עבודת שורשים לתלמיד-עיצוב התרבויות הקהילתיות במרוקו לאחר קליטתם של המגורשים
המגורשים לא הגיעו איפוא אל קהילות מבוססות ומלאות חיות יהודית וכלכלית. הם אף נתקלו בהן בתחילה בחשדנות מסוימת ולפעמים אף בעוינות מצד התושבים היהודים. ההבדלים התרבותיים והמנטליים יצרו מתחים בין שתי הקבוצות, שהתפוגגו רק לאחר שנים רבות של חיים בצוותא ושל היטמעות הדדית.
על רקע זה נוסדו לפחות בשתי קהילות גדולות, בפאס ובמראכש, קהילות ספרדיות נפרדות, שהקימו מוסדות ובתי כנסת משלהן והמשיכו להשתמש בספרדית-יהודית במשך שני דורות או שלושה לפחות. בפאס אף התפתחה מחלוקת רבת תהפוכות ונוהל פולמוס חריף בין שתי הקהילות על רקע מנהגים שונים בדיני השחיטה והבדיקה, מחלוקת שהביאה את היריבים אף להתדיינות הלכתית בפני המלך המוסלמי.
תהליך כזה של היבדלות בתחילה קרה כנראה נם בקהילות רבות אחרות כגון מכנאס, צפרו ואזאן, סאלי ותאזא, שבהן התיישבו מגורשים רבים. אולם בד בבד עם השימוש בספרדית-יהודית הם השתמשו גם בערבית היהודית המקומית ולשונם אף השפיעה על לשון הקהילה הילידית מאות מונחים ספרדיים. בפאס המשיכו המגורשים להשתמש בספרדית יהודית בניסוח התקנות שלהם עוד כמאה וחמישים שנה לאחר הגירוש.
עיצוב התרבויות הקהילתיות במרוקו לאחר קליטתם של המגורשים
התיישבותם של המגורשים במרוקו תרמה רבות לחידוש החיים הכלכליים והתרבותיים של הקהילות הוותיקות והזרימה להן צורות חיים חדשות, צורות חשיבה ומנהגים חדשים, מוסיקה חדשה ולשון חדשה וגם תרבות חומרית חדשה הן בענייני כלי הבית והן בענייני הלבוש והאוכל.
בצפון מרוקו, במושבות שהיו תחת שלטון פורטוגל, כגון ארזילה, או סמוך אליהן, המגורשים הקימו במאה ה-16 קהילות חדשות, כגון תיטואן וטנג׳יר, שבהן הם היוו את הרוב, והספרדית המשיכה לשמש בהן שפת הדיבור הקהילתית. גדולתם בתורה של רבנים רבים שהגיעו מקאסטיליה ושל תלמידיהם בישיבות שהם ייסדו בפאס, במראכש ובקהילות אחרות, העמידה חיש מהר את המגורשים ואת צאצאיהם בראש בתי הדין הקהילתיים.
לאחר דור אחד או שניים של היבדלות בקהילות, שבהן הם היוו חלק גדול מן הקהילה היהודית, כגון פאס ומראכש, צאצאי המגורשים נטמעו בקהילות הקיימות ודיברו בלשון המקומית, הערבית היהודית, תוך תפיסת העמדות החשובות בקהילה הן במנהיגות הרבנית והן במנהיגות הכלכלית, החברתית והקהילתית.
לבד מעיסוקם במסחר ובסחר בינלאומי, ידיעתם של צאצאי המגורשים את הספרדית (והפורטוגלית), שהמשיכה לשמש זמן רב בתוך המשפחות, הייתה בין הגורמים שהביאו את מלכי מרוקו למנות אותם מן המאה ה-16 עד למאה ה-19 כמתורגמנים למשלחות שהגיעו מאירופה או כשליחים דיפלומטיים לארצות אירופה. אולם יש לציין שהמגורשים לא הגיעו לכלל הקהילות שהיו קיימות במרוקו בזמן הגירוש ואף לא במאה השנים שלאחר מכן.
לקהילות המרוחקות שבפאתי מדבר הסחרה או בהרי האטלס הגבוה לא חדרה התרבות הספרדית-היהודית.
שיעור היקלטותם של המגורשים בקהילות השונות ומידת השפעתם על התפתחותן יצרו בחמש מאות השנים האחרונות במרוקו ארבע קבוצות מוגדרות היטב של קהילות ובמידה רבה גם ארבע תת-תרבויות קהילתיות מובחנות היטב. ארבע אלה הן: הקבוצה הספרדית, הקבוצה המשולבת, הקבוצה הדרומית והקבוצה הברברית.
התנועה השבתאית במרוקו
נמצאו גם מלשינים שהודיעו לשלטונות שכוונתו של המשיח היא ליטול את כתר המלוכה מראשו של המלך. שבתי צבי הוכרז מורד במלכות, והמורד במלכות אחת דתו להמית, אך מחשש שמא מותו של מי שעתיד להיות ״המשיח״ יגרום למהומות ושבתי צבי יהפך לקדוש מעונה ואף יגרום להקמת דת חדשה שתתחרה באיסלם, החליטו לאלצו להמיר את דתו ולקבל עליו את דת האיסלם.
המשימה הוטלה על יהודי מומר בשם דידון( או גידום ) שהיה גם רופאו של המלך. שבתי צבי הובא לחצר השולטן ביום ט״ו אלול תכ״ו(15.9.1666) וכאשר רופא החצר המומר העמידו בפני הברירה בין מיתה משונה לבין המרת דתו, בחר שבתי צבי בחיים והחליט לנטוש את דת ישראל.
עדי ראיה סיפרו שבאשר הביאו אותו לפני המלך הוא השליך על הסף את הכובע היהודי שהיה לראשו וחבש במקומו מצנפת לבנה ולבש בגד ירוק שהוגשו לו, לאות קבלת דת האיסלם.
המפנה החד והדרמטי שחולל שבתי צבי יצר מבוכה בקרב ההמונים אשר האמינו שהגיע הקץ לצרות היהודים. תלמידיו המושבעים של שבתי צבי לא השלימו עם האכזבה ועם המציאות החדשה שנוצרה. לאחר שהלם ההמרה חלף, הם ניסו להפיח רוח חיים בתנועה.
הם טענו שדוקא ההמרה מוכיחה אמתות משיחיותו של שבתי צבי. הם ביססו תורות ואידיאולוגיות שמטרתן להוכיח שההמרה היא שלב שהמשיח צריך לעבור כדי להציל את ״נצוצות הקדושה השבויים בידי הטומאה״.
הם טענו כי ״כגואל הראשון כן גואל אחרון״. כלומר כמו שהגואל הראשון – משה – הוכרח לשבת זמן ידוע בארמונו של פרעה ולהיות מצרי למראית עין, כן הוכרח הגואל האחרון – שבתי צבי – להיות תורכי ולחיות בחצרו של השולטון. סיסמתם היתה ״רע מלבר וזך מלגור׳ (רע מבחוץ וטהור מבפנים).
כך הם הצליחו להפיח רוח בתנועה והודות לפעילותם של תלמידיו הצליחו להתגבר על ההלם ולהמשיך להתקיים – בממדים מצומצמים אמנם – במשך שנים רבות.
התנועה המשיחית התנונה וספיחיה פירפרו בין חיים ומות בדמותם של זרמים משיחיים חדשים כמו הפרנקיסטים במזרח אירופה והדונְמה בתורכיה.
כזאת היתה התנועה אשר חולל המשיח שבתי צבי ונביאו נתן העזתי, אחת הדרמות הנוראות בתולדות עם ישראל.
פתיחה: הרקע ההסטורי לתנועת השבתאות
טרם ניגש לבחינה מפורטת של קורותיה של התנועה השבתאית במרוקו, מן הראוי שנעמוד בתמצית על הרקע ההסטורי ועל התנאים החברתיים, הפוליטיים והאידאיים שהיו באותה תקופה בעולם היהודי בכלל ושעליהם צמחה ועלתה כפורחת התנועה השבתאית.
שני גורמים עיקריים תרמו להגברת התסיסה המשיחית של התקופה והביאו את התנועה המשיחית לעולם:
- המצוקות והתנאים החֳמריים בהם חיו היהודים;
- העולם הרוחני בו היו נתונים.
התנאים החֳמריים. הימים ימי אמצע המאה ה־17. החויה הטראומטית של גרוש ספרד לא נשכחה ועודנה שמורה בזכרונו הארוך של העם. היא השאירה צלקת צורבת ברוחו ובנפשו של העם היהודי.
מאז גרוש ספרד נתחדדה בעית קיומו של עם ישראל בנכר. שאלת עתידה של היהדות וקיומה נתעוררה ביתר שאת נוכח המצב החמרי והרוחני בו היה נתון העם היהודי.
מה היו התנאים הפוליטיים והרוחניים בהם היה נתון העם היהודי? הבה נסקור אותם בקצרה.
בקיסרות הגרמנית. עוד במאה הקודמת היהודים נרדפו על צוארם, ומצבם היה עלוב. כתבי שטנה ונאצה הופצו על־ידי ראשי הרפורמציה שעוררו שנאה תהומית ליהודים בקרב ההמון.
הרפורמטורים קיוו למשוך את היהודים לאמונתם אן כאשר היהודים לא נענו להפצרותיהם ולא קיבלו עליהם את העקרונות להם הטיפו ודחו את היד המושטת להם, עוררו את זעמם עליהם ושימשו מטרות לנגישות ורדיפות.
באיטליה היה גורל היהודים רע ומר. עת צרה היתה להם בעיקר לאחר שהריאקציה הקתולית שבאה בעקבות הרפורמציה ( הקונטר־רפורמציה ). רוח קנאית נוצרית שררה בכל. הסובלנות הדתית שהחלה נושבת בתקופת הרנסנס חלפה ואיננה.
לא רק הפרוטסטנטים סבלו ממנה ונרדפו על צואר אלא גם היהודים. הם יצאו קרחים מכאן ומכאן. אם יצא קצפה של תנועת הרפורמציה עליהם מפני שדחו את ידה המושטת, הרי הקונטר־רפורמציה האשימה אותם שבהשפעתם באה הרפורמציה לעולם.
-
אנשי הכמורה הכבידו את ידם עליהם ובימי פאולוס הרביעי גזרו עליהם גזרות קשות והיו מטרה לרדיפות ולהשפלות. גם במאה ה־17 תלאותיהם לא פסקו. גרוש היהודים ממדינות גרמניה היו דבר שכיח ותקנות רבות שנועדו להשפילם ולהצר את צעדיהם הופיעו חדשים לבקרים.
בית־דין של האינקויזיציה הוקם ברומא ונמצאו מומרים להכעיס שהוכיחו באותות ובמופתים שהתלמוד מלא גידופים ונאצות כלפי הדת הנוצרית. ספרים עבריים רבים, וביניהם ספרי התלמוד, הועלו באש בחוצות רומא ובערים איטלקיות אחרות. יהודים חויבו לעזוב את מקומות מגוריהם שהיו בשכנות לנוצרים ואולצו לעבור אל הגיטו שנמצא מעבר לנהר הטיבר.
בפורטוגל גברו סבלות האנוסים. אנוסים היו יהודים שאולצו לעבור על אמונתם. רובם עמדו במבחן והוסיפו לקיים את יהדותם בסתר. מקצתם כשלו ומעשי השמד וההמרה נתרבו ביניהם. אם שליטי ספרד פרדיננד ואיזבלה גזרו על תושביהם היהודים לעזוב את ארצם, הרי ״ התענוג ״ הזה, תענוג הגלות, לא ניתן ליהודי פורטוגל. עליהם נגזר להמיר את דתם ולקבל עליהם את ״ דת החסד ״ או להיות מועלים על המוקד, כפי שנהגו בהם הספרדים בימי הרדיפות של שנת קנ״א (1391).
היהודים אמנם קיבלו עליהם את הנצרות אן רק למראית עין. האקט הטקסי של הטבילה לא הפך אותם לנוצרים בפנימיותם. זיק האמונה בדת היהודית המשיך לפעם בקרבם. למראית עין התנהגו כנוצרים לכל דבר, אך בסתר קיימו את המצוות והמסורות שהורישו להם אבותיהם והמשיכו להגות בתורת משה ונביאי ישראל.
הם התפללו במרתפים ובחדרי חדרים שחרית, מנחה וערבית לאלוהי אברהם יצחק ויעקב ואחר־כך אצו רצו לכנסיות כדי שהנוצרים יראו ויווכחו כי הם מקיימים את דת הצלוב. חייהם היו חיים כפולים ומחוסרי בטחון. הם חרדו מכל עלה נידף.
סאלי וחכמיה
בסאלי נחלק הקהל לארבע קבועות:
1 כת המתנגדים ־ קבוצה שלחמה בחירוף נפש בשבתאות ובראשם רבי אהרן הטבעוני וכן רבי דניאל טולידאנו ממקנם שבא עם אנשיו לסאלי כשהם מתענים מבלי לחשוש לכרוז החרם שהפיץ ראש השבתאים באיזור ־ יעקב בן סעדון.
2 – כת השבתאים – בראשה עמד יעקב בן סעדון ולצידו הנגיד מיימון מאימראן ושניהם ארגנו יום טוב ומשתה בתשעה באב והזמינו ברוב עזותם משוררים ונגנים ערבים (כמה לעגני ומזעזע מעשה נבלה זה, בהכירנו את מאמר חז״ל על הלויים המשוררים והמנגנים שגלו לבבל בזמן החורבן, קיצצו אצבעותיהם ואמרו:
״על ערבים בתוכה תלינו כנרותינו: כי שם שאלתו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה שירו לנו משיר ציון: איך נשיר את שיר ה׳ על אדמת נכר:״
כך אומר דוד המלך ע״ה במזמור הנאמר בלילה בתיקון חצות ובימי בין המיצרים נאמר ביום ובלילה. במרקש תמך בהם שלמה אבוטבול.
ב״לשון לימודים״ כתב יד תוארה התנועה הזו כך:
״ בשנת התכ"ז התכוננו בערים רבות, חסידיה השוטים של השבתאות לבטל את צום ט״ב ולקובעו כיום משתה ושמחה״ ( בקהילות פז, מרקש, תיטואן, סאלי, מקנס, תאדלה ותאפיללת ).
3 – כת המתענים ־ בצינעא, מחשש מכת הבריונים השבתאית.
4 – כת הנבוכים – שלא ידעו כיצד לנהוג.
הרוחות במרוקו סערו, כמו בקהילות אחרות, נתפתחה מלחמה קשה בין הכת התורנית לבין הכת השבתאית. רבע אהרן הסבעוני מסאלי ורבי דניאל טולידאנו ממקנם נלחמו בשבתאות, כשהם נתמכים על ידי הרב יעקב ששפורטס שהיה רבה של סאלי ועזב לאמסטרדם, אך נשאר בקשר הדוק עם הקהילה ועודדה במלחמתה בשבתאות.
בתנועת השבתאות פעלו יעקב בן סעדון מטאלי, הנגיד מיימון
מאימראן ממקנם ושלמה אבוטבול ממראקש.
חשוב לציין שרבני מרוקו תקפו בחריפות את התנועה השבתאית, כאן המקום למחות על דברי אמויאל שכתב שרבי חיים בן עטר הזקן, צידד בשבתאות. חס ושלום, לא היו דברים
חיים בן עטר הזקן, צידד בשבתאות. חס ושלום, לא היו דברים מעולם וכאן אפריך את הדברים:
אמויאל כתב: מאחר ורבי חיים בן עטר הזקן (סבו של או החיים הקדוש עליו נקרא בהמשך), למד אצל השד״ר רבי אלישע אשכנזי, ( אביו של נתן העזתי, נביא השקר של ש״צ ), זוהי ראיה, כביכול לכך שרבי חיים הזקן תמך בשבתאות. אלה הם דברי הבל, משום שרבי אלישע אשכנזי בעצמו, עם היותו אביו של נתן העזתי, לא נחשד בשבתאות. גם אם נטה בסתר לבו לכך ( דבר שאין לו ראיה ), אין זה אומר דבר לגבי רבי חיים בן עטר הזקן.
״ ראיה ״ נוספת מביא אמויאל שרבי חיים בן עטר לא יצא נגד השבתאות ״והראיה, לא מצאנו בכתובים מסמך כלשהו״.
גם כאן אין כל הוכחה, רבי חיים בן עטר הזקן היה ידוע כקדוש, פרוש ולא נמצאו דבריו בכתובים, אלא רק עדויות עליו ועל גדלותו, כפי שנראה בהמשך.
כעיר נמל חשובה סבלה סאלי מהבאת רעיונות ״משיחיים״. כך מספר מואט ־ שבוי צרפתי לפני כ-330 שנה: ״בהיותי, בסלא הגיעה ספינה נידרלאנדית מאמשטרדם שהביאה ״נבואות״ מהולאנד ליהודים… שבראשית השנה הבאה (1672 למניינם),יוולד בהולאנד המשיח, שלו מצפים הם כבר זמן כה רב. היהודים בשומעם בשורה זו, חגגו חג סוכות שני, שמחה ומשתה במשך שמונה ימים״.
הכוחות התורניים ניצחו, השבתאות דעכה, רבני סאלי עמדו על המשמר וניצחו.
רבי חיים בן עטר הקדמון, חולל מהפכה אדירה. מתקופתו צמחו בסאלי רבנים גדולים וידועים וישיבתו נטעה שורשים איתנים שמפירותיהם נהנים אנו בימינו, בארץ ישראל. על ברכיו גדלו שני ענקים, שני צאצאיו – אור החיים הקדוש ורבי אליעזר דאבילא. מאז פרחו הישיבות בסאלי, התורה הלכה ונתעצמה, רבו תלמידי החכמים ונכתבו יצירות תורניות מרובות.
בסאלי, לפני כ-350 שנה הונחו אבני היסוד לישיבת ״ אור החייס " בשילה. בירושלים.
הספרייה הפרטית שלי-קורות היהודים בצפון פריקה – נתן אנדריי שוראקי
קורות היהודים בצפון פריקה – נתן אנדריי שוראקי
הוצאת עם עובד בשיתוף הספרי הציונית על ידי הנהלת ההסתדרות הציונית
1975
תרבות העברים נולדה בתקופת הברונזה, במחצית הראשונה לאלף השני לפני הספירה. היא יצרה וטיפחה את יצירותיה במדבריות של אסיה המערבית עד שכבשו נושאיה את הרי יהודה ואפרים והכּו שם שורש.
הארץ אשר כבש העם העברי, עליה הגן ואותה שמר, הפכה להיות ארץ הקודש, זו שבּה בישׂרו הנביאים לעולם את בשורת המונותאיזם והמוסר. המחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה, בתקופת הברזל, הבשילה התרבות העברית את יצירות המופת העיקרית שלה, שכּונסו בתנ"ך, ואז כרעה-נפלה לפני אויבה.
שלמאנסר מיגר את מלכות שומרון, נבוכדנצר מיגר את מלכות יהודה, ומדומים היו היו כי מחו מעל פני האדמה את קריאת התגר שהטיחו הנביאים כנגד פסיליהם. בניגוד לכל המצופה, שבו התלכדו שרידי השחיטות כנגד פסליהם.
בניגוד לכל המצופה, שבו התלכדו שרידי השחיטות הגדולות של הבבלים וקמו ללקט א שרידי מורשתם הרוחנית אבל העברית שוב לא הייתה לשונם : הם דיברו ארמית וידעו כי תרבותם נושאת בתוכה גילויי שכינה של אלוהי האחדות והאהבה, וכי ראש חובתם להציל את נכסיה.
ליקוי המתה של התרבות העברית הושלם כאשר קם טיטוס ועשה את מלאכת החורבן, שניסה כוחו בה נבוכדנצר כשש מאות שנים לפניו. לפי שראה עצמו חכם מקודמו החריב את ירושלים עד היסוד בה, הרג מאות אלפי יהודים, ואת הנשארים הגלה וּמכרם לעבדים בשוָקיה הגדולים של הקיסרות. לדברי טאקיטוס, היה מחירו של חמור יקר ממחירו של יהודי.
ניצולי הטבח הרומי הגדול שקדו מעתה, בהיקף עצום הרבה יותר בזמן ובמרחב, לבצר ולהעמיק את התרבות העברית. יותר ויותר תפסה הפזורה כי יעודה ההיסטורי הוא להציל את יצירותיה העיקריות של התרבות העברית- כמו גם את שאריתו של העם, שאותו הולידה, עד שתבוא השעה לשיבת ציון ולפיוס בין האומות.
עניין מיוחד הוא לתאר בספר זה את תולדותיו של תא אחד, מופלא ומיוחד, בגוף העצום של הפזורה היהודית, לסַפר איך קם תחילה והיה בתקופת קרתגו, היא קרת החדשה, איך בילה את שלטון הרומאים, הוָנדלים והביזאנטים, איך הסתגל לשלטון האסלאם, איזה רקמות הצמיח מוכו למילוי יעודו הנעלה ביותר, השמירה על שרידי העם והתרבות המקראיים.
איך התארגן לכל ייכּשל במשימת נפילים זו ומה הייתה המזיגה האַלכימית של מרי וקבלת עול, של מרדות והכנעה, של קשי עורף וגמישות, שבזכותה עמד משך למעלה מאלפיים שנה באפס נשק, בפני הקיסריות והשלטונות המתחלפים בארץ רחבת הידים, בה בחר לשאת את גלותו.
איך על סף העת החדשה נפגשו האנשים האלה – שעיניהם נשואות אל ארץ יהודה, מולדתם המשועבדת, אשר משך אלפי שנים נאחזו במנהגי התקופה הניאוליתית והחזיקו בדת, בדינים ובתרבות, שמקורם בתקופת הברונזה והברזל – עם הציביליזציה של צרפת החדשה.
איזה תמורות מדיניות, חברתיות, לשוניות ואינטלקטואליות חוללה פגישה זו. איזה התנגשויות פרצו בגללה, ואיך בעיצומו של תהליך טמיעה סוחפני, שכּמו חישב למחות כליל את זכרה של התרבות העברית הקדומה, שבה זו וניעורה על סף העידן האטומי, ממש במקומות שבהם עמדה עריסתה ובם ליבלבה וגוָעה, בארץ ציון וירושלים
קו לקו. אסופת מאמרים
שנים רבות תוך מאמץ / אסף חומר דרש ורץ / ויחד עם בני משפחתו / ליקט מאמרים באמתחתו
זמן וכסף לא חשוב / ידיו תלו שלט מיד אשוב / ואם לא שב בזמן / זומן לו חומר מהימן / לבו דפק בחוזקה רבה
ידידיו ראו בו אבא / הלך לעולמו בעדנה ורוך
אחריו נשאר חומר ערוך / זכרו בלבנו לעד ברוך.
מתוך מכתבי תנחומים שנתקבלו לאחר פטירתו של שאול ז"ל – קטעים המבליטים את תכונותיו ומעלותיו.
המנוח נטל חלק חשוב בכל תוכניותינו, תרומתו לחקר יהדות צפון אפריקה תיזכר לעד – דר' מיכאל אביטבול – מנהל מרכז לחקר יהדות צפון אפריקה, מכון בן צבי, ירושלים
ידוע לנו על מרצו, נכונותו וידענותו הרבים, אשר עמדו לו בפרסום מאמריו, מעטים אנשים כמותו, אשר בנוסף לידע האישי שלהם בקורות ותולדות עדתם, יש בכוחם וביכולתם לתרום גם לאחרים מאוצר זה, לשתפם ולהדביקם באהבת המורשת – פרופסור ישראל אדלר – מנהל המרכז לחקר המוסיקה היהודית , בית הספר הלאומי והאוניברסיטאי, ירושלים
בזיכרוננו יישאר שאול כידי נאמן, הקשרים בין במשפחות שלנו קיימים כבר הרבה דורות ואנו לא שוכחים איך קבלתם אותנו כידידים קרובים כשהגענו ארצה, בתקופת קליטתנו בארץ וכל פעם שראיתי את שאול, היו לו תמיד מלים ואמרות מעודדות – שמעון ורות אפרתי – רואה חשבון
את שאול הכרתי באמצעות מורי ורבי פרופסור חיים זאב הירשברג ז"ל. והוקרתיו על פעילותו הרבה ויחסו החם שגילה כלפי כל נושא יהדות המזרח בכלל ויהדות מרוקו בפרט, ובעידודו לחוקרים הצעירים המשתלבים בנושא – ד"ר אליעזר בשן – מנהל מכון לחקר היהדות במזרח – אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.
הכניסה שלי לעבודה בשטח הפיוט והמוסיקה של יהודי מרוקו לא הייתה קלה. העובדה שאני צעירה, לא מנוסה, ואשכנזייה – הפריעה לי הרבה פעמים לקבל עזרה מפייטנים ואנשים אחרים בעדה. והנה, מן הפעם הראשונה שנפגשתי עם שאול ז"ל, הרגשתי אדם זה רוצה בכל לבו לעזור. פשוט לעזור לי, מתוך טוב לב, ומתוך הכרה בחשיבות המחקר בשטח זה .
טלי גלעד – בית הספר הלאומי האוניברסיטאי, ירושלים המרכז לחקר המוסיקה היהודית.
בצער ובכאב אזכור את שמו כי נפטר לבית שולמו ומעיינות חוכמתו יבשו ותמו. שאול היה מן השוקדים על תלמודו בחריצות ובדבקות. אבידה גדולה היא לכולנו ידידו ומוקירו ובני משפחתו.
בעבודה ששקדנו עליה בצוותא בתקופה האחרונה לחייו ושעדיין לא נסתיימה אנסה להקים גל עד לזכרו בפרסומה. ד"ר א. מנברג – פרויקט נט"ע, אוניברסיטת תל אביב.
בצער ובתדהמה קיבלתי את הידיעה על פטירתו של שאול ז"ל היקר מאדם. תכונותיו האישיות וכ=גישתו המוסרית, התעניינותו במורשת יהודי מרוקו, פעלו למען הנצחת כתבי בני משפחתו המפוארת וידידותו אישית והחמה עשו אותו לאדם מיוחד. בקיאותו הרבה בכל רזי השפה והתרבות היהודית המרוקאית היו לשם דבר וחבל חבל על דאבדין.
ד"ר יששכר בן עמי – מנהל משגב ירושלים – האוניברסיטה העברית ירושלים.
זאת יהדות מרוקו / מילים גד כהן
נולד בקזבלנקה בשנת 1923, פעל התנועה הציונית במרוקו, העפיל באוניית יהודה הלוי בשנת 1947, שוחרר מקפריסין ועלה ארצה בשנת 1949, תושב אופקים.
בשורות ספורות / אספר קורות של עדה / שראשיתה אפופה אגדה / ותדמיתה עדיין חידה
אורה הגנוז טרם נגלה / ומצפה לחשיפה ולגאולה
זאת העדה המרוקאית ספוגת אמונה / באלוהי ישראל ותורתו ולציון נאמנה
מתוכה במרוצת השנים / הופיעו גדולי תורה ורבנים
שפרשו את התורה / בפרשנות מאלפת ומאירה
דרכי נבוכים באמונתם ותועים / אשר נצלו מידי זרים ורשעים
ומשורריה היו כינורים / בשיריהם המעוררים
לירושלים ולכל האתרים / של ארק הקדושה
עתיקת יומין וגם חדשה / והנפש ערגה ונכספה / לציון ולירושלים היפה.
שאת הייתה הציונות ואמונה בגאולה / של יהדות מרוקו תמימה וטהורה ובלי סימני שאלה
במשך דורות עלית בניה לא נפסקה / לעיר האבות, טבריה, צפת ולירושלים העתיקה
ובהתחדש עצמאות ישראל גברה התשוקה / להגאל ולעלות למרות כל צרה וצוקה
ויהדות שלמה בנעריה ובזקניה / אחוזת חדוות הגאולה נשאה פעמיה
מזרחה, לבנות ולחדש ימיה / של ארץ המצפה לעלית בניה-בוניה
תרומתה מאוד נכבדה / ולא נופלת מכל עדה / בהגנת ובניין מולדת חדשה
אין אני כותב כאן כל מה שיש בלבי לומר על שאול ז"ל. אני מקדיש שורות אלו לקצת מדבריו האחרונים, שהדיהם מפעמים עדיין בלבי ובאזני. אני הייתי אחד האנשים שהייתה להם הזכות להיפגש עם שאול ביומו האחרון, בשעה שלא עלה בדעתנו כלל שהמוות אורב לו, ושייקח אותו בטרם עת ובטרם יתגשמו חלומותיו ומשאלותיו, כשאמתחתו מלאה תכניות גדולות והצעות נעלות.
אני רואה בדבריו של שאול מעין צוואה, שמחובתי להעבירה הלאה ובפרט לבני עדתי. כי כל דבריו נסבו על יהדות מרוקו, אותה אהב ועליה כתב, דיבר וחשב עד שעותיו האחרונות ממש, כפי שידוע לכל מכיריו ומקורביו, וכפי שעיני ראו ולא זר. כדי להעריך נכונה את דבריו, אסקור בקצרה קצת מפעולותיו ומעבודותיו, שהן כולן מקשה אחת ועולות בקנה אחד עם מה שאמר.
מעודד ותומך
שאול היה בין המומתים לתולדות יהודי המערב ולתרבותם העשירה והמגוונת. חוקרים רבים נזקקו לא פעם ולא פעמיים לעצתו ולהדרכתו וישבו אצלו שעות ארוכות ללמוד ולשאוב מידיעותיו הרבות ומבקיאותו הנפלאה בחיי היהודים במרוקו ובמורשתם.
הוא קיבל אותם תמיד באהבה ובחיבה, לא חסד כל מאמץ ולא מנע כל עזרה. גם כשנפרדו ממנו בשעות מאוחרות בלילה, הוא טרח ללוותם ויצא אתם לרחוב, עד לרכבם או לתחנת האוטובוס, לא עצרוהו לא קור ולא רוח ולא גשם.
הוא ראה בזה חלק בלתי נפרד מהמורשת המוגרבית והדבר היה טבעי אצלו. נוסף על כך שאול תרם מזמנו וכתת את רגליו לדבר על לבם של אנשים ולדפוק על דלתות משרדים, כדי שיעודדו את החוקרים ואת המחקר, ויתמכו בתלמידים ובמלומדים המקדישים זמנם לחקר יהדות מרוקו, נתן המלצות, תרם תרומות ועזר בכל מה שהיה לאל ידו. ואת הכול עשה בשקט ובצניעות, כדבר מובן מאליו וכחובה קדושה שאין להתעלם ולהתחמק ממנה.