מורשת יהדות מרוקו

כמו כן מכבדים במלאכת המריחה גם את האורחים כל אחד ואחד על פי מעלתו וכבודו, אך ללא יוצא מן הכלל. בעניין זה חשוב מאוד לנהוג משנה התחשבות, זהירות ונימוס פן יימצא משיהו מהנוכחים נפגע, ויקשה מאוד לרצותו כתוצאה מהתעלמות בשגגה עם בואו לערב זה.

מובן שהכלה נמצאת עדיין " בטווח בטחון " מהחתן, ועדיין שומרים על מרחק, כיאה למיוחסים החסים על כבוד הוריהם וכדי למנוע רינונים ולזות שפתיים. גם החתן מוקף בידידיו ובשושביניו, קבוצה קבוצה וקולו שירתה ושמחתה, והכל סביב לשולחנות גדושי מעדנים. תוך הקרבה הזאת מוציאים בני הזוג הזדמנות להגניב מבטים דרך חומת האדם החוגגת איתם.

בסיום הסעודה קמים הקרואים ומסתדרים במעגל, השרים והשרות אוחזים " טטארא " בידיהם, מוחאים כפיים בקצב סוער והולך, ומקישים בקצב על השולחנות תוך כדי השמעת שירה, המתאימה לחתן והן לכלה.

באווירה זו צוללים עמוק אל תוך הלילה, שרים, רוקדים, שותים ואוכלים, משבחים ומהללים אותם כדברי החכם " כשם שאדם מצווה לשמח את החתן, כל הוא מצווה לשמח את הכלה, ונקרא זה גמילות חסדים, ומצווה לשמחה ולהללה כדי שתמצא חן בעיני החתן, שתהא חביבה עליו " ( רבי יצחק אבוהב, מנורת המאור רו ).

השירים המושמעים בשבעת ימי המשתה, ושמקצתם מובאים בחלק זה של הספר, הם חיבורי שירה קצרים בדרך המשלים והפתגמים, ואשר בין שורותיהם מובעות משאלות ושאיפות הדדיות.

החתן מתאר בערגה את כלתו, והכלה משיבה היא בכיסופי אהבה לבחירה שנעשתה למענה, וכעת מצאה חן בעיניה. האורחים והאורחות משלימים את החסר בשירה דומה, המבטאת את שלמות בני הזוג. לעתים רחוקות יושמעו ישירים ומפורשים, והכל כלול במסגרת שירה המובעת בסמלים, בכוונות וברמזים.

השבת השלישית נקראת " שבת ססלכא " ( שבת הגילוי , החשיפה ) הכוונה, בשבת זו חושפים ומגלים לפני הקרואים, את רכיבי הנדוניה שהביאה הכלה, קוראים את הכתובה שחוברה בכתב יד, על ידי תלמיד חכם ובקיא בנושא, ומדגישים בדברי נועם, ליתר בטחון ולשם מניעת אי הבנות, את גובה הקנס במקרה של פירוד או גירושין.

במעמד זה מודיעים על מועד חגיגת הנישואין שנקבעים תמיד ליום ראשון ( המדובר על מנהג המתואר לסדרי נישואין באזור זה )

אותו בוקר נלקחת הכלה על ידי הוריה וקרוביה ואר המוזמנות המכובדות, אל הנחל או אל המקווה, המיילדת רוחצת היטב את הכלה, ומסייעת לה בנקיונה.

 בעוד הנשים האחרות מפזמות וצוהלות ומשמיעות זמרה ונעימות, לשם הפגנת שמחה רצופה, ולשם הפגת המתחים וההתרגשויות הטבעיות הרבים המאפיינים את בוא הטכס המתקרב ובא. במעמד זה מסבירה המיילדת והאם לכלה הצעירה את אשר עליה לדעת ולעשות, וכיצד עליה לנהוג בליל הכלולות.

 וכבר הדגשנו כי הכלה מעירה עד מאוד בשנותיה ( לפעמים בת שש או בת שבע, ונבוכה היא למשמע שפע ההוראות והציווים הנלחשים לאוזניה. נקל אפוא להבין לרוחה ולמתרחש בפנימיותה למשמע הנאמר לה.

גם החתן נלקח את המקווה או אל הנחל, וידידיו ושושביניו טובלים אותו, לאחר התספורת או התגלחת, הכל לפי מנהג המקום. בהזדמנות זו מוסיפים ומרעיפים עליו עוד עצות, ומטיפים לו מוסר. יש אומרים כי המבינים שבהם אף מעוררים את תשומת לבו לדברים שבינו לבינה, ולפרטי פרטים, בייחוד אם צעיר הוא לימים.

ואולם על פי רוב החתן מבוגר דיו ובקי במצפה לו. אבל קרו מקרים רבים, שעוררו מצבים מגוחכים ומביכים עד כדי צחוק מזה וצער ומבוכה מזה, שמקורם בתערובת זו של בקיאות ותמימות, של בגרות אולי מדומה ושל בוסר.

הכלה מוכנה ולבושה בגדים עזי צבע, וגוזרים באופן כזה שלט יבלוט כל חמוק שהצניעות יפה לו. מסווה של משי ירוק או אדום רקום, מעשה רוקמה עוטר את ראשה, גולש על פניה ומסתיר כליל את שער ראשה לבל ייגלה חלילה, שכן דבר זה נחשב ערוות אשה, ויש להיזהר מאוד בתעלוליו של השטן, הוא יצר הרע.

על צווארה, אצבעותיה וקרסוליה מתנוססים תכשיטים שונים, מקושטים אבנים טובות ושאר מעשה מלאכת הצורף, והכל מבריק כעטרה מלכותית. גם החן אינו חסר בהדרת לבושו, ואף הוא עטוי בגדי יקרות, כיאה לו ביום חתונתו וביום שמחת לבו, לבושו נקי מכל רבב, צח כשלג, אלא שאין הוא עונד תכשיטים.

מהמקווה או משפת הנחל, נלקחת הכלה אל ביתה של אחת מקרוביה או של ידידותיה, שם היא יושבת כשהיא אפופה בנערות צוהלות. עם בוא הערב, קריאות היו, יו, יו, יו, המסולסלות והממושכות, שוב מהדהדות בחלל האוויר, נישאות למרחק ומביאות את הבשורה.

עתה בא אביה עם קהל מוזמנים ומוזמנות. הנשים נכנסות ראשונות ואומרות בית של שיר זה. " זיינאכום בלהנא, זיינאכום בלהנא, ייא ללאלה פרוצי אוגולזינא מרחבא " ( באמו אליכם בשלווה, באנו אליכם בשלווה, גבירתי הציעי שטיחים, ואמרי לנן ברוך הבא ).

האב מרכיב את הכלה על פרדה אשר הורעבה מבעוד מועד, כדי לרפות כוחה שלא תוכל לשעוט או לבעוט, אלה תהיה תשושה מעט ותצעד באיטיות ובבטחה. בעת שהאב מרכיב את הכלה, שרות הנשים שיר קצקצר, ואומרות : " רככבהא בוהא פור לבגלא, עאוונו סידי מולנא " ( הרכיב אותה אביה על הפרדה, עזור נא לי ריבון העולמים ).

הקהל צועד ושר מזמורים מתאימים, וכאשר הגיעו לבית החתן, נערך ברוב עם וביראת כבוד טכס הנישואין ושבע הברכות. במעמד זה ניתנת לכלה הזדמנות להשמיע באזני בעלה, קבל עם ועדה, תנאי או תנאים שונים כלבבה, למשל, שלא יעשן, או יתחייב שלא לשתות לשכרה.

החתן מקבל את התנאים שאמנם אינם עתידים להתקיים, שולף טבעת זהב, ועונד אותה על אצבע הכלה, וזהו למעשה מגעו הראשון איתה. שרים ומפייטים, שותים ואוכלים ושמחים, ולאחר מכן, איש ואשה פונים לביתם.

למחרת בבוקר מוצאת הכלה לקול קרוביה ואוהביה, וחמותה מעלה אותה אל הגג אל קרבת המרזב. החמות יוצקת מים מהולים בשמן ובמלח, ובחלק מהם היא רוחצת ומשפשפת את שתי כפות רגלי הכלה.  החמות גונחת ארצה, תחילה מנשקת ואחר כן נושכת בשיניה את כף רגלי הכלה ואומרת לה : " תדכלנא ייא בנתי בגדם כדר אובססעד אוטוויל לימר " ( תיכנסי בתי לביתנו בצעד ירוק, באושר ובאורך ימים ).

זהו מנהג מתוך רבים ויודעות דבר הסבירו כי נוהג זה בא להבטיח משמעת וצייתנות הכלה לבעלה וכמובן לחמותה, וכדי שהמעשה לא יתפרש לרעה מקדימה החמות הנשיקה לנשיכה.

סוף ההקדמה

המורדים מבית, וחרב הנוצרים מבחוץ, הביאו קץ לשלטונם. ( בתקופת מלחמת הספרדים שנמשכה הרבה זמן עם שושלת המאחדיו, הטיבה עם האנוסים שהיו נרדפים על ידי הנוצרים, טהרבה מהם החלו לחזור ליהדותם בגלוי ) הביאה לקץ שלטונם. למרות זאת כל מושל חדש שעלה בתקופה ההיא, לא פעל לשפר מצבם של היהודים, וזה נראה כמו ההוא שברח מהדוב ונפגע מהאריה.

אחד המורדים " יחייא " שהתמרד נגד אבו אלעלא, הגיע למראכש בראש אספסוף ועשה שפטים ביהודים. בזז רכושם כנקמה בהם על אשר נטו לצדו של אבו אלעלא. אולם שלטון המואחדין מוגר סופית על ידי שושלת בני מרין, בשנת כ"ט לאף החמישי 1269.

שנות שלטון המואחדין, וגזירות השמד שלהם, לא השאירו מקום לשאול מה נותר מתרבות היהודים בארץ המערב. תקופה שעליה נאמר " שכל מבקש ה' נחבא, ואור היהדות כבה ". ומתורת נתיבות החכמה של רבי יצחק אלפאסי, וחקירותיו של רבי יהודה חיוג, לא נשאר שמץ מהם. ועד דור הגירוש מספרד, נשארה היהדות במרוקו מצומצמת בחוג צר, מהולה בהזיות ומנהגים מוזרים של אותם האנוסים של ימי המואחדין.

ממשל בני מרין ויחסו ליהודים 1140 – 1270.

מצבם של היהודים תחת שלטון בני מרין הביא אותם למצב של התאוששות קלה. מחחד אלמנצור קרע את האימפריה שהקים עבד למומן, שהייתה יחידה אחת תחת שלטון המואחדין. והוא חילק אותה לשלוש מדינות, מרוקו, אלג'יריה ותוניס.

שלטון בני מרין נמשך כשלוש מאות שנה. משטרם היה נגוע הרבה פחות מקנאות דתית של קודמיהם. פאס חזרה לתפוס את מקומה בעולם היהודי. רבי יוסף הכספי יאמר בספרו " אם יחיני ה' אז אעבור ואסע לממלכת פאס. כי לפי הנשמע נמצאים שם הרבה אנשים בעלי חכמה ודעת ". עוד אמר שם, שגם הישמעאלים קבעו מדרשות לימוד שם מפי סופרים.

והיהודים חידשו ישיבות ובתי מדרשות. רבנים ממרוקו החליפו מכתבים עם הרשב"א, ידועים מתקופה זו רבי משה בן זכרי, רבי יצחק בן מימון בן אלחנן, מהעיר תאזה, רבי יהודה בן גיאן ממראכש, רבי יצחק עמאר, ורבי יוסף בן גליל מהעיר סאוטה, ורבי דוד בן זכרי.

מתיעוד הקברים ומציוני הקברים שנשארו לפליטה, שלא נזכרו במל"ר, נזכיר עוד שמות מהמאה השלישית והרביעית " רבי יהודה קסטיאל, רבי יצחק קורייאט, רבי יוסף קורקוס, רבי יהודה בר ישמעאל, ורבי אברהם חליווה הראשון.

אלה הם הרבנים הקדמונים ביותר שמצאתי בבדיקה שעשיתי בבית העלמין במראכש. ורובם ממוקמים מסביב לקברו של רבי יצחק דילויה זלה"ה. רבי ישראל בנבנישתי, שנת רמ"ד , רבי שמעון בו יששכר, שנת כה"ר. רבי שלום בן תאבו, בן לאו"ץ עילי בן תאבו. ורבי מאיר הלוי.

רבנו אפרים אנקאווה במראכש.

בפרעות שהיו ביהודי ספרד בשנת קנ"א – 1391 – רבים ברחו על נפשם והתיישבו באלג'יריה בין הנמלטים היה רבי אפרים אנקוואה, הוא ביקר במראכש בשנה זו. כנהוג בא לבדוק אפשרות למקלט עבורו במקום. ןנתקבל שם בכבוד גדול. וכך הוא כתב בחיבורו " שער כבוד ה' " וכבר קרה לי אני עצמי בהיותי בעיר מראכש בתמוז בשנת אב"ן ישראל, ביקשו ממני הקהל לדרוש להם ביום השבת, אחר סעודת הבוקר בבית הכנסת. וילכו הקהל אתי, ועברנו על שער המושל בעיר.

והיה שם שומר כושי שנתקנא מהכבוד של הקהל אלי, ויצא לקראתי בחמה גדולה, עם שבט אחד גדול להכות אותי. ובראותו הזקנים אשר השתטחו לפניו ופייסו אותו, ולא הכה אותי. הלכתי לבית הכנסת ודרשתי להם, ודיברתי על לבם ניחומים, וכאשר נפטרו רוב הקהל לבתיהם, נשארו עמי הזקנים העשירים ואמרו שיסעדו עמי.

אני הייתי מתאבל על הגזירה הגדולה שנעשתה בספרד שנת עד מתי יחרף צר ויאנץ אויב ( קנ"א ) אשר כמוה לא נהייתה מאז גלו שם. ואפילו הכי סעדו הם עד הערב ואמרו לעשות הלילה ההוא משתה ושמחה לכבודי, וכן עשו, ואני נכנסתי לחדר מיטתי, ישנתי וארה בחלומי העבד הכושי מכני ואצעק.

סיפורו הקצר והמרגש של הרב, היה לעדות נאמנה על מצבם של יהודי מראכש לראשונה. וזה תוצאה של שנות הדיכוי. נקודת אות הייתה בסיפורו של הרב אנקוואה זלה"ה, שמצא שם קהילה מתחדשת, מתעוררת מהדיכוי וצמאה לדבר ה'. דומה כי מצבם הירוד של היהודים במרוקו כפי שמשתקף, היה גורם לעזיבת הרב אפרים את מרוקו . רבנו אפרים יצא ממרוקו לאלג'יר, תחילה והתיישב בסוף בעיר תלמסאן.

הרי"מ טולידאנו מוסיף : " הסיפור הזה מראה לנו השפלות והכנעה שבה חיו יהודי מרוקו ( מראכש ), להיות גוום למכים ולמורטים גם מיד עבד כושי מבלי שיוכלו להתייצב נגדו. אין זאת כי אם על דעת הממשלה, שגם היא נהגה בהם כך ".

לבד מידיעה זו של רבי אפרים אנקאוואה, על יהודי  מראכש, נראה שהיה קיים מסך כבד על שבאמת קרה שם. מתשובות הרשב"ץ לבית דין בפאס, אחרי שנת 1430 כתב : " אם מצב יהודי פאס נשאר עוד איתן מיתר יהודי מרוקו בכל המאה הזאת, האיתנים מוסדי ארץ, העומדים על אדון כל הארץ , תרבה תפארתם. הנה ימים באו אשר גם יהודי פאס המצוינה ההיא, לקו בכפלים ותבאנה עליהם צרות רבות ורעות, היא שנת קצ"ח.

עלילת היין משנת קצ"ח – 1438.

כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש

על עלילת היין והפרעות שהתלוו אליה, מסופר : " היה מקרה אחד שמוסלמים מצאו במסגד יין בקערה, וחשדו ביהודים שהייתה ידם במעל הזה. עברת ההמון ניתכה על ראשם של יהודי פאס שישבו אז בפנים המדינה הישנה, הם גורשו משם בחמת נקם, ורבים מהם ניתנו להרג בידי המון העם הקנאים. הרבה מהם נאלצו להמיר את דתם. הנשארים ומשפחות אחרות ברחו מחוץ למדינה ובנו שם את המללאח.

הוא מגרש היהודים הנועד רק להם. גירוש היהודים מהמדינה היה גלות מר ונמהר ליהודי פאס מצד שכניהם ששנאו אותם. ולא נודע אם ידה של הממשלה הייתה עם ההמון בזה לגרש את יהודי פאס מהמדינה, או רק עמדה מנגד בלי יכולת לבלום את המתקוממים שקנאה אכלתם מפני היין שנמצא בבית התפילה.

בסוף המאה הט"ו בשנת רנ"ב – 1492, הספרדים בתקופה זו, זכו בניצחון מוחלט על המוסלמים. במלחמת הכיבוש החוזר ( רקונקיסטה ) אוחדו הממלכות הנוצריות בספרד קסטיליה ואראגון תחת כתר אחד. בשנה זו החליטו שלא נותר מקום בספרד לאלה שלא מאמינים בנצרות. וההמשך ידוע, האינקוויזיציה והרדיפות שבאו בעקבותיה עד שהביאו לכך לגירושם הסופי של היהודים בשנה זו.

בזמן שיהודי ספרד היו במצב של רדיפות נוראות, הייתה עדנה ליהודי פאס, תחת שלטון בני מרין. הם זכו לפריחה כלכלית ותרבותית. בגזירת הגירוש של יהודי ספרד עשרות אלפים מהם מצאו מקלט בערי מרוקו, ורבים מהם העדיפו עיר הבירה פאס. עד כי מספר המגורשים שהגיעו לפאס העמיד בצל את היהודים תושבי המקום מקדמת דנא.

בשנים הראשונות לבוא המגורשים, הם סבלו חרפת רעב. רבים התגלגלו ברחובות, וחלק ניכר מהם נאלץ לנדוד לערים אחרות בארצות המזרח. חלק מהמגורשים התיישבו במראכש. מספר המגורשים שהגיעו למראכש ובנותיה, לא ידוע.

בכל אופן הם היו מיעוט יחסית ליהודים המקומיים. הם הקימו להם קהילה נפרדת, ונהגו לפי מסורת שהביאו עמם מספרד. זה בלט בענייני אישות, ירושה ועוד. בכל זאת בבתי הדין ישבו יחדיו רבנים תושבים ומגורשים.

שלטון הסעדים והגירוש השני רנ"ב – 1492.

במאה הט"ז מרוקו נכנסה לתקופה של הסתגרות מרצון, מהעולם החיצון.אם כי היא ממשיכה לנהל יחסים תקינים עם מדינות אירופה. ההיסטוריון הערבי איבן ח'לדון, מתאר את שלטון מלכי מרוקו בחוק ביולוגי החוזר על עצמו בכל שלושת שלביו, דהיינו – זריחה, פריחה, ושקיעה. הערת אגב, איבן ח'לדון, כתב ספר מדהים ביותר, והוא " אקדמות למדה ההיסטוריה ". ספר זה נחשב עד היום הזה, לספר הראשון בעולם שנכתב אודות " מדעי המדינה " ואף משמש הוא, בלימודים עד עצם היום הזה. סוף ההערה.

מייסד השושלת מוחמד אסעדי אלמנצורי, כבש חזרה את העיר אגאדיר, שהייתה אחת מערי החוף שהיו תחת כיבוש הפורטוגזים. דבר זה העלה את קרנו, ובשנת 1525 כבשו הסעדים את מראכש ומתבססים בה פעם נוספת. המלך מולאי מוחמד פנה צפונה בעידודו של יהודי בשם מסעוד בן מצליח, אשר ניבא לא שיכבוש העיר תאזה, ומשם ישלוט על כל ערי המערב.

העיר נכבשה בשנת 1547 והדרך לכיבוש פאס נראתה בהישג יד, הכיבוש שהשלים את השליטה בידם על כל המערב. אותו מוחמד אשייך נשען על ידי אותו יהודי שניבא לו והלך רחוק בכיבושיו, בתחילה ביסס את יוקרתו על מלחמת קודש נגד הנוצרים. כדי להשלים את כיבושיו הוא לא היסס לכראות ברית נגד מעצמה מוסלמית האימפריה העות'מנית, אשר שלטה על מרבית צפון אפריקה, וחלמה גם על כיבוש מרוקו.

מוחמד אשייך בעזרת הספרדים, ניצל את היריבות שהייתה בין בני מרין והסעדים, התורכים כובשים את פאס בשנת 1554 ומטילים על היהודים מסים כבדים מנשוא, ורודפים את מוחמד אשייך עד מראכש, שם הוא נרצח על ידי עריקים.

התורכים בניגוד למסורתם בעבר, הפעם עשו פוגרום ביהודי חבל סוס, שדדו, בזזו, ועינו, וגם לקחו ילדים וילדות בשבי. ניצחונם של התורכים לא האריך זמן, יורשו של מוחמד אשייך, מולאי עבד אללאה אלג'ליב, אשר משל כשלושים ושבע שנים 1557 – 1574, הביס את התורכים והם נאלצו לסגתץ חזרה לאלג'יריה.

הוא כבש בחזרה את פאס, ובהיותו איש הדרום העדיף להעביר בירת המדינה למראכש, עם הפיכתה של מראכש לעיר הבירה, עלתה קדושתה בעיני המוסלמים, ונאסר על היהודים לגור בה. הוא גם ציווה על היהודים, לבנות לעצמם מללאח נפרד ליד ארמונו. 

רבי אברהם אדרוטיל ממגורשי ספרד, מספר על תלאות הגירוש:

״שנכנסו קצתם למדינת פאס על ידי המלך הגדול החסיד מחסידי אוה״ע, מולאי – שיך שקיבל את היהודים בכל מדינות מלכותו ועשה עמהם טובה ויש שנכנסו לסאלי היושבת בקצה ים המערב״.

על תלאות היהודים סיפר: ״יש חובלי אוניות נוצרים אשר עמדו על החוף סאלי ויראו קבוצות ילדים מילדי ישראל (ש)קוששו עשבים להחיות את נפשם, מצאו חפץ ברעבונם זה, למשוך ברשתם הרבה ילדים אשר נגשו אל החוף להשתחוות להם בעד פרוסת לחם וימשכו אותם אל אוניותיהם ויקחום שבי.

 האכזרים האלה אטמו אוזנם משמוע זעקת האבות והאמהות… את הילדים הובילו איתם לארצות רחוקות, מהם נתנו דורונות לשרי מדינה ומהם מכרו אותם לעבדים״. (אדרוטיל – ספר הקבלה, דבריו מובאים ב־״דברי ימי ישראל״ ־ גרץ ־ שפר ח״ו).

כן ניתן לראות דברים ברוח זו ב-״שבט יהודה״ לרבי אליהו קפסאלי " החייט " :

״ ויש שנכנסו לסאלי היושבת בקצה ים המערב ושם עברו עליהם צרות רבות על ידי הערל טומאש והערל גליאן ושלחו ידם בבנות ישראל ועינו אותם ועשו תועבות גדולות ונאצות אשר לא היה כמוהם ״.

בשאלות ותשובות ״ כרם חמר ״ כתוב ״ רבאט וסאלי הם מן המקומות העתיקים ביותר בהם ישבו יהודים בתקופות קדומות ללא ^הפסק עדות זו יכולה לסייע לנו להבין את ההמשכיותבהעברת התורה ומסורתה ובאמיתות מנהגי הקהילה.

הטלטלות העזות, הגירושים, ההרג השבי, הביזה, איסור הקמת בתי כנסיות והחרמת כתבי קודש, אפיינו את התקופה הקדומה הזו מחורבן בית שני ועד לשנים שלאחר הגירוש הגדול מספרד. מרקע זה נוכל להבין מדוע מועטות הן העדויות על חיי הקהילה, על היצירות התורניות בתקופה הזו ועל החכמים ומדוע עיקר העדויות מתארות את המצב הקשה.

ב ״ שבט יהודה ״ לרבי שלמה די-וירגה מסופר על ״ ילדי יהודים שקברניט אוניה לקחם בסאלי בכוח בשנת 1500 ״ (למניינם).

רבי גדליה אבן יחיא כותב ב ״ שלשלת הקבלה ״ כי בקהילת סאלי היו 200 אלמנות שבעליהן נעלמו ונקבצו כולן ( האלמנות ) בבית אחד, כי נשארו עגונות: ״ השתתפו כולן להתעסק ממעשה ידיהן בלחם ומים ואת המותר להן, נתנו לתלמידי בתי מדרשות ״. מכאן אנו רואים שבתקופה קשה זו היו אברכים ותלמידי חכמים בסאלי.

מכל העדויות ההיסטוריות הקשות שהובאו לעיל, עולה כי קהילת מאלי שאבה לתוכה שני מקורות אנושיים אדירים – הגולים מתקופת חורבן בית שני ומגורשי ספרד שהביאו איתם תלמידי חכמים רבים.

אמנם, למרבה הצער, היהודים דוכאו, נרצחו והושפלו, אך את אש התורה אי אפשר היה לכבות, אור הגחלת עומעם לכמה דורות, אך העוצמה הרוחנית הבשילה והחלה לצמוח ולהאיר במסירות נפש ובאיכות רוחנית שרק העם היהודי יכול להעניק ואכן אם נשכיל להתבונן בקורות עמנו נראה שבכל קהילות ישראל, הגזירות הנוראיות, לא רק שלא כיבו את אש התורה ואורה, אלא רק העצימו אותה, כך נוצרה הספרות התנאית והאמוראית בתקופה הרומית (כתיבת המשנה, התלמוד, הזוהר הקדוש במערה), ספרות חכמי אשכנז בתקופת הפרעות ( יצירות הר״מ מרוטנבורג הי״ד ותלמידיו, הרא״ש והמרדכי), חכמי ספרד (הרמב״ם, הרמב״ן, הרי״ף) וכך בכל הדורות.

לקיים במיתוק מאמר הפסוק ״ כל רודפיה השיגוה בין המיצרים ״. כל רודפי התורה יגיעו להשגות ולגדלות בתקופות ״ בין המיצרים ״ תרתי משמע.

על תקופה קשה זו כתב האריז״ל שלזה רומז הפסוק ״ טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת ״, בזמן תוכחה, ניכרת הנהגתו של הקב״ה. כך בסאלי – הצרות, החרפה, השבי, הביזה והעוני, לא ריפו את ידי היהודים אלא, אדרבא, חיזקו את רוחם ובתעצומות נפש וגדלות מפליאה הקימו קהילה לתפארת בחכמה ובקדושה.

גירושי ספרד הביאו איתם לקהילות מרוקו בכלל ולסאלי בפרט עוצמה רוחנית אשר לא תסולא בפז, אך תקופה זו סימלה גם משבר גדול, טלטלות עזות, עוני, רדיפות והשפלות.

בשנת התכ״ו, כבש מולאי ארשיד את סאלי, בדוחקו את השליט העריץ שהיה עד אז ויהודי סאלי קיוו לטוב, ״ אומרים שמולאי ארשיד אוהב ישראל למאד ״ (ציצת נובל ד׳), עד שהסתבר שגם הוא שליט עריץ.

בתקופה זו שרר עוני כבד בקהילות ישראל ותחושת גלות כבדה ומייאשת. היו שניצלו זאת כדי להטות את לב העם מעיקרי האמונה היהודית ולהטעותם. רוח עועים שבתאית כוזבת החלה לנשב בפז, במרכש, בתיטואן, בסאלי ובמקנם, עד כדי כך שבשנת התכ״ז הקבוצה השבתאית בערים אלו, תכננה לבטל את ט׳ באב ולקובעו כיום משתה ושמחה, אך מעטים ביטלוהו ממש.

על המחברים

ח"כ אריה לובה אליאב

הבר־כנסת, מנהל כפר הנוער ניצנים. נולד במוסקבה, ברית־המועצות. עלה לארץ־ישראל עם הוריו בשנת 1924. ב־1953 למד כלכלה ומנהל חקלאי באנגליה (מילגת או״ם). ב ־1959 סיים בהצטיינות לימודי תואר ראשון בהיסטוריה וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

בשירותו הצבאי שירת ב״הגנה״, בצבא הבריטי, ב״מוסד לעלייה ב׳ ״ ובצה״ל ( 1949-1936 ) עד לדרגת סגן אלוף. פעל בקנה־מידה נרחב לעידוד הפיתוח וההתיישבות בכל חלקי הארץ, בשירות הסוכנות היהודית ובאופן עצמאי. מילא שורה ארוכה של תפקידים דיפלומטיים וכיהן במשרות בכירות ברשות המבצעת. הבר־כנסת מהכנסת השישית עד התשיעית ובכנסת השתים־עשרה.

פרופ׳ שלמה דשן

פרופסור מן המניין לאנתרופולוגיה חברתית באוניברסיטת תל־אביב, ולשעבר יושב־ראש האגודה האנתרופולוגית הישראלית. בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת מנצ׳סטר, 1968. חיבר ספרים ומאמרים על חיי החברה של יהודי צפון אפריקה. האחרון בהם הוא: The Mellah Society: Jewish Community Life in (1989 ,Sherifian Morroco (University of Chicago Press.

עו״ד עוזיאל חזן

עורך־דין וסופר. נולד במרוקו ב־1945, עלה ארצה ב־1955. התחנך בקיבוץ רשפים בחברת ילדים עולים. עבד שנים רבות עם נוער שוליים. שירת בצבא קבע. בוגר האוניברסיטה העברית. כתב ספרי פרוזה שאחדים מהם מתארים ומתעדים את הווי יהדות מרוקו.

פרופ׳ לב חקק

פרופסור במחלקה ללימודי שפות ותרבות המזרח־התיכון, באוניברסיטת קליפורניה בלוס־אנג׳לס 

ד״ר אלעזר טויטו

מרצה בכיר לתנ״ך, אוניברסיטת בר־אילן. נולד באלג׳יריה. עלה בספינת המעפילים ״שיבת ציון״ ב־1947. השתתף במלחמת השחרור בשורות הפלמ׳׳ח. אחרי השירות הצבאי עסק בהוראה, תחילה בבית־הספר היסודי במושב צרופה ( חוף הכרמל ) ואחר־כך בסמינר למורים גבעת וושינגטון. למד תנ״ך והיסטוריה ישראלית באוניברסיטת בר־אילן ובאוניברסיטה העברית בירושלים. בעבודת הדוקטור שלו עסק בשיטתו הפרשנית של רבי חיים בן־עטר בפירושו אור חיים לתורה.

ד״ ר רפי ישראלי

מרצה בכיר לאסלאם וסין, עמית מחקר במכון טרומן לחקר השלום, האוניברסיטה העברית בירושלים.

מיכל ליס

חוקרת וסוציולוגית.

פרופ׳ משה ליסק

פרופסור לסוציולוגיה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה חברתית באוניבר­סיטה העברית, ירושלים. מתמחה בהיסטוריה החברתית של הישוב, בסוציולוגיה של עדות וביחסי צבא וחברה. מנהל מרכז שיין למדעי החברה בפקולטה למדעי החברה, האוניברסיטה העברית. עורך ראשי של מפעל תולדות הישוב היהודי בארץ ישראל -100 שנה, בהוצאת מוסד ביאליק והאקדמיה הלאומית למדעים.

השופט ד״ ר משה עציוני

שופט בית־המשפט העליון לשעבר. נולד בפולין, סיים את הפקולטה למשפטים באוניברסיטת קרקוב. קיבל תואר דוקטור למשפטים. עלה לארץ בשנת 1936 כחלוץ. בשנת 1940 הוסמך להיות עורך־דין ובשנת 1942 נתמנה כיועץ משפטי של מחלקת היצור המלחמתי והתעשייה הכבדה בממשלת המנדט.

בשנת 1945 נתמנה לשופט שלום וכיהן בתפקיד זה בירושלים ובתל־אביב. עם קום המדינה נתמנה לשופט שלום ראשי בחיפה ולאחר מכן לשופט מחוזי, לנשיא תורן ולנשיא בית־המשפט המחוזי. בשנת 1970 נתמנה לשופט בית־המשפט העליון עד פרישתו בשנת 1978.

בין תפקידיו הנוספים: יושב־ראש הוועדה המייעצת לשר המשפטים בענייני הדיון האזרחי, יושב־ראש הוועדה לתיקון חוק האימוצים, נשיא בית־הדין הציוני העליון, סגן יושב־ראש המועצה להשכלה הגבוהה, יושב־ ראש ועדת החקירה במאורעות ואדי סאליב, יושב־ראש הוועדה למעמד המורים (ועדת עציוני), יושב־ראש ועדת החקירה על בריחת האסירים מכלא שאטה.

 כיום משמש כסגן יושב־ ראש ״אורט״ העולמי ו״אורט״ ישראל, חבר המועצה לארכיאולוגיה, נשיא כבוד באגודה לרווחת האסיר, יושב־ראש האגודה הבינ­לאומית להגנה על הילד ונשיא המועצה הלאומית לקידום ערכי שלטון החוק והדמוקרטיה. בשנים 1981-1977 כיהן כיושב־ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת.

מאיר כנפו

יושב־ראש ארגון פעילי המחתרת, ההעפלה ואסירי ציון בצפון־אפריקה. יליד קזבלנקה, ממקימי ״המסגרת״ במרוקו ( המחתרת, העפלה והגנה על הקהילות היהודיות ). אסיר ציון וחבר הוועדה לקביעת זכאות לאסירי ציון.

יצא בשליחות ממלכתית לפריס מ־1968 עד 1973, מטפל בעלייה מכל הגלויות ובקליטתה זו תשנה ה־28. היה בשליחות מחלקת העלייה בפריס מ־1982 עד 1985. מרצה בנושא המחתרות וההעפלה מצפון־אפריקה.

פרופ׳ רות קרק

מרצה וחוקרת במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית. עוסקת במחקר גיאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בעת החדשה. עבודותיה ראו אור בספרים על ההתיישבות היהודית החלוצית בנגב ועל ההתפתחות העירונית של יפו וירושלים ושכונותיה, וכן במאמרים על קרקע והתיישבות בארץ־ישראל. לאחרונה ערכה ספרים הנמצאים בדפוס על גאולת הקרקע ברעיון ובמעשה וכן על: Historical Geography in Israel•

ד״ר חנה רם

היסטוריונית, המוזיאון לתולדות האצ״ל, ומרצה באוניברסיטה הפתוחה. נולדה בירושלים, דור שמיני למשפחת הרוש־שטרית שמוצאה ממרוקו ( קזבלנקה ). גדלה בתל־אביב ומנעוריה יצאה לעבודה בלי לסיים בית־ספר יסודי, אותו השלימה בלימודי התואר הראשון באוניברסיטת תל־אביב ( היסטוריה כללית ומדעי המזרח ). סיימה תואר שני באוניברסיטה העברית בירושלים ( היסטוריה של האסלאם ) ואת הדוקטורט ( בנושא הישוב היהודי ביפו ) באוניברסיטת בר־ אילן בשנת תשמ״ב.

ד״ר יצחק רפאל

ראש מוסד ״הרב קוק״ ועורך ״סיני״. ממייסדי תנועת ״בני עקיבא״ בפולין, עלה לארץ בשנת תרצ״ה. למד בישיבות, באוניברסיטה העברית וכן באוניברסיטת לונדון. הוכתר בתואר דוקטור על מהדורתו של ספר המנהיג (2  כרכים ) שזיכתה אותו בפרס ״ביאליק״.

חיבר וערך כמה ספרים. בשנים 1954-1948, בתקופת העלייה הגדולה, שימש ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. חבר־כנסת, מהשנייה עד התשיעית. חבר ועדת החוץ והבטחון ויושב־ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט. שימש סגן שר הבריאות ושר הדתות. מראשי הפועל המזרחי והמפד״ל.

חכמי המקום.

בספרות הרבנית נזכרים יהודית בדמנאת לראשונה במאה ה-17. לפני המאה ה-16 הקהילה הייתה בעלת אופי יהודי ברברי. בספרות הרבנית מופיע השם דמנאת וגם הכינוי " קסור מוסה ". חכם בשם מרדכי עטייא כתב בהקדמה לחיבורו " מר דרור ", אזמיר ת"ץ

רבי מרדכי עטייא אנציקלופדיה " ארזי הלבנון " – תוספת שלי

חכם גדול בתורה ומפורסם. נולד בדמנאת שבמרוקו. היה תלמידו של הגאון רבי יצחק דילויה זצ"ל, והיה תלמיד חבר לרבי שלמה עמאר ז,ל מדמנאת. רבי מרדכי חיבר ספר " מר דרור " הכולל : פלפולים וחידושי מסכתות הש"ס נדפס באיזמיר ת"ץ. בסוף ימין התיישב בטורקיה. 

אמר הצעיר מרדכי בן לאדוני אבי נבון ומעולה יצחק עטייא אשר גדלני על התורה ועל העבודה יום ולילה בארץ מולדת דמנאת…ועת היותי בר מצווה שלח אותי לעיר המהוללה עיר ואם בישראל בתורה וביראת שמים מרוקוש שקורים בלשון ישמעאל מראכש.

רבי יוסף בן נאיים כתב בספרו " מלכי רבנן " בערך מרדכי עטייא, דף פז ע"ב :

עיר מולדתו דמנאת והוא תלמיד מורנו הרב יצחק דלויה זצ"ל והיה תלמיד חבר למורנו הרב שלמה עמאר ז"ל מדמנאת. הוא חיבר ספר מר הדרור על מסכתות, ובסוף ימיו נתיישב בתורקיא והדפיס שם את ספרו. ראה בהקדמת ספרו. מקור לכל זה ראה בספר " המעלות לשמה "

רבי לוי אביטבול חי בדמאהת ועלה לארץ ישראל. ובחודש אלול תס"זהגיע למגרב בתור שליח חברון ויעב"ץ ( רבי יעקב בן צור ) כתב לו מכתב המלצה. 

מסעוד בן נחמיאש, נאמר ליו כי היה " מלומד בנסים אשר כול ערי המערב נודרים נדרים וקופות לזכותו " כך כותב בהסכמת רבני אספי לספר " וישמע שאול " שחיבר נכדו רבי שאול. מסעוד נחמיאש השני בן יוסף, חתום בשנת תקצ"ד – 1834 על פסק דין.

בדמנאת היו חכמים נוספים אלה : רבי יהודה ה"ן בן לולו ויוסף בלולו : " מלכי רבנן : דפים ה, נט. אהרן בן ראובן אלמלאליח שהתיישב ברבאט, למד אצל רבי יוסף עיוש אלמאליח, ונשא את בתו שהחכם לאשה, כשחותנו עבר לגיברלטר. רבי דוד עמאר היה מחכמי המקום, ורבי יוסף בן נאיים העיד שראוהו חותם בשנת תקצ"ה – 1835.

חכמי דמנאת רבי חיים בוחבוט ורבי אברהם בן יעקב נחמיאש חתומים בשנת תרט"ז – 1856 על הסכמה לספרו של רבי יעקב בן שבת, " רוח יעקב ", ליוורנו תרמ"א.

לפי נחום סלושץ שביקר בה בשנת 1913 חיים בה מספר חכמים, שרואים עצמם עליונים על פני חכמים אחרים במראכש.שמותם שמעון ענקרי ודוד דארין אלה מכירים את הספרות היהודית מימי הביניים, וגם כמה יצירות מתקופת ההשכלה. 

בתי הכנסת.

על מספרם של בתי הכנסת במקום מצויות ידיעות שונות : בעת ביקורו של נחום סלושץ היו מצויים במללאח שבעה בתי כנסת. אחד מהם הנושא את השם " אלג'מאעה אלמוריסקוס " של מגורשי ספרד בו שומרים על מנהגי התפילה של ספרד. בבתי הכנסת האחרים נוהגים לפי מנהגים מקומיים.

האדריכל יעקב פינקרפלד שביקר בדמנאת במגרת סיוריו בצפון אפריקה במטרה להנציח את הארכיטקטורה של בתי הכנסת כתב, כי העיר מחולקת לשני חלקים : " המדינה " המוסלמית והמללאח היהודי.

בו מצויים שבעה בתי כנסת. הוא ביקר רק בארבעה מהם. תכניות ל שניים מהם מתוארים בספרו : בית הכנסת של רבי שלמה בן יעקב בן אביג'י. בשנת 1893 בנה הסולטאן חסן הראשון חמישה בתי כנסת והקיפם בחומת מגן.

אחרי פטירתו של הסולטאן חסן הראשון ב-9 ביוני 1894 – שלט החל משנת 1873 – נשרפו בתי הכנסת בדמנאת בעת מהומות וביזת המללאח. ספרי תורה הובאו למאראכש ונמכרו, כפי שכתב אבנצור למונטגיו ב-4 בספטמבר 1894 :

בית הכנסת הגדול נשאר בחורבנו גם בשנים הבאות. באוכלוסייה מעל אלף נפש בשנות החסות, היו שישה או שבעה בתי כנסת, ולפי מידע אחר שמונה. ביומנו של חיים זאב הירשברג שביקר במרוקו בשנת תשט"ו צילום של בית כנסת בדמנאת ( תשי"ז, עמוד 152 ) 

קברי צדיקים.

 אחת התוצאות של הדו קיום בין המוסלמים והיהודים היא השפעה הדדית במנהגים ובאמונות עממיות. למשל, בקשר להערצת קדושים, לא תמיד ברור אם הקברים הם של מוסלמים או של יהודים. בדרום מזרחה של דמנאת מצויה מערה ובה מעיין שמייחסים לו סגולות, והמקום נערץ על ידי המוסלמים והיהודים. 

ח.ז הירשברג שביקר בה בשבוע ל"ג בעומר, כתב על העלייה לקברי הצדיקים המצויים במקום ובסביבתו. על שניים מהם, הנערצים על ידי היהודים והמוסלמים, יש ויכוח, המוסלמים טוענים שה " חזן " הקבור כאן היה יהודי שהתאסלם, והיהודים מכחישים לעז זה נמרצות.

והוא הדין לגבי הקדוש " סידי מחצאר " הטמון במערה אימון-איפרי. הוא נתפרסם בזכות כוחו לרפא מחלות עצבים. ה " ברכה " שלו מועילה לזכות נשים בילדים. המבקרים טובלים בבריכה, שאת מימיה מספר נחל איתן, ושוחטים תרנגול לכבוד הקדוש.

בית קברות יהודי עתיק מצוי ליד הגבעה. היהודים עולים לגל אבנים, שלפי אמונתם מכסה את עפרו של קדוש אגדי בשם מוסה בו עושיר, הנערץ על ידי יהודים וברברים כאחד. הקדוש מכונה גם בכינוי מו ולמושיפה – אבי ההזנה – ומייחסים לו מעשה נסים.

לפי סיכום של יששכר בן עמי, המומחה לקברי צדיקים במרוקו, קבורים בדמנאת אחד עשר צדיקים ועוד שלושה ליד דמנאת, של קבריהם עולים יהודים מהמקום ומהסביבה, ואלה שמות הצדיקים : רבי אברהם נחמיאש, רבי אברהם כהן, רבי יוסף כהן, רבי יוסף מלול, רבי דוד דנינו, רבי דוד פרחי, רבי חיים בוחבוט, ונכדו רבי יוסף חיים בוחבוט, רבי יוסף אלמאליח, רבי יצחק חזיזה, רבי ישועה דנינו, רבי שמעון ענקרי ורבי יצחק בן ימין. הצדיקים הקבורים ליד דמנאת הם : חזן די תירהרמין, יעקב לחור, וסידי מחצאר.

פרק 6

גם כן ואחד לגוי די כאן יבני ואחד לבית די יהוד זאוית סידי ראחאל, פצדיק הנזכר. ומן כתרת לגאוה די כאנת פיה ומא טללע חסאב לצדיק, קבד ק'אפיתירא דלמא פידו ומשא חתתא לפוק למצבה וגלס כא ותווצ'צ'א באש יצללי, ובזכות דצדיק זמיע למוצ'ע פלחמו די כא יכב עליה למא מא יתנפך וכא יטלב שרע.

וזארו לפאמילייא דיאלו וצאבוה מנפוך פאוצט לחכם ועאודלהום די זראלו, ואחד מן לולאד משא זאב ליהודי מול בית מן זאוויא, ומן די צאבו נאגדאך מנפוך כא יעטי שבח לקב"ה. וקאלו לולאדו יזיבו דביחא ידבחוהא עלא לחכם וכן היה.

משאו זאבו דביחה ודבחוהא ותדררע ותחאטא קדדאם צדיק וברא. ותכ'לע ומא חבבס יכממל לבניאן ומשא פחאלו לצ'ארו. ונהאר שבע אייאם זאה ואחד פלחלום וכא יצ'רבו מכות אכזריות. וקאם פצבאח ציפד עלא ליהודי ועאודלו כאלסי.

וקאללו ליהודי לאזם יכממל לבניאן עאד יכון האני. ופנאדאך נהאר טלע ללחכם ובדא יבני חתתא כממל לבניאן ומשא לצ'ארו. וחתתא מן לזיארא דלבניאן מא חבבס יתכ'ללץ פיהא. ומול לבית די הווא יצחק אוחיון הווא די עאודלנא עלא מא תעמאל פהאדאך למסלם. כן יאבדו כל אויביך ה'.

תרגום פרק 6

גם כן גוי אחד היה בונה חדר בשביל היהודים מכפר סידי ראחאל ליד הצדיק הנ"ל, ומרוב גאווה שהייתה לו זלזל בצדיק. הוא לקח קומקום מים והלך עד למצבת הצדיק וישב עליה והתחיל להתרחץ על מנת להתפלל.

ובזכות הצדיק כל מקום בגופו שעליו שפך מים היה מתנפח והוא היה מבקש דין מן צדק. בני משפחתו באו ומצאו אותו מנופח, והוא סיפר להם מה שקרה לו. אחד מבניו הלך לקרוא ליהודי בעל החדר, וכשראה אותו כך, התחיל לשבח את הקב"ה.

הוא ביקש ממנו להביא בהמה ולשחוט ליד הצדיק, וכן היה. הביאו בהמה ושחטוה. פרש האיש וכפיו והתוודה ליד הצדיק והבריא. הוא פחד ולא רצה להמשיך בבנייה וחזר לביתו. וביום השביעי בא לו אחד בחלום והיה מכה אותו מכות אכזריות, ולמחרת החל לקרוא ליהודי, וסיפר לו הכל.

והיהודי אמר לו, שהוא חייב להשלים את הבניין, ואז ורווח לו. ובאותו יום הלך לצדיק והתחיל לבנות עד שגמר את הבנייה, ואז שב לביתו. והוא לא רצה לקחת מאומה תמורת העבודה. ובעל החדר שהוא יצחק אוחיון הוא שסיפר לנו מה שקרה למוסלמי. כן יאבדו כל אויביך ה'.

פרק 7

גם כם פלעאם 1943 ואחד לגוי כאנת פיה לגאוה וכאן שונא הדת. ומן כתרת לקבאחא דיאלו זללבתלו באש משא כא יבני ואחד צ'אר דיאלו פלמערה דליהוד. וכאן ירפד לחזאר דלבניאן מן אוצט למערה וכאנו יזיו למסלמין וליהוד וקוללולו מאווסי מסיאן האד שי ראה לחכם מא יקבלס האש שי.

וכאן יואזבוהום בלקבאחא ויקוללהום מא כא יתכ'לע שי מן צדיק ומא כא יטללע חסאב לשומר דיאלהום. וקבל מא יכממל לבניאן כאנת ואחד רעדא באמר אלל"ה ופלליל מא צאב פאיין יתדררג מן אסתא. ומשא לחדא ואחד לבית דלחכם וכאן גיר אוחדו.

וכ'רזלו ואחד אסבע מן לקבורה דלחכם וצ'ארבו עלא כרסו. וקבדו האדיך לילא, ולאג'דדא קבל מא ימות עאווד ללמסלמין אס זראלו פלליל פצדיק ז"ל. ומא כממל נהאר חתתא מאת. כן יאבדו כל אויביך ה' וחתתא האדיך צ'אר די כאן יבני פהאדאך לילא תרייבת ותכ'לאו לחיוט דיאלהא. וליום למוצ'אע דיאלהא פאש כיינא לגרנא.

בתודעת העם מזוהה משום מה התנועה השבתאית עם קיבוצי היהודים במזרח אירופה, במערבה ובארצות הבלקנים; כביבול מארצות צפון אפריקה ושאר ארצות המזרח מרוחקת היא ברחוק מזרח ממערב.

המחקר המדעי שהצליח להאיר את כל הפינות הנסתרות של התנועה השבתאית במזרח אירופה, דילג על מרוקו, אףו־על־פי שמקהילותיה ינקו השראתם רוב מחולליה ומתנגדיה של התנועה המשיחית הגדולה שהסעירה את קהילות ישראל.

כרקע להבנת המניעים להתפשטות התנועה, פורש הספר לפני הקורא יר

הממצאים שבספר רואים אור בפעם הראשונה ומבוססים ברובם על כתבי יד שטרם פורסמו

הוצאת עם עובד – נדפס בתשמ"ד

למרות שסכנת דרכים קיימת – אין להתחשב בסכנה.

רבי שאול ישועה אביטבול 1739 – 1809, דיין בצפרו מתחשב בעובדה שקיימות סכנות בהפלגה, אך אין חוששים לסכנת בדרכים, כלומר אין סכנה זו מבטלת מצוות העלייה לארץ ישראל, ואישה המסרבת לעלות עם בעלה, מפסידה כתובתה.

הוא מגיע למסקנה זו על רקע מעשה ביהודי בשם משה בן מסעוד אזולאי שנדבה רוחו אותו להסתופף בבית ה'.. ורצה שתעלה גם אשתו עמו. ותמאן…לאמור שאין רצונה לעקור דירתה מאצת קרוביה. עמדו אפוא לדין. הטוען למען אשתו תבע שישלם לה כתובתה, ויפטור אותה בגט, והוא יעלה ארצה בלעדיה.

נשאלת השאלה כיצד להסביר התעלמותו מסכנת הדרך הנשקפת לעולה ? התשובה נעוצה באמונה המיסטית הפועלת אצל המשיב, כי נס כזה קורה לא רק ליחידי סגולה, אלא גם לכל אדם, כלשונו : " ולא נאמר דין זה לבעלי שם לבד שעושין קפיצת דרך, אלא לכל ישראל.

הוא מגיב לאמונה הנפוצה כי לצדיקים גורל מערב לחוקי הטבע, וכי אסונות אינם פוגעים בהם. לדבריו, אותם הכללים חלים על כל בני תמותה כולל פשוטי העם, וכי גם הם זוכים לנסים. ניכר שחכם זה, בניגוד לרוב החכמים שחששו מסכנה ולא הסתמכו על נסים, מושפע מאמונה מיסטית, החורגת מהמישור הרציונאלי.

החכמים שהזכרנו עד כה אינם מסתמכים על עמדת הרשב"ש שהזכרנו לעיל. סימן שלא כל הפוסקים קיבלו את ההבחנה הגיאוגראפית, אף כי מרוקו רחוקה יותר, בה נאמרו דברי הרשב"ש.

על דברי הרשב"ש הסתמך רבי פתחיה יקותיאל בירדוגו 1764 – 1820, חכם שפעל במכנאס, אולם הדברים נאמרו רק כאישור סופי לעמדתו הבסיסית, כי לא רק שאין לכוף אישה בזמן הזה לעלות, שהרי ספק אם עתה חלה מצוות העלייה לארץ ישראל.

אלא נראה לי, כי הוא חושש אפילו לעליית הבעל ולאו דווקא משום סכנה, אלא מפני אי יכולת של קיום מצוות בארץ, והוא מצטט בראשית תשובתו את דברי רבי חיים בתוספות כתובות קי ע"ב, כי יש כמה מצוות התלויות  בארץ וכמה עונשים שאין אנו יכולים להיזהר בהם ולעמוד בהם.

החשש מפני אי קיום מצוות התלויות בארץ כגורם מונע לעלייה המובע על ידי רבי חיים, נתקבל על ידי מהר"ם מרוטנברג, וכן חכמי המזרח רבי תם בן יחייא, רבי שלמה בן אברהם הכהן בן המאה הט"ז, רבי משה שלטון מקושטא בן המאה הי"ז, וכן רבי רפאל מילדולה, שליח ארץ ישראל ולאחר מכן רב בפיזה ובעיר באיונה בצרפת בשליש הראשון של המאה הי,ח.

דעתו של האחרון מפתיעה במיוחד, שהרי הוא עצמו היה בארץ, וחכמי ארץ ישראל לא קיבלו עמדה זו, וטענו שאפשר לקיים המצוות בארץ. כגון המהרי"ט וכן חכמים אחרים שהזדהו אתם כמו רבי חיים בנבנישתי, רבי יוסף נזיר ממצרים

רבי פתחיה הגיע אפוא למסקנה, כי אין מוטלת על יהודי מרוקו החובה לעלות לארץ ישראל, בגלל שתי סיבות.

1 החשש מפני אי קיום מצוות

2 – משום סכנת הריחוק.

חכם זה שנפטר בשנת 1820, הוא בין האחרונים בשורת החכמים, ששיקוליהם לגבי סכנת הדרך לארץ ישראל הייתה ריאלית. כעשר שנים לאחר פטירתו, חל שינוי יסודי. אחיו של החכם הנזכר, רבי יעקב בירדוגו, עומד על השינוי שחל במצב הביטחון בדרכים, כשהכוונה לנתיבי הים.

בעבר פסק כמו הרשב"ש, אבל עתה המצב שונה. " והן היום ראינו שכל העולם אומרים שאפשר ואפשר בלא סכנה מאיזה מקום שעולין ". כלומר היות ועתה עולים בביטחון, הרי לא חלה ההגבלה של הרשב"ש. נראה כי השינוי חל עם הפסקת פעולות הקורס ארים מסלא, החל משנת 1814 ושל האלג'יראים, עם כיבושה של אלג'יר על ידי צרפת בשנת 1830. ומעתה הנסיעה בים הייתה בטוחה.

אמנם בתשובה זו לא מופיע תאריך, אך בתשובה הסמוכה רשום התאריך תקצ"ד – 1834, ושי לשער שגם השאלה הנ"ל נשאלה סביב שנה זו.

בסימן סא מסופר המעשה כדלקמן, יהודי שגירש אשתו ויש לו ממנה בנים, ורצה לקחת את הילדים מתחת גיל שש עמו בעלותו לארץ, כשהאישה נשארת בחו"ל, והיא מתנגדת. הסכסוך הובא בפני רבי יעקב. הוא עמד לצידו של הבעל, כי עתה אדם רשאי לכוף לא רק את אשתו לעלות, אלא את כל בני ביתו כדברי רש"י למשנה בכתובות קי ע"א.

למלים " הכל מעלין " מוסיף רש"י : " את כל בני ביתו אדם כופה לעלות ". החכם גם קובע כי " לגבי עיר אחרת וכל שכן ארץ ישראל נטבטל  דין הבן אצל אמו עד שש ,. הנימוק, שאם יחכה האב עד שיגדלו הבנים, מי יביאם לארץ, ומי ידאג לחינוכם.

קיים קשר בין שתי התשובות הסמוכות. לולי השינוי שחל במצב הביטחון בעלייה לארץ החל בשנות ה-30 של המאה הי"ט, לא היה החכם מאשר שהאב ייקח את ילדיו לארץ ישראל, ואז הייתה עדיפות לאם בהחזקת הילדים הקטנים, והנימוק בקשר לחינוך על ידי האב, היה נדחה מפני הסכנה.

מתבקשת השאלה, האם אותה זכות ניתנת גם לאם כאשר עולה לארץ ישראל והבעל נשאר בחו"ל. האם יש לה עדיפות על בעלה משום מצוות העלייה לארץ ישראל כשהיא רוצה לקחת ילדיה ? בשאלה זו דנן רבי רפאל משה אלבאז – 1823 – 1896, דיין בצפרו.

בפסק דין שניתן בשנת תרי"ח – 1858, וחתומים עליו גם רבי מתתיה בן זכרי ויקותיאל אלבאז, בקשר למעשה שאירע שנה קודם. לפי הפסק אין האם רשאית לקחת הילדים לעיר אחרת. אבל שונה הדבר אם רצונה לעלות לארץ ישראל, כיוון שקיימת מצווה רבה של עלייה לארץ ישראל, הרי רשאית היא לקחת בנה ובתה עמה. אך יש גפם היבט אחר בנידון, אשר עדיף על העלייה לארץ ישראל, והוא טובת הבנים.

היות והאם נישאה לאיש אחר, קיים חשש שמא יבולע לבנים מהאב החורג. היות ועיקר תקנת החכמים שהבת תהיה אצל אמה, היא לתועלת הבת, הרי יש לבדוק את התנאים. והיה אם הימצאות הבנים אצל האם היא לתועלתם, יעלו עמה, ואם לאו, עדיף שיישארו עם אביהם.