ארכיון חודשי: יוני 2012


ממזרח וממערב

סדרת ספרים בהוצאת אוניברסיטת בר אילן, הינם ספרים אודות יהדות המזרח כולל צפון אפריקה.

בספרים אלו, בינתיים תשעה במספר, ישנם מאמרים מאלפים על נושאים שונים ומגוונים, מאת חוקרים ומלומדים שונים. 

הכרך הראשון יצא לאור בשנת תשל"ד – 1974 ונערך על ידי ח"ז הירשברג, מייסד הקתדרה לחקר יהדות המזרח באוניברסיטת בר-אילן.

כל כרך הינו ספר מרתק בפני עצמו ובו גילויים חדשים גם ישנים, מפי טובי החוקרים בארץ. 

בשירשור אביא בפניכם, נושאים שונים כל פעם מכרך אחר ואציין גם את מספר הכרך ושנת הוצאתו.

אני תקווה שתהנו מן הקריאה ותפיקו ממנה את התועלת המירבית. 

 

על הדפוס העברי במגרב – מתוך הספר " ממזרח וממערב " כרך שני – אברהם הטל. תש"מ

חקר תולדותיהם וספרותם של קהילות ישראל בארצות המזרח אך נכנס לשלבו ההתחלתי, והפרסומים שהופיעו לאחרונה הן בארץ והן מחוצה לה, מותירים מקום למחקרים נוספים. למעשה, דברי ימי ישראל, כפי שמוצגים בפנינו בספרים הקלאסיים, לוקים בחסר, ולשווא נחפש תמונה סינתטית של המאורעות ההיסטוריים או של יחסי החברה של הקהילות היהודיות שחיו בארצות האסלאם.

תרומתנו הצנועה בשטח זה מתכוונת לעסוק כאן במקורות הדפוס העברי בצפון אפריקה ובהתפתחותו. עוד לפני שלבש את צורתו הסופית כפי שמוכרת היום, ידע הדפוס העברי בצפון אפריקה תקופות של נסיונות ספורים ולאחריהן תקופות ארוכות של הפסקה.

ניתן לחלק תקופות אלו לשלושה שלבים : השלב הראשון הוא שלב נסיוני ובודד : בשלב השני מסתמנים צעדיו הראשונים של הדפוס : ולבסוף, השלב השלישי, שהעניק תנופה להתפתחות הדפוס העברי בצפון אפריקה.

פאס ותוניס הן שתי הערים הראשונות במגרב בהן הודפסו לראשונה ספרים עבריים. שמואל ב"ר יצחק המכונה " נדיבות " ובנו יצחק, שניהם גולים מפורטוגל, ייסדו בפאס בשנת רע"ז – 1516 – את בית הדפוס הראשון בצפון אפריקה והדפיסו בו חמישה או שישה ספרים, הראשון מביניהם הוא ספר " ספר אבודרהם ".

מאתיים וחמישים שנה לאחר מכן, בשנת תקכ"ח – 1768 -, הדפיס ישועה כהן טנוג'י מתוניס בביתו את " זרע יצחק ", חידושים על התלמוד לרבי יצחק לומברוזו מתוניס, וזאת, כך נאמר, לאחר התנכלויות לכתב יד של המחבר.

חקר תולדותיהם וספרותם של קהילות ישראל בארצות המזרח אך נכנס לשלבו ההתחלתי, והפרסומים שהופיעו לאחרונה הן בארץ והן מחוצה לה, מותירים מקום למחקרים נוספים. למעשה, דברי ימי ישראל, כפי שמוצגים בפנינו בספרים הקלאסיים, לוקים בחסר, ולשווא נחפש תמונה סינתטית של המאורעות ההיסטוריים או של יחסי החברה של הקהילות היהודיות שחיו בארצות האסלאם.

תרומתנו הצנועה בשטח זה מתכוונת לעסוק כאן במקורות הדפוס העברי בצפון אפריקה ובהתפתחותו. עוד לפני שלבש את צורתו הסופית כפי שמוכרת היום, ידע הדפוס העברי בצפון אפריקה תקופות של נסיונות ספורים ולאחריהן תקופות ארוכות של הפסקה.

ניתן לחלק תקופות אלו לשלושה שלבים : השלב הראשון הוא שלב נסיוני ובודד : בשלב השני מסתמנים צעדיו הראשונים של הדפוס : ולבסוף, השלב השלישי, שהעניק תנופה להתפתחות הדפוס העברי בצפון אפריקה.

פאס ותוניס הן שתי הערים הראשונות במגרב בהן הודפסו לראשונה ספרים עבריים. שמואל ב"ר יצחק המכונה " נדיבות " ובנו יצחק, שניהם גולים מפורטוגל, ייסדו בפאס בשנת רע"ז – 1516 – את בית הדפוס הראשון בצפון אפריקה והדפיסו בו חמישה או שישה ספרים, הראשון מביניהם הוא ספר " ספר אבודרהם ".

כהן טנוג'י, שעמד בכל מחיר שהספר יצא לאור, הזמין מאיזמיר את כל ציוד הדפוס ואף שכר פועלים. אך אלה היו מחוסרי נסיון במידה כ רבה עד שהמגיה, דוד בן מנחם בלעייש, התלונן על קשיים בקריאת ההגהות והתנצל על טעויות הדפוס המרובות, הנובעות לדבריו מן העובדה שמלאכת הדפוס הייתה דבר חדש בתוניס.

דוגמאות אלה מפאס ומתוניס נותרו בגדר נסיונות בודדים ולא היה להם המשך. בזאת מסתכם השלב הראשון.

שמו של שד"ר מירושלים, חיים זאב אשכנזי, קשור בתחילתו של השלב השני של הדפוס העברי בצפון אפריקה. שליח זה מדפיס במקצועו, היה בשליחות במגרב בשנים תר"י – תרכ"ב, והא חידש באזור זה את מלאכת הדפוס העברי. באלג'יר הוא מסדר את הספר העברי הראשון שנדפס בעיר זו. " ידי דוד ", פירושים למסכת נזיר לרבי דוד ב"ר שמואל מועטי מאלג'יר, ומדפיס אותו בשנת תרי"ג בבית דפוסו של מדפיס יהודי מאלג'יר. 

שלוש שנים לאחר מכן סידר אשכנזי את ספר " שבחי אלוהים ", קובץ שירים, בקשות ופיוטים, שקיבץ נסים קרסינטי והדפסו אצל מדפיס לא יהודי בווהראן. זהו הספר העברי הראשון שנדפס בעיר זו. שני ספרים אחרים בשם " שובע שמחות " על המן ובניו, והשני בשם " לחם שיעורים ", על דינים ומצוות, נדפסו בווהראן אצל A.d Perrier על ידי המדפיס חיים זאב אשכנזי באותה שנה, ואין לדעת באמת איזה משלושתם קדם.

בשנת תרכ"א ניתן למצוא את אשכנזי עוסק בהדפסת תרגום ביהודית ערבית לחוקת היסוד של תוניס, הידועה בשם " עאהאד אלאמאן ", שנתפרסמה ב – 10 בספטמבר 1857 על ידי הבאי מחמד באשא, בתרגומו של משה בן יעקב שמאמא.

אשכנזי הדפיס את הספר אצל מסיונר אנגלי מתוניס. ספר זה נקרא " כתאב קאאנון אלדאולא אלתוניסיה " . מסתבר אם כן, שחיים זאב אשכנזי מירושלים, נדד מאלג'יר לווהראן, ולאחר מכן הגיע לתוניס עם אוסף אותיות דפוס עבריות וידיעות מושלמות במלאכה.

אלא שלא היו בידו הכסף הדרוש והאישור החוקי כדי להקים בכוחות עצמו בית דפוס ראוי לשמו. המשיכו לעסוק בדפוס במשך שנים מספר באלג'יר חיים ויעקב הכהן שולאל, לאחר שנכנסו בסודות המלאכה בעזרתו של הרב השליח, ולאחר שרכשו מידיו מאותיות הדפוס.

במרוצת הזמן שיכללו האחים שולאל את בתי המלאכה שלהם וצירפו לעצמם שותפים.חיים ויעקב שולאל שקיבלו רשיון לפתוח ב – 20 ביולי 1853, הדפיסו  באלג'יר בשנת תרי"ד – 1854 – את הספר " ניסעת ישראל " על עשרת השבטים, והוא הספר הראשון שנדפס בבית דפוסם.

בשער הם מזכירים את חיים זאב אשכנזי כ " מחוקק אותיות ". באותה שנה הדפיסו חיים ויעקב הכהן שולאל שני ספרים נוספים, : יוסף חן ", סיפורים ומעשיות על יוסף הצדיק בערבית, וספר " שי למורא " חלק א, ביאורים על התורה בערבית לרבי שלום זרקא ורבי יהודה צ'רמון.

ציון שמו של חיים זאב אשכנזי מצוי בספרים אלה בסוף הספר או בסוף ההקדמה. לאחר מכן שוב אין שמו של זה מופיע, ככל הנראה מפני שהאחים למדו היטב את המקצוע ואף רכשו את אותיות הדפוס מאשכנזי.

במשך הזמן שיכללו האחים שולאל את בית המלאכה שלהם וצירפו לעצמם שותפים. עוד באלג'יר פותחים אברהם בוכ'בזא ושלום בכ'אש בשנת תרמ"ו בית דפוס עברי, שבו הודפסו ספרים מספר בערבית של יהודי אלג'יר, שהראשון מביניהם הוא " מעשה בוסתנאי ".

לאחר ארבע שנים, כלומר בשנת תר"ו, פותח יעקב גיג', בנו של הרב אליהו גיג', בית דפוס עברי צנוע באלג'יר. עם הפיכת תוניסיה לארץ חסות צרפתית פוקדת תנופה חזקה את המקצוע, ולמעלה משלושים בתי דפוס עבריים נוסדו כמעט בכל הערים הגדולות בצפון אפריקה. כך התחיל השלב השלישי והאחרון בהתפתחות הענף.

ב – 4 במאי 1880, משיג ויטוריו פינסי, כורך במקצועו, בנו של גולה פוליטי מליוורנו, אישור חוקי להקמת בית הדפוס היהודי הראשון בתוניס. בשנת תרמ"ב מפרסם צמח הלוי, סופר ופובליציסט רב השראה בערבית יהודית, חוברת שירים אצל פינסי בשם " ירון ושמח ".

צמח בן נתן לוי, סופר בערבית יהודית, נולד בתוניס בשנת תרכ"ח. בקיאותו בשפות עברית, ערבית, צרפתית ואיטלקית אפשרו לו ליצור יצירה עשירה ומכובדת בתחום הספרות העממית של יהודי תוניס, וכתביו היו מהמשובחים ביותר. הוא היה גם מדפיס ומוכר ספרים. נפטר בתוניס בשנת תרפ"ב.

בשנת תרנ"א פותח ציון וזאן בתוניס בית דפוס גדול, שהתפתח בצורה ניכרת לאחר שהצטרף לשותפות עם בעלי דפוס אחרים, והמשיך בפעילותו עם בניו עד תשי"ח, השנה שבה פסק בית דפוס זה מפעילותו. מבין כל בתי הדפוס העבריים בצפון אפריקה היה בית דפוס זה החשוב והמטופח ביותר, והמוניטין שלו עלו בהרבה על הדרישות המקומיות, מכיוון שעליו היה לספק הזמנות מרובות שבאו למן לוב ועד מרוקו.

בתחילת שנת תרנ"א מופיע בטנג'יר שבועון ביהודית ערבית בשם " קול ישראל " שמנהלו הוא שלמה בן צחיון. נראה שבן חיון זה הוא גם המדפיס, כי שמו המלא מופיע בחוברת בעברית ובלאדינו של משה טולידאנו. הנקראת " ירח למועדים " ושיצאה לאור בטנג'יר, בדפוס החדש של שלמה בן חיון בשנת תרנ"ג.

אותו בן חיון הדפיס בשנת תרס"ה את הספר " גבעת שאול ", פירוש על חמש המגילות, לרבי שאול בן דוד נחמיאש. ספר זה נחשב בטעות לספר העברי הראשון שיצא לאור בטנג'יר. בשנת תרס"ה פותח צמח הלוי בתוניס בית דפוס קטן. עשר שנים לאחר מכן העביר יעקב גיג' את בית דפוסו מאלג'יר לתוניס, והוא החזיק במקצוע עד שנות השלושים של המאה הנוכחית. 

עליית יהודי האטלס-יהודה גרינקר

הוספתי ושאלתי היכן שוכנת איית ארבע, ( שהזכירה לי קירית ארבע ) מקום מושבם ?.

אחד מהם הושיט את ידו הארוכה והגרומה כלפי האופק, הצביע על נקודה מסוימת באוויר ואמר : אתה יורד לוואדי, הולך לאורכו, עולה להר ושוב יורד ושוב עולה, במשך שלוש שעות ברכיבה על פרד, או ארבע שעות הליכה ברגל ואז תגיע לאיית ארבע.

המשכתי בשאלות אחרות והתברר לי מתשובותיהם של מידעי החדשים כי בכפר יושבות שש-עשרה משפחות יהודיות, וכי מעשיהן " חארתין – קאסאבין – חורשים וקוצרים. נשמתי לרווחה ולשמחתי לא היה גבול, ידעתי שהשמועה על יהודים עובדי אדמה יש לה על מה להתבסס.

שיערתי בנפשי וגם נתאמת הדבר בהיותי במקום שיהודים אלה על אף היותם עובדי אדמה וחיים מיגיע כפיהם, אינם אלא אריסים, וכי האדמה אינה רכושם אלא חוכרים אותה מן האפנדים הערבים תמורת עשרים וחמישה אחוזים מן היבול.

אלה הם תנאי השותפות של אלה אשר יש להם בהמות עבודה וכלי עבודה משלהם. אך אחרים שאין להם לא כלי עבודה ולא בהמות, ומקבלים הזרעים, בהמות וכלי עבודה מבעל הקרקע, החלוקה של היבול היא אחרת. האריס היהודי מקבל עשרים וחמישה אחוזים מהיבול ואילו הערבי מקבל את היתרה.

לבסוף שאלתי אם אני יכול להילוות אליהם עד לכפרם, ענו לי כמצטדקים שאין אפשרות לכך יען כי היישובים בהרי האטלס נמצאים באזור שהוא סגור לזרים, והכניסה לאזור זה היא אך ורק לפי רישיון מה " קאיד " ( המזכיר הצבאי ) היושב על פי רוב בעיר הקרובה לאזור.

הבטחתי ליהודים אלה כי אבקר בקרוב בכפרם ( יותר לא הוספתי כי על עדם עמדו אנשים שאינם בני ברית וחששתי מעינא בישא ). מתוך התרגשות משותפת נפרדתי מהם באמירם " שלום " ובלחיצת יד חמה.

חזרתי למסעדה והכרזתי בפני חברי בשמחה ובצהלה : מצאתי את אשר ביקשתי !. יש יהודים עובדי אדמה במרוקו. חברי התלוצצו על חשבוני באומרם שאני רואה תמיד מהרהורי לבי, אך זה לא הפחית במאומה מעצם התלהבותי ושמחתי.

לאחר שחזרנו מסיור אשר נמשך, עשרים ושלושה ימים, הגעתי למראכש בערב הושענה רבה כשבדעתי להגיע לכפר " איית ארבע " בחג שמחת תורה. מה גדלה תדהמתי בבואי אל מנהל מחלקת העלייה במראכש לקבל אינפורמציה על כפר זה, כאשר התברר לי שאין לו כל מושג או ידיעה על מציאות כפר כזה שיש בו יהודים.

לאחר ששאלנו עוד יהודים במראכש ואלא יכולנו למצוא אצלם כל ידיעה או רמז מועיל, הציע לי מנהל מחלקת העלייה שישי למצוא אדם אחד בשם אלקיים המקיים קנטינות רבות בכל רחבי דרום מרוקו ממראכש ועד ל " טאגוניט " על סף מדבר הסהרה.

ניסינו כמה פעמים להשיגו טלפונית ורק בערב הצלחנו להתקשר אתו. סיפרנו לו את כל העניין והסברנו לו את המטרה ( העלייה ). ביקשנו ממנו מלכוון אותנו ולהדריך אותנו איך וכיצד נוכל להגיע לכפר " איית ארבע ".

הוא תמה מאוד למשמע בקשתנו, והודיע באופן פסקני כי על אף שדרום מרוקו ידועה לו כעשר אצבעותיו לא שמע מימיו על כפא כזה ובוודאי שאינו בנמצא. לאחר חילופי דברים התברר בסופו של דבר שכפר זה ישנו במרוקו אלא שהגישה אליו יכולה להיות על גב בהמה או בהליכה ברגל, ושאין כל אפשרות לנסוע ברכב כלשהו.

הסברתי לו שלמען מטרת שליחותי אני מוכן לכל ובלבד שיעזור לי להגיע לכפר זה. לאחר הדרכה קצרה התברר שאני צריך קודם כל להגיע לעיירה " טאדרט " ומשם להמשיך עד לכפר רגלי או ברכיבה על בהמה .

שאלתי אותו במה אפוא מתבטאת עזרתו ? " אתן לך מכתב המלצה לערבי אחד בטאדרט שהוא מכר שלי, והוא ידאג להביאך למחוז חפצך " בינתיים נזכר שהיום הושענה רבה ויש לדחות את הנסיעה ליום אחר, והסיבות הן :

א.      האוטובוס ל "טאדרט " יוצא רק פעם ביום בשעה חמש לפנות בוקר ( כלומר שהוא יצא כבר.

ב.       הרי הערב שמחת תורה ויש להימנע מלהגיע לכפר ביום חג. היהודית הכפריים הם דתיים אדוקים וכניסתי לכפר ביום חג תעשה עליהם רושם לא טוב ותפגע ברגשותיהם, ומה גם שאני בא מארץ ישראל.

עניתי לו כי בשאלת החג אני מעוניין דווקא להגיע ביום החג כי רצוני לערוך את ההקפות יחד עם אנשי הכפר. אשר לתחבורה אינני מפונק ואהיה מוכן לנצל כל אמצעי אפשרי ובלבד להגיע לכפר ללא כל דיחוי נוסף.

ניסינו לברר אפשרות נסיעה בטקסי. התברר לנו כי ההוצאה היא גדולה 5000 פרנקים. מובן שלא הסכמתי. מר אלקיים שלח אלי מבט תמהוני ושאל : " הרי זה על חשבון הציונים " ( הכוונה לסוכנות היהודית ולמשרד העלייה. הסברתי לו שחשבון הציונים הוא גם חשבוני, וכסף הציונים הוא כספו של כל העם היהודי.

שאל אותי אם אסכים לנסוע בטרמפ או באוטו משא, הסכמתי. לאחר זמן קצר נמצאתי יושב באוטו משא גדול כשבידי מכתב המלצה ממר אלקיים אל הערבי בעיירת " טאדרט ".

כל ההרפתקה הזאת תמוהה הייתה בעיניו, ולא יכול היה להיפרד ממני מבלי לשאול אותי " מה השגעון הזה לצאת לדרך רחוקה בלתי נודעת ודווקא בערב חג מבלי שים לב לכל הסיכונים הכרוכים בה ?".

עניתי לו בלחיצת ידיים ובדברי ברכה – רשמת י לפני כי רכשתי ידיד שיכול להיות לי לעזר בשליחותי בקרב הכפרים הנידחים שהוא אחד מן היחידים שמכיר מוצאם ומבואם.

בשעה חמש לפנות ערב הגענו ל " טאדרט ".

ראשית חוכמה היה עלי למצוא את הערבי שאליו מופנה מכתב ההמלצה של מר אלקיים. את הערבי מצאתי ללא כל קושי מיוחד. בהיות השעה מאוחרת לא הסכים הערבי לשלוח אותי מייד, מפחד בלילות, והבטיח שלמחרת יעמיד לרשותי ערבי אשר יביאני למחוז חפצי.

כנראה שערבי זה הוא בעל בעמיו כי תיכף ומיד מצא ערבי בעל פרדות אשר הסכים להביאני לכפר, וקבענו את מועד היציאה למחרת בשבע בבוקר. השכמתי קום וחיכיתי, אך הערבי לא הופיע בזמן שנקבע. לא רציי לעמוד בפני אפתעות במקום מרוחק זה, ושכרתי לי ערבי אחר בשכר של 30 פראנק שר ישמש לי כמורה דרך

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

ונראה שהטלות חדשות אלו יצאו משר העיר מבלי שתהיה לו רשות לכך מהמלך. כפי שנשמע ממשפט הבא " שביבי בישי מוסיפים משלהם ואי אפשר להתנגד להם כי אם פותחים פה נגד גזרותיהם הם נוקמים ועברתם שמרה נצח ". הקהל החליטו על אף האיומים, ללכת אל המלך ולשטוח טענותיהם בפניו.

בשנת תקל"ה שימש בעיר צפרו כשר " לקאייד קאסם אסרידי וכנראה השר " מולאי דריס ( אבני שיש ). בשנים 1779 – 1781 היה הרעב בעיר צפרו כבכל ערי מארוקו. רבי שאול אביטבול כותב כך " בעיר הזאת שהקיפוה לגיונים ובכל יום עומדים עלינו לכלותינו ויתובי יתבינן במצור ומצוק ארם מקדם ופלשתים נוסף על חיצי רעב דאייקור חיטי ואינם בנמצא בעיר הזאת, אשר נתקיים בנו קורות שתים, שהן השוד והשבר והרעב והחרב ".

על הרעב הנ"ל מספר רבי רפאל בירדוגו ממכנאס שבשנת תקל"ט, היה החטה אוקייא ועל צד המרבה אוקייא וחצי ובתמוז הגיע לחמשת אוקיות, ועכ"ז רחמי שמים רבו עלינו שבני אדם מיושבים ואין רעב ונמצא החטה לרוב אלא שהוא ביוקר, ושוב רבו העוונות עד שהיגיעו החטים לשניים עשר אוקיות, בטבט של שנת תק"מ ומקודם רוב העניים נודדים ללחם איה בשווקים וברחובות וכל העולם בצער גדול כי מלבד הרעב הגדול היתה עצירת גשמים " ומסיים " ויתר המקרים בשנה ההיא הלא הם כתובים בספר דברי הימים ".

בשנים אלה, עבר כנראה מולאי מוחמד על כפרי הברברים הסמוכים לצפרו וגבה מהם מס, שבט " איית מסעוד ועלי ".הנשללים נקמו נקמתם מיהודים רוכלים שנזדמנו לכפריהם והרגום בחשבם שבידם הון רב. גם בשנת התק"ן היתה עצירת גשמים, אך צרות היהודים בימי מולאי מוחמד היו כאין וכאפס לעומת סבלותיהם תחת מלכותו הקצרה של בנו, מולאי יזיד ימ"ש.

יש לציין שכל הכתבות על צפרו, לקוחות המה מספרו " קהלת צפרו " של רבי דוד עובדיה, יליד העיר צפרו.

תעודה מספר 171

התקכ"ח – 1768.

ב"ה.

בתלת הוינא כד אסהיד קדמנא ה' מכלוף בן סאלם ה"ן חמו אן לעאם די פאס ג'א חארך אלקאייד עלי בו עבד לא משא הווא מכלוף הנזכר אלכפר אוטאט דאיית יוסי וג'בר נג'מא היקר מרדכי אצייאד בת הי' יעקב דאבילא עודנה ברותה שעה בחיים חייתה, עד כאן סיים עדותו וקבלנוה כדחי וחתי' הכא תמ"ת והיה זה בתמוז משנת תקכ"ח ליצירה והכל שריר וקיים.

יעקב א"א כבוד הרב יוסף אדהאן – אברהם א"א יעקב אציני ס"ט

וצריך לאודועי שכעת בא הי' אהרן בן גיגי והזמין הי, מכלוף הנזכר להעיד העדות הנזכרת בפניו והעיד ככל הנזכר וראיה שכן העיד בפני אהרן הנזכר חתומים פה בעשור אחרון משנת תקכ"ט ליציקה וקיים

יעק אדהאן ס"ט.

תרגום התעודה מספר 171.

בביטת דין של שלוש היינו והעיד לפנינו הי" מכלום בן סלאם המכונה בן חמו שבשנה שבא להלחם אלקאייד עלי בן עבד לא הלך מכלוף הנזכר אל כפר אוטאט של אייצי יוסי ומצא נג'א אשת היקר מרדכי אצייאג בת היקר יעקב דאבילא עודנה בחיים אז באותו זמן והיה זה בתמוז משנת תקכ"ח ליצירה.

עוד בתלת הוינא כד אסהיד קדמנא היקר דוד בן היקר ישועה הנכבד אסודרי כדבר האמור לעיל וקיבלנו עדותו כדחזי והתי' תמ"ת וקיים

שלמה א"א מימון אביטבול – אברהם א"א יעקב אציני ס"ט

בתלת הוינא כד אסהידו קדמנא כבטד הרב שמואל בן חמו והרב יעקב בן סיסו בתורת עדות גמורה והגידו אן קבל לחרכא הנזכרת כמשלש שנים ויותר מת היקר יטצחק די אבילא על כן סתמו עדותם וקבלנוה כדחזי ולראיה חתומים פה באלול שנת כשחר נכון וקיים.

מסעוד בר מכלוף ה"ן הרוש ס"ט – עיוש א"א אברהם נ"ע ג'ייני סיל"ט

תרגום

בבית דין של שלוש היינו והעידו בפנינו כבוד רבי שמואל בן חמו והיקר יעקב בו סיסו בתורת עדות גמורה והעידו שקודם המלחמה הנזכרת יותר משלוש שנים מת היקר יצחק די אבילא עד כאן סיימו עדותם וקבלנוה כראוי ולראיה חתמנו פה באלול שנת תקכ"ח.

מחמת שהר"ש הנזכר בעדות זו קרוב ךבעלי הריב בטלה עדות זו ואתו קדמנא שני עדים כשרים יהעידו בתורת עדות גמורה כדבר האמור שנלב"ע הרי"צ די אבילא קודם אלחרכא ( המלחמה ) של השר הנזכר ולראיה חתומים פה בחודש זו משנת חמשת אלפים וחמש מאות וארבעים וחמש ליציקה וקיים.

אברהם א"א יעקב נ"ע אציני ס"ט – מסעוד א"א עמור בן יתאח סי"ט.

סוף תעודה מספר 171.

תק"ן – תקנ"ב 1790 – 1792

בשנת תק"ן מת מולאי מחמד, ומלך במקומו, במו מולאי יזיד, אשר רדף את היהודים עד חורמה. את יהודי פאס גירש מבתיהם במללאח, וגזר גזירות רעות על היהודים בכל ערי מרוקו. צפרו, אף שכנראה לא נתן עינו בה כבשאר ערי מרוקו עם זאת סבלה רבות. הוא הטיל עליהם הטלות כבדות, תחילה 5000 מתקאל על כל הקהל ומשנתברר לו שהעשירים לא נתנו כפי עושרם, הטיל עליהם עוד קנטאראיין דלמאל אוכרה מלבד מה שכבר נתנו.

ואם זוהי התוספת רשאים אנו לשער שהעיקר היה הרבה יותר. באותו זמן הוכנסו שני דייני העיר רבי שאול לישועה אביטבול ורבי שלמה אביטבול לבית הסוהר, ושר העיר שכנראה שמו היה " חאז עבד אלכביר " העליל עליהם וחייב כל אחד מהם בסך של 100 מתקאל ולא שוחררו עד שנתנו הסכום הנזכר.

תעודה מספר 1

התק"ס – 1800.

בתלת כחדא הוינא ואסהיד קדמנא המשכיל והנבון כבוד הרב ישראל יעקב ה"ן חמו בתורה עדות גמורה אן דאך אזמן די כאנו תפוסים החשוב הדיין המצוים כבוד הרב אביטבול וכבוד הרב שמואל אביטבול ענד לקאייד לחאז עבד אלכביר פסיון ש"ש התקנא והעליל עליהם וקאלהום יעטיוו סך צייאת מתקאל לוואחד וכאנו תפוסים הגופם ענד לקאייד הנזכר ורגיב כבוד הר בשלמה הנזכר לשורפא סידי מומחמד בן עומאר ובהו די כאנו סחאב לקאייד הנזכר ומערפתו ימשיוו מעאה .

ירגבו לקאייד הנזכר אייאך יסמחלו וינקסלו שי מן סך מייאת מתקאל די קאל יעטיה כבוד הרב שלמה הנזכר ומשאוו מעאה ועבאוו פיידהום תמנייאת ועטאווהום לקאייד הנזכר ורגבוה יסמחלו פלבאקי ולא חבשי יסמחלו ובריר בעדותו העד הנזכר אן תמנייאת די עטאוו הומא מן לכמסין מתקאל לשתין מתקאל לפוק .

ומא חבשייסמחלו פשי ובקא ענד לקאייד הנזכר תפוס חתא כמיל ללקאייד כפי רצונו ועאד נטלק מן תפיסה הנזכרת , עש כאן סיים עדותו, וקבלנוה כדחזי וחתימנא הכא תמ"ת והיה זה בשבעה ימים לחודש שבט שנת התק"ס ליצירה וקיים מ' די עטאוו נכתבו ביני שיטי ודו"ק וקיים שנית

יהודה א"א מכלוף עולייל ס"ט – בנימין כהן ס"ט.

תרגום תעודה מספר 1.

בתלת כחדא הוינא ואסהיד קדמנא המשכיל ונבון כבוד הרב ישראל יעקב המכונה בן חמו בתורת עדות גמורה וברורה שברטותו זמן שהיו תופסים החכם השלם נדיין המצויין כבוד הרב רבי שלמה אביטבול וכבוד מורינו רבי שאול אביטבות אצל השר לחאז עבד לקביר בח' סיון שלנת התקנ"א והעליל העליהם ואמר שיתנו סך מאה מאתקלים לכל אחד והיו תפוסים בגופם אצל השר הנזכר.

והפציר כבוד הרב רבי שלמה הנזכר לכהני הדת  ( מזרע המלוכה ) סידי מוחמד בן עומאר ואביו שהיו חבירו השר הנזכר ומיודעיו שילכו עמו להפציר בשר, אולי ימחול ויוק=ריד סך מה מהמאה המתקאלים שציווה על רבי שלמה הנזכר לתת לו.

והלכו עמו ולקחו בידם חפצי ערך חמסרו ביד השר הנזכר והפציר בו למחול ביתרה ולא נתרצה להם. וברר בעדותו העד הנזכר שהחפצים שנתנו לשר הם בשווי בין חמישים לשישים מתקאל ויותר ולא רצה למחול באיזה סך.

ונשאר רבי שלמה אצל השר הנזכר תפוס עד שהשלים לשר כפי רצונו ואחרי כן נשתחרר מהתפיסה הנזכרת עד כאן סתם עדותו וקבלנוה כדחזי וחתימנא הכא תרי מגו תלת והיה והיה זה בשבעה ימים לחודש שבט שנת חמשת אלפים וחמש מאות ושישים ליצירה וקיים.

סוף התעודה מספר 1.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-ללא מצרים – חייו ומותו של רבי יעקב ואזנה

ללא מצרים – חייו ומותו של רבי יעקב ואזנה

יורם בילו

הוצאת מאגנס – האוניברסיטה העברית ירושלים 

מהדורה שנייה מתוקנת ומורחבת תשס"ד.

ספר זה בא להאיר את דמותו המסתורית של רבי יעקב ואזנה. מרפא יהודי שפעל במחצית הראשונה של המאה העשרים באזור האטלס המערבי הגבוה במרוקו ושנפטר קודם העלייה הגדולה מארץ זו לישראל. 

כוחות הרעפוי הבלתי נדלים של ואזנה שנבעו מזכות האבות המרשימה שלו ולא פחות מכך מדבקותו יוצאת הדופן בנוהגי האסלאם ובעולם השדים, סגנון חייו המיוחד וסיפור מותו הטראגי – כל אלה ממשיכים לחיות בעוצמה רבה בזיכרונם של רבים ממכריו המתגוררים כיום בישראל. 

המסע בעקבות ואזנה נסמך על סיפוריהם של מכרים אלו, הרוקעים את דמותו על הסדן של זיכרונותיהם ההיסטוריים והוויית חייהם הנוכחית.

בניסיון להתמודד עם האתגר שמציבה " ביוגרפיה מתווכת " הספר מציג כמה זוויות ראייה פרשניות לצורך הבנת כוחות הריפוי האדירים המיוחסים לואזנה ותהליך המיתולוגיזציה שעברה בדמותו. 

פרקי חייו של ואזנה, המוצגים בהקשר החברתי והתרבותי של החברה המסורתית בדרום מרוקו, משמשים בסיס להארת דמותו באמצעות כלי ניתוח פסיכולוגיים. 

במהדורה הנוכחית נוסך לספר שער רביעי, המתאר את גלי התהודה שהתעוררו בקהילת המאמינים בעקבות הופעת המהדורה הראשונה של הספר, ובמיוחד את הניסיונות להפוך את ואזנה לצדיק מקומי ולחדש את מסורת הריפוי שלו. 

יורם בילו הוא פרופסור מן המניין באוניברסיטה העברית בירושלים, מופקד הקתדרה על שם סילביה באומן במחלקה לפסיכולוגיה וראש המגמה לאנתרופולוגיה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.

סיים את לימודיו בפסיכולוגיה קלינית, השתלם באנתרופולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי ובסן פרנסיסקו ולימד באוניברסיטת קליפורניה בסן דיאגו. שימש נשיא האגודה הישראלית לאנתרופולוגיה. תחומי התעניינותו המחקרית כוללים נושאים שונים באנתרופולוגיה פסיכולוגית כמו אתנופסיכיאטרייה, חלימה ותרבות, דת עממית וקידוש המרחב בישראל. 

תוספת שלי – אלי פילו – פרופסור יורם בילו גם כתב ספר מקיף על נושא הערצת הקדושים " שושביני הקדושים " בהזדמנות אחרת אביא גם תקציר מהספר המופלא הזה. 

מלכי רבנן – רבי יוסף בן נאיים

וראה מה שכתב מוהר"מ חזאן זצ"ל בספרו קנאת ציון וזה לשונו ומה תענו על חכמי ורבני ארצות מערב הפנימי ובראשם מארוויקס פיס מכינס טיטואן ורבאט שכל השלוחים החוזרים מאתם משבחים ומפארים להבת תלמוד תורתם מאריות גברו עד כאן.

ומה גם שגדלה ונשאה חכמת המערב מיום שבאו הגולים מקאשטילייא – מ"ך בכתב יד עתיק בזה"ל מ"ך בכתב יד זקיני הרב שמואל אבן דנאן זלה"ה שגירוש קאשטילייא היה בזנת נז"ר לפרט האלף הששי וסימן בא יבא ברנ,ה וכדי שלא ישתכח ממני רשמתיו בכאן אני הצעיר סעדיה אבן דנאן.

וראה מה שכתוב בספר המעלות לשלמה מעניין גירוש קאשטילייא שהיה בשנת רנ"ב ורנ"ג, וראה גם כן מה שכתב גראטיץ בזה, ומהגירוש ההוא באו כמה וכמה משפחות רבנים וחכמים גדולים אשר עד היום אור תורתם מופיע בבני מערבא, והמה המשפחות המיוחסות הנמצאים במערב, ובידם מסור כל ענייני הרבנות והשררות והמשרות ועל פיהם יצאו ויבואו כל אנשי המערב אחרי דבריהם לא ישנו.

ורוב חכמי המערב חיברו ספרים למיניהם כי אם מה שאיוותה נפשו ומה שהשיגה נשמתו כמו שתראה בתוך הספר בהזכירי איזה חכם שידעתי שחיבר איזה ספר, אבל אשמים אנחנו שלא נותרו לנו חיבוריהם, לשתות בצמא את דבריהם, ולהחיות נפשנו באור תורתם שכיסה ענן אורם, וספו תמו מן בלהות הזמן, וחשך משחור תארם, ונשארו נפשזרים בכתב יד ונשכחים כמה מאות שנים, ונקברו במחשכי בתי עק"ד הספרים מטושטשים ומשובשים. 

הן מצד העניות שלא היו מוצאים כדי חיותם והתפרנסו בדוחק ובצער להשיג לחם לשבר את רעבונם, ושרא דעניותא רדף אבתרייהו עד זיבולא בתרייתא, וקיימו צורתם מעוני, וחייהם היו מלאים מרורות ופגעים רעים, ופרנסתם לא הייתה מצויה להם ברווחה עם כל זה שעבדו את עצמם לחכמה ועשו עצמם משרתים לה ולא החכמה משרתת להם.

וכיסם היה ריקם ופניהם כסו חרולים – מתוך מילון אבן שושן – (ז') [אכדית: hִalluru; ערבית: חֻלַּר] קוֹץ, שֵׁם כּוֹלֵל לַקּוֹצִים לְמִינֵיהֶם; יֵשׁ סוֹבְרִים כִּי הוּא זֵהֶה לַסִּרְפָּד )Urtica): "כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה" (משלי כד לא). וירד עפר כבודם, והלכו מחיל אל חיל, על פת לחם, וסיבות איומות ורדיפות עצומות מעם לו-עז חמת תנינים שתה רוחם, ולא השיגה ידם במה להדפיס את ספריהם להשאיר שמם בעולם.

הן מצד שלא נמצא בארצות המערב מכבש הדפוס כי אם בארצות הרחוקים מעבר לים, וכל הדרכים בחזקת סכנה, כי מעולם לא היינו אזרחיים בארצות המערב, ואף בהיותנו בארץ לא לנו ונדחים מהסתופף בנחלת ה' וגלינו מעל שלחן אבינו עוד אהבתו מתרפק עלינו ומציץ מן החרכים בכל עת ובכל שעה להשיב שבותינו לקבץ נדחנו, ותמיד אנחנו לישועתו מקווים ומייחלים לשוב לשבת לארצנו ונחלת אבותינו ארץ הקדושה.

ואין אנחנו בארצות העמים כי אם גרים ולא תושבים נפוצות אגודות אגדות בין הישמעאלים וזולתם, ובגאווה ובוז יביטו למרחוק בעם הישראלי ואנחנו בתוכם כטלה בין זאבים, וכרחל בין זאבים. וכרחל לפני גוזזיה נאלמה, ואם אבוא לספר זלזולי יהודי המערב יקצרו היריעות מהכיל ומכלל כשהיה המלך נלחם על איזה שבט של גוים שמררו עליו והמרו את פיו אזי מי שהיה תפוס ביד אנשי צבאו היו חותכים את ראשו בסייף וכל הראשים הנחתכים מביאים אותם לעיר לרחוב ידוע ותולין אותם ב' וג' ימים להטיל אימה על העם.

וישמעו ויראו, ותליית הראשים תהיה על ידי סבלים יהודים לחרפת התלויים להתבזות בפני הרואים שנתלו על ידי אנשים בזויים. עוד יש להם מנהג שכל בהמה טמאה שתמות נגררת למקום הקבורה על ידי סבלים יהודים שאין כבוד לגויים שתקבר הבהמה על ידם.ה' יסיר חרפת עמו ישראל.

ומפני חומר התלאות שעברו עליהם נשארו ספריהם בכתב יד טמונים בחיקם, כעוללים לא ראו אור, עד שדור אחר דור נתיישנו ונאבדו ואכלם עש והיו כלא היו, ומעט מזער נמלט משרידי ספריהם משטף שבולת הזמן, ורובם ככולם היו נאבדים ברדיפות ולחיצות ודחיקות אשר ידחקנו מכל צד מגיו הארצות, מזוית לפינה וממקום למקום, והשחיתו עץ חייתנו. ( דרך אגב נרשום כאן מה שראיתי בעלה א' בכתב יד הרב הגאון מורקנו הרב ידידה מוסונייגו זצ"ל וז"ל בקיצור, בפאס אלבאלי יש גוים שנקראים אנדלוס והוא חלק שלישי מן פאס אלבאלי ולא ידענו מעט השם הזה של אנדלוס.

 אחרי זה זיכני ה' וידעתי שאנדלוס היא עיר אחת מערי ספרד אשר גלו ממנה יהודים רבים וחלק מהם באו לפאס וכשבאו למחוז קדשנו הרבה מישראל מריבוי היסורין והצרות מאין ספורות ומה גם שהיו מעונגים הרבה והמירו דתם ונשאר שם אנדלוס על שם העיר שנתגרשו ממנה עד כאן לשונו בקיצור. ועד היום יש להם בית תפילה בנקרא ז'אמע לאנדלוס ).

ועול הגלות ומגרש,י הערים היו בעוכרנו לאבד ממנו כל הון יקר ונעים תורתן של ראשונים כמלאכים. ואחר כמה הרפתקי דעדו עליהם וכל חייתם בקדישים תלויים בשערה, ורדפום עד חרמה, וירדו עד לעפר, ושבעו עמל ותלאות בנדודיהם, וע כל גל וגל נענעו ראשם, ולא נשאר להם כי אם גויתם דווקא.

גם עמודי גויתם ומצב בריאותם התמוטט, כמעט שכנה דומה נפשם, גם הותר דמן, מחסדו הגדול  שנותר לנו שרדי, לולא ה' שהיה לנו. ואפילו חשקה נפשם רק בחכמה, ולה הקדישו עתותי מרגועם גם בהרביצם תורה ברבים וחיו בצלה כל ימי חלדם, ומעט מהמעט מסופר כבר בכתבי הראשונים של המערבנ"ן, בספר דברי הימים למרנו הרב שלמה אבן דנאן זיע"א

הספרייה הפרטית של אלי פילו- יחס דבדו-אליהו רפאל מרציאנו

יחס דבדו החדש.

 הוצאת מכון הרש"ם – ירושלים השלמה ת"ו – שנת תשנ"ז

הקדמה.

וַיִּתִילְדוּ על משפחותם לבית אבתם – במדבר א', י"ח. מפרש רש"י במקום : " נצטוו לביא ספרי יחוסיהם. עוד בשחר ימי עמנו צויינה אם כן חשיבותם של ספרי יחוס המשפחה, ובמסכת אבות פ"ו, משנה ו' : גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלושים מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה בארבעים ושמונה דברים ואלו הן, התלמוד.

בשמיעת האוזן…המכיר את מקומו, על כך מפרש הרב יעב"ץ ז"ל, המכירת את מקומו – המכיר את משפחתו ואת יחוסו עד כאן לשונו. היינו המתבונן בשורשיו ובמורשת אבותיו זוכה לעלות במעלות התורה.

זה בדיוק עניינו של החיבור שלפנינו : תיעוד ורישום תולדות משפחות קהילת דבדו ובנותיה. עלה בידינו בעזרת השם לרשום בממוצע תולדות המשפחות עד לראשית המאה התשע עשרה, סביב שנת ת"ר ולמעלה מזה.

בנוגע לעשרה משפחות הצלחנו לרשום סדר דוקות עד לסוף המאה המשונה עשרה היינו סביב שנת תק"ן, ולגבי שלושה או ארבעה משפחות הגענו עד לאמצע המאה השמונה עשרה היינו לשנת תק"י – תק"כ, ובאשר למשפחה הקדושה כהן צבאן – זאת בהסתמך על תיאור תולדות המשפחה כפי שתיאר רבינו שלמה הכהן צבאן ז"ל בקונטרס " יחס דובדו.

ולמשפחת מרציאנו בן עקו, הגענו עד לסוף המאה השש עשרה – כהן צבאן – ועד לאמצע המאה השבע עשרה – מרציאנו בן עקו. לא נראה שיצאנו ידי חובה כחי המקורות בכתב שמהם יכולנו ללמוד ולשאוב ידיעות יותר מפליגות אבדו לנו.

לא נשאר בידנו, או כמעט כלום, משטרות משפחתיים שבעבר הלא רחוק עדיין היו שמורים וארוזים אצל ראשי המשפחות. היכן הן הכתובות הקדומות ? פנקסי בית דין של הקהילה לא קיימים עוד, כמו כן פנקסי זכירה משפחתיים נעלמו.

מי יתן וחיבור צנוע זה יעצור, ולו במידה הקטנה, טשטוש עקבות אבות ראשונים ; ולבני הדור הצעיר שבוודאי ירצו, ביום מן הימים, לדעת משהו על מוצאם וצור מחצבתם יש לפנות בקריאה : השלימו אתם את המלאכה ! ויהי ה' עמכם !

המקורות בכתב מהם בכל זאת הסתייענו הם ספרי רבנו דוד הכהן סקאלי ז"ל, ספרי רבינו שלמה הכהן צבאן ז"ל , ספר ויקץ שלמה להרב שלמה הכהן זאגורי ז"ל, ספר ויען שמואל להרב שמואל מרציאנו ז"ל, וכן פנקס בית הדין האחרון של הקהילה שרשם מר זקני הרב שמואל מרציאנו ז"ל, כתובות ושטרות בודדים, וכן מצאתי ידיעות נוספות מהכתוב על מצבות בית העלמין החדש בדבדו. 

עיקרו של החיבור מבוסס על מה ששמעתי ממגידי אמת של הקהילה : הדיין מורינו הרב משה בן רחמים מרציאנו ז"ל, הרב יהודה בן סוסאן ז"ל, המנוח אברהם ז"ל בן רבי שמעון מרציאנו ז"ל – ראש חברה קדישא בדבדו – חלקם אינם בחיים ותנצב"ה אמן.

 ויבדלו לחיים טובים, ור אבי מורינו הרבה מאיר מרדכי מרציאנו הי"ו, היקר אבקהם ענקונינא – באר שבע -, רבי יוסף בן גיגי – באר שבע, הרב יצחק מרציאנו – באר שבע , בן הרב רחמים מרציאנו ז"ל, הרב משה הכהן די ברמליל – ירושלים, היקר שמואל בן חמו דסבאטא – לוד.

הרב ציון ענקונינא – ירושלים, היקר משה די שלמה מרציאנו להרהאר – פריז, היקר יוסף מרציאנו להרהאר – קזבלנקבה, הרב מסעוד אמסלם הי"ו בן המקובל האלוהי החכם רבינו שלמה אמסלם זיע"ט רבה של העיר מידלת, דודי מר משה מרציאנו – בן מ"ז רבי יוסף ציון ז"ל, וכן גב' סליטנא כהן – לבית בן סוסאן, גב'  מרים מרעלי – לבית בן חמו, יתברכו במיטב הברכות מן השמים אמן.

 הצב"י אליהו רפאל מרציאנו. 

 

אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל-כרך א'-הקדמת הגאון הגדול רבי דוד משאש שליט"א-הקדמת המחבר

שאל אביך ויגדך זקנך ויאמרו לך.

הוא הראשון שחקר את חיי קהילות ישראל במרוקו לפרטי פרטיהן, ולא היה דבר אשר נעלם מעיניו הטהורות, ואחר כל ידיעתו המופלאה, לקח את קן קולמוסו והעלה ברשמי הוד ויקר את זכרון אבותינו הקדושים נ"נ ( ראה את תולדות משפחתנו הרוממה בהקדמת ספרו שאלות ותשובות " מים חיים " חלק א' הנדפס בפאס שנת תרצ"ד לפ"ק ) .

והוסיף מעשיות  נפלאות ומרתקות, ולא היה מעשהו כמעשה היסטוריון בעלמא, אלא היה מכוון בכתיבתו איך להחדיר יראת שמים טהורה בלב הקורא, עד שזעקה ונהמה תעלה מקירות לבו, איטמתי יגיעו מעשי למעשה אבותי 

כזה היה רבינו זלה"ה, אשר כל פותח ספר מספריו, בעיניו יחזה ולבו ירגיש בנעימות המשתפכת מכל שורה ושורה מדבריו, וכמה אמונה זכה וברה הכניס בלב כל קורא, ללמוד איך בני ישראל שבכל דור ודור ובכל אתר ואתר, מושגחים מאת הי"ת על כל צעד ושעל.

ונהג כמאמר רבותינו ( מכות כד ) בא חבקוק והעמידן על אחת,  צדיק באמונתו יחיה, כי המקיים את מצוות האמונה בהשם יתברך יקיים את כל התורה כולה.

יפה דודי אף נעים.

הנוי והפאר שלטו בכולו, בדמותו החיצונית, ובפנימיותו, בנועם מדותיו היקרות הנגלות והנסתרות מעין כל, והיה ממש מבחר המין האנושי, וכלל מעשיו היו על הצד הטוב ביותר. ולדוגמה מפליאה עד מאוד , נראה את ספריו הקדושים בכתב יד, שהיה כותבם בכתב כל כך נאה, עד שהרואה תמה, אם הוא דפוס או כתב יד אדם.

כי הכל כתוב בכתב יד נאה עד להפליא, ובאחידות מפליאה ללא שום מחיקה ותליה בין השיטין, וזה יורה לכל עד כמה הייתה נפשו שלמה בכל מכל כל, ויחכם מכל כי אין בנמצא איש כזה, שיקובצו בו כל המעלות הנפלאות הללו יחדיו, כמעלת הדיבור, ומעלת המליצה והשיר, ומעלת הכתיבה, ומעלת המנהיגות, וכל שאר מעלותיו הנפלאות הידועות והנסתרות. עד שהוא דומה לפרי עץ הדר, יפה פרי תואר, אשר בכל מקום שתסתכל בו תמצא תוספת נוי ויופי. 

עשות ספרים הרבה עד אין קץ.

הן ידוע לכל על ספריו הרבים שחיבר בכל תחום ועניין. ומעלה מיוחדת יש לספריו הקדושים, כי לצד יופי הלשון והמליצה למעלה להפליא, עוד נתייחד בבהירות עצומה, עד שכל אדם מוצא בהם מעט טעם לפי דרגתו והבנתו, והוא מאמר רבותינו ( ברכות לא ) דברה תורה בלשון בני אדם, כלומר, שהקב"ה נתן את התורה הקדושה באופן שכל אחד ימצא בה טעם ועניין לפי השגתו.

וממדת בוראו יש בו ברבינו זלה"ה, שאף הוא כתב דבריו בעמל ויגיעה ולשון פלאית המתאימה לכל אדם ואדם. וכל זאת במתיקות מיוחדת, ועליו אפשר להמליץ את מאמר הכתוב I שה"ש ד, יא ) דבש וחלב תחת לשונך.

כי כל העוסק בדברי תורתו מוצא בהם טעם נפלא, כי כל דבריו מלאים רגש נפלא, החודרים אל בתי הנפש ומרוממים אותה אל היכל השיר, לשבח לפאר להדר ולרומם את אבינו שבשמים.

הן אלה קצת נקודות ורישומים אשר כתבתי לכבוד דודי זלה"ה, וזכותו הגדולה, וזכות העסק בתורתו יעמדו לכל העוסקים והמסייעים בהדפסת ספריו הקדושים, וברכה מיוחדת קובעת לעצמה לבנו שאר בשרנו, אהובי ורעי, כאח לי רבי אליהו משאש ורעייתו יצ"ו, וכל משפחתו ובניו ובנותיו וכל אשר להם. אשר אנחנו והם כמשפחה אחת ממש.

ובפרט בנו ידידי ורעי רבי יוסף יצ"ו, נכד המחבר, שממשיך והולך בדרך אבותיו, יהי רצון שזכות המחבר תגן בעדם ויצליחו בכל מעשי ידיהם ובלימודים בנחת בשלווה אמן כן יהי רצון.

כה דברי הכו"ח למען כבוד רבינו זלה"ה ע"ה דוד משאש ס"ט, הרב הראשי לעי"ת פאריש ואגפיה בן לאאמו"ר מרא דארעא קדישא ירושלים מרן שר שלום זלה"ה.

לאחרונה חידשו בני משפחתו של רבי יוסף משאש, אחד מגדולי וענקי ההיסטוריה וההלכה יליד מכנאס. אוצר המכתבים, מחולק הוא לשלושה כרבים, ובו אלפי שאלות שהופנו לרב מכל רחבי העולם בשל בקיאותו הרבה בהלכה, תשובותיו המנוסחות בלשון מליצית, ולעתים גם בחרוזים.

שלושת הכרכים מכילים אוצר בלום לאין ערוך אודות העיר מכנאס, וגם בהלכה. ברצוני להביא בפניכם חלק ולו הקטן ביותר מחכמתו הרבה של הגאון הזה. אנו תקווה שזכותו וזכות אבותיו ומשפחתו תענוד לימין לכל עם ישראל. אמן כן יהי רצון.

הקדמת המחבר לשלושת הכרכים, הרי היא לפניכם ככתבה וכלשונה.

אין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בהם ( גיטין ).

טפת הנופת הזאת צלולה, הנוטפת ציערת דבש גדולה, אשר על פלגי מים היא שתולה. תורת האמרואים, בעי פלאים, חכמי לב נוראים,. היא ניצוץ אחד מהליכות עולם, אשר האם שתלם, בטבע בני האדם כולם. שלא ישים אנוש על לבו, ליישר נתיבו, ביופיו ובטובו. של כל דבר ודבר, לעשות לו מכבר, להיות נקי ובר, קטון או גדול, לעשות או לחדול, לקרב או לבדול, להשקיע או לשתול. בין בקודש בין בחול, בין בגשמיות, בין ברוחניות, עם השמיים, ועם הבריות. עד אשר יהיה בו נכשל, כבהמות יהיה נמשל, והאמת ממנו ישל. ואז יבין הדבר לאשורו, ואף ראייתו בכשלון חברו, ולא תועיל להזהירו. להשמר במעשהו, לבלתי עשות כמוהו, פן ילכד גם הוא. רק כשלון עצמו לבדו, ולא של בלעדו, הוא אשר חכמה ילמדו. ובקרן אורה אותו יעמיד, ועם האמ אותו יצמיד, כי חטאתו נגדו תמיד. ויהיו לו תוצאותיה, כדרבן המכוון את הפרה לתלמיה, לבלתי נטות מנתיבותיה. ואף כי אשר לא יתקנו עותום, אף כשלונותם, ועוד ישנו באולתם. המה בכל שער, מעט מזער, יכתבם נער, ובתר רובא אזלינן, ולמועטא לא חיישינן, אמרו רבנן.

ואך אהה ! דבר אחד עיקר, ומאוד יקר, והוא הופקר. ויצא מן הכלל, ובים השכחה כעופרת צלל, ונפל חלל. והוא ! ראיתי כמה רבנים, חכמים ונבונים, מהראשונים ומהאחרונים. אשר הרבה מהם, חקקו בידיהם, תולדות רעיונותיהם. על ניירות קטנות, חדשות או ישנות, מן הבא בידם בלי התבוננות, מרובעות או עקומות, אף אם אינם מתאימות, דקות וצנומות. ומלאו אותם בחידושיהם, משני עבריהם, ולא הניחו גליון בהם. מכל ארבע הפאות, אף כמלא אות, רק מכל צד כתב מלאות, והשיטות לוחצות, אחת באחת נעוצות, והאותיות דקות קמוטות וכווצות, והרבה מהם זו בזו משולבות, ויש באחת תחובות, ונוסף עוד צרת הראשי תיבות. שלא נשמעו, ולא נודעו, ואצל הסופרים לא הוקבעו. ובמעט תקופות, אשר עליהם חולפות, נאכלו השפות. ונשאר התוך בלא מובן, דברים ככתבן, וכל זה גרם להם חרבן. ונאבד מכל נייר פרי בשמיו, ואבדה חכמת חכמיו, ובינת נבוניו נסתרה מעמיו.

ויש אשר כתבו הדברים, על גליונות ספרים, שלהם או של אחרים, אשר אצלם שואלים ועת החיזורים לבעלים, שכחו את השתילים. אשר שתלו ידיהם, על גליוניהם, ואבדו חדושיהם, וכאשר בלו ונפרדו עליהם. והגיעו ליד, הכורך לכרכם וחדשים להפכם, בתער השכירה חתכם. כי למען תקן מלאכתו שתהיה יפה, בלי מגרעת ובלי העדפה, גלח להם את השפה, ומעט החכמה, הנשארה פנימה, לא חזי למאומה.

ועוד נמצאו בהם עצלנים במעשה ידיהם, אשר הריצו תשובות לשואליהם. בדברים יקרים, לכמה מדינות וערים וכפרים, ולא הניחו אצלם העתקה מכל הדברים. והזניחו אותם זנוח, וחכמתם פרחה פרוח, ונתפזרה לכל רוח. ואיבדו בעצלותם כל פעלם, ולא נשאר אצלם, מאומה מכל עמלם. ומקבלי תשובותם, קראום והטמינו אותם, יש בתוך ביתם. בין כתביהם, ובין דפי ספריהם, ושי מסרום לחבריהם. ואחר כמה דורות, נגלו מהם איזה נסתרות, ונראו בהם אורות. ודברים אלו, כמה טובה שללו, וכמה חכמה ומדע קמלו.

עמוד ראשון של ההקדמה לשלושת הכרכים

Juifs du Maroc R.Assaraf

 

Première partie

La dispersion desJuifs du Maroc

C'est, sans nul doute, l'un des plus grands paradoxes de l'historiographie du judaïsme marocain. Un cliché tenace veut que l'immigration juive marocaine en Israël ait commencé au lendemain de la création de l'État juif par une résolution de l'ONU.

Ce serait alors qu'aurait commencé le regroupement, en Terre sainte, de l'immense majorité des Juifs marocains, soucieux de participer à la construction du rêve national juif et de réaliser l'aspiration multiséculaire du « rassemblement des exilés ».

L'historiographie israélienne classique n'est pas la dernière à véhiculer ce cliché. Dans son survol des différentes alyah qui ont permis le développement duyichouv palestinien, elle ne retient que celles qui sont venues d'Europe centrale et orientale à partir des années 1880 marquant l'apparition des premiers mouvements sionistes.

L'alyah marocaine n'aurait commencé que très tardivement, au lendemain de la Seconde Guerre mondiale. C'est prendre là beaucoup de liberté avec la réalité. S'il est vrai que l'on ne peut parler d'immigration massive qu'à partir de 1948, il ne faut pas oublier l'existence d'un très ancien courant migratoire du Maroc vers la Terre sainte au fil des siècles

Chapitre premier

L'immigration juive en Terre sainte et les débuts du mouvement sioniste au Maroc

L'on peut parler d'un lien privilégié entre le Maroc etla Terresainte, un lien qui ne concerne pas uniquement les Juifs. C'est ainsi que l'historien byzantin Procope, dont s' inspira Ibn Khaldoun, croyait voir dans les Berbères les descendants des Cananéens chasses par Josué lors de l'entrée des Hébreux en Palestine.

Il est plus vraisemblable que diverses populations originaires du Proche-Orient suivirent, tout au long de l'Antiquité, exemple des Phéniciens, et vinrent s'installer, temporairement ou définitivement, dans les comptoirs puniques établis sur la côte atlantique.

au début de l'ère chrétienne, la présence juive au Maghreb était suffisamment importante pour que le Talmud se fasse l'écho d'un voyage qu'y aurait entrepris rabbi Akiba, l'une des figures les plus importantes du judaïsme antique.

Il est possible que des Juifs, fuyantla Palestineau lendemain de la destruction du Deuxième Temple, en 70 ap. J.-C., se soient établis au Maroc, y renforçant les petits groupes juifs locaux.

 

Après la conquête musulmane de l'ancienne Afrique romaine, les relations ne cessèrent jamais entre les petites communautés juives du Maghreb et leurs frères de Terre sainte, même si ces relations varièrent d'intensité selon les époques et les circonstances.

A partir du xvf siècle, l'on note l'installation de nombreux érudits marocains en Terre sainte. Profitant de l'impulsion donnée àla Galiléepar le duc Joseph de Naxos, le vizir juif de plusieurs sultans ottomans, ces lettrés s'installèrent à Safed, centre renommé de la mystique juive. Ce fut le cas, en particulier, de rabbi Yossef Teboul, de rabbi Messod Azoulay et de rabbi Slimane Ohana.

Au xvii siècle, le grand kabbaliste et commentateur rabbi Abraham Azoulay s'installa à Hébron, l'une des quatre communautés juives de Terre sainte avec Jérusalem, Safed et Tibériade. Son exemple fut suivi, au xviii siècle, par l'un des plus grand érudits qu'ait produits le judaïsme marocain, rabbi Haïm Benattar (1696-1743).

Gendre de Moshé Benattar, le confident et conseiller de Moulay Ismaïl, il quitta le Maroc en 1739  Après un bref séjour à Alger puis à Livourne et à Modène, où il fit imprimer son principal ouvrage Or HaHayim, il décida de se rendre en Terre sainte, mû par une inspiration essentielle­ment religieuse : « Dieu a illuminé mes yeux et ma raison, pour me lever et monter versla Terre sainte. »

Accompagné de plusieurs disciples, il s'installa à Jérusalem, où il fonda la yeshiva Knesset Israël, mais mourut en 1743, deux ans à peine après son arrivée. Son rayonnement peut se mesurer à l'éloge que firent de lui les rabbins de la cité de David

« Cet homme venu du Maghreb possède tout : sagesse, science et frémissement devant Dieu. Il est comme un fils d'Elohim… Il a l'apparence d'un mortel, mais c'est un ange de l'armée céleste.

Pour rabbi Haïm Benattar, l'installation en Terre sainte avait valeur de commandement religieux et s'inscrivait dans le plan de rédemption de l'humanité comme le montre cette citation du Or HaHayim : « La rédemption du peuple se trouve entre les mains du juste qui est proche de Dieu.

 Elle surviendra quand le juste aura ranimé le cœur des hommes et quand ces derniers auront amélioré leur conduite… Ce sont les maîtres de la terre et les guides d'Israël qui devront rendre compte à Dieu de l'humiliation du sanc­tuaire dans son actuelle désolation. »

L'un de ses disciples indirects fut rabbi Yehouda Bibas, que l'historiographie israélienne actuelle considère comme l'un des pères du sionisme religieux. D'une famille originaire de Rabat, il naquit à Gibraltar en 1777.

 Après des études à Livourne et à Londres, il fut nommé grand rabbin de Corfou, d'où il put assister à la guerre d'Indépendance grecque, qui souleva un véritable enthousiasme dans l'opinion publique européenne de l'époque.

Pour beaucoup, la reconquête par les Grecs de leur indépendance marquait le début de la renaissance de toutes les nationalités opprimées des Balkans ou de l'Empire ottoman.

שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו

רושמי הסיפורים והמספרים.

הקשר המקויים על ידי " ארכיון הסיפור העממי בישראל ( אסע"י ) " עם המספרים – נושאי המסורת העממית – מתנהל באמצעות רושמי הסיפורים. משפחת הרושמים, כוללת קרוב ל-60 רושמים נאמנים, חרוצים ופעילים, מהם שהקימו את " המשפחה " לפני 8-9 שנים, ומהם שהצטרפו אליה במרוצת הזמן. יבואו הם ומספריהם על התודה ועל הברכה.

מרכיב הנתונים שלמטה, הנוגעים לרושמים ולמספרים, נמסרו על ידי הרושמים עצמם, בחלקם מזכרונם ובחלקם בעקבות פנייתם אל המספרים. לא תמיד יכולנו לאמת נתונים אלה באורח אישי, אך נאמנים עלינו דברי רושמינו ומספרינו אשר לעתים אנו מביאים אותם כלשונם.

בנתונים אלו כללנו גם עובדות החורגות ממסגרת ביוגרפית מצומצמת, אם היה בהן כדי לשפוך אור על ה " אני " של המספר, על רקע החברתי, על חינוכו במרוקו, על חבלי התאקלמותו בישראל ועל מעשיו בהווה.

על דברי הרושמים, שנמסרו לנו בכתב, הוספנו אנו פרטים בנוגע לכמות סיפוריהם באסע"י, לפי המצב בסוף שנת 1963. הדברים ערוכים לפי סדר האלפבית של הרושמים והמספרים כאחד, אגב רימוז מן המספר לרושם מפיו.

פתחיה אבוטבול. מספר סיפורים 27 – 29. הוא נצר ממשפחת אבוטבול מצפת. אבי זקנו היה שליח מארץ ישראל, שנסע למרוקו בשליחות " עזרת דלים " של עיר הקודש צפת.

בעקבות הרעש בצפת בשנת תקצ"ו – 1836 קיבל השליח במרוקו ידיעה, כי אשתו מתה, ונשאר במקום שליחותו, סאלי העיר שבה פעל, רבי חיים בן עטר, בעל " אורח חיים ".

פתחיה נולד באיפראן שבדרום מרוקו, והוא עתה בן 70, תושב תל אביב, בה רשם ממנו שמעון ארנסט כמה סיפורים על בעל " אורח חיים "

יעקב אביצוק – רושם סיפורים 1 – 23. נולד בשנת 1929 בעיר המולדווית ואסלוי, רומניה, לדוד ורחל איצקוביץ, כילד שישי בין תשעה אחים ואחיות, אביו היה רפד. יעקב למד באורח מקביל " בחדר " ובבית הספר היהודי בשם " עשה טוב ,, שבו לימדו גם קצת עברית.

בית הוריו היה מסורתי, נתחנך בתנועות הציוניות " גורדוניה " ו " בוסלייה ", והיה לפני עלייתו בהכשרה במלחמת העולם השנייה עבד במחנות הכפייה.

פתגמים…חנניה דהן – " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו "

מתוך ספרו של חנניה דהן – " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו "

בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים – כרך א'

פרק א' – אבות ובנים

אב ואם

6 – אל אום מא תבדל בלכ'אלא

דודה, אינה תחליף לאם 

 

7 – פחאל לי בדל בוה, בכ'שבא

כמחליף אביו בבול עץ

 

8 – אל אום הייא אלחנינא

האם היא הרחמנית

 

אמרות אחרות 

הכל ניתן להחליף, אבל להחליף זהב בכסף, שטות – פתגם ערבי

יש רק אהבת אם, כל היתר הבל – פניני ספרד

האם זו אם, והיתר זה רוח – פתגמי יהודי מרוקו הספרדית 

מראכש העיר-חביב אבגי

תחילת בנייתו המשוערת בשנת 1557, ונגמרה בשנת 1622. מתקופה זו יש לנו ידיעות על חכמים שפעלו בעיר כמו : רבי אברהם בן ואעישורהי יצחק קוריאאט, חכם מקובל שחיבר ספרים אחדים , חי בסביבות 1580, רבי ראובן בר נחמן, רבי מרדכי בן עטאר, רבי יוסף בן תאבו, רבי אברהם חליווה, רבי אהרן בן יבגי המקובל, ( חכם מקובל שהחוקרים ייחסו אותו לחכמי המערב, ואולי הוא מאזור תאפילאלת תימג'רות או תמאערופאת, שם היה הריכוז הגדול של משפחת יבגי, כך קיבלנו מאבותינו. ) רבי חיים אלעסרי ורהי יהודה אוחיון.

מותם של שלושת המלכים.

בשנת 1598 עד שנת 1607, היה רעב גדול ובעקבותיו פרצה המגיפה אשר הפילה חללים רבים. גם המלך היה בין המתים. המשך המגיפה ומותו של עבד אללאה אל מנצור, היו אות מבשר רעות. בערי מרוקו כל התקופה הזאת ידעה מרידות ומהומות. ניצונו המזהיר של עבד אללאה, ם\פינה לו דרך לשלטון, אחרי ששני אחיו מתו. שלושת האחים רבו על המלוכה, וכל אחד אומר אני אמלוך.

תחתיו מלך מולאי מוחמד במראכש, הוא גילה שנאה עזה ליהודים, וסבל רב נגרם ממנו ליהודים. למזלם שלטונו לא ארך זמן, כי בשנת 1576, הלך עבד אלצאליק מושל אלג'יר, ותקף אותו. למרות נחיתותו המספרית בחיילים, הביס אותו, ומומחמד ברח למראכש. שני המחנות נפגשו יחד סמוך לעיר סאלי, ושם נלחמו בחירוף נפש, מוחמד וצבאו הובס שם, וברח להרים.

את מאורעות הזמן ההוא הנציח רבי שאול בן דוד סירירו ז"ל, במאמרו הידוע :

" אם אמרתי אספרה קצת מתלאות אשר חלפו עברו עלינו, תצלנה כל אוזניים ויבהיל כל שומעם. זה לנו היום שלוש שנים ומחצה, בצורת רעב וצרות רבות. משנת 1604 – 1606, יושבי פאס ברעב. מראש חודש כסלו, מתו ברעב קרוב לשמונה מאות.

בני פאס היקרים נפוחים כנאד מזי רעב, איכה נחשבו לנבלי חרס, חבקו אשפתות לנקר בהם כתרנגולים. יותר משש מאות אנשים ונשים, בחורים ובתולות, המירו את דתם. בדרכים הייתה סכנה גדולה, אין יוצא ואין בא. היושב בעיר ימות ברעב, והיוצא לחוץ ייפול בחרב. איש את רעהו חיים בלעז, ויידל ישראל עד מאוד עווניתנו הטו אלה אין דורש ואין מבקש כי רפו ידי עוסקי התורה אין להם יום שאין קללתו מרובה מחברו מכפלי כפלים.

ולא די לנו הצער שאנו בו, אלא שנתווספו עלינו צרות המלחמות, עד שבוחרים מוות מהחחים. ראינו מי שהפיל עצמו לבור ומת, ומי שעביר סכין על צורו ושחת את עצמו.

אבות משליכים את ילדיהם, ונשים רחמניות מכים מכות מוות לבניהם. מה אעידך, ומה אדמה לך פאס המהוללה, וכעת היא זוללה ".

" דבש לשון יונק עוללים שאלו להם. ואין לך יום שלא ימותו עשרה או עשרים ברעב. התענינו יום שבת קודש שני ימים לכסלו שנת שס"ו, ולא נענינו. ובערים לאדר שני באותה שנה, על ההרים אשא קינה, על פאס העדינה, הייתה למשל ולשנינה.. נתחזק הרעב, ורובע קב קמח שווה י"ט אוקיות. ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם.

הרכים והענוגים יחד אומללו, זקנים ובחורים בחוץ מושלכים כלו בדמעות עיני בראותי אנשי מעשה רבים ונכבדים ועשירים, נפוחים כנאד לכל עובר ושב, ואין מרחם ואין משיב נפש. בראש חודש אדר ב' מת איש חסיד וקדוש רבי יעקב בן עטר ז"ל, גם הוא בעוונותינו הרבים מת מרעב, או לנו שאיש קדוש כזה מת מיתה משונה כזו.

נהמת זקן ועולל כנהמת ים יללי בשער. זעקי עיר, כי שבת ששון מעיר פאס, או לעיניים שכך ראו. ויהיו המתים ברעב קרוב לשושת אלפים, ויותר משני אלפים המירו דתם, ותשאיר עיר פאס שדודה וגלמודה. ( נר המערב ).

פרופסור זאב חיים הירשברג, כותב בספרו " תולדות היהודים בצפון אפריקה " : " לאור המקורות היהודים, והידיעות על היהודים המשוקעות במקורות הנוצרים, בלי לשים רקע הכללי, עלול ליצור רושם מוטעה, כאילו היהודים סבלו יותר מהאוכלוסייה המוסלמית בשל אכזריותם של הריפים. כאילו רק בנשיהם ובבנותיהם התעללו חייליהם השכירים, ורק עליהם הטילו מסים כבדים מנשוא. אצילים ודלת העם, מוראביטים וחסידיהם, כולם סבלו במצב הפרוע של האנרכיה הפנימית.

מגיפה כי פרצה, הייתה מתפשטת על כל שכונות העיר, על כל שכבות האוכלוסייה, ברברים,ערבים, כושים ובני תערובת ועל כל האזור, ורעב כי בא גרם ליוקר וסבל של כלל האוכלוסייה ".

השער של רבי מרדכי בן עטר זצ"ל.

בעל השער המופלא הידוע בשם " קשת רבי מרדכי בן עטר ". כך מצאתי כתוב על מצבתו :

העמוד המופלא של רבי מרדכי בן עטר זצ"ל, נודע לתהילה אשר במאמרו עטר חומת ישראל, וגם בנה לנו שער וקיים השנה הישיבה הקדושה. אחד מאדירי ארץ, פאר הדור והדומו, גודר ועומד בפרץ לפני מלכים יתייצב, למגן ולצינה בנועם הדור. ובצל כנפיו הייתה אורה / צדיק יאמר לו, לרבם של בני הגולה. פה – אל – פה ידבר, ולשבח יקר וגדולה. זכרו לשער בת רבים / ושמו נודע בשערים. יסוד – יסד מלפנים / ידעוהו זקנים וצעירים. והיה להם לחומה ולמחסה / למסתור ולמכסה.

מחקרי אליעזר – אליעזר בשן-מבוא לספר " מחקרי אליעזר " של פרופסור בשן – כתב ד"ר משה עמאר

מבוא לספר " מחקרי אליעזר " של פרופסור בשן – כתב ד"ר משה עמארמחקרי אליעזר

יהדות מרוקו.

בעשרים השנים האחרונות מתרכז פרופסור בשן בחקר יהדות מרוקו, הוא פרסם מאמרים בהם חשף פרשיות שלא היו ידועות עד כה, וכתב חמישה ספרים בנושא. הספר הראשון :

יהדות מרוקו עברה ותרבותה.

הספר מציג פרקים חשובים בחקר ההיסטוריה של יהודי מרוקו וחקר התרבות והרוח של יהדות מרוקו. הספר מכיל שלושה חלקים המחולקים לפרקי משנה, ובכל אחד מהם סעיפים רבים. החלק הראשון עוסק בהיסטוריה פוליטית חברתית מהזמן הקדום ועד שנת 1912.

בחלק זה ניתנה סקירה היסטורית כרונולוגית וקהילות מרוקו מוצגות בו לפי אזורים. המחבר מדגיש את ההיסטוריה של יהודי מרוקו החל בשנת רנ"ד – 1494, עת נקלטו במרוקו מגורשי ספרד, ובפירוט יתר את מעמדם הפוליטי של יהודי מרוקו במאתיים השנים האחרונות.

בחלק השני סוקר המחבר סקירה תימטית פרקים מרכזיים בחקר יהדות מרוקו ועיקרם : מעמדם המשפטי והחברתי, חיי הקהילה, החינוך המסורתי והישיבות, עולמם של חכמים, מנהגים ואמונות עממיות, חיי הכלכלה, המשפחה ומעמד האישה, הקשרים עם ארץ ישראל והעליות, ההתמערבות וחינוך מודרני, השכלה עברית ועיתונות.

כל פרק מרכז בתוכו מידע רב, בעיקר מימי גירוש ספרד ואילך, ודגש מיוחד ניתן לשוש מאות השנים האחרונות.

בספר מודגשים תנאי ההפליה שבהם חיו היהודים במרוקו, ולותם בחסות הסולטאנים וביציבות השלטון, ועם זאת מלמד הספר שהייתה ליהודים הצלחה כלכלית ודימוי של עשירים בעיני המוסלמים. המוסלמים והיהודים אמנם בזו זה לזה, אך היו זקוקים זה לזה. 

בפרק על הקהילה ותקנותיה, הוא מבאר את המבנה הקהילתי, ההנהגה החברתית והרוחנית, האוטונומיה הניהולית והמשפטית ממנה נהנו יהודי מרוקו. ודן בבית הדין הרבני בפאס ששימש בפועל כבית דין גדול לערעורים.

מקום ניכר מוקדש בספר לתקנות פאס, דרכי קבלתן וביצוען במרבית הקהילות במרוקו. וכן הוא דן בהרחבה בנושה המסים ודרכי ההערכה והגבייה, פטור ממסים שהוענק לתמידי חכמים. הוא מקדיש מקום לדאגה לעניים וארגונים הסוציאליים בקהילות.

בפרק נפרד בחלק ג' הוא דן בשינויים במערכת הקהילתית, ובעיקר בבתי הדין הרבניים מתחילת המאה העשרים. מפסיקות בתי הדין במרוקו ניתן ללמוד על תופעות הנובעות ממודרנה והחילון, ומגיע למסקנה שניכרת החרדה לאופייה הדתי של החברה.

ומצד אחר, ניכרת גם הסתגלות הממסד הרבני לתפישה מודרנית, בעיקר אלו הנוגעות לחיי המשפחה ולמעמד האיה, בין היתר התנגד הממסד הרבני לנישואי בוסר וביגמיה.

בפרקים הדנים בחינוך ובחיי הרוח מוכיח המחבר כי הקהילות דאגו שגם ילדי עניים יקבלו חינוך יסודי עד גיל 12 – 13. מגיל זה ואילך רק נערים שהוריהם היו מבוססים, רו שהיו בעלי כישרונות מיוחדים, וכן בניהם של תלמידי חכמים המשיכות את לימודיהם בישיבות.

מהישיבות יצחו תלמידי חכמים, דיינים ופוסקים נודעים וכן כלי קודש רבים. רבי מחכמי הארץ גם פרנסו עצמם ממלאכה. הוא מבליט את העובדה שהמוסלמים העריצו את חכמי היהודים. וציין שמרבית חכמי מרוקו בפסיקותיהם התחשבו גם בהיגיון ובצדק, בניגוד לפורמליזם משפטי.

במאה ה-19 הושפעו חכמי מרוקו מהפסיקה האשכנזית ומהספרות החסידית שהגיעה אליהם, ולאור בדיקה של נושאים אלה הגיע פרופסור בשן למסקנה שקיים הרבה מן המשותף בתרבות, במנהגים ובאמונה בין ארצות המגרב וארצות אירופה, למרות המרחק במקומות משובם של החכמים.

הוא מפרט בהרחבה את העושר הרוחני של יהדות מרוקו ואת מגוון היצירה של חכמיה. כן מקדיש המחקר מקום להווי, לפולקלור ולאמונות העממיות שבקרב יהודי מרוקו. החלק השלישי העוסק במאה העשרים דן המחבר בהשפעות לרתות המערב ובחינוך המודרני, בהשכלה עברית ובעיתונות.

בפרק על חיי הכלכלה דן המחבר בריבוד המעמדי ובפער בין עשירים ועניים, באומנויות ובעסקי כספים. הוא מדגיש את המתח שהתקיים בין המעמדות בחברה היהודית. לאור בחינת תעודות ארכיוניות הוא מצביע על יהודים שכבר במאה ה-16 החזיקו במונופול על ייצור סוכר ושיווקו לאנגליה.

יהודים עסקו גם במתן הלוואות בריבית גבוהה, ובמאה ה-19 נתפרסמו בנקים משפחתיים של יהודים, כגון הבנקים של משפחת פריינטה ומשפחת נהון. היהודים מילאו מקום חשוב גם בסחר הבינלאומי, ומקורות רבים דנים על כך למן המאה ה-16 ואילך.

בסוף המאה ה-18 ובעיקר במטה ה-19 בלטו " סוחרי המלך " היהודים –(  תאג'ר אל-סולטאן ) שניהלו את כספיו ועסקיו של הסולטאן וקיבלו מונופול על ענפי יבוא ויצוא, או שהיו שותפים עם משפחת המלוכה. גם במאות האחרונות מילאו היהודים תפקידים דיפלומטיים בשירות הסולטאנים והנציגויות הזרות.

ייחודי הוא הפרק על המשפחה ומעמד האישה, והחידושים שבו. נושא שהיה זניח לחלוטין במחק ההיסטורי, המחבר הקדיש פרטים מעניינים על אורח החיים של המשפחה היהודית, דרכי הקידושין והנישואין, גיל הנישואין, נישואי בוסר, נישואי זקן עם קטינה, נישואין בתוך המשפחה, ריבוי נשים, מגורים, והיבטים רבים של המשפחה כיחידה כלכלית.

בין היתר עוסק הספר גם בעקרות, הריון ולידה, חשיבות בן זכר, תמותת התינוקות, אלימות במשפחה, גירושין וסיבותיהן, ירושת הבת, פריצות מינית, והשכלת האישה. בסוגיות אלו הרחיב פרופסור בשן את הדיון בשני ספרים שהקדיש לאישה היהודית במרוקו, ספרים אלו יתוארו להלן.

בפרק נפרד דן המחבק בקשרים של יהודי מרוקו עם ארץ ישראל וכן בעליות, וכאן מבליט המחבר את הזיקה עתיקת היומין בין יהדות מרוקו לארץ ישראל, זיקה זו שביטוייה העיקרים : ביקורי שד"רים ותמיכה ביהודי הארץ, עליה של חכמים ארצה וכן של המון העם, תפילות ופיוטים לכבודה של ארץ ישראל ותושביה.

גם בחלק השלישי העוסק במאה העשרים הוא דן בהרחבה בפעילות הציונית במרוקו עד ימינו ועל העליות לארץ ישראל.

בחלק השלישי, כאמור לעיל דן ביהודי מרוקו בין השנים 1912 – 1999, והוא כולל סקירה היסטורית כרונולוגית, והוא מדגיש בעיקר את השינויים הפוליטיים, החברתיים והכלכליים בתקופה זו. כך למשל בתקופה זו השתפר מאוד מצבם הכלכלי של היהודים, והתרחבה עם השכלתם.

פרק בפני עצמו דן במשטר וישי בהשלטת חוקי הגזע על היהודים בידי הסולטאן ובכללם החזרתם למללאח ( הרובע היהודי ). ניתן ללמוד כי פלישת צבא ארצות הברית לקזבלנקה בנובמבר 1947 אמנם שיפרה תחילה את מצב היהודים, אך מנגד גרמה להגברת העוינות וההתנכלות כלפיהם מצד המוסלמים והצרפתים, וגם לאחר ביטול חוקי הגזע במרס 1943 נמשכו הפגיעות בהם.

המחבר דן בגישות של החוקרים על יחסו ליהודים של מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. ודן במצבה העדין של הקהילה היהודית במרוקו לאחר הקמת מדינת ישראל, ומציין את השינויים הדמוגראפיים באוכלוסייה היהודים בין השנים 1951 – 1960.

הספר מעודכן עד התקופה האחרונה, וכולל מידע על יחסו של מלך מרוקו חסן השני – 1961 – 1999 ליהודים, על החינוך הציוני הדתי, על הישיבות ועל הפעילות החינוכית למרכיביה עד ימינו.

לסיכום : ביסוד החיבור מונחת תפיסת יסוד ברורה, לפיה גדולתה של יהדותך מרוקו הוא בריבוי פניה וביכולתה חרף ההתנכלויות ומעמד הפוליטי רופף כמעט לכל אורך הדורות, שלמור על עצמאות רוחנית ודתית, ואף לשמור על מסגרת קהילתית מסורתית.

במסגרת זו מאופיינת יהדות מרוקו בהערצה גדולה לחכמיה, חיבה לארץ ישראל ותמיכה בתושביה, וכן ביכולתה לנהל חיי כלכלה ערים, תוך הדגשת תפיסה סוציאלית וערבות הדדית. בספר ניכרת תפיסתו הציונית של המחבר, בהדגשת מוטיבים לאומיים במורשתה של יהדות זו.

כללו של דבר, הספר פותח אופקים לכל המתעניין ביהדות מרוקו, התפוצה הגדולה ביותר בארצות צפון אפריקה, וחושף מידע על עושרה התרבותי וחוסנה הרוחני

חיי היהודים במרוקו-מוזיאון ישראל 1973

חיי היהודים במרוקו-מוזיאון ישראל 1973

גם לאחר שנבחר נושא התערוכה לא פסקו הלבטים, שכן היה צריך להחליט על נושאי הפרקים המוצגים והיקפם ולקבוע את סדרם. לצערנו נאלצנו לוותר על נושאים רבים, מהם מעניינים ביותר, כמו, למשל, ״אלפיים שנות יהודי מארוקו״, הואיל והמדור לאתנוגראפיה במוזיאון אינו עוסק במחקר היסטורי, ואין בידו להציג תעודות שעדיין לא פורסמו. גם לא נמצאו המיסמכים להמחשת פרקי־ היסטוריה חשובים, כגון חלקם של היהודים בהובלת הזהב, בספנות ובכּארטוגראפיה בימי־הביניים ובתקופת הרניסאנס.

נושא מעניין אחר שצריך היה לוותר עליו הוא החיים בצוותא של יהודים וערבים — על־פי־רוב מגע יומיומי של אחווה וידידות, למרות הרדיפות וההשפלות. המנהג לעלות לרגל לקבריהם של צדיקים משותפים, השתתפותם של נכבדי המוסלמים בהלוויות רבנים, המסורת הנאה של ביקורי מוסלמים אצל יהודים בערב ה״מימונה״ — לכל אלה לא נמצאו תעודות ותצלומים באיכות נאותה ובמידה מספקת כדי מדור נפרד, וניתן להם ביטוי חלקי בלבד בפרק ״היהודים בעיני ציירים צרפתים״ דווקא.

לעומת זאת נעשה נסיון לרכז חומר תיעודי רב לתכנית האור־קולית, שנועדה להשלמת התערוכה בכל התחומים שלא עלה בידנו להמחישם בתצוגה, ובראש וראשונה תולדות העדה וחייה הרוחניים והחברתיים. הספרייה הלאומית והאוניברסיטאית באה לעזרת המוזיאון בתחום זה, ופטרה את עורכי התערוכה מן החובה להראות גם את התעודות ואת הספרים, ותציגם באולמות הספרייה הלאומית.

מכאן, שהרשימות והתמונות בנושאים אלה המו­באות כאן אינן אלא בבחינת תיאור רקע למערכות־החפצים, המהוות בסופו של דבר את נושא התערוכה. מכאן גם חוסר־הפרופורציה, לכאורה, בין גודל הפרק על יצירות־הרוח, שמוקדשים להן — נוסף על מאמר־המבוא — ארבעה עמודים בלבד, ובין גודל הפרקים על המלאכות ועל התלבושות והעדיים.

ומעניין לעניין באותו עניין: הפרק על הציור הוא סוגיה בפני עצמה, שכן הוא מובא כאן אך ורק בשל היותו בבואה נאמנה של חיי היהודים במארוקו. יש לראות בו אפוא כלי־עזר להמחשת דמות היהודי כפי שהצטיירה בעיני ציירים צרפתים במאה הי״ט ובתחילת המאה הכי, ולא פרק על אמנות יהודית.

גם בבחירת המוצגים והתמונות קבע לא במעט סוג החומר שאפשר היה להשיג: עמדנו להציג חדר־אורחים בסגנון בריטי או צרפתי בבית עשירים, חדר הרווח גם בארץ בבתי אמידים מיוצאי מארוקו, בצד סאלון בסגנון הערבי־המארוקאני.

אלא שחדרים אלה, כמוהם כשאר החפצים מבתיהם של עירונים עשירים, אין לקבלם בהשאלה, שכן רובם עדיין בשימוש או נמכרו לסוחרי־עתיקות בפאריס ובלונדון, ולכן מן הדין היה לוותר על הצגתם. ויתור זה אף תאם את מגמת המוזיאון להתרכז בעיקר בדפוסי־חיים שאינם עוד, או הולכים ונעלמים, ואלה הרי לא נשמרו בדרך־כלל בבתי העשירים.

זו גם הסיבה לייצוג המועט יחסית שניתן ליהודי הערים, החיים בסגנון אירופי זה שניים—שלושה דורות, ולמקום הנרחב שהוקדש ליהודי הכפרים — ובעיקר ליהודי האטלאס — שאינם אלא כ־10% מן האוכ­לוסייה היהודית על־פי כל האומדנים.

תערוכה אתנוגראפית של עדה בישראל אינה ככל תערוכה, שכן אין מציגים בה מוצגים המגיעים למוזיאון כאוסף שלם, כי־אם חפצים שנאספו ממקומות רבים, בעיקר מבתים פרטיים, ולכן אין לדעת עד הרגע האחרון אם יתווספו עוד מוצגים.

לפיכך אין אפשרות להכין קטלוג במלוא מובן המלה, אשר ישקף נאמנה כל פריט בתערוכה, שהרי קטלוג מעין זה יש להכין לדפוס חודשים רבים לפני התערוכה. מכאן, שההתאמה בין הפרסום שלפנינו ובין התערוכה היא רק בחלוקה לפרקים ובמוצגים העיקריים.

 יחד עם זאת שומה על פרסום מעין זה להיות בבחינת ספר־ יסוד ללימוד תרבותה החומרית של עדה לאור המחקרים ההיסטוריים־הסוציולוגיים שכבר נערכו בנושא זה. כדי להגשים מטרה זו, צריך היה להקדים לתערוכה מחקרים רבים, ובראש וראשונה עבודת־שדה לאימות המידע שבידנו.

אולם מאחר שאין מלמדים את מקצוע האתנולוגיה באוניברסיטאות ואין בארץ מוסד מוסמך לחקר אתנולוגי, על המוזיאון להסתפק בהכנת פרסום שניתן בו מיון החפצים ותיאורם בלי הכללות ובלי נסיון לעמוד על החוקיות שבתופעות.

 עם זאת השתדלנו לערוך את החומר הכלול בפרסום זה על־פי החלוקה הנוהגת באתנולוגיה: יהדות, ענפי־הכלכלה (כולל מלאכות), הבית — כליו וקישוטיו, לבוש ועדיים, מוסיקה ולבסוף פרק קצר על היהודים בציור הצרפתי.

הפרק המוקדש ליהדות משתרע, מטבע הדברים, על מחצית הפרסום בקירוב, שכן כלולים בו, נוסף על יצירות־רוח, חפצים רבים הקשורים בקהילה ובחיי הדת, במחזור השנה ובמחזור החיים — עולם ומלואו, עולמו העשיר של העני שביהודים.

תרבותו החומרית של עולם זה עדיין לא נחקרה, ובאוספים של תשמישי־ קדושה צוין מקורם של מרבית החפצים בציון ״צפון־אפריקה״ — ואין לדעת אם הם ממארוקו, מאלג׳יריה, מתוניסיה או מלוב. בתערוכה זו נעשה הניפוי הראשון בלבד: הובאו רק חפצים שאפשר לייחסם בביטחה ליהדות מארוקו (פרט לשניים או שלושה מוצגים).

לעומת זאת לא ניתן לסווג את החפצים על־פי הסגנונות שרווחו באזורים השונים, הואיל ועדיין לא נעשה נסיון לאמת, למשל, את הידיעה, כי תשמישי־הקדושה של מכנאס מעוטרים בעבודות־אמייל, ואילו עבודות־הקידוח בכסף היו מיוחדות למוגאדור.

זאת ועוד: עם כל הרצון להקדיש פרקים נפרדים לחפצים מיוחדים ליהודים, נשתרבבו בהם פה ושם חפצים ״לא־יהודיים״, כמו, למשל, עריסת התינוק, מקל- הטיולים ובקבוקוני־הטבק. גם במנהגים היו הרבה דברים משותפים לשני העמים, נוסף על העליות לרגל, כגון כף־היד — ה״כמסה״ — ועדיים רבים.

מובן מאליו, שגם כלי־העבודה המובאים בפרק על המלאכות שימשו יהודים ומוסלמים כאחת, ולכן הונהג בעניין זה קנה־מידה אחר. כך, למשל, לא הוזכרה קדרות, משוס שהיהודים לא עסקו בה. לעומת זה היו לתלבושות תכונות רבות מיוחדות ליהודים בלבד.

 משום כך והודות לחומר הרב שאסף החוקר הצרפתי ז׳אן בזאנסנו, יכולנו להקדיש לנושא זה פרק רב־היקף. זהו גם הפרק היחיד שאפשר היה לערוך אותו על־פי סגנונות אזוריים ובכך לשקף במקצת את הרבגוניות, עתים עד כדי קוטביות, המאפיינת את תרבותם המסורתית של יהודי מארוקו.

אשר לתעתיק המונחים בלשונם של יהודי מארוקו, ניסינו להביא, ככל האפשר — בעזרת בלשנים מן האוניברסיטה העברית — את המונחים כהיגוים בפי היהודים, ומכאן תעתיק כגון ״כמסה״ (ולא ״חמשה״). בכתיב המקומות, לעומת זה, הלכנו בעקבות ח״ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, ירושלים, תשכ״ה.

כאשר התחלנו בהכנות לתערוכה היו ידיעותינו על יהדות מארוקו מעטות ביותר. מאז הלכנו כברת־דרך ארוכה עם יהודי מארוקו, ובדרכנו לימדונו את אשר הם כבר שכחו או מנסים לשכוח. היו אף שהעירו, שכאילו אנו מחזירים אותם לאחור. אם אמנם נכונים דבריהם, תקוותנו היא, כי הליכה זו לאחור תהיה בבחינת שיבה אל המקורות ומנוף להתקדמות לעבר אופקים חדשים ומופלאים.

יש מן הצער בפרידה מן האנשים שעבדנו אתם שכם אחד. מתנחמים אנו בתקווה, כי יוצאי תוניסיה, עיראק, סאלוניקי או גרוזיניה ימהרו אף הם להושיט לנו עזרה בהצלת שרידיהן של תרבויותיהם המסורתיות.

אביבה מולר-לנצט

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יוני 2012
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר