבי שאול בן דוד נחמיאש. ספר זה נחשב בטעות לספר העברי הראשון שיצא לאור בטנג'יר. בשנת תרס"ה פותח צמח הלוי בתוניס בית דפוס קטן. עשר שנים לאחר מכן העביר יעקב גיג' את בית דפוסו מאלג'יר לתוניס, והוא החזיק במקצוע עד שנות השלושים של המאה הנוכחית. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 122 מנויים נוספים

יוני 2012
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר