ארכיון חודשי: יוני 2012


Histoire des juifs de Safi

De là, l'importance de ce livre qui corrige beaucoup de préjugés qui, à force de répétitions, sont admis comme des réalités. 

Pour son travail, l'auteur a choisi la méthodologie convenant à ce sujet épineux, optant pour un chemi­nement que nous pouvons qualifier de modéré, appuyé sur des opinions diverses. Le chercheur est connu pour son attachement profond à la religion musulmane, et l'esprit de tolérance de cette confession est toujours présent dans ses analyses et dans ses discussions. 

Nous pouvons résumer les grandes lignes de cette étude de la façon suivante : 

  1. La présence très ancienne des juifs aux côtés des autres Marocains à Safi, d'où l'hypothèse de l'appellation hébraïque de la ville et son argumenta­tion parallèlement à l'appellation « amazigh ».

2.La pérennité de cette présence à travers l'histoire de la ville et de sa région.

3.Les juifs ont constitué par leur présence à Safi, à travers les âges, une communauté (Simon Lévy) fonctionnelle (Abdelwahab Al Massiri, spécialiste des affaires et de l'histoire des juifs). Brahim Kredya a privilégié ces données et même en a fait le support principal de son travail.

Ainsi, il a considéré que la communauté des juifs de Safi, bien qu'attachée à ses coreligionnaires dans le monde parla Bibleet le Talmud, avait réagi avec le milieu social de la ville et adopté de nombreux modèles de la culture locale, au point que l'on pouvait faire une distinction entre cette communauté et les autres communautés du peuple juif.

 Le chercheur a exploité cela pour montrer combien la puissance et l'attrait de la culture locale ont rapproché les deux parties et pour mettre en évidence le génie de certains juifs et leur rôle dans cette fusion. Il conduit le lecteur à penser que la cohabitation équivaut à l'intégration de la communauté juive aux autres composantes de la population de Safi, dans le passé et dans le présent.

Selon l'auteur, l'intégration des communautés est allée au-delà du voisinage, a éliminé les mellahs ; les gens partagèrent le même domicile dans plusieurs quartiers, exercèrent ensemble les mêmes métiers, sans distinction aucune dans le milieu des indigents comme dans celui des riches, juifs ou musulmans.

La tolérance religieuse, la participation à certaines traditions populaires ont marqué les relations d'ami­tié et d'affection et ont fait que l'interaction entre les deux parties était courante et normale, contribuant ainsi à la naissance d'une culture commune.

Mais malgré cela, l'étude révèle que les juifs n'ont pas fusionné entièrement avec la population de Safi et leur intégration dans la culture et dans la société marocaines n'a pas été totale : cette communauté a préservé beaucoup des caractéristiques et des spéci­ficités qui la rattachaient à l'ensemble du peuple juif.

Plus important encore, le désir d'assimiler la civi­lisation occidentale est resté très vif parmi eux et dans ce même contexte, l'auteur révèle comment l'Europe coloniale a pu embrigader la communauté juive de Safi, comment elle l'a mobilisée pour arriver à ses fins et amenée à la servir à l'époque impériale ou coloniale. Cette étude constitue un pas utile et méritoire.

Pr. Ahmed Al Ouarit El Jadida, le 14 juin 2003

הספרייה הפרטית של אלי פילו-המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו יעקב בהט

 

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו

יעקב בהט – מוסד ביאליק – ירושלים

המרכז ללשונות היחהודים וספרויותיהם האוניברסיטה העברית בירושלים 

תשס"ב

כל מחקר של המרכיב העברי חותר להגיע לגלוסר מלא ככל האפשר בלשון היהודית שהוא חוקר. גם לפנינו עמדה מטרה כזאת. הגלוסר כולו, מאל׳׳ף עד תי״ו, מציע מילון מקיף מנותח ומבורר של יסודות עבריים מטיפוסי לשון שונים – הסיפור, ההלכה והאקטואליה. בגלוסר רשומים רק היסודות העבריים המצויים בקורפוס הנבדק, וממילא אין הוא מקיף את כל היסודות העבריים אשר שימשו בכתיבתם של יהודי מרוקו. הגלוסר יש בו, ללא הנספחים, 40000 ערכים. מצורפים אליו שני פרקי מבוא: מקורות ועריכה, דקדוק וסמנטיקה¡ ארבעה נספחים: עברית בת זמננו, שמות פרטיים, משפטים וקטעי משפטים, לשון מעורבת ומובאות.

מקורות ועריכה. הפרק כולל סקירה קצרה של הערבית היהודית בכלל ושל הערבית היהודית של צפון אפריקה, ומרוקו בתוכה, בפרט¡ תיאור המקורות ששימשו בסיס לגלוסר¡ קביעת בחנים לזיהוי ולאיתור היקפו של המרכיב העברי¡ פירוט הנסיבות שבהן הועדף היסוד העברי על פני היסוד הערבי המקביל¡ וענייני עריכה המפרטים את דרכי הרישום של היסודות השונים בגלוסר ובנספחים.

דקדוק וסמנטיקה. פרק הדקדוק כולל בירורים בלשניים – בתחומי ההגה והכתיב, המורפולוגיה, התחביר וכן ענייני סמנטיקה – העולים מתוך החומר שבכתב, והמתבססים נם על עדויותיהם של אינפורמנטים משלושה אזורים במרוקו. הערות התחתית בגלוסר עוסקות בהשלמת התיאור הבלשני על ידי השוואה ללשון הדיבור, השוואה ראשונית ללשונות יהודיות אחרות, ואזכור פריטים ביבליוגרפיים מתאימים. נספח: עברית בת זמננו. בנספח זה מובאים יסודות שמקורם קרוב לוודאי בעברית החיה, וקשה לראותם מרכיב טבעי של הערבית היהודית במרוקו. רישומם בנספח נפרד שומר במידה רבה על גלוסר ״נקי״ מהשפעות ״זרות״.

נספח: שמות פרטיים. זה כולל שמות אנשים ומקומות, ספרים וחיבורים, וכן שמות ארגונים ומוסדות למיניהם. השמות מובאים בנספח נפרד משום שאין בהם עניין מיוחד מבחינה לקסיקלית, אלא שהגייתם בפי יהודי מרוקו והכתיב החריג בחלק מן השמות הופכים אותם למקור טוב ללימוד ולהבנה של תופעות לשוניות שונות. לא הרחבתי מעבר לממצאים שבכתב

המוסיקה שלי – קישורים לשירים

 

 

Communautes juives des marges sahariennes du Maghreb

 

Haï m Zafrani 

LITTERATURES POPULAIRES ET DIALECTALES DU JUDAÏSME D'OCCIDENT MUSULMAN

L'ECRIT ET L'ORAL

Notre exposé constituera, en quelque sorte, la présentation du troi­sième volet de la tétralogie que nous consacrons à la vie intellectuelle juive au Maroc de la période qui se situe entre la fin du XVe siècle marquée par l'exil d'Espagne et le début du XXe siècle qui a connu les mutations consécutives à l'avènement du Protectorat français.

Ce troisième volume est la suite logique du second, dédié au piyyut à dominante religieuse, à la poésie d'expression hébraïque. Nos travaux sur la pensée juridique et les environnements socio-économiques et religieux du droit avaient donné naissance au premier intitulé Les Juifs du Maroc. Vie sociale, économique et religieuse. Etudes de Taqqanot et Responsa. Nous examinerons, dans le quatrième, les écrits kabbalistiques et la vie mystique du judaïsme d'Occident Musul­man.

Nous avons réuni sous le titre de Littératures populaires et dialec­tales, des études inédites ou déjà publiées. Notre intérêt pour ce mode d'expression de la pensée a grandi, et notre champ d'investigation s'est élargi à des domaines dont nous ne soupçonnions guère la ri­chesse et la fécondité, à l'origine de notre entreprise, au point de départ de nos enquêtes.

 Du centre d'intérêt exclusivement juif, textes bibliques et mishnaïques, compositions liturgiques, hagiographiques, etc…, dont nous avons, du reste, développé les chapitres et pro­longé le propos par de nouvelles études et de curieuses découvertes (notre sermon de bar-mitzva et ses préliminaires homilétiques, une ketubbah originale en judéo-arabe, une qasida historique qui raconte, sous forme de complainte, une incursion de la tribu des Qudaya dans Fas-al-zdid), nous sommes passé à l'univers d'une culture laïque et profane, pour ainsi dire symbiotique, où Juifs et Musulmans se ren­contrent et se reconnaissent, partagent les mêmes préoccupations et obéissent aux mêmes impulsions (la qasida dumahbub "ballade de ),amant", la composition 'arubidu "caftan", les modèles arabes de la création poétique hébraïque et de la musique juive). . .s

Au demeurant, la documentation, ici rassemblée, ne représente que de manière partielle et fragmentaire les genres multiples et variés de la production intellectuelle judéo-arabe et judéo-berbère.

Dans l'océan de la littérature d'expression dialectale, nous avons été obligé non d'opérer un choix, mais de distinguer des manières de dire, correspondant à des fonctions différentes, et d'en présenter un nombre limité de paradigmes, de types de discours que nous avons, de façon générale, soumis à une investigation littéraire et occasion­nellement à un examen linguistique, l'entreprise ayant toujours été conduite avec la rigueur qui convient à ce genre de travaux.

Dans notre analyse du document écrit ou sonore, nous nous sommes efforcés de créer une intimité profonde avec le texte, d'y retrouver une ambiance et de revivre la situation qu'il décrit.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

תקי"ז – תק"ן – 1757 – 1790 , ימי מלכות מולאי מוחמד.

בימי המלך מולאי מוחמד, הידוע כמלך חסיד, התבססה הקהילה. בימיו שרתו כרבנים רבי אהרן בן זכרי שנפטר בשנת 1761, בנו רבי יהשע, שמילא מקום אביו, ורבי שאול ישועה אביטבול. ידוע לנו שבית המטבע בצפרו היה אז בידי הצורפים היהודים, שהיו קונים את הרישיון לכך מבן המלך, מולאי עלי, שישב בפאס והיה מושל על פאס וצפרו.

בשנת תקכ"ז, בא יצחק אבטאן, כנראה יהודי מפאס, וקנה את בית המטבע בצפרו, וקיפח בכך את פרנסת צורפי הזהב בצפרו. בידינו התכתבות בין חכמי פאס וצפרו בנושא זה.יצחק אבטאן זה נודע כזייפן, והכניס את הקהילה בסכנה בגלל מעשיו. חכמי פאס הורו לאסרו ולמוסרו לידיהם. באחד הדהיר

 תעודה מספר 7

התקכ"ח – 1768.

בהיות אמת כי האלטאבע של הכסף של העיר צפרו יע"א היה קנוי ביד סייגי העיר הלזו והיה פקיד עליו המדכיל והנבון והחשוב הרב מרדכי אלבאז י"א והיה מתנהג עם עושי המלאכה בחסד וברחמים ועל מבועי הרצון היה מנהלם כאשר הגידו הסייגים בפיהם ובשנה שעברה מפי השמועה למדנו שקנה האחטאבע הנזכר היקר יצחק בטאן ועל ידי זה הפסיד הר"מ הנזכר ושותפו בי' משה בן נחמני והי' משה בהר"ם הנזכר אלבאז והי" משה בכבטד הרב יוסף אדהאן והי' משה אצייאג מה שהפסידו כידוע לבני עירנו.

זאת ימלא ה' חסרונם ונשאר האלטבאע הנזכר ביד יצחק הנזכר וכעת נתגלגל הדבר וזכה בו הרב מרדכי הנזכר כי קנה קנהו מהשר עז"א, וכשמוע בני המלאכה כי חזר ליד הרב מרדכי הנזכר נקבצו יחד נגשו לאיש הרב מרדכי הנזכר ויענו ויאמרו אליו אחינו אתה, נשיא אלוהים אתה בתוכנו, ולמה תבגוד בנו.

והייתה לנו כאיש זר ולמה לקחת מקח זה לעצמך מבקשים אנחנו ממך להחזיר האלטאבע הנזכר לזכות בני עירנו אשר בשם סייגים יקראו ואתה תהיה אב לכולנו עד פיך נצא ועל פיך נבוא כמשפט הראשון ועל פיך ישק כל רשר בשם סייג יכונה מעת צאת האלטאבע מידך ממתקה נסענו חנינו במרה.

ויען ויאמר להם חלילה לי מעשות כדבר הזה כי הרבה דמים שפכתי אני וחברי בצאתו מיידי ואין איש מכם חולה בעדי, ועוזר אין לי ומאן דתני עוזב אית לי לא משתבש ומכם יצא הבגד ראשונה ומן הראוי היה לכם לעוזרני ואף על פי שיש לי שטר על קצת מהסייגים שכל הפבד הבא מחמת האלטאבע עלי דידהו ליהדר.

אני כבשתי פני ממנו והרי הוא קאי בהסתר פנים ולא באתי עמכם בדבר המשפט לעת כזאת, ובראותי בחזותי בהביטי כי אין איש שם על לב טרחתי וקניתי האלטאבע הנזכר, אולי תהיה תרופה ותעלה ארוכה להפסד הנזכר, עד כאן הייתה תשובה.

ורבו כמה רבו בינותם דברים קשים כגידים ואמרים רבים זו וצריך לומר זו ואחרי כל זאת פייסוהו הם ואתם עמם קצת רודפי צדק ומתווכחי השלום ופייסוהו ואפייס על זה הדרך שהעדנו על ענין בקנין שלם מעכשיו ובשבועה חמורה כראוי למען תוסיף תת כחה הרב מרדכי הנזכר.

 ובכוח הרנין ושבועה חמורה הודה הודאה גמורה שבעד סך מאה ועשרים אוקיות מכסף טוב קדמון שנטל וקיבל מכללות ברוכי ה' סייגי העיר הלזו גמר וסלק עצמו ושעבודו וזכותו מעל האלטאבע הנזכר והרי הוא לכלות סייגי העיר הלזו העדינו ויד כולם שוה בו והוא גם הוא כאחד מהם יחשב.

גם סלק עצמו מהתביעה הנזכרת שיש לו בשטר הנזכר שכתוב על קצת מהסייגים כאשר בא זכרונו לעיל ומעתה ומעכשיו סלק כל זכותו ושעבוד שיש לו על הסייגים ומחל להם אף אם יראה ויגלה שיש לו שום זכות שיזכה בדין לגבות ההפסד מהסייגים הנזכרים הרי ידו מסולקת מהם חוץ מהי" יצחק בטאן שעוד ידו נטויה עליו לידון עמו ומה שיגבה ממנו יהיה לו לעצמו כללא דמילתא מחל לסייגים הנזכרים חוץ מיצחק הנזכר מחילה גמורה שרירא וקיימא כדת וכהלכה תקיפא ואלימא דלעלמין לא תתחבל מחילה דלא ליהדר מינא לעלמין ודלא להשנאה מינה לדרי דרין .

ולא נשאר לו עליהם שום תביעה וערעור ושטנה בעולם וכל אשר לו הוו סהדי עלי שמחלתי מחילה גמורה לכל אשר בשם סייג נקרא לבד מהי' יצחק הנזכר דלא נכלל במחילה ועוד אני עומד לנגדו לראות איזה עת יכשר לעמוד עמו למשפט ולא מחלתי לו ולא אמחול גם האנשים הי' משה בן נחמני והי' משה אצייאג והי' משה בכבוד הרב יוסף אדהאן נקט קנין שלם מעכשיו בדל"ב ובשבועה חמורה למען תוסיף תת כחה שבעד מה שיתן להם הי' מרדכי הנזכר גמרו ומחלו לכל הסייגים מחילה גמורה שרירת וקיימא כדת וכהלכה חתוכה וחלוטה דלא למיהדר מינה לעלמין ודלא להשנאה מינה לדרי דרין חוץ מיצחק הנזכר שלא מחלו לו גם הם.

והעידונו על ענין בקנין שלם מעכשיו ובשבועה חמורה למען תוסיף תת כחה היקרים והנכבדים הרב עמור בן יתאח והרב מסעוד אחיו והרב סלימאן אלקובי והרב יוסף אחיו והי' אברהם בן יהודה בן סיסו והי' אברהם אצייאג והי' יוסף בן מכלוף בן סלאם בן חמו ובכוח הקנין ושבוע חמורההודה הודאה גמורה שאם חלילה ישמע הסך הנזכר לשר עז"א על ידי שום אדם או על ידי שום מוסר שיעמדו כולם ויאמרו לשר שלא נתנו להרב מרדכי הנזכר או יאמרו לשר שום דבר אחר שיוסכמו עליו המה.

והר במרדכי הנזכר ואם לא יעמדו ויאמרו לשר שלא נתנו או דבר אחר אשר יוסכמו עליו כנזכר כל הפסד ודררא דממונא דימטע להרב מרדכי הנזכר בשביל שמיעת הסך הנזכר עלי דידהו ליהדר והו' שטר זה מוחזק ומקויים כחשובדי"א וכתחז"ל דלא כאס' ודלא כטור באחריות גמורה וכו…

ונגמר הכל בקנין שלם מעכשיו ובשובעה גמור כראוי למען תוסיף תת כחה והי"ז באייר חודש זו בשנת חמשת אלפים וחמש מאות ועשרים ושנה ליצירה והכל שריר ובריר ונהיר וצהיר ויציב ונכון וקיים.

מסעוד בר מכלוף בן הרוש ס"ט – שלום בן מאמאן.

ים ( צו המלך ), קבע מולאי מוחמד מס בכסום של 15 מתקאל בחודש ליהודי צפרו.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

היינו מאה ושמונים מתקאל לשנה תמורת שירותים וחיובים אחרים שהיו מוטלים עליהם. ונראה שזה בנוסף על מס הגולגולת. אך עוד בימיו הוכפל הסכום הנ"ל לסך 30 מתקאל לחודש. יתכן שהיה זה כתוצאה מפעילות כלכלית מוגברת או מרבוי היהודים וגידול הקהילה.

תעודה מספר 289

התעודה במקורה מובאת בספר בערבית ספרותית, לא אלאה אתכם בזה ולכן אני מביא כאן רק את התרגום לעברית ומצורף בזה צילום התעודה המקורית.

הודאות לאל לבדו

אין כח ואין עוצמה כי אם לאל עליון.

החותם הגדול של הוד מעלתו סידי מוחמד בן עבאללאה. שהאל ירים ויגביה ממשלתו.

המסמך הנוכחי ימסר לאנשי הקהילה היהודית של צפרו שילמדו מתוכנו שהודות לכח האל יתברך, לעזרתו וברכתו, פטרנו אותם מההטלות הנגרמות על ידי קבלת פנים של ה " שורפא – האצילים, הבאים מתאפילאלת, ומן החובות כלפי השורפא של צפרו לרגל שלושת החגים – גם מן הסאבון, ומן המסים המתחייבים לרגל חתונה הנערכת בין תושבי צפרו, ומהחובות כלפי מושל העיר.

לא יהיו חייבים אלא במס החובה – כ'ראג – הבטחנו להם שישלמו מס זה כדלהלן :

שלושים מתקאל לדודנו מצד האם לקאייד זילאלי בן עמארא, שלושים מתקאל אל המוחתסב, ויעברירו להם סכומים אלה מדי חודש בחודשו.

יתרת המס תזקף כחובה עליהם ולא ישלמוהו לשום אדם, בסוף השנה יביאוהו הם עצמם ואנחנו נגבה אותו ישירות. נעשה אתם חשבון מה שהוציאו מהמס ומה שנשאר, ותשומת לב פקידנו אלקאייד אזילאלי וכל פקידנו על פקודתנו זו.

וכל הסוטה מפקודתנו זו וינסה לעשות אי צדק, איזשהו על עבדנו הנזכר פקדנו לתפסו ולשלחו לנו אסור באזיקים. ושלום.

בעשרים ושמונה לגמאד'אן הראשון שנת אלף ומאתיים ועשר.

בשנת 1767 היתה הדרך מפאס לצפרו סגורה, זה היה בגלל מרד הברברים משבט " סנהזה " שבאטלס הבינוני. נראה שעלי בן עבדאללאה מרד במלך מולאי מוחמד באותן שנים ולחם באיזור צפרו השנים סביב לשנת תקל"ו תוארו על ידי מנהיגי העיר כימי צרות והטלות מסים חדשים, " ירדו עמנו עד לחיינו, והטילו כמה הטלות בלתי נהוגות על כל מלאכה ומלאכה ועל כל מין משא ומתן, באופן שפסקו מחיית כל בני העיר מוט התמוטטה ארץ ".

תעודה מספר 31

התקכ"ז – 1767.

בא אצלנו אח"מ ארבעת האנשים הלא המה המשכיל וחשוב הרב מרדכי אלבאז ישמרהו אל, והרב משה נחמני והרב משה אצייאג והרב משה אלבאז, ואמרו לנו הלא תדעו הלא תשמעו כי האלטבאע של הכסף היה קנוי בידי כל עושי מלאכת תאסכאכת שבעיר הלזו מאת מולאי עלי עז"א בן המלך ירום הודו ותנשא מלכותו, בסך חמש עשרה אוקיות מטבע טוב קדמון בכל חודש.

וכעת בא יצחק אבטאן והביא בידו כתה מאת האלשריף סידי מולאי עלי עז"א, וכתוב בו איך שיצחק הנזכר קנה מאת האלטבאע הנכר בסך שני ריאלים גדולים לכל חודש וחודש ואיכא דאמרי בסך ישרים אוקיות מטבע כסף קדמון לכל חודש וחודש.

והנה אנחנו ראוים שהאיש הלזה השיג גבולינו ואם אמרנו נבוא עמו לדין תורה שתתעלהכעת ימשך לנו שום היזק כי אמור יאמר לנו האלשריף הנזכר למה תעשו כב לאיש המוסיף כסף לגנזי המלך. זאת ועוד כי בעיר הלזו אי אפשר לידון עמו מכמה אנפי כידוע לכל איש נלבב יודע שכל ולבוא עמו לפני רבותנו היושבים על כסא ההוראה בפאס יע"א.

כעת אי אפשר חדא דאסתתום דרכי ונתקיים בנו מקרא שכתוב גדר דרכי בגזית ( איכה ג ג ) הדרך שהייתה קרובה נעשית רוחקה, ועוד שמא אחר ששם הוא חונה בן המלך ירום הודו הנזכר, שמא בנקל אחר שהוא קרוב מהר ירוץ חיש קל מהרה ויגיד הדברים לשררה.

כללא דמילתא ראינו שהדבר קשה מכמה אנפי לכן ובכן הוו סהדי שהשתיקה שנשתוק לאו מפני ששתיקה כהודאה חלילה , לא עלה ולא יעלה דבר זה על לבנו ולא יודע ולא יופסד כחינו מפני השתיקה לתנא מסייע לן, לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ) אבות א יז )

ולעת שיעלה בקעיונינו לבוא עמו עד האלדים אנחנו נקרב ונבואה ואיש לא יצילנו מידינו ומי יאמין כזאת כי איש אשר נמצא בידו זיוף המטבע פעמים שחוש עד אשר הבאיש ריחו ונגלה קלונו וסרחונו לפני רבותינו היושבים על כסא ההוראה בפאז יע"א.

אנחנו נניח בידו במטבע ואיפשר שבטומאתו יחזיק לא ירפינה וחותם המלך יעלהו על כלי נחושת ואז כמעט חלילה בר מינן נהיו בכל רע ומי הוא זה ואיזה הוא אשר רואה חובה לעצמו ושוחה ללוכדו ומסכים על ידו לכן הנה אנחנו מגלים דעתינו בפניכם בעדינו ובעד כל אחינו האלסכאכין.

 שכל מה שנעשה עמו והשתיקה שנשתוק אינה אלא לפי שעה ולעת הכושר נשיבה ידינו למשפט עליו ולא מפני השתיקה יורע כוחנו ואפילו נסכים על ידו בפירוש שאפילו יהיה בקנין אינו אלא לפי שעה ועל גילוי דעת זה אנחנו סומכים סוף דבר רשות גמורה ויכולת מספיק נתנו לנו האנשים הנזכרים.

לכתוב ולחתום שטר גילו דעת זה בכל מיני ואופני אשר מא' עד אלף עד יצא כנוגה צדקה ( ישעיה סב א ) כאור שבעת הימים ואנחנו לאפס הפנאי לא הארכנו במגילת ספר ולעת הצורך אנחנו נחלץ חושים וגתוב גילוי דעת רבה ותקיפה דליכא נגר ובר נגר דיפריקנה מפי סופרים ומפי ספרים ולראיה על כל הכתוב חתומים פה והיה זה תכף בבוא יצחק הנזכר מעיר פאס יע"א בחודש אב יה"ל בשנת חמשת אלפים וחמש מאות ועשרים ושבע ליצירה והכל שרירק וקיים.

מסעוד בר מכלוף הן הרוש ס"ט – נסים הרוש ס"ט.

סוף תעודה מספר 31

חכמי המערב בירושלים

אין תורה כתורת ארץ ישראל.

אחר ימים אחדים של מנוחה מטלטולי הדרך הארוכה, ישב הרב צוף דב,ש והגה בלבו תוכנית אשר הייתה אופיינית לדרכו, הוא בחר לחיות בצנעה בתוך עולמו הפנימי, כאשר כל עיסוקו יהיה מעתה אך ורק בתורת ישראל, וכן כותב בנו רבי רפאל אהרן :

" כי נדע שעטרת ראשי מרן אבא זצוק"ל בעלותו מערי המערב לשכון כבוד בעיר הקודש ירושלים תבנה ותכונן, לרוב אהבתו לארץ הקודש אשר היית ה בוערת בלבו לב קדוש ומלאה את חדריו ומשכניו, צמצם כל מקצועות למודיו רק בחוג אהבת ארץ הקודש וענייניה, הן בדרשות או בדינין וכיוצא הכל מוקדש לארץ ישראל. ".

כישרונו הגדול עמד לו שתוך פרק זמן קצר, למד את כל התקנות והמנהגים של ארץ ישראל ושל עיר הקודש ירושלים. הוא אסף וקיבץ את כל מאמרי חז"ל מהמקרא, מהמשנה, מהתלמוד מדברי הפוסקים הרים, ראשונים ואחרונים המדברים בשבחה של ארץ ישראל.

זכרונו היוצא מגדר הרגיל סייעו בידו לקשור חבל לחבל ונימה בנימה מכל המחברים הרבים, בשכלו הישר והחריף פלפל בדבריהם, ביאר אותם, ואף חידש חידושים רבים ודרושים נפלאים, והכל לכבודה ולשבחה של ארץ הקודש.

ימים רבים עמל הרב צוף דב"ש, לאסוף ולכנוס את ראשית יצירתו, הוא הספר הגדול בכמותו ובאיכותו " שער החצר " שהוא החלק הראשון מספרו " שערי צדק " המתפרד ויוצא לארבעה שערים.

לשם הדפסת ספרו זה בחייו, השקיע הרב צוף דב"ש את כל כספיו והונו " ולרוב ענותנותו גם את שמו לא הזכיר על חיבוריו ", כי כל מטרתו היו קודש לכבודה של ארץ ישראל בלבד. אכן, בספר קדוש זה באה לידי ביטוי מוחשי ומעשי, אהבתו הגדולה והנמרצת של הרב לאדמת הקודש.

מרגלא בפומיא של הרב צוף דב"ש לומר : " לא כל אדם זוכה שתהיה נשמתו קדושה ומחוברת לארץ ישראל, לדבר זה דרושה נשמה שיש לה ניצוצות די נור, ןשכל אבריו, רוחו ונשמתו שבאפיו קרוצים מחומר של הארץ הקדושה.

מי שאין בו כל אלה – היה מוסיף ואומר – גם אם יעלה ויתיישב בארץ שיראל, אין ארץ הקדושה סובלתו, ולאחרי מותו יבואו מלאכי עליון ויחזירוהו לחוץ לארץ, למקום שמשם נצטבר עפרו ונוצרה נשמתו.

דב"ש מצאת אכל דייך.

למרות רצונו של הרב צוף דב"ש להיות מן הצנועים ונחבא אל הכלים, הכרת פניו ענתה בו צדקתו, כי מלאך ה' צבאות הוא, וכי הוא איש אשר רוח אלוקים בקרבו, אך שמו נתוודע לרבים לאחר מעשה שהיה , וכך מספר רבי יוסף בן נאיים ז"ל בעל המחבר " מלכי רבנן ", בספרו " מעשה הצדיקים  " שהוא עדיין בכתב ידי וזה לשונו :

 הרב הגאון מורנו הרב רבי דו שמעון זצ"ל, מחבר שער החצר ושאר ספרים…שמענו מגודל יראתו וקדושתו להפליא, ושמעתי משד"ר אחד, כי בעלותו מעיר רבאט לירושלים עיר הקודש תוב"ב, שלכון שמה, בתחילת בואו שמו לא היה ידוע.

והלך ביום חמישי לקנות צרכי שבת ומכלל קנה מאת יהודי אחד ביצים ונתנם בחיקו, ופרע את מחירם והלך לו, ואחר שהכם הלך קצת חשד אותו יהודי שמא נטל החכם יותר ממה שפרע, וקרא לו בביזוי :

" הראני נא מספר הביצים אשר נטלת בחיקך ". והחכם נקט בלבו על זה, ובלילה ההוא פתע פתאום מת היהודי ההוא, וכל אנשי ירושלים נרתעו ויראו וזחלו מהחכם, ומאותו יום והלאה ידעו תוקף קדושתו וחסידותו, זיע"א, עד כאן לשון הרב בן נאיים.

לא ארכו הימים, וכעבור תקופה קצרה מאותו מעשה, והנה מן השמים גילגלו הדבר ששמו של הרב צוף דב"ש יתפרסם, וכל העם יכירו בגדולתו וברום ערכו.

ומעשה שהיה כך היה : באותם ימים היה גר בירושלים הרב הגאון החסיד, רבי יהודה פאפו זצ"ל, בנו של הגאון הקדוש והמפורסם, רבי אליעזר פאפו זצ"ל, בעל המחבר " פלא יועץ ". רבי יהודה הנזכר היה ידוע לאיש חסיד ובעל מעשים, בר אבהן ובר אוריין (בן תורה ובן אבות ). וכל חכמי ירושלים גם רוזני ארץ כיבדוהו והעריצוהו לגודל חסידותו.

באחד הימים, נחלה רבי יהודה במחלה אנושה, וגדולי העיר, בעלי תריסין בנגלה ובנסתר, באו אל ביתו לבקרו, לרוב חולשתו, נשאר רבי יהודה שוכב במיטתו, ולא היה בו הכוח לעמוד בפניהם ולכבדם כיאות. והנה לפתע נכנס הרב צוף דב"ש לבקרו, וראו איזה פלא, רבי יהודה החלוש והחולה, המתפתל במיטתו בייסורים, קם ממיטתו ועמד מלוא קומתו לכבודו.

חלשה דעתם של החכמים הקשישים, כי לא הבינו פשר דבר, על מה כל החרדה אשר חרד רבי יהודה, ועמד למרות יסוריו הרבים בפני תלמיד חכם צעיר לימים, נענה להם רבי יהודה ואמר להם :

" אנא רבותי , אל ירע לבבכם, על כי לא עמדתי לכבודכם, להוי ידוע לכם, כי כשל כוחי עד שאין בי כוח לעמוד ממטתי, כי תשוש אני ממחלתי, אך דעו נאמנה שכאשר הרב צוף דב"ש דרך על מפתן ביתי לבקרני, הודיעו לי מן השמים, שאדם קדוש בא לבקרני ושעלי לקום לכבודו, ולכן אזרת את מתני, ובשארית כוחי עמדתי בפניו. רבי יהודה הנזכר היה מכונה " בן פל"א ", נפטר בירושלים י"ג סיון תרל"ג.

למותר לציין כי השמועה הזאת עשתה לה כנפים, ושמו של הרב צוף דב"ש נתוודע לרבים ומכל עבר ופינה החלו תלמידי חכמים רשומים, לנהור אל ביתו לשמוע דבר ה' ולקבל ממנו עצה ותושיה, עד כי אישיותו הייתה מוערצת ומקודשת בעיני כל העם אשר בירושלים ואף שמו הטוב נודע בכל המדינות.

גדולי תורה, למדנים וסתם עמך, בקשו להנות מעצותיו ומחכמתו של הרב, וכל זאת למרות שבאותם הימים, הייתה ירושלים מרכז לגדולי תורה, אשר שמם הלך לפניהם בכל תפוצות ישראל והיו זקנים בחכמה ובשנים.

באותה מידה ששלחו קהילות רבות, שאלות בהלכה לגדולי וזקני חכמי ישראל, כן שלחו שאלות בהלכה להרב צוף דב'"ש הצעיר שעדיין לא נשא שום תואר רשמי.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-השירה היהודית עממית במרוקו – יעקב לסרי

השירה היהודית עממית במרוקו – יעקב לסרי

הוצאת הקיבוץ המאוחד – תשמ"ז – 1977

יעקב לסרי נולד בשנת 1936 בעיר המחוז קסר־סוק שבדרום־מזרח מרוקו, עיר שנודעה כמבצר עוז לצבא הצרפתי. בשנת 1964 מסר לסרי לפרופ׳ דב נוי, חוקר אתנולוגית ופולקלור, מסיפורי העם היהודי-ם־ מרוקאיים. 95 מהם נרשמו בארכיון הסיפור העממי ומהם נכללו בספר חודש חודש וסיפורו שבעריכת דב נוי. במחיצת חכמים ורבנים (1977) הוא ספרו הראשון של לסרי, על אודות עשרות מחכמי מרוקו, טוניס ואלג׳יר ורבניהן. אהבתו את השפה העברית והכרתו בחשיבות גילוי מורשת המזרח, טיפוחה ושימורה, הביאתו לליקוט השירה היהודית-עממית במרוקו. הספר שלפנינו הוא פרי עמל ושקידה של שנים אחדות. אמנם הוא מכיל רק חלק מועט ממה שליקט, אך יש גם במעט הזה להראות את רקמת ההוויה היהודית לגווניה, כפי שהיא מתבטאת בשירתה.

ועדיין חובה להוסיף ולעשות למען לחקירת גנזי השבט היהודי המפואר והקדום של יהודי מרוקו כדי לשלבם בשאר דברי ימי האומה מדור לדור.

תוכן העניינים מחולק הוא לחמישה חלקים שכלאחד דן בנושא אחר, והם, החלק הראשון דן בשירי יולדת, תינוק ומיילדת, שירי חתונה וטכסים. החלק השני דן בשירי אהבה וקילוסין, תשוקה ושבחים ליופי, שירי עונג והתמוגגות. החלק השלישי בשירי יגון וצער, שירי בדידות והשתפכות הנפש, שירי התנצחות וגידופים. החלק הרביעי בקינות על חורבן ירושלים ובית המקדש. החלק החמישי בשירי שבח והודיה, שירי מוסר, תפילה, אמונה וגאולה.

מידי פעם נשלב בכפוף לנושא הנדון או למאורע כלשהו, אם אישי או כללי, לאו דווקא לפי הסדר המופיע בספר. זהו מסמך נדיר, ממליץ לנסות לרכוש את הספר, רק בחנויות לספרים משומשים, או לצלמו באחת מאוניברסיטאות השונות, לבטח בבר אילן יש עותק שלספר זה.

מן המפורסמות הוא כי השירה היהודית עממית במרוקו היא שירה מגוונת וענפה. על אף הטלטלות העזות מאז העבר הרחוק ועד עתה, לא שקעה מורשת זו במעמקי הנשיה, שכן היא השימוש בה יומיומי ורצוף. יצירות אלה מזומנות ומהדהדות, עד עצם היום הזה, בכל מקום אשר שם נשארו הן עניין של מנהג ופרק של נוסטלגיה.

כוחן לא תש ולא נס ליחן, משום שלא נמצא להן עד כה תחליף, לא מבחינת סוגן ולא מבחינת עוצמתן, תחליף שיהיה נמרץ בביטויו ועז ביופיו, וימלא את מקומו, אם לנוחם בשעות מצוקה, ואם לתוספת בשעת שמחה.

יהדות מרוקו שבעה במשך שנים רבות אכזבות, חתחתים וייאוש, אך ידעה גם שנים של פריחה ושגשוג. הרעות והטובות הפרו אלו את אלו אהדדי, והבשילו את היצירות למיניהן. בלעדיהן אין לך לא שמחה נוסח הנובעת מן הלב ונכנסת ללב, ולא ביטוי נאות לצער, אם של היחיד ואם של הציבור.

ואכן בסוגי השירה על חלקיה ואפיוניה נמצא בבואה לדברי ימיה של יהדות מרוקו המפוארת, לנפתולי גלותה ולכוח סבלה ועמידתה במשך דורות האופל רבים. נמצא בה חותם רצף הקיום ששמר על תכנים חברתיים תרבותיים שורשיים.

שירים אלה שלשונם הלשון הערבית מוגרבית, המדוברת על להגיה השונים, משקפים את אי ההשלמה עם הגולה. החיים עמדו בסימן " כי לישועתך קיוויתי היום " אך ההוויה נעה בין קוטב העצבון לבין קוטב התקווה והציפיה לגאולה. היהודי עתים עיניו עמומות ודלוחות השל תלאותיו, ועתים נוצצות ומפיקות נחת בזכות ימים של השקט ובטחה במקומו, ובזכות תקוות העתיד המאירה לו.

כפרט הוא חש עצמו מזדהה עם הכלל וגורלו, ועם זאת ראה עצמו מוגן בקרב הכלל, מפני הסביבה העוינת, אם מוסלמים או נוצרים. אותן נאמנות והזדהות וזיקה הדדית שבין הפרט ובין הכלל הטביעו את רישומן בשירה היהודית העממית במרוקו.

Tehila le David.R.D.Hassine

Tehila le David 

Poemes de David ben Hassine

Le chantre du judaisme marocainר דוד חסין תהלה לדוד

La communauté juive de Meknès, abattue, survit à la tourmente. En 1245, la prise de Meknès par les Mérinides, qui vont régner au Maroc jusqu'en 1465, inaugure pour les juifs une période relativement plus tranquille.

 Au XVe siècle, le mouvement maraboutique suscite des campagnes de persécutions religieuses contre les "infidèles", et finit par causer la chute du régime. Ainsi, la "découverte" de la tombe d'Idris II à Fez, en 1437, se traduit par l'expulsion des juifs du Vieux Fez.

 A partir de 1438 , ils doivent vivre dans un quartier spécial, le mellah, le premier ghetto marocain. En mai 1465, des pogroms sanglants accompagnent le meurtre de 'Abd el Haq, le dernier sultan mérinide(1420-1465) à Fez et dans les villes voisines.

Les juifs de Fez qui ne réussissent pas à s'enfuir sont convertis de force ou massacrés. sans pitié  Le sultan Mohammed-Es-Sheikh (1471-1505) permet aux survivants de revenir au judaïsme.

Ce sont donc des communautés très affaiblies qui accueillent le flot des Mégorashim – les juifs expulsés d'Espagne et du Portugal, à partir de l'été de 1492, dans les villes de la côte et de l'intérieur.

La plupart des réfugiés, environ 20,000 personnes, se dirigent vers Fez, attirés par la réputation de ses lettrés et son économie florissante, mais de nombreux Expulsés fuient la famine et la peste meurtrieres qui les déciment en 1493 et 1494.

 Beaucoup s'installent dans la communauté de Meknes, où, comme à Fez, ils sont bientôt majoritaires. Dès 1494 les Mégorashim s'organisent et promulguent destaqqanot, ou ordonnances communautaires.

 A partir de 1498, leur situation economique s'ameliore, grâce à leur dynamisme, leur talent professionnel et leur culture. Ils s'integrent rapidement à Fez, à Meknes, comme dans les autres villes du Nord du Maroc, où les Toshavim  les juifs autochtones, minoritaires, adoptent progressivement leurs coutumes et acceptent leur hegemonie spirituelle, assurant ainsi l'unité des communautes.

 Les lettres castillans redonnent à Fez son rôle de centre intellectuel du judaïsme marocain, rôle qu'elle va conserver jusqu'au XVIIIe siecle.

Tout au long du XVIe siècle, des réfugiés marranes portugais et espagnols viennent renforcer les groupes séphardis au Maroc, à Meknès en particulier. Meknès, à cette époque, est "une grande ville … de 6.000 feux, et sa population est très dense".

En 1549   sa communauté juive est suffisamment affermie pour accueillir 2.500 coreligionnaires réfugiés de Fez, qui est assiégée par les Saadiens. Cependant, sauf pendant le règne prospère et plus paisible d'Ahmed el Mansour Ed Dhabi (1578-1603 ),  la population marocaine souffre des divisions qui déchirent le Maroc sous les sultans saadiens, de 155  à 1659. 

La communauté juive de Fez, dévastée par les persécutions religieuses, les exactions fiscales, les épidémies et la famine, se dépeuple. Les chroniqueurs de Fez ne parlent que de leurs propres malheurs, mais la communauté de Meknès a sans doute été éprouvée, elle aussi, par cet état d'anarchie, qui ne va cesser qu'avec l'avènement de la dynastie alaouite en 1666

Meknès joue un rôle de premier plan pendant l'équipée sabbatéenne. Profondément marqués par les malheurs de l'Exil et imprégnés par la ferveur messianique de la kabbale lourianique, les juifs marocains, comme leurs frères d'Europe et d'Orient, accueillent avec enthousiasme les prétentions messianiques de Shabbetay Sevi.

Shabbetay Sevi (1626-1676) se déclare messie d'Israël le 31 mai 1665, à Gaza, et soulève !,enthousiasme de communautés entières, en Orient comme en Europe. La désillusion s'installe lorsqu'il se convertit à l'islam le 15 septembre 1666, mais de nombreux disciples continuent à croire en lui longtemps après sa mort.

Le mouvement sabbatéen se désintègre au début du XIXe siècle, bien que la secte sabbatétenne des Doeunmeh se soit maintenue en Turquie jusqu'à nos jours,

La doctrine mystique de Rabbi Yishaq Louria (1534-1572) se développe au XVIe siècle chez les kabbalistes de Safed, presque tous d'origine espagnole ou marocaine, sous l'impulsion de son principal disciple Hayyim Vital 1542 -1620

 Elle se répand, au XVIIe siècle, dans les élites dela Diaspora

Schématiquement, selon cette doctrine, l'Exil d'Israël n'est qu'un des aspects du "désordre" qui règne dans l'univers depuis la Création, lorsque des étincelles divines ont été emprisonnées dans les qélippot, ou coquilles d'impureté du monde.

 Par l'accomplissement des misvot, chaque individu contribue au tiqqoun, à la réparation de ce désordre primordial, en permettant aux étincelles divines de remonter à leur source.

 Dans cette optique, lorsque ce processus du tiqqoun sera terminé, l'harmonie cosmique originelle sera rétablie, et le Messie apparaîtra, faisant cesser l'Exil d'Israël. Ainsi, chaque homme est responsable, non seulement du salut de son âme individuelle, mais du salut collectif, de la venue du Messie. 

Selon Gershom Scholem, c'est ce messianisme basé sur la vie personnelle de chaque juif qui assure à cette doctrine son succès prodigieux, et qui explique le raz-de-marée sabbatéen dans le monde juif .

Moins de deux mois après la proclamation de Shabbetay Sevi à Gaza, la fièvre messianique s’empare des juifs du Maroc, comme en témoigne la lettre écrite à Salé le 6 août 1665

Elisha' Ashkenazi, rabbin-émissaire de Jérusalem, kabbaliste, diffuse les idées et les écrits de son fils Nathan de Gaza, le prophète du sabbatianisme, au cours de ses missions au Maroc, où les autorités rabbiniques l'entourent d'un grand respect.

 Pendant un de ses séjours à Salé, en 1661, il fonde une yéshiva, et rencontre Ya'aqov Sasportas, futur Grand-Rabbin d'Amsterdam, qui luttera avec persévérance contre le mouvement sabbatéen au Maroc.

Puis il s'installe à Meknès, où il meurt en 1673. De nombreux disciples continuent à croire au messianisme de Shabbetay Sevi, même après sa conversion à l'islam, même après sa mort.

 Ainsi, en 1673, une nouvelle effervescence messianique part de Meknès, où un jeune homme ignorant, Yossef Abensour, se proclame Mashiah Ben Yossef ( Messie, fils de Joseph ), et prophétise le retour de Shabbetay Sevi en 1675.

 Malgré d'inéluctables déconvenues, et la mort de Yossef Abensour en 1676, des Sabbatéens marocains continuent à annoncer le retour de Shabbetay pour 1715, puis 1725, mais le sabbatianisme finit par s'éteindre au Maroc au XVIIIe siècle, même s'il laisse quelques traces dans la conscience collective. L'espoir messiani­que renaît une dernière fois à Meknès en automne 1816, pour être de nouveau cruellement déçu.

Une histoire de familles-Abehsera

Rabbi Itshak. Abehsera.

Surnomme Baba Hako. Ne au tafilalet en 1893/ President du Tribunal d'Erfoud jusqu'a sa alya enIsraelen 1948. Grand rabbin de la ville de ramle, il s'aquit une reputation de saintete qui depassait se loin les frontiers de la ville.

Il fut nomme en juillet 1959 par Ben gourion member – seul sepharade – dela Commitiond'enquete sur les evenements de Wadi Salib presude par le juge dela CoueSupremeEtsioni.La Commissionconclut que kes emeutes etaient revelatrices d'un malaise reelet qu'il etait necessaire de prendre des mesures poue mettre fin a la discrimination objective des originaires des pays islamiques.

Mort prematurement dans un accident de voiture a la fin des annees soixante.

Rabibi Abraham. Abehsera.

Fils de rabbi Itshak. Il succeda a son son pere comme Grand Rabbin de Ramle, poste qu'il occupa jusqu'a sa mort en 1973, date a laquelle son frere rabbi Yehiel, lui succeda.

Aaron. Abehsera.

Fils de Rabbi Itshak. Educateur et home politique israelien. Monte en I srael encore enfant avec sa famille, il commenca par enseigner apres ses etudes a l'Universite Bar-Ilan.

Remarque por son intelligence et ses relations familiales par les dirigeants du Parti National Religieux alors a son apogee, il fut encourage a se lancer dans la vie politique. Il fut d'abord, a 23 ans, maire de Ramle avant d'entrer ala Knesset en 1973 comme le plus jeune depute.

Il fut ensuite Ministre des Cultes dans le premier gouvernement de Menahem Beguin. Accusede mauvaise gestion de son ministere, le Ministre des Cultes, il fut acquitte a la suite d'un premier process qui fit grand bruit, reveillant le spectre de la confrontation entres sepharades et achkenazes.

Il quitta sur fond de ces recriminations, le Parti National Religieux, a la veille des elections de 1981 pur fonder Tami ( Parti dela Traditiond'Israel ) qui fit campagne sur le theme de la discrimination des sepharades. Malgre le peu de temps dont il disposa, le nouveau parti reussit a faire passer quatres deputes.

Il se joignit au second gouvernrment de Beguin comme Ministre du Bien etre social, mais il fut constraint de demissionner en1982 ala suite d'un second process ou il fut reconnu coupable de detournement de fonds dans la gestion du fond de charite au nom de son pere, beneficiant de financement public, et condamne a des travaux d'interet public.

Relu en1984 ala Knessetsur la liste de tami, il rejoignait le Likoud aux elections de 1988 et continua a sieger ala Knesset jusqu'en 1992. 

אביר יעקבJacques  Abehsera

Fils de Yossef. Gerant de societes et militant communautaire, ne a Colomb bechar en 1930 dans une famillle originaire du Tafilalet. Ancien tresorier dela FederationSionisted'Algerie, il fut parmi kes fondateurs de SIONA, le movement de Sionistes d'Afrique du Nord enFrancequi'il representa a plusieurs Congres Sionistes.

President de l'Executif et dela CommissionSocialedela FedrationSepharaditeMondiale, member du Comite Directeur du C.RI.Fet president mondial de l'Association Rebbi Yaacob Abehsera.

David. Abehsera.

Indistruel ne a Meknes, il dirige aCasablancaun des plus grands groupes de textile du Maroc.

Daniel. Abehsera.

Fils de Maurice Abehsera. Assureur, ingenieur et directeur commercial ne aRabaten 1953. Apres des etudes humanistes a l'Institut d'Etudes orientalesde Paris,ilobtint le diploma d'ingenieur de l'Institut Superieur dela ConstructionMecaniqueet un doctorat en Sciences Economiques.

President depuis 1991 d'Intertechnique Aerospatial, il avait ete auparavant directeur commercial de l'entreprise et directeur adjoint des affaires internationals de " Messier Hispano-Bugati.

Une histoire de familles-Abensour

une-histoire-fe-famillesAbensour

Nom patronymique probablement d'origine hebraique, forme de l'indice de filiation arabe Aben et du subsantif hebraique " tsour ( prononce avec l'accent marocain, sour ) qui signifie textuellement le " rocher ", et par extension " le fils de Dieu ", Eternel etant decrit dans la tradition comme " le rocher d'Israel et son gardien.

C'etait deja dansla Bibleun prenom masculine porte dans la tribu de Benjamin (  Chroniques, 8, 30 ). En restant toujours dans la racine hebraique, toponyme de la ville phenicienne fortifiee et autrefois repute impregnable de Tyr ( Tsur dansla Bible), dans le Liban actuel, devolue a la tribu de Zeboulon dans le partage par Josue dela TerrePromise.

Selon la tradition familiale transmise de generation en generation au Maroc, ses ancetres descendent effectivement de la tribu de Benjamin. Selon une autre version, l'origine du nom serait non hebraique mais arabe, le mot " sour " etant pris dans son sens litteral en arabe dialectal maghrebien : le mur, le fils du mur d'enceinte du quartier juif, Mellah, Juderia ou Hara.

Le nom est btres anciennement atteste en Espagne, dans la ville deLeonqui fut un tres grand centre de Kabbale aux XIV-XVeme siecles. L'arbre genealogique de la famille Abensour au Maroc remonte jusqu'en Espagne, au XIVeme siècle.

Apres l'expulsion de 1492, la famille a trouve refuge essentiellement au Maroc, mais egalement en  Italie, et plus tardivement aussi en Hollande et en Allemagne, a Hambourg. Autres orthographes : Abensor, Bensur, Abensour. Au XXeme siecle, nom peu repandu, porte au Maroc – Fes, Tanger, Tetouan, Meknes,   Sale, Rabat, Casablanca, par emigration a Gibraltar et en Algerie – oran, Alger.

Mais c'est au Maroc qu'il s'est universellement illustre dans la rabbanout – aMeknes,Fes, dans le commerce et la diplomatie – a Tanger.

          Autre source 

ABENSOUR ou ABENTSOUR : nom associant le mot arabe ben (fils) et un nom d’origine berbere tsur signifiant rocher : donc fils du rocher. 

Rabbi Moche Abensour

Surnomme " Moche Haןvri " " Moise l'Hebreu ", parce que comme le Patriache Abraham le premier Hebreu, il eut un enfant vers l'age de cent ans, auquel il donna le prenom d'Itshak. C'est l'ancetre de la famille au Maroc.

Ne en Castille en 1450. Au moment de l'Expulsion, n'ayant pas reussi a quitter a temps l'Espagne, il s'etait converti de facade au christianisme poue echapper a la mort. Mais en 1496, il reussit a fuir l'Espagne pour revenir ouvertement au judaisme a Fes et participer a la redaction des premieres Takanot ( ordonnances religieuses ) des expulses de Castille

Rabbi Itshak Abensour

Fils de Moche, un des rabbins les plus marquant de la seconde generation des Expulses a Fes, Il participa a la redaction de nombreuses Takanot dont celle reglementant l'octroi de dons ala TerreSainte.Dayan au tribunal Rabbinique, il fut assassine en 1605 par l'un de ses justiciables, mecontent de son arret alors qu'il etudiait le passage du Pentateuque justement consacre au sacrifice d'Isaac.

Le livre d'etudes du rabbin, tache de son sang, est reste comme relique dans la famille jusqu'a nos jours. Ses deux freres, Abraham et Shemouel, furent egalement parmi les codificateurs des takanot des Expulses de Castille edictees a Fes mais adoptees peu a peu dans presque tout le Maroc.

Yossef – 1634 – 1676 Abensour

Heros de l'un des episodes les plus estranges de l'histoire des juifs auMaghreb. Alors que l'immense trouble jete dans les esprits par la catastrophe que fut la conversion a l'islam a Constantinopole du faux Messie Shabtai Zvi, l'annee meme prevue por la deliverance, 1666. commencait a se dissiper dans l'ensemble du monde juif, la tension messianiquereprit de pkus belle au Maroc avec l'apparition aMeknesen 1674, d'un nouveau prophete annoncant le retour du vrai Messie, Shabtai Zvi.

Le jeune home de 30 ans, Yossef Abensour reste estrangement celibataire, aux connaissances religieuses rudimentaires, pretendit avoir ete visite par un ange, le Maguyid, qui l'avait baptize et lui avait designe shabtai Zvi comme le vrai Messie, notre Seigneur, notre Roi et lui avait annonce que lui meme etait desormais le Messie fils de Yossef, qui selon la tradition doit announcer la venue du vrai Messie, fils de David.

Il raconta dans l'un de ses sermons, que le Patriache Abraham lui avait revele en reve que la date de la delivrance avait ete effectivement fixee a l'an 1666. maus qu'elle avait ete retardee de dix ans a la requite de Shabtai Zvi lui memepoue eviter au people juif les tourments qui doivent obligatoirement precederla Redemption.

Le Messie avait accepte de se sacrifier en se convertissant de façade a l'islam " afin que l'on se moque de lui et qu'il endure seul les tourments de la delivrance ". Il expliqua qu'en s'enfermant dans l'enveloppe de l'apostasie, de l'impurete, le Messie avait voulu attirer vers lui les rayons de lumiere prisonniers de leurs enveloppes d'impurete, accelerant ainsi le processus de reconstitution de toute la lumiere divןne qui, selonla Kabbaleconstitue la " correction ", le " tikoun " de l'Univers' prealable a l'arrivee du Messie.

Traumatisee comme toutes les communautes par le lamentable achec de la premiere aventure shabtaiste, la communaute de Meknes, exigea cette fois des preuves irrefutables et Yossef Abensour les lui fourmit. Tout d'abord son prenom predestine nelui permettait-il pas de remplir le role du Messie fils de Yossef annonciateur du Messie fils de David ?

Ensuite un argument politique : " J'irai dans les rues de la ville et je crierai partout que Shabtai Zvi est le vrai Messie et on ne me fera rien et on ne vous fera rien non plus " Pari hautement risque, les autorites ayant brutalement refrene l'enthousiasme debordant des disciples du faux messie lors de la premiere crise.

Mais cette fois tout se passa sans aucun accident. Troisieme argument qui emporta la conviction, revelateur du respect immense reserve aux letters : de simple croyant, Yossef etait devenu la plus grande autorite de Halakha, commentant aves science les texts sacres.

De tout le Maroc et meme d'Algerie, on venait consulter ce prodige. Je n'ai pu me retenir, j'ai pris le livre du Zohar et d'autres livres pour me rendre aupres de lui a Meknes. Je lui ai dit : " Je suis venu a toi pour connaitre le sens cahe et le mystere des passages obscures du Zohar sacre ".

Et il m'a repondu : " Je m'etonne de ta question, chacun sait que je ne suis qu'un inculte et que je ne fais que repeter ce que le Maguid met dans ma bouche " . Toute la nuit nous restames eveilles en compagnie de deux rabbins d'El-Ksar et il nous a entretenus des secrets de la fin des temps dans une langue Claire et chatiee…..

Il nous a dit des choses qu'il est impossible d'ecrire, demontrant que la date dela Delivranceest, avec l'aide de Dieu, pour Pessah de l'an prochain, 1675. Ce temoinage envoye par rabbi Abraham Ben Amram au grand rabbin d'Alger, Binyamin Douran, ajoute que l'ensemble de la cimmunaute vivait des mois d'extase dans l'attente confidante de l'arrivee imminente  du Messie.

Ils ont fait techouba, repentance, avec plus de ferveur encore que lors de la premiere apparition de notre Seigneur. Toute l'annee, ils ne se sont pas livres ni au commerce bi a l'artisanat, dans l'attente du Jour et des ordres de leur prophete.

Pesssha arriva, mais de Messie point. La deception fut immense et quelques mois plus tard, Yossef devait mourir, et la tradition rapporte qu'une voix, Bat kol, s'etait faite entendre du ciel interdissant de dire le moindre mal du prophete qui n'avait pas menti car la date dela Delivrance avait ete simplement de nouveau repoussee.

Mais cette fois c'etait definitivement la fin de la crise messianique. Les rabbins qui y avaient adhere en majorite allaient s'efforcer desormais avec success d'effacer de la memoire collective jusqu'au souvenir du nom de Shabtai Zvi et de son prophete yossef Abensour.

הספרייה הפרטית של אלי פילו- התינוק מאופראן-אשר כנפו

אשר כנפו נולד ב-1935 במוגדור, היא אסווירא שבמרוקו, למשפחת רבנים ידועה. עולה ארצה בשנת 1951 עם חברת נוער המצטרפת  לקיבוץ כפר דרום. ב־ 1961, שליחות באיטליה ובצרפת. לימודים בםורבון. ב־1973, שליחות חינוכית בפנמה.

מ־1980 מפקח וראש תחום חינוך חברתי במחוז הדרום. תואר ראשון ושני באוניברסיטת תל־אביב. פרסם מאמרים, סיפורים ושירים בבמות שונות, ועורך של ״ברית״, ביטאון של יהודי מוגדור, שממנו יצאו עד כה ח״י גיליונות.

בינתיים נוספו הרבה מן החוברות האלו, אשר כולן מעניינות ביותר, חלק מהן בעברית והשאר בשפה הצרפתית. נושאים מעניינים ומרתקים כהרגלו של מר אשר כנפו

יהודי אופראן בדרום מרוקו חיו בשלחה ומתוך יחם׳ רעות עם שכניהם הערבים, עד שבאשה וקאדי חדשים משתלטים על העיר וגוזרים על היהודים להתאסלם. היהודים נקלעים לשרשרת אירועים טרגיים הכוללים מעשים של קידוש-השם ונקמה נוראה בפורעים. תינוק יהודי הנולד מתוך מערבולת-האש מוברח לעיר אסווירא שם הוא עולה לגדולה. הרומן מבוסס על אירוע היסטורי.

עמוד הראשון בספר…..

קדוש מחה את הזיעה מעל מצחו והסיר באצבעו את גרגרי החול שהצטברו בזוויות העין. הוא מצמץ בעיניו וניסה לפוקחן ולהבחין במשהו במרחב הדיונות, אלא שהבוהק של מדבר הסהרה אילץ אותו לעוצמן שוב. עתה ניסה למצוא תנוחה טובה יותר על המרדעת, לשווא.

הנאקה הלבנה, שעליה רכב כמעט בלא הפסקה במשך ששת החודשים האחרונים, המשיכה בפסיעותיה הגדולות, כאילו מנסה לדרוך על צילה של נאקת ראש-השיירה, שצעדה בגאון תמיד ראשונה.

קדוש ידע, שעוד היום יגיעו לפאתי אופראן. עוד לילה אחד בחוץ ומחר יהיה שוב עם אשתו וילדיו. הוא תהה אם ימצא בזרועותיה בן או בת. כאשר יצא למסעו המפרך, מנה, אשתו, הייתה בחודש הרביעי להריונה. לפי כל החישובים שלו ושל ראש-השיירה היה צריך להיות בחזרה באופראן לקראת הלידה, אלא שהמסע התארך הרבה מעבר למתוכנן.

מה תאמר מנה?

האם תסלח לו על שנטש אותה ואת בנותיה, כשכרסה בין שיניה ?

אולי תתרכך כשתראה אותו… מה דחף אותו למסע הנורא הזה לתוך המדבר, הוא עצמו לא ידע אל-נכון. יצר ההרפתקאות? תאוות הרווח? הרצון להתרחק מאשתו ומבנותיו? ואולי כל התשובות נכונות, אמר בלבו.

הוא היה, קרוב לוודאי, היהודי הראשון שהצטרף לשיירת טוארגים – האנשים הכחולים, כפי שקראו להם.

שנים רבות סחר אתם, וכשהיו מגיעים לאופראן לחניה ממושכת אחרי מסע מפרך במדבר, היה דואג לכל מחסורם ועוזר להם למכור את סחורתם ולרכוש סחורות חדשות.

קשרים הדוקים נרקמו בינו לבין חברי השיירה ובמיוחד בינו לבין ראש-השיירה, שראה בו איש אמונים.

לאחרונה הספר תורגם גם לצרפתית וגם לערבית

המחבר אשר כנפו

הוצאת בימת קדם לספרות – שנת 2000

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה ביקור בצפון אפריקה, 1955.

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978

מתוך מכתב ממרוקו :

ובכן ביקרו אצלם שליחנו ואמרו בשמן של המדינה והסוכנות והראשים : הוצא נוציאם אל אוניית הישועה בתנאי שתעזבו את הזקנים והחלשים, בתנאי שאיש ואיש יבזה אביהו וזקנו ואח יבגוד באחותו אם היא גיבנת או צולעה, כי זה יסוד מוסד אשר על פיו, בתוך השאר, נתקן ונערך תקציב העלייה. עד כאן מתוך מכתב ממרוקו.

הנסיעה, סוף, סוף !

שאלת עליית היהודים מצפון אפריקה הייתה לי בבחינת נעלם גדול. הרוצים יהודים אלה לעלות ? מדוע עד היום עלו מהם כל כך מעטים ? האם קשריהם הלאומיים והדתיים לארץ ישראל חלשים מקשריהם של שבטים יהודים אחרים בארצות המזרח ?

הלא במשך שנה וחצי פעלו שם אנשי מחלקת העלייה ואנשי מחלקת הקליטה, כדי לעמוד על טיב החומר האנושי העומד לבוא משם ? מדוע מלא הרחוב היהודי בארץ סיפורי זוועה על האנשים " הנוראים " האלה ממרוקו, " מרוקו סכין ". 

החלטתי לצאת לארצות צפון אפריקה ולראות מקרוב ובמו עיני. נועצתי אפוא במר שרגאי, שהיה בקי בנעשה וסבר שיציאת חבר ההנהלה לצפון אפריקה תביאו תועלת,, תפזר את המבוכה ואולי תקטין את הפער בחילוקי הדעות החריפים השוררים בהנהלה הציונית ובממשלה. הוא הבטיח לסייע בידי להגשים את מסעי ואמר שיורה לאנשיו בחו"ל להגיש לי עזרה ככל שתידרש.

פניתי למשרד הסוכנות בתל אביב, אל המדור להכנת דרכונים, אשרות, וכרטיסי נסיעה לשליחים. אמנם היה לי דרכון שירות של מדינת ישראל, שניתן כרגיל לחברי ההנהלה בנסיעותיהם לחוץ לארץ. אבל היה עלי להצטייד גם בדרכון ישראלי רגיל, כי רק בו הייתי יכול לקבל את האשרות הדרושות. 

התחלתי בטיפול בתחילת נובמבר 1954, וכעבור ימים אחדים היה הדרכון בידי. האשרות לארצות צפון אפריקה הוזמנו אצת הקונסול הכללי הצרפתי בירושלים, ומשרד החוץ הצרפתי היה צריך לקבל אישור ממשרדי הביטחון הצרפתיים בכל ארץ.

והזמן חולף, עובר שבוע, שבועיים, חודש ! ואין תשובה. יום יום אני מתעניין בגורל האשרות ובפי איש המדור בסוכנות – תשובה שלילית. הלה פורש כפיו ומרים עיניו למרום כאילו רק משם תבוא הישועה.

ובמשרדי הסוכנות נודע לי שמנהל מחלקת הקליטה, שאני הייתי מראשיה, מר א. ציגל עומד לצאת לצפון אפריקה. הדבר חרג מתחומי הנימוס. הלה ידע שאני מצפה מזה שבועות לקבלת האשרות, והנה מזמין הוא לעצמו נסיעה לאותם המקומות מבלי לתאם את הדבר אתי.

הפלא ופלא. ציגל, שהגיש את הבקשה כחודש ימים אחרי, כבר קיבל את האשרות הדרושות ואני " יושב לי על שפת הים ומחכה למזג אוויר נוח "….בדקתי ומצאתי לאחר מכן שאשרה משולשת לשלוש הארצות ניתנה לי כבר ב-13 בדצמבר 1954, אך האחראי למדור השליחים, החזיק את דרכוני במגירתו כחודש וחצי, גלגל כל פעם את עיניו לשמים וסידר בינתיים לציגל את הנסיעה.

ציגל יוצא את הארץ, ואני….ורק לאחר שביקר ציגל בפריס וכבר הגיע למרוקו, רק אז נאמר לי שהגיעו האשרות….היה ברור לי שהדבר הוא פרי תככיהם של אנשי מפא"י כנגדי, איש אחדות העבודה. במפא"י הייתה זו התנגדות לעלייה מצפון אפריקה, והיו שחששו כי ביקורי שם ישבש את מהלך העניינים, ולכן נשלח ציגל לפני.

חודשים אלה של עיכוב נסיעתי הכאיבו לעי מאוד. חשבתי שיעלה בידי לעזור במשהו לעליית היהודים. ונוסף לכך הייתה זו סטירת לחי מעליבה שניתנה לי כראש מחלקת הקליטה, לעיני המון הפקידים עובדי המחלקה, שידעו וודאי את סוד העיכובים.

גם היום לאחר שנים רבות שואל אני את עצמי מדי פעם, מה הייתה הכוונה של יריבי בעניין העלייה מצפון אפריקה ? למה התכוונו בהקדימם לשלוח איש לפני ? האם רצו להכין לי קבלת פנים עוינת כאלמנט לא מהימן ולא מקובל, מפני שהייתי באופוזיציה לממשלה ?

האם רצו להזהיר מפני את הציבור היהודי המקומי לבל יתיידד אתי. כי מסוכן הדבר, שעלולים הם לאבד טובות הנאה שמפא"י הייתה מפזרת ביד רחבה ? ציגל היה בעיניו כבא כוח של רשות גבוהה משלי ואף לא מצא לנחוץ להיפרד ממני לפני נסיעתו…….

חפצי הוכנו בתוך שעות אחדות. לפי האשרה היה עלי לנסוע לצפון אפריקה דרך צרפת. בפריס נפגשתי עם מנהל מחלקת העלייה י. דובדבני. סיפרתי לו על מהלך העניינים ועל העיכובים המכוונים בארץ. הוא קיווה שהעניין יזוז מעתה ושמח על כך.

בתוך אותה פגישה צץ רעיון בראשי : הבה " נמכור " לג'וינט את רעיון חיסול הכפרים הנדחים והמבודדים. אמנם בזמן חלוקת התפקידים בתוך מחלקת הקליטה, בין ד"ר יוספטל וביני, סוכם שאת הטיפול הסוציאלי בעולים החדשים יטול לידו. הצעתי חרגה אפוא מהתנהגות נאותה, אך מה אין עושים בשעת חירום ?

ביקשתי מדבדבני, שהיה יוצא ונכנס במשרדי הג'וינט שיסדיר לי ראיון קצר עם המנהל המקומי לקראת פעולתי העתידה בצפון אפריקה. למחרת בבוקר נפגשתי עם מנהל הג'וינט בתרפת באפריקה הצפונית, מר י. באקלמן.

דובדבני נלווה אלי. לא הכנסתי את באלקמן בסוד הוויכוח הקיים בתוך הנהלת הסוכנות, בנוגע לממדי העלייה, אלא הרציתי בפניו את תוכניתי. תוכנית זו הייתה אליבא דאמת ידועה מזמן, אבל אני הדגשתי את דחיפותה.

מר באלקמן שלא הכיר אותי, התייחס לביקורי כאל מטרד וניסה להיפטר ממני. ארשת פניו העידה על כך והוא חיפש מלים של נימוס לדחותני. והנה נכנס לחדר סגן יושב ראש הג'וינט העולמי, מר לויטט, מניו יורק, בתפס מיד במה מדובר ואמר : " חכה, חכה, נשמע עוד פעם את הדברים "

חזרתי שוב על הצעתי. לויטט גילה התעניינות רבה והגיב : " זאת תוכנית מצוינת. הג'וינט יהיה מוכן לטפל בעניינים טלה, ובכך נשתחרר מן הדאגה לביטחון, לכלכלה ולבריאות היהודים בשטחי ארץ רחוקים ומבודדים ". מעודדים במידת מה, עזבנו דובדבני ואני את משרדי הג'וינט.

מרוקו צעדים ראשנים.

למחרת, 3/02/1955 עליתי במטוס אייר פראנס, בדרכי לקזבלנקה. במשך קרוב לשש שעות חצינו את צרפת לאורכה, חלפני על פני ספרד ואחר ריחוף מעל האוקיאנוס נחתנו בעיר החופשית טנג'יר. היו בידי שני דרכונים.

כחבר הנהלת הסוכנות החזקתי בדרכון שירות, דבר שהקל עלי במעבר מארץ לארץ ואף שחרר אותי מלהיזקק לאשרות בכמה ארצות. אך לארצות הערביות של צפון אפריקה לא יכולתי להיכנס בדרכון זה, שהרי לא הכירו במדינת ישראל ודרכון השירות עלול היה להיות לי לרועץ.

את אשרות הכניסה למרוקו, אלג'יריה ותוניסיה קיבלתי באמצעות הקונסוליה הצרפתית הכללית בירושלים, והן הוטבעו בדרכון הרגיל של אזרח ישראלי. הייתה לי הרגשה לא נוחה כאשר בשני הכיסים הפנימיים של המקטורן שלי, היו מונחים שני הדרכונים.

ביציאה משדה התעופה בפריס הגשתי להחתמה את דרכון השירות, ועכשיו, כשהגעתי לטנג'יר, הוצאתי את הדרכון האחר, שהיה " בתולי " בהחלט, בלי שום סימן שבאתי מאיזה מקום. טנג'יר היא עיר חופשית, ולא היה צורך באשרת כניסה כלשהי, אך בבואך עליך להראות את דרכונך.

נכנסתי לחדר המשטר ולא מצאתי בו אף שוטר במדים. ניגשו אלי שני אדונים מבוגרים, לבושים ברישול והתחילו להתעסק בדרכונים : פתחו, דפדפו, החליפו מבטים, ולבסוף החזירוהו לי מבלי להחתים אותו. – כפי שנודע לי אחר כך, בביקורי השני בטנג'יר, הם היו יהודים.

משם חצי שעה של טיסה, ואנחנו בקזבלנקה. גם כאן עבר הכל בשלום, חותמת הכניסה הוטבעה מבלי לשאול מניין באתי. את פני קידמו חברי לעבודה במחלקת הקליטה בארץ, ובהם מנהל המחלקה, אברהם ציגל, וכן משלחת מכובדת של ראשי התנועה הציונית במרוקו. הובאתי ל " נואיי " מלון נקי, שקט מכובד, אך לא מדרג גבוה. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יוני 2012
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר