הספרייה הפרטית של אלי פילו-החתונה במוגדור –פואמה –  אשר כנפו – דוד בן שושן

החתונה במוגדור –פואמה –  אשר כנפו – דוד בן שושן

אצווירא, קריה של אומנויות.

פרופסור חיים זפרני

אצווירא היא מטרופולין צעירה השוכנת בדרום מרוקו לחוף הים, צעירה מאחיותיה הצפוניות (פאס, מכנס, טטואן, רבאט, סלה), ובת שנייה של חבל הסוס (Souss) ושל הקריה-האם מראכש.

למרות ההיסטוריה הצעירה שלה, אצווירא הרוגשת והרועשת בפעילויות רבות ושונות, נטלה חלק בייעוד הגדול של יהדות מרוקו ושל האימפריה השריפית, זאת בשל התפקיד הרם שהיה לה בפתיחת המדינה כולה בפני העולם החיצוני, ובשל השפעתה הכלכלית והתרבותית באמצעות"תוזאר אס סולטן" הלא הם סוחרי הסולטאן שישבו בה.

״תוזאר אס סולטן״ לא היו רק סוחרים, קרי, מייבאים ומייצאים סחורות מקומיות ומוצרים של בעלי-המלאכה במרוקו, כי אם אנשים שהשתייכו לקטגוריה זו של"האדם החכם", איש העסקים המלומד( בעל מלאכה מלומד גם הוא שייך לקטגוריה זו ), המבקש כל חייו להשיג לא רק את העושר אלא גם את החכמה.

המלומד־איש העסקים מאצווירא, זה שנודע בשתי המאות האחרונות, גם לו אותו פרופיל אינטלקטואלי ואותו גורל ספיריטואלי כמו לעמיתיו הוותיקים יותר, בני דורו מפאס, מכנס, תטואן או מראכש. לעתים קרובות הוא היה תלמידם היוצק מים על ידם ולפעמים מורם ורבם בתחומים וענפים שונים כמו בשירה העברית או ביצירה הלירית בערבית המדוברת או בעיסוק במוסיקה האנדלוסית הקלאסית והעממית.

ברצוני להזכיר כאן כמה דמויות מהוללות שהכרתי בעצמי בילדותי, ואשר שמרתי מהן זיכרון נפלא ומרגש. אלו דמויותיהם של מוריי לתלמוד ולמדרש, רבי דוד עטר ורבי פנחס אביצרור. אלו של רבי אברהם בן שושן ורבי דוד כנאפו.

אלו של הסבים שלי, רבי מאיר זפתי ורבי אברהם בן דוד-ויוסף, גם הם מוריי וגם הם בקיאים בתלמוד ומקובלים. אלו של הפייטנים־המשוררים הגדולים, רבי דוד אלקיים ורבי דוד יפלח. שני פייטנים אלה וכן אחרים ידעו לשמר להעשיר וללמד את הפיוט ואת השירה ולהעבירם כירושה מוסיקאלית שהיא אמנם בת אלף שנים, אבל עדיין נוכחת בזיכרון ובלב היהודי-מגרבי.

רבי דוד יפלח, ׳ שיך דוד ׳ ה״ממונה״ על הקהילה, היה האמן הגדול של המוסיקה האנדלוסית. עמיתיו היהודים והמוסלמים הכירו וקבלו את מומחיותו. רבי דוד אלקיים היה בעל מלאכה ואמן, נגר במקצועו, רוקע, שרטט וצייר.

כתבי היד הרבים, השירים, הכתובות והיצירה הלירית שלו המכונסת בדיוואן ״שירי דודים״, הם יצירות מופת בגלל הקליגראפיה הנהדרת והאיורים הרבים שהוסיף להם לעתים קרובות.

אוסף הכתובות המוצג בקובץ זה בצורה מעוררת כבוד מסייע לנו להכיר יותר עולם שנעלם ואיננו, ויחד עם זה תורם הוא להתעוררות מודעות של חיפוש אחרי הזיכרון והזהות הקשורים בעולם זה. המפעל ראוי לשבחים ואני מייחל לכך שגם אחרים יוציאו אל הפועל מפעלים דומים שיחשפו בפני העולם את העושר והגיוון של פני המורשת התרבותית של יהדות המגרב בכלל ושל מוגדור אצווירא בפרט.

פאריס, 24 לינואר 2002