הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

 

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956חיים מלכה

באותה עת, בתחילת שנות הארבעים, קרוב לחמישים אחוז מבין גילאי 5 – 14 לא הכירו חינוך אחר זולת המסורתי. לאחר מלחמת העולם השנייה קיבלה כי"ח תנופה נוספת, ובסיוע הג'וינט הרחיבה את מוסדותיה לכל יישוב יהודי הגדול מ-300 נפש, ובערים הגדולות אף הקימה חטיבות על יסודיות ובתי ספר מקצועיים.

בשיתוף עם חברת " מגן דוד " המקומית הקימה כי"ח בשנת 1949, בית ספר למורים, שם רכשו הלומדים חינוך יהודי נרחב עם השכלה תיכונית צרפתית מלאה..

במרוקו פעלו מוסדות חינוך נוספים, " אורט " הקימה בית ספר מקצועי בקזבלנקה\ כמו כן פעלו מוסדות דתיים, כמו " אוצר התורה " ו " אוהלי יוסף יצחק ". בתלמוד התורה ובישיבות למדו ערב עצמאות מרוקו כ-8000 תלמידים.

מוסדות כי"ח השיגו הישגים מרשימים, וההשוואה למוסלמים תוכיח, בתום תקופת הפרוטקטורט רק 13% מגילאי בית הספר בקרב המוסלמים קיבלו חינוך מערבי מסודר – בעוד שבקרב היהודים עמד אחוז זה על 60.

בשנים 1945 – 1955 השלימו רק 500 תלמידים יהודית את הבחינות לתעודות בגרות ; ובשנת 1955 סיימו רק 268 תלמידים את חטיבת הביניים, ורק 30 סטודנטים למדו במוסדות אקדמיים במרוקו. הרבו המכריע, שרצה לרכוש השכלה גבוהה עשה זאת בצרפת.

על התעצמות כל ישראל חברים במרוקו והשפעתה על החינוך היהודי שם אנט למדים גם מהנתונים הבאים : בשנת 1945 למדו במוסדות כל ישראל חברים 21.854 תלמידים ; בשנת 1953 – 29878 תלמידים ; ובשנת 1955 31402 מתוך סך הכל של 38542 תלמידים.

לשיאה הגיעה כל ישראל חברים בשנת 1960 : במוסדותיה למדו אז 33000 תלמידים בשנות השישים, עם העלייה לארץ, חלה ירידה דרסטית בחינוך במוסדותיה. 

בניגוד לצנועת הציונית בתוניסיה, לא הצליחה התנועה הציונית במרוקו להתארגן ככוח חברתי ופוליטי משמעותי. הסיבה העיקרית לכך הייתה סירובם של הצרפתים, מאז כינון הפרוטקטוראט בשנת 1912, לאשר חוקית את הפעילות הציונית.

למרות זאת פעלה התנועה הציונית במרוקו בצנעה ברציפות משנת 1923 ועד עצמאות מרוקו בשנת 1956 – להוציא את תקופת שלטון וישי 1940 – 1942 ואת שנת 1948 – הקמת המדינה ומלחמת העצמאות, ההנהגה המרכזית של התנועה הייתה מורכבת מציונים ותיקים, וביניהם הלך קאזס עטר, ג"ר בן אסרף, ג"ר טולידאנו, סלומון כגן, שמואל אלמליח, מ' מרציאנו, סמואל דניאל לוי, ס' אוחנה, זיידה שולמן.

בשנות החמישים עמד בראש התנועה הציונית פול קלמרו.

לפי צבי יהודה, נרתם לפעילות הציונית רק חוג מצומצם מהאליטה החברתית בקהילות – ואילו רובם של יהודי מרוקו לא ידעו כיצד הוקמה והתפתחה התנועה הציונית בארצם. עבורם היוותה הציונות חלק מתפיסת עולמם הדתית המסורתית, ומן הסולידריות שלהם עם עם ישראל באשר הוא.

יהודה מונה ארבע סיבות, שלפיהן לא השכילה התנועה הציונית עד שנת 1936 לבסס את מעמדה במרוקו

1 – הגבלת הפעילות הציונית במרוקו על ידי הפרוטקטורט הצרפתי.

2 – ביסוס מעמדה של כל ישראל חברים במקביל להתבססותה של צרפת במרוקו. שמונים אחוז ממשאביה של כל ישראל חברים, מקורם היה בממשלת צרפת, ואידיאולוגית כל ישראל חברים הייתה מנוגדת לציונות.

3 – רובם המוחלט של יהודי מרוקו לא ראו בציונות המודרנית פתרון למצוקתם.

4 – התנועה הציונית העולמית לא השתדלה להחדיר את הציונות המודרנית למרוקו, אף לא עודדה עלייה מארצות האסלאם.

שינוי מהותי במצבה של התנועה הציונית במרוקו עם כינוסה של הוועידה הארצית לציוני מרוקו ב-18 בינואר 196 – הראשונה בארבע ועידות שנתיות שהתכנסו עד אשר הוטל איסור על הפעילות הציונית באפריל 1940.

לראשונה קמה מסגרת ארגונית מרכזית, אשר התוותה את מדיניות התנועה ותוכנית פעולתה, בחרה את מוסדותיה ופיקחה עליהם, ונהגה על פי תקנונה והנחיותיה של ההסתדרות הציונית.

כישלון צרפת ושלטון וישי 1940 – 1942, גורל יהודי אירופה, והתחזקות התנועה הלאומית הערבית במרוקו – כל אלה חיזקו את התנועה הציונית שם. כך נוצר פתח תקווה ליהודים, שאולי ישועתם אכן תבוא מציון.

תקווה זו התחזקה עם הקמת מדינת ישראל ; אולם כבר בתחילת 1948, על רקע מאבק על יחסי היהודים העברים במרוקו, הטילו הצרפתים הגבלות על הפעולה הציונית במרוקו.

שנת 1947 הייתה שנת ההעפלה : מחופי אלג'יריה יצאו שלוש ספינות מעפילים, רובם ממרוקו. הראשונה בהם הייתה הספינה " יהודה הלוי ". היא הפליגה ב-10 במאי 1947, ועליה 430 מעפילים ; בעקבותיה יצאה ב-16 ביולי 1947 הספינה " שיבת ציון " עם 411 מעפילים ; והשלילית – ספינת " הפורצים " ועליה 44 מעפילים.

גם לאחר הקמת המדינה היה הקשר בין התנועה הציונית העולמית לבין התנועות הציוניות בצפון אפריקה רופף, הסיבה העיקרית לכך הייתה חוסר ההתייחסות של התנועה הציונית העולמית לתנועות הציוניות בצפון אפריקה.

כך למשל, תכננה התנועה הציונית בצפון אפריקה בפברואר 1954 כנס באלג'יר, והזמינה אליו את חברי הנהלת הסוכנות היהודית ; אך בדיון על כך אמר יושב ראש הנהלת הסוכנות, ברל לוקר : " אני נגד השתתפות חברי הנהלה בכנס התנועה הציונית בצפון אפריקה , שתיערך בפברואר 1954 באלג'יר, פרט להרמן ( מנהל מחלקת הקליטה, שממילא תכנן באותה תקופה להיות בפריס ), וזאת משום שכנס זה אינו חשוב, והתנועה הציונית בצפון אפריקה היא פרימיטיבית.

על כך הוסיף ואמר חבר הנהלת הסוכנות, אליהו דובקין : " אני חושב שתופעת מספר רב של חברי הנהלה בכינוסים בעלי חשיבותך ממדרגה עשירית, יש בה כדי לבזות את התנועה הציונית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יוני 2012
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
רשימת הנושאים באתר