Juifs du Maroc R.Assaraf
Outre le fait qu'il exista tout un courant d'émigration juive du Maroc vers la Terresainte, le départ des Juifs marocains pour leur patrie ancestrale fut un départ volontaire, et non la conséquence d'une expulsion. Il faut en finir une fois pour toutes avec la vision européocentriste et 
ashkénazocentriste qui fait des Juifs européens les créateurs de l'Etat d'Israël, et qui leur accorde leur titre de « pionniers » et de « pères fondateurs » en reléguant les Juifs originaires des pays arabes au rang de victimes des tempêtes de l'histoire et en les assimilent à des « réfugiés » auxquels leurs coreligionnaires européens auraient offert un havre providentiel.
Une vision qui omet quela Shoah se déroula en Europe et épargna les communautés juives des pays arabes.
Même s'il y eut quelques émeutes antijuives au Maroc, ressortissant de provocations organisées, celles-ci n'expliquent pas à elles seules la montée des Juifs marocains vers Israël. Il est même paradoxal de constater que les retrouvailles des Juifs marocains avec Sion se déroulent au moment même où leur situation au Maroc connaît un bouleversement sans précédent avec la disparition du vieux système de la dhimma (« protection ») et avec la proclamation de l'égalité civile et politique totale entre Juifs et musulmans, citoyens d'un pays retrouvant, après un demi-siècle d'oppression coloniale, son indépendance. Une indépendance passant toutefois par l'adhésion àla Ligue arabe et aux valeurs du nationalisme arabo-musulman hostile au sionisme.
Le bref « âge d'or » connu par le judaïsme marocain en 1956-1958 explique d'ailleurs très largement le maintien de liens très forts entre les originaires du Maroc et le pays de leurs ancêtres, ainsi que leur attachement sincère et constant à ses différents souverains, notamment Mohammed V, Hassan II et Mohammed VI.
Venus en Israël de leur plein gré, parfois en défiant les autorités, françaises ou marocaines qui avaient mis des entraves à leur émigration, les originaires du Maroc n'ont pas bénéficié, loin s'en faut, de l'accueil qu'ils étaient en droit d'attendre de leur nouvelle patrie israélienne, alors qu'ils s'intégraient sans difficulté dans les autres pays vers lesquels ils avaient dirigé leurs pas.
La deuxième partie de cet ouvrage retrace les modalités de l'intégration des originaires du Maroc en Israël, une intégration vécue dans le cadre souvent traumatisant des maabarot et des villes de développement. Cette intégration fut d'autant plus difficile et éprouvante qu'elle était synonyme d'une rupture avec les traditions cultuelles et culturelles de ce groupe humain, des traditions jugées « primitives » ou incompatibles avec le monde moderne et la forme de l'État-nation, qui constitue la base du sionisme politique. Un sionisme considéré par les originaires du Maroc avant tout comme un attachement fervent à la pérennité de l'État juif
Ces épreuves multiples et diverses n'ont pas empêché les originaires du Maroc de devenir l'une des composantes essentielles de l'actuelle société israélienne, ni de jouer un rôle déterminant dans la vie politique israélienne, soit dans le cadre des grands partis politiques, soit au sein de formations spécifiques telles que les Panthères noires, le Tami ou le Shass.
Si l'immense majorité des Juifs marocains partirent pour Israël, certains, notamment ceux qui appartenaient aux milieux les plus aisés, gagnèrentla France, l'Espagne, l'Angleterre et d'autres pays européens, ainsi que le Canada, les États-Unis ou l'Amérique latine, notamment le Venezuela et le Brésil, où se trouvaient d'ailleurs, surtout à Manaus, de petites communautés d'originaires du Maroc.
La troisième partie de ce livre est consacrée à un survol de ces communautés, en privilégiant les plus importantes d'entre elles : en France, au Canada et au Venezuela ; communautés dans lesquelles les originaires du Maroc ont recréé des structures spécifiques, tout en s'insérant avec succès dans la société environnante, juive comme non juive.
Ce maintien de structures spécifiques n'est pas uniquement un attachement nostalgique au passé. Il est le symbole d'un extraordinaire renouveau du judai'sme marocain, un phénomène qui se déroule quasi exclusivement en dehors du Maroc. Il est l'œuvre d'hommes et de femmes qui, se substituant à la communauté juive locale, quasiment disparue, entendent préserver leur patrimoine, c'est-à-dire les traditions religieuses, culturelles, musicales, culinaires ou socio-familiales du judaïsme marocain.
Un patrimoine qui fait partie intégrante – ce que les Marocains musulmans reconnaissent – de l'histoire et de la culture marocaine tout court, et dont la préservation constitue pour les originaires du Maroc un impérieux devoir.
C'est ce renouveau de l'identité juive marocaine et de son héritage culturel dont traite la quatrième partie de ce livre.
Celui-ci n'aurait pu être écrit sans les conseils avisés que m'ont prodigués mes amis Jo Tolédano, Rapha ben Soussan et Arrik Delouya, tous attachés à la perpétuation d'un patrimoine qu'ils connaissent bien et dont ils sont d'éminents spécialistes. Je leur sais gré de m'avoir aidé à mener à son terme la publication de cet ouvrage sur lequel je travaillais depuis plusieurs années.
Je sais gré aussi au grand peintre et sculpteur David Soussana d'avoir réalisé spécialement le dessin de couverture de cet ouvrage, un dessin qui atteste de la vitalité et de la splendeur de nos traditions artistiques marocaines que nous essayons de préserver.
Ce livre est aussi pour moi une occasion de saluer l'action de tous ceux de mes amis qui, au sein de diverses institutions, notamment l'Alliance mondiale des originaires du Maroc (Brith Yotséi Marocco), dont je suis le président d'honneur, œuvrent pour que le XXIeme siècle voit l'ouverture d'une nouvelle et prestigieuse page de l'histoire multiséculaire du judaïsme marocain, dans la fidélité à la terre et au peuple d'Israël.
Robert Assaraf
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
ויש בידינו הרבה מנהגים בטריפות בכתב יד מהמגורשים ומהרבנים הבאים אחריהם. וכן נהגנו להורות בהרבה קולות כוותיהו, וטעם כעיקר מפני הפסד ממונם של ישראל היות והיינו תחת גלות ישמעאל ובשר טריפה היה נאסר עליהם, ולא היו קופצים לקנותו ולזה הקילו ולא קבלו דעת מרן בהלכות אלו.
גם רבי אברהם אנקווא ז"ל כותב : " ויש אשר הוסיפו רבנן המגורשים מקאשטילייא מנהגים שונים שכל דבריהם כגחלי אש וזיקים ויש תוספות אחרים מנהגים אחרים אשר הוסיפו רבנים מפורסמים בהוראה חו"ר עוב"י פאס יע"א ועוב"י מכנאס יע"א ואחרי דבריהם הלכו כל אנשי המערב הפנימי בין להקיל בין להחמיר הגם אם תמצא הרבה דינים שהם היו כגנד הכרעת מרן, הם צודקים עכ"ל.
וכמו כן נהגנו בהלכות כתובות על פי המנהג והתקנה שנהגו ושתקנו המגורשים מקשטילייא וכל כותבין בשולי הכתובה בשיטה האחרונה, והכל כפי המנהג והתקנה שנהגו ותקנו להיות נוהג ביניהם קהל קדשו פאס יע"א המגורשים מקאשטילייא ישמרם וינצרם יפלטם ימלטם יחלצם צור רוגע הים וימהר ויחשה נעשהו לקבצם מארצות שבים לנווה רבצם מחוז חפצם וארץ צבים שעל מנת כן נכנסה הנדוניא לרשות החתן בתנאי מסויים והכל שיר ובריר וקיים.
כי המגורשים זל"ה הביאו עמהם הרבה תקנות בענייני אישות והתקנה הראשונה שהיא יסוד הבנין היא תקנת טוליטולא הובאה בשו"ת כליי הרא"ש והרחיבו והוסיפו בה הרבה דברים, ומשנת הש"ה והלאה התחילו בתקנות חדשות לפי התקופה בישובם החדש עיר פאס, ורבי רפאל בירדוגו חיבר קונטרס בשם " קצור התקנות וחידושיהן " וז"ל שם :
" וגם אין לנו נפקותא בכמה דינים שכתב הרב נרן בש"ע הלכות כתובות ואין אנו מתנהגים כי אם על פי תקנת טוליטולא שבאה בסימן קי"ח ועל פי המנהג והתקנה שנהגו ותקנו להיות נוהג בניהם קהלת קודש פאס, על כן לומר. וכמו כן רבי רפאל משה אלבאז אחד מגדולי הרבנים של קהלתי קהל צפרו בקונטרס יד רמ"א כתב יד על קיצור התקנות .
הערה קטנה…מודעת זאת שאף על פי שבכל משפטי התורה אנו הולכים בעקבות מרן הקדוש ז"ל כפי ערכו אשר ערך בשולחנו הטהור ומרגלא בפמייהו דרבנן לכו אל יוסף כל אשר יאמר לכם תעשו ומכל מקום לעניין מנהגי הלכות טרפות ולעניין תקנות הירושה ואיזה פרטים אחרים.
נהגו בכל ערי המערב לילך אחר המנהג והתקנה שנהגו ותקנו רבנן קדישי הרבנים המפורסמים המגורשים מקאשטילייא זיע"א אשר נתגרשו מארצם שנת מזרה ישראל יקבצו וכאשר נחו מאויביהם ונתיישבו במתא פאס יע"א התקנו איזה תקנות ונכתבו על ספר חקה אשר נקרא שמו ספר התקנות ובתרייהו גרירי כל ערי המערב וכבר קבלו עליהם אבותינו רוב התקנות ההם שנתייסדו קודם שיצא טבעו של מרן בעולם וקבלו גם איזה תקנות שתקנו רבני הדורות הבאים אחריהם.
וכל ארצות המערב קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם להיות מתנהגים על פיהם ומהם אין לנטות ימין ושמאל …עכ"ל
וראיתי בתשובה לרבי יהודה בן עטר אחד מגדולי הרבנים בעיר פאס שכתב אחרי תקנת היסוד הנ"ל וז"ל זהו המנהג והתקנה שנהגו ותקנו בניהם קהחות פאס המגורשים מקאשטילייא וגרירי אבתרייהו כל ארצות המערב חוץ מאפילאלת ואגפיה.
ובמראכש יש ויש כל משפחה כמנהגה דהיינו אותם שהם מזרע המגורשים עושים כמנהג הנ"ל ושאר המשפחות יש שעושים כמנהג המגורשים גם כן ויש שעושים כתובה כדת אבל של שאר ארצות המערב פאס, תיטואן, ואלקצאר, וכל הגליל ההוא ומכנאס וצפרו כלם עושים כמנהג המגורשים\ אבל קהל תאזא יש להם מנהג בפ"ע בחלוקה ולראיה ח"פ בתמוז התפ"ז.
וכמו כן הרב שאול ישועה אביטבול הנ"ל וז"ל : " התקנות אשר תקנו רבותינו הקדושים אשר מימיהם אנון שותים ועל פיהם אנו מתנהגים כל ערי המערב רובם ככלם בין בענין אכילת הבשר בין בענין הנישואין וכל המקדש וכותב כתובה אדעתא דרבנן קשישי מקדש שכך כותבין בכתובות והכל לפי המנהג והתקנה.
שנהגו וגם בשעת הקנין שקונין מיד החתן לחיוב הכתובה ראינו לרבותינו שהיו אומרים בסוף הקנין והכתובה " עזמייא " ( יש קהלות שנקראים " לעזמא " דהיינו שנתגרשו בזמן הגירוש מספרד שהיא ספאנייא, מן צרפת שהיא נקראת בשלשונם פראנסא ומן מלכות פורטוגל. ) והלועזים אומרים "קאשטילייאנא ", ואף אם ימות הבעל או האשה תוך שנתם יחולקו כל העזבון חלק כחלק ולא חשו לתקנת ר"ת וקהלות שו"ם, עד כאן לשונו.
והנה עוד מצאתי להרב משפט וצבי שכתב וז"ל : " והנה אבותינו ורבותינו זלה"ה קיימו וקבלו עליהם את מרן שאפילו מאה פוסקים חולקים עליו אליו שומעין שאמר כהלכה. ואנן מה נעני בתרייהו כל היא חובתינו וכל יפה לנו דשמע מוסר אביך כתיב.
אבל הרב בעל המפה ז"ל בעיכא דשמעתתיה סלקא אליבא דהלכתא לסברת מרן אזלינין בתריה אבל היכא דסברתיה פליגא אסברת מרן לא צייתנין ליה " עכ"ל. והנה גבר נודע שאבותינו ורבותינו הקדושים ז"ל קיימו וקבלו עליהם פסקי מרן זלה"ה אפילו נגד כמה פוסקים, וגם הרב בעל המפה ז"ל אף על פי שנתפשט חבורו בכל ישראל אין דנין על פיו אלא כשמביא איזה חידוש שיכולין ליישבו על פי סברת מרן ז"ל.
אבל היכא דפליג על מרן לא אזלינן בתריה, ואין לנו לזוז מסברת מרן ואם כך אמרו בעל המפה שנתפשט חיבורו בכל ישראל כמו שנאמר שאר פוסקים אחרונים שלא נתפשטו בכתב יד. עכ"ל. ( עד כאן לשונו )
סוף פרק ראשון.
נר המערב
יהודי לוב בתקופה הוונדאלית
במחצית הראשונה של המאה החמישית (433 לספירה), הוונדאלים (שבט טווטוני-מזרחי ממוצא סקנדינבי) בראשותו של גנסריקוס מצליחים לכבוש את לוב. היהודים (יחד עם הברברים) מסייעים לוונדאלים בכיבוש הארץ ומהווים משענת איתנה לשלטונם, והיו להם לעזר בניהול השלטון ובייעוץ. בתמורה לכך נהנו מזכויות יתר מסוימות, הותר להם להמשיך לשבת בטריפולי ולחיות באין מפריע, והקהילה התפתחה כלכלית וחברתית.
יהודי לוב בתקופה הביזנטית
במחצית הראשונה של המאה השישית (532 לספירה), בימי הקיסר הביזנטיני יוסטיניאנוס, מצליח שר צבאו, ביליצאריוס, למגר את הוונדאלים באפריקה הצפונית, ולוב נשלטת תחת הקיסרות הביזנטית הנוצרית. היהודים, בשל סיועם ותמיכתם בוונדאלים, סובלים מרדיפות פיזיות ודתיות, אי סובלנות ואף המרות דת מאונס (כפי שניתן לראות בהתנצרותם מאונס של יהודי בוריון והפיכת בית-הכנסת המפורסם שלהם לכנסיה).
הרדיפות מאלצות את היהודים בשנית, להימלט אל פנים הארץ ולמצוא מפלט אצל השבטים הברבריים. שוב מתרחש אותו תהליך של ייהוד מוגבר של שבטים ברברים, ומתפתחת סימביוזה של תרבות יהודית-ברברית (המעצימים את אותן מסורות על ממלכה ברברית-יהודית).
גם ההיסטוריון הערבי המפורסם איבן-חלדון(14) קובע, שלשבטי הברברים, "הזנטיה" תושבי הרי האוראס, הייתה אז זיקה ליהדות, ועימהם נמנו גם שבטי הג'רבה (שלימים הייתה מלכתם המפורסמת דהייא אל-כהינא). באותה תקופה (במאה השישית) הגיעו לטריפוליטניה קומץ של יהודים שנסו מספרד בעקבות פלישת הויזיגוטים, המפרים את הקהילה היהודית המקומית ומעצימים אותה.
יהודי לוב בתקופה הערבית
במחצית הראשונה של המאה השביעית (643 לספירה), לוב נכבשת בסערה ע"י הערבים. הכיבוש לווה ברדיפות והתאסלמות מאונס, בעיקר אלו של הברברים, ועל פי המסורת היהודית והערבית כאחת, נתקלו בהתנגדות עזה של היהודים והברברים, והישוב היהודי הדלדל עד למאוד(15).
אולם לאחר זמן, דלדול זה מתמלא ע"י נדידה של יהודים באימפריה האיסלמית, המגיעים גם ללוב. בשל היותה של לוב ארץ מעבר בין המזרח למערב הערבי באפריקה הצפונית, היהודים נוטלים חלק בחיי המסחר והכלכלה. כמו כן, נוסדות קהילות חדשות יהודיות-ברבריות בעיקר בטריפוליטניה, המשתלבות בחיי הכלכלה, ככל שחולף הזמן והקהילות מתמסדות.
היהודים בלוב, כמו ביתר ארצות האיסלם באותה עת, בהיותם נמנים על "אהל אלכתאב" – עם הספר (אנשי הדתות שקיבלו את ההתגלות האלוהית, קטגוריה שבה נכללו היהודים והנוצרים), נחשבו כד'ימים – בני חסות מוגנים, הנהנים מחיים אוטונומיים עם חרות דתית וחופש תעסוקה מסוים, תמורת תשלום הג'זיה – מס גולגולת.
על פי אותם עקרונות, שנתקבצו בקובץ, שנתכנה "ברית עומר": באו לבסס את מעמדם הנחות של הד'ימים; להפגין את עליונותם של המאמינים המוסלמים; להוות חיץ מבדיל בין מאמינים וד'ימים; להשפיל ולדכא את בני הדתות המונותאיסטיות האחרות. ג
ם אם הייתה במצב זה נחיתות, השפלה ומוגבלות, הוא היה טוב יותר ביחס למצב היהודים בארצות הנוצריות. שם היו נתונים לרדיפות פיסיות, חברתיות ודתיות, לעומת חופש הפולחן הדתי והערבות לביטחונם האישי, שמהם נהנו בני החסות היהודים בארצות האיסלם.
גם אם מצב המחקר כיום אינו מאפשר לנו לקבל תמונה מדויקת על תולדות יהודי לוב בתקופה הערבית, המשתרעת מעל ל800- שנה (למעט תקופה קצרה של שלטון סיציליאני משנת 1146 ועד שנת 1158), ברור שגורלם השתלב בקורות אוכלוסיית לוב המוסלמית, בתקופות שבהן סבלו ממגפות, בצורות ושאר פגעי טבע. ליהודים ולמוסלמים היה גורל משותף (אף שהיהודים היו פגיעים יותר, בהיותם מיעוט בן לדת אחרת), אם זה בימי פריחה יחסית, ואם זה בימי דחק וסכנה, שארבו לכלל האוכלוסייה תכופות, בשל מלחמות חיצוניות ומלחמות אזרחיות מבית, ובעקבותיהן אנרכיה וקשיים כלכליים, למעט שתי תקופות: האחת, בתחילת המאה ה11-, כאשר התמרד המושל הלובי מטעם הכ'ליף הפאטימי, וחזר לאיסלם הסוני והכיר בשלטונו של הכ'ליף העבאסי שבבגדד. בתגובה למרד זה הכ'ליף הפאטימי שילח בלוב שני שבטי בדווים, בנו-הילאל ובנו-סולים, שהמיטו חורבן בפשיטותיהם, והארץ שקעה במלחמות שבטיות ובאנרכיה, והיהודים נפגעו קשות. התקופה השניה, במאה ה12- לספירה, הייתה קשה במיוחד ליהודי לוב (כמו ליתר היהודים במערב אפריקה הצפונית ובספרד, והותירה עקבות במורשתם ובמנהגיהם), עם פלישת המואחדון – תנועה דתית פונדמנטליסטית ושושלת מוסלמית מיליטאנטית, שפעלה במערב אפריקה הצפונית ובספרד בין השנים 1146-1212. תנועה שהטיפה ל"ג'יהאד"-מלחמת קודש בכוח החרב, אכיפת "ברית עומר" בכל חומרתה, ובמקומות אחדים אף גזרה גזירות שמד עם מתן אפשרות לבחור בין התאסלמות או גירוש. ולא בכדי, על תקופה זו כותב הרמב"ם ב"איגרת תימן": "כי לא הייתה גלות קשה לישראל מגלות ישמעאל".
הברברים המתייהדים
הברברים המתייהדים – הירשברג
הקדמה
גורל מיוחד נועד לארצות המגרב בהיסטוריה של הארצות השוכנות על חופי הים התיכון, ובסימנו של גורל זה עמדו גם היישובים היהודיים שבהן. כובשים רבים השתלטו על הארצות הללו, ואולם רק השפעתו של הכובש הערבי הייתה מכרעת, והיא שטבעה את חותמה על אוכלוסייתן הראשונה, הלא הם שבטי הברברים ועל היהודים שנמנו על מתיישביה הראשונים.
היהדות בארצות המגרב הייתה מרכז גדול, שקשרים לו עם המזרח התיכון ועם ספרד במערב, עם הצפון – איטליה וצרפת – ועם הדרום – אזור הצחרה והסודאן המערבי . קשרים אלה קבעו את דמותה של תפוצה זו כיחידה בולטת בתוך שבטי ישראל.
מתהום הנשייה מעלה הספר לעינינו דורות של יהודים אשר החזיקו מעמד בתנאים קשים של ניתוק ובדידות. בכל ראשיתו של מפנה בהיסטוריה של ארצות המגרב, בתקופה הערבית ובשלהי ימי הביניים, עברו עליהם גלים חדשים של מתיישבים, שהפיחו רוח חדשה ביישוב הישן.
עם השלטון העותמאני, שהניח במאה השש עשרה את היסוד לחלוקתה של אפריקה הצפונית לארבע מדינו : אלג'יריה, תוניסיה, טריפולטאניה מכאן ומרוקו מכאן. נעה התפתחותם של היישובים היהודיים בכל הארץ ובמעגל מיוחד, ובמיוחד שעה שארצות אלו זכו לעצמאות מלאה.
הספר, שהוא פרי מחקר מקורי, ניסיון ראשון הוא בהיסטוגראפיה היהודית לגולל בפרטות את פרשת חייה של התפוצה היהודית בארצות המגרב. מחברו חיים זאב הירשברברג, המשמש פרופסור להיסטוריה של העם היהודי באוניברסיטת בר-אילן וידוע כחוקר מובהק של תולדות היהודים בארצות ערב, השכיל להרצות את מסקנות מחקרו בלשון רהוטה ובצורה המושכת את הלב.
בעיית הבֶּרְבֶּרים המתייהדים
ההסתכלות בהתפתחויות במאות השלוש-עשרה – שש-עשרה יש בה משום מתן תשובה, ולו חלקית, על אחת השאלות המסתוריות ביותר בהיסטוריה של יהדות המגרב, והיא בעיית הברברים המתייהדים. כפי שניווכח בהרצאת הדברים מגיעות התולדות של התיאוריה על המתייהדים בארץ זו עד המאה התשע-עשרה ואף עד ראשית המאה העשרים, אבל בניין-אב שלה מתבסס על אותן המאות האפלות, שדנו עליהן בפרק הקודם. לכן גם יש לבקש את פתרון הבעיה בעובדות המשוקעות בקורות אותה תקופה ובמקורותיה השונים. עובדה זו מחייבת את הדיון בשאלת המתייהדים לאחר הפרק שעסק במשך הזמן שבין רדיפות המייחדים והתאוששותן של העדות היהודיות, הפזורות על שטחים עצומים, שהיו לפעמים מנותקות ממרכזי החיים היהודיים. יוברר לנו כיצד נוצרו התנאים להתבוללות חיצוניות בשכנים מצד אחד וגם לתופעות של הסתגרות קיצוניות ואֶנדוגָאמיה) – נוהג רווח בין שבטים שונים שלפיו מותרים הנישואין רק בין בני אותו שבט – (מאונס מצד אחר.
מכך נוצר באיזורים מסויימים ובתנאי חיים מיוחדים טיפוס של יהודי, שראוהו כ"בֶּרְבֶּרי מתייהד. " מחקריו האאנתרופולוגיים של ל. ק. בריגס, שערך אותם בשנים 1955 – 1962 בין אוכלוסיה היהודית של גרדאיא, היא העיר הראשית באיזור הצבאי של מזאבּ, עשויים להעמיד אותנו במידה מסויימת על התוצאות הקיצוניות של אותם תנאים היסטוריים- חברתיים שעליהם נעמוד, ולתרום את תרומתם להבנת הנסיבות שגרמו לצמיחת התיאוריה של הברברים המתייהדים.
התיאוֹריה על הבֶּרְבֶּרים המתייהדים
בין המלומדים העוסקים בחקר ההיסטוריה של אפריקה הצפונית בכלל, ובקורות היהודים שבאיזור זה בפרט, רווחת הדעה, כי חלק ניכר של היהודים היושבים (או שישבו עד לפני שנים מספר) באיזור זה, עד כדי מחציתם או אפילו למעלה מזה, מוצאם מן הברברים, אשר לפני כיבושה של הארץ בידי הערבים היו רובה המכריע של האוכלוסיה. לדעתם יהודים אלה הם צאצאי שבטים שבתוכם פשטו בתקופה הקדם-ערבית אמונות יהודיות ומקצתם אף התייהדו. הערה שלי א.פ- ידוע הדבר שיהודים שכנו ביתריב, לימים " מדינה "דהיום בחצי האי ערב, לפני בוא האיסלאם לעולם, ואלו גם היו היהודים הראשונים שנטבחו על ידי מוחמד עצמו בגלל חילוקי דיעות ביניהם, אך זה כבר שייך לתולדות האיסלאם(
השערה זו, המשיבה לכאורה על השאלה מניין באו היהודים אשר באיזורים הפנימיים של הארץ, ובמיוחד בשטחים הגובלים עם הצחרה, נתקבלה ומצאה לה מהלכים בחוגים רחבים, עד כי נטבע המטבע, " יהודי ברברי ", כלומר יהודי שמוצאו הגזעי מן הברברים שהתייהדו.
מצדדי ההשערה הזו יוצאים לכאורה מן ההנחה, כי בסיפורים על היהודים או מתייהדים החיים בקרב שבטי הברברים משתקף המצב שהיה קיים לפני השטלתות האיסלאם על אפריקה, אפילו כשהם מתארים מאורעות שהתרחשו בסוף בסוף ימי הביניים או בתקופה החדשה. בלשון אחר: לדעת הדוגלים בתיאוריה של ברברים-מתייהדים לא ייתכן שתופעה זו התחוללה בתקופת האיסלאם, כי הדת החדשה מנעה כל אפשרות על עשיית נפשות ליהדות.
לפיכך אנו מוצאים " מתייהדים " באפריקה, אפילו בתקופה החדשה, על כורחך השם שרידים של תנועה דתית שראשיתה בימים שמלפני הכיבושים של הערבים. ואמנם, מתוך דבריהם של התומכים בתיאוריה זו על ברברים מתייהדים יש להסיק, כי לדעתם התפשטה היהדות בקרב הברברים במאות הראשונות של הספירה הנוצרית.
אין מי שיטען, כי הגיעו אלינו ידיעות מהימנות על התייהדות ברברים בתקופה העתיקה. לכאורה מסתבר, שאבות הכנסיה הראשונים באפריקה, בדברם על מתייהדים, התכוונו לפונים ולתושבים אחרים של הערים הרומיות, ולא לשבטים ברברים בפנים הארץ.
ולשווא נחפש במקורות הערביים, החל מימי הביניים הקדומים ועד למאה האחת-עשרה ועד בכלל, אסמכתאות או רמזים למתייהדים באפריקה הצפונית ובאיזור הצחרה שבעיבורה. בוודאי שאין להסביר שתיקה זו בסביבה דוגמטית, שהרי דווקא המקורות הערביים הקדומים שהגיעו לידינו מרובה לספר על שבטים ערביים מתייהדים בדרומו ובצפונו של חצי האי ערב בתקופה שלפני מוחמד.
וכן אין כל זכר לברברים מתייהדים בספרות היהודית העניפה של ימי ביניים, בייחוד זו שנוצרה באפריקה הצפונית ובספרד, בעוד שהתייהדותם של הכוזרים עוררה עניין רב והדה נשמר במקורות היהודים.
Les juifs berbères, qui sont-ils?
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה ביקור בצפון אפריקה, 1955.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.
אמרתי באותה ישיבה :
" אמנם יוספטל עמל לא מעט על הכנת התוכנית אבל לצערו ולמזלנו לא תוכל התוכנית הזאת לצאת את הפועל. אין לקבל את ההצעה שיהודי ייפרדו ממשפחותיהם, שחלק מן המשפחה יבוא הנה, והחלק השני, דווקא החלש, יישאר שם לגורלו.
האם כאסקימוסים ננהג ונפקיר את הזקנים שאין בהם תועלת ונשאיר אותם לגורלם במדבר הקרח ? אין כוח בעולם שיכריח את היהודים להשאיר את ילדיהן או את הוריהם. לא תכריחו איש יהודי, אפילו זה החי בפחד ממה שיקרה לו במרוקו, שיעזוב שם את אמו החולה.
האם יסכים האם היהודי שנעזוב את חולינו אצל הגויים ? האם היהודים העשירים מצפון אפריקה, שהיגרו לצרפת או למקומות אחרים – יקבלו על עצמם את הטיפול בחולים ובזקנים שלא מבני משפחותיהם ? אם גולה שלמה תהיה מוכנה לנטוש את מקומות מושבה במשך רבות בשנים, תחפש את דרכה לישראל ותראה בה את עתידה – עלינו לקבל את כולם ללא יוצא מן הכלל.
אני משוכנע שכל יהודי תוניסיה ומרוקו יבואו לארץ שיראל. אחוז מסוים מהם ימצא לו מפלט בפריס או באמריקה הדרומית. הדבר יקרה בתוך 5-6 השנים הבאות. הנהלת התנועה הציונית העולמית, אל לה לדון במאות אחדות, אלא להכין תוכנית קליטה של עשרות אלפים כבר בשנה הבאה, למצוא דרכים לעשותם פרודוקטיביים, כדי שבעבודתם יתמכו בזקנים ובחולים מבני משפחותיהם ויתפרנסו בכבוד "
הדיונים על העלייה מצפון אפריקה עלו כל פעם מחדש על סדר היום בישיבות הנהלת הסוכנות, והם נסבו לפעמים על השאלה האם יהודים מצפון אפריקה אכן רוצים לעלות לארץ ישראל……. הדגשתי את עמדתי.
" —–בימים אלה נערך יום עיון לשליחים ממחלקת הקליטה ומחלקת ההתיישבות היוצאים לצפון אפריקה. ד"ר פלש איש משרד הבריאות, סיפר לי על הימים שעשה בקזבלנקה. מרחבי מרוקו הגיעו אליו לבדיקה רפואית 250 איש יום יום.
גם יצחק הראל וחיים טלמור ממחלקת הקליטה שהיו כבר זמן מה במרוקו, סיפרו שכבר אושר לעלייה מספר עולים. גם שרגאי סיפר לי על אלה המוכנים לעלות. לאור עובדות אלה אני מציע להפסיק את הוויכוחים בינינו האם יש אנשים המוכנים לעלות וכמה יעלו.
שיתוך הפעולה בין אנשי מחלקת העלייה ומחלקת הקליטה נעשה בצורה יפה. עלינו לסכם : אין פקפוק שמצויים יהודים הרוצים לעלות לארץ. בתוניס התעוררו לכך דווקא אנשים אמידים, אנשים שי להם מה להפסיד. אני מעריך שעד סוף 1955 יגיע מספר העולים לפחות עד 60.000 נפש בשנה, ולקליטת מספר כזה עלינו להיות מוכנים.
יוספטל הכין תוכנית לעליית 30.000 בשנה. אינני מקבל את דעתו ומציע 60.000. אנחנו מאבדים אפשרויות מפני שאיננו פועלים בשטח. למשל : היינו אמורים להיפגש על ראש ממשלת צרפת, מנדב פרנס, אך לא עשינו כן מחשש שמא לא ייבחר שוב כראש ממשלה. וזאת הזנחה.
השליחים סיפרו לנו שכל מקד צרפתי מקומי קובע את ממדי העלייה מאזורו, מתוך רצון לשמור על איזון מסוים ולא לעורר את רוגזם של הערבים. כיום זקוקים אנחנו לעזרת ממשלת צרפת כדי להתגבר על המכשולים. עלינו לשכנע את הצרפתים ולכבוש אותם לענייננו, עם מנדס פרנס או בלעדיו.
ואם לא יצליח הדבר, נמצא דרכים משלנו להכין את הכלים הדרושים. יש לפעול עוד בטרם יגיעו הערבים לעצמאות ולשלטון. אני חושש שמא נחמיץ את שעת הכושר, שאין אנו מתכוננים כראוי. אני מציע לקיים מגע פוליטי עם צרפת.
לפעול בקרב יהדות צפון אפריקה בתחומי החינוך ובעבודה קהילתית, וככל שנקדים לארגן את היהדות במקום, יקל הדבר על העלייה והקליטה בארץ. כן עלינו לתת את דעתנו על ענייני הגנה וביטחון ולהגדיל את מספר השליחים "
בעוד אנו מכלים זמננו בשיחות ברק על ממדי העלייה ועל דרכי קליטה הוקמו צוותות של סלקציה. כל צוות הורכב משלושה אנשים : איש הקליטה, איש ההתיישבות – מושב – וריש מחלקת העלייה. אלה היו צריכים להתפרס במרוקו ובתוניסיה ולבצע את הברירה של החומר האנושי.
" מומחים , עיבדו כללים קשים ומסובכים של סלקציה, בנוסף לחוקי הבדיקה שהיו קיימים קודם לכן לגבי העולים : מחלות מדבקות, נכות וכו'…….הכללים החדשים כוונו אך ורק לצפון אפריקה והיו קשים ואכזריים. ראיתי את החוקים מודפסים ומשוכפלים בשני עמודי סטנסיל. ולא עלה בידי להחזיקם ולשמרם כהוכחה.
אני זוכר שהיו בהם הגבלות שונות ומשונות : שלא יעלה איש ממרוקו ומתוניסיה אם הוא מעל גיל 40 ; שמספר הילדים שמשפחה לא יעלה על ארבעה ; ואם נוסף על ארבעת הילדים יש במשפחה אב או אם זקנים, לא יורשו לעלות אם במשפחה אין מפרנס אחד נוסף.
אם יש במשפחה חולה כרוני – אפילו שאינו מדבק, ואין במשפחה מפרנס נוסף – על המשפחה לא תעלה. ההגבלות הנ"ל הקטינו באורח ניכר את מספר המועמדים הבאים בחשבון לעלייה, כיוון שיהודי הארצות האלה היו מבורכים בילדים רבים.
והיה איש במחלקת הקליטה שלמראה רשימת המשפחות המועמדות לעלייה היה צורח : " ילדים ! ילדים ! " ואני הייתי טוען כנגדו : יש אנשים מיוצאי גרמניה שהאידיאל שלהם הוא שני בני זוג, זקנים, חשוכי ילדים….
אולם לדעתי לא תהיה למדינה שום תועלת ממשפחות כאלה. לעומת זאת, הילדים הקטנים והרבים האלה יגדלו, יתגייסו לצבא, יעבדו יפרנסו את משפחותיהם והודות להם נתקיים כולנו……….
השליחים, אנשי המיון עצמם היו אנשים נפלאים : מתיישבים חקלאים לשעבר, פועלים, פקידים מוכשרים, פעילי מפלגות ויוצאי תנועות נוער. הם ידעו על הבצורת שפקדה את העלייה לארץ, ובכל זאת קיבלו על עצמם להקטין את ממדיה – להפריד משפחות, ולפי מיטב הכרתי – להביא נזק למדינת ישראל.
אחדים מהם לא היו פקידים שכירים אלא עצמאיים ובעלי מעמד כלכלי איתן ולא היו נפגעים מפיטורים אם לא יקבלו ולא יפעלו על פי ההגבלות. מדוע אפוא הסכימו לעשות עבודה בזויה כזאת ? הפליאה אותי העובדה שאף אחד לא הסתלק מאותה שליחות שלא הוסיפה כבוד לעושיה. הם עמדו לצאת למשימתם בקבוצות בסוף 1954 ובתחילת 1955. מה נותר לי לעשות ?
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל- העיר צפרו – היסטוריה. רבי דוד עובדיה פרק שני
העיר צפרו – היסטוריה. רבי דוד עובדיה פרק שני
במרחק עשרים ושמונה ק"מ דרומחת מזרחית מן העיר פאס, בקצה עמק ה " סייס " says' בתוך צמחייה צפופה של עצי פרי למינהם ואילני סרק שרידי יערות עד, חבוייה בין גבעות, שוכנת העיירה צפרו על שכונותיה הישנות, סימטאותיה, חנויותיה ודוכניה.
הנהר " אגאיי " aggai חוצה את העיר לאורכה, מימיו משקים את גנות העיר ופרדסיה, משמשים לצורכי בני העיר ככביסה ורחצה. עד לשנים האחרונות היו מעיינותיה מקור יחידי לאספקת מי שתייה לבני המקום. בהיותה גבוהה 850 מטר מעל פני הים, נתברכה באוויר הררי צח ויבש ובאקלים ממוזג שהוציא לה מטניטין של עיר קייט ונופש למחלימים והמבריאים.
תאריך ייסודה של העיר לוטה בערפל. אין ספק שעוד לפני שנת תמ"ב ( 682 ) השנה בה עבר עוקבא בן נפעא בארץ המערב ועשה נפשות לדת האיסלאם, קיים היה ישוב בשם " צפרו " תושביו היו ברברים משבט " מגראווא " , וכשאר תושבי מרוקו, מושפעים היו מתרבות השליטים הפניקים, ואחריהם הרומאים, הביזנטיטם. מיקומה על הדרך שבין הצפון לעיר סגלמאסה בדרום, ומקורות המים שבתחומה, עשאוה למקום חניית השיירות שנדדו תדיר מן הדרום הצחיח לצפון הפורה בחפשם אחר מקורות מים.
נראה שהתושבים הראשונים היו כבשאר הישובים בסביבה זו, שוכני מערות. במורדי ההרים הסובבים את העיר, מערות רבות המתאימות למגורים. ( נראה שכבר אז היו היהודים בין המתיישבים. עד היום ישנה מערה במורד ההר " ביננא " הנקראת בפי כל " כאף ליהודי " – מערת היהודים -, ולמטה ממנה רישומי קברים עתיקים ) אט אט הקימו אוהלים ליד השדות שעיבדו כדי לשמור עליהם. מאוחר יותר הוחלפו האוהלים בבתים. בראשית התקופה הערבית נתהוותה העיר כתוצאה ממיזוג כמה ישובים שנקראו בשם " קצור ". שלושה גושי קצור היו.
קצור העליונים בסמוך למעיינות הנהר.
קצור האמצעיים
קצור התחתוניים בסמוך לשפך נהר אגאיי לתוך נהר " סבו ".
על פעי אל בקאי, בתקופת אידריס הראשון היו כבר הקצור הנ"ל. אחת מן הקצור האמצעיים -חבונא – קשורה בשמו. האגדה מספרת כי אידריס השני שישב בצפרו כשנתיים בטרם ייסדו את העיר פאס היה משדל את התושבים לשמור את דת האיסלאם.
תושבי שכונה זו קיבלו דבריו חיש מהרה והוא אמר עליהם " האדו חבונא " ( אלה אהבונו ) ומאז השם " חבונא " לשכונה זו. דעה זו המסבירה התהוות העיר, כתוצאה ממיזוג שכונות, נראית נכונה. תהליך זה נמשך גם יותר מאוחר. רבי משה בן חמו מציין בשטר מכר חזקה הנ"ל, מצרי המקום הנמכר " הסמוך מאחוריו לשביל והעולים בו לכפר " זמגילא ". כיום " זמגילא " הוא רחוב ושכונה משכונות העיר.
שכונת היהודים – המללאח.
בקצה הקצור האמצעיים בחלקה שהיתה ידועה בשם " טופר "וכיום נקראת " ערסת לאלא מינא או לאמינא " נתיישבו היהודים. משכנם נקרא " קצר אלכופפאר " כולמר שכונת הכופרים. בזמן מאוחר יותר קבלה את השם " מללאח " – לפי מחברת בצרפתית, בעילום שם המחבר, נבנה המללאח של צפרו על ידי המלך המרינידי הראשון אבו יעקב בן עבד אלחאק – כמו בשאר מרוקו.
מיקום שכונת היהודים בין הקצור האמצעיים רואהאל בקאי כמכוון לטובת היהודים בני החסות שלא יהיו חשופים להתקפות האויב. מאידך גרם הדבר שכאשר נתרבו היהודים לא היה מקום להתפשטותם ונאלצו להגביה בינייניהם לשלש קומות ואף יותר כדי להרחיב את גבולם.
קרוב לודאי שהיו גרעיני יישוב יהודיים בכפרים הסמוכים לצפרו. בכפר עזאבא המרוחק 14 ק"מ מצפרו, בקעה הנטועה כיום עצי זית ונקראת " קבור ליהוד " ובה היו חלקי מצבות ועצמות מתים. במשך הזמן היגרו היהודים מכפרים סמוכים ומערים אחרות כגון דבדו בצפון, תפיללאלת בדרום, ותרכזו בצפרו, הבנייה גדלה לגובה וכל רצועת אדמה נוצלה.
אופייניים למללאח סמטותיו הצרות, ושערי החצרות הנמוכים. בתים בנויים כולם מצדו האחד של הנהר, וגשרים מקשרים בין המללאח לגדההשנייה של הנהר.
שערי החצירות היו נמוכים כדי שלא יוכלו הבהמות להכנס. הערבים שהיו באים ליום השוק היו משלחים בהמותיהם בשכונת היהודים, הרב שיש"א אבני שיש, מספר שהחמורים היו מסתובבים ברחובות בלילות ומלכלכים את החצרות, וכשמת איזה חמור ובעליו היו אלמים היה מעליל על בני החצר שהם המיתוהו, ולכן החלו להנמיך את שערי החצרות.
ראשית התיישבות היהודים האזור צפרו.
לפי האמור לעיל, מראשית קיומה של העיר, עוד בהיות תושביה שוכני מערות, ואין צריך לומר בתקופת ה " קצור " לפני ייסוד העיר פאס היו יהודים בצפרו. ואך כי לא נזכר השם צפרו בשום תעודה יהודית קדומה, לא ראינו אלא ראייה. וניתן לתלות שתיקה זו בעובדת היותו ישוב קטן שאנשיו כפריים שלא פיתחו פעילות תרבותית-תורנית או כלכלית הראוייה לבוא על ביטויה בתשובות הגאונים או בתעודות האחרות, כגון קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, כי עם ייסוד העיר פאס ועליית חשיבותה ודאי נחשבו כל תושבי האיזור בתחום השפעתה ואליה היו פונים.
ואמנם אם צפרו עצמה לא נזכרה דומה כי יש במקורות הדים ליישובים אחרים באיזור זה.
קלעה – כפר ליד צפרו, בין ה " קצור " העליוניים היה קצר בשם " אלקולעלייא " כלומר שאנשיו באו מ " אלקלעה ". קיומו של הכפר הנ"ל קדם איפא לקצר אלקולעלייא.
קלעה סתם נזכרה במקורות. במכתבים מהגניזה מימי הגאונים נזכר רבי אברהם אלקלעי. אברהם החבר מרמלה כתב מכתבים לאל קלעה שבמגרב לדיין העיר ולבני אל-גראווי. הרי"ף ותלמידו רבי אפרים, כונו בכנוי " הקלעי " אמנם על שניהם נאמר שהיו מקלעת חמאד, ואם כי החוקרים זיהו אותם עם קלעת חמאד שאבלג'יריא, אין לראות הדבר כמוכרע ומוחלט.
בהאליל – אף הוא כפר ליד צפרו. תושביו אינם מטיפוס ערבי, כי כולם בהירי עור. האגדה מספרת שקראו להם " בהאליל – טפשים " כי סירבו לקבל את דת האיסלאם. הראה איפה שהיה ישוב יהודים שסירבו להתאסלם. בהאליל נראה רבים מן " אבהאל – ברוש . כמו שכתב הגאון לרבי משה בר יצחק המערבי, " אבראתא הוא בא מן הברוש ובטיית אלאבהאל " ונקרא המקום כך על שם הברושים הגדלים בו. עד היום רווח במארוקו בשם משפחה בהלול. רבי אלעזר בהלול היה דרשן ומעתיק ספרים ורבי דניאל אחיו ועוד…
המימונה – מקורותיה ומנהגיה
השולחן בבית
בעוד הגברים נמצאים בבית הכנסת, עורכת בעלת הבית את השולחן, אך לא כמנהגה בשאר ימות השנה. הגוון הירוק בולט לעין, שכן נוסף על כל מיני הירק המקשטים את הבית, מגיחים על השולחן שיבולי חיטה ושעורה, פול ירוק, חסה ופרחים — סימן לשנה ירוקה ומבורכת ודג חי שהוא סמל השפע והפוריות.
לידו מונחים חלב, דבש, קמח, ביצים, אגוזים, שקדים, תמרים, עוגיות ודברי מתיקה. בערב זה אין זכר למלח, פלפל, זיתים שחורים או חרדל ובשר. מאכל מיוחד שמתקינים אך ורק בליל זה של המימונה הוא ה״מופליטה״ — מאפה מבצק דק, מטוגן על מחבת בשמן כעין החביתה, בשינוי אחד: במקום ביצים משתמשים בקמח. את ה״מופליטה״ טובלים בחמאה מריה ובדבש. מאכל אחר, העולה על שולחן הסועדים באותו ערב, הוא ה״כוסכוס״ ״.
מנהגים רבים ושונים קשורים להצגת הפריטים המקשטים את השולחן, להכנתם או להשגתם. תשומת לב מיוחדת ניתנת ל״כמירא״ (שמרים), המשמשת להכנת הלחם. הרעיון העממי המונח ביסוד מנהג זה הוא ש״עליית״ השמרים מסמלת ״עליית״ גורל היהודים.
היו יהודים שנהגו לקבל שמרים אלה מהמוסלמים, אולם משפחות רבות הקפידו להכינם בעצמן. יהודי מרקש נהגו לשמור את היין של כוס אליהו הנביא וכן שיור מארבע כוסות של ליל הסדר ולצקת מיין זה על השמרים.
באותו מעמד שרו את הפזמון הבא:
בפימז טוב והצלחה / תהיה לעדתנו
וקול ששון וקול שמחה / יישמע בארצנו
ואז תהיה הרווחה / בביאת משיחנו.
אל השמרים מוסיפים עלי־תאנה, פולים, תמרים, וגם חמש מטבעות כסף. אלה היו מטבעות כסף. ששימשו אך ורק למטרה זו ונועדו לסמל את ה ״ באראכה ״ (הברכה). בכמה קהילות נהגו לכסות את השמרים בטלית כדי שיתפחו. על הטלית הניחו צמיד זהב או כסף. שמרים אלה כינו בשם ״אלערוסה״(הכלה).
ויש אומרים: ״אל׳עריסה״, כלומר ״העריסה״, ברוח הכתוב: ״ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה״ (במדבר טו, כ׳).
בזמן הכנת השמרים אמרו: ״בזכות אליהו הנביא שהשמרים יצליחו״. יש מסורת אצל כמה משפחות לשמור את השמרים במשך שלושה ימים לפני שמשתמשים בהם להכנת לחם.
בגמר תפילת הערב, נוהגים המתפללים ללוות את הרב או את החזן לביתם. בכמה מקומות נושאים המתפללים את הרב על כתפיהם ומלווים אותו בשירה. בבית, מכבדת אשת החכם את האורחים והרב מברך את כל הקהל, לרוב בברכת כהנים.
שרים בדרך את השיר ״יעלת חן״.
בפאס, למשל, מגישה אשת הרב לכל אחד עלה חסה שטובלים בדבש. הרב מעביר על מצחו של כל מבקר פול ירוק טבול בחלב
בלכתם נוטל כל אחד ואחד תמר ונחפז לשוב הביתה. בכמה קהילות בדרום־מרוקו מביא הגבר מבית הכנסת שיבולי חיטה או שעורה או ירק כלשהו והוא מניחם על סף ביתו, וזאת משני טעמים: להראות לאורחים ולסמל בהם שנה ירוקה ורעננה.
הביקורים נעשים לפי סדר מסוים, והכל לפי המנהג המקובל במשפחה. כדאי לציין שבכמה קהילות יהודיות בדרום מרוקו נוהגים באותו ערב לקרוא את ההגדה. נוסף לביקור אצל הרב ולאחר מכן אצל ההורים, נודעת חשיבות רבה לקביעת הביקור הראשון.
יהודי האזור דאדס, למשל, שומרים על מסורת להתחיל במצוות הביקור באותו בית, בו ביקרו לראשונה בשנה החולפת. כל ההצלחות של השנה נזקפות לזכותו של אותו הבית. והיה אם המסורת לא נשמרה ומאן דהוא ערך ביקור ראשון לא באותו בית, בו רגיל הוא לבקר, כל כישלונותיו באותה שנה ייזקפו על חשבון אותו מישגה.
מאידך, מעולם לא נזקפו כישלונות או אסונות כל שהם באותה שנה לחובת הבית המסורתי, בו נהגו להתחיל בביקורו וזאת משום שמה הטוב של המשפחה.
ברגע שנכנסים אל הבית, מברכים את המארח בברכת ״תארבחו או תסעדו״ (תזכו ותצליחו). נגנים רבים מסובבים באותו ערב בחוצות העיר ונכנסים לרוב הבתים. שירים רבים מושרים אז. כך, למשל, נהגו לשיר בקאזאבלאנקה בעת היכנסם לבית:
אה לאלא מימונה / אה מכארכא מפעודא / או תאדבחו או תסעדו /
אה יא אולאד ליהוד / אה יא אולאד ישראל
הו לאלא מימונה / הו המבורכת והמאושרת / תזכו ותצליחו / הו יהודים / הו בני ישראל
או שיר אחר:
אה לאלא מימונה / אה מכארכא ממעודא / או תארכחו או תפאעדו / אלללאה
איזיב אלעאם מזיאן/אללאה איעתיכום אססחא / איעיסולכום אדרארי
אה תבארף אלללאה עלא ליהוד / אללאה איזיד פייאם ישראל/ עאם אכור תכונד פירושלים
הו לאלא מימונה / הו המבורכת והמאושרת / תזכו ותצליחו / ה׳ יביא שנה טובה/
ה׳ יתן לכם בריאות/ בניכם יחיו/ ברכת ה׳ ליהודים /ה׳ יוסיף בחיי ישראל / בשנה הבאה תהיו בירושלים
Communautes juives sahariennes
רשימת הנושאים באתר
Communautes juives des marges sahariennes du Maghreb
Edite par M. Abitbol
Institut Ben zvi pour la recherche sur les communautes juives d'Orient
Yad Itshak Ben-Zvi et l'Univesite Hebraique de Jerusalem
PREFACE
Le recueil d'articles que nous présentons constitue l'essentiel des Actes du Colloque sur les communautés juives des marges sahariennes du Maghreb, tenu en mars 1980 à Jérusalem, à l'initiative du Centre de Recherches sur les Juifs d'Afrique du Nord (Jérusalem) et de l'Institut de Recherches Méditerranéennes (Aix-en-Provence).
Tout comme lors des précédentes rencontres, organisateurs et participants ne prétendent guère donner un tableau complet de l'évolution de ces communautés dont les origines remontent probablement aux débuts de la présence juive en Afrique du Nord et dont l'extrême dispersion géographique — de l'Anti-Atlas aux confins dela Cyré-naïque — les rendent aussi omniprésentes qu'insaisissables.
Omniprésentes — ces communautés le sont tout d'abord dans la mémoire collective ou dans l'imagination des Juifs maghrébins qui firent du Dra' marocain, le berceau d'un "royaume" juif du Haut Moyen-Age, de Tamentit au Touat, — ravagé au XVIe siècle par les appels au Jihad d'al-Maghili — une "nouvelle Jérusalem" et de Djerba, l'île-refuge des Cohanim chassés de Palestine après la destruction du Temple.
Omniprésentes, elles le sont aussi dans les chroniques arabes, dans les sources rabbiniques, dans les traditions locales et dans les relations de voyageurs européens que le hasard, l'aventure ou l'intérêt conduisirent à la lisière du Grand Désert.
On ne s'étonnera guère par conséquent de l'immense variété des sources dans lesquelles les auteurs ont puisé leur informations. Nous mentionnerons en particulier l'usage intensif fait des sources rabbiniques dans la partie historique du recueil (M. Abitbol, M. Ben-Sasson, N. Levtzion, Rosen-Goldberg).
S. Shwarzfuchs évoque les écueils méthodologiques et autres presentes par la manipulation de telles sources. Mais ny-t-il que les textes qui exigent de telles precautions ? Cela ne vaut-il pas pour toute autre source historiquw et notamment pour la geste hilalienne et pour les litteratures dialectales examinees respectivement par L.Saada et H.Zafrani?
La littérature orale, explique H. Zafrani, "est en quelque sorte le lieu de rencontre privilégié des deux communautés (juive et musulmane) qui réalisent dans ce domaine précis de la culture, une véritable symbiose".
Passant en filigrane à travers bon nombre de communications, la problématique des relations judéo-musulmanes au sud du Maghreb a suscité, de nouveau, d'interessants débats: s'il est indéniable, comme l'ont souligné R. Goutalier, P. Shinar, A. Udovitch, L. Valensi — et comme cela a été amplement confirmé dans les études-témoignages de S. Amsellem et D. Iancu — que la contiguïté séculaire et la même histoire ont fini par produire une frappante identité des structures sociales entre les deux communautés, il reste que chacune d'elles a raffiné par un luxe de détails, ses différences par rapport à la seconde.
Différences qui puisent certes leurs sources dans des fonds culturels et religieux distincts mais qui s'expriment tant par des symboles extérieurs d'identification ethnique que par des activités professionnelles spécifiques.
Solidement implantés le long de la lisière prédésertique du Maghreb, depuis le Vème siècle, les Juifs du Sud étaient éparpillés à travers des dizaines de petites communautés qui ne comptaient, le plus souvent, que quelques dizaines d'habitants.
La question des circonstances de leur présence dans cette région a donné lieu à des appréciations contradictoires (L. Saada, G. Camps, M. Shatzmiller), mais qu'ils fussent autochtones ou étrangers, ils étaient exclus, en règle générale du jeu tribal et du contexte social ambiants, tant du fait de leur ,marginalité religieuse que du particularisme de leurs activités économiques.
Artisans et commerçants, politiquement et ethniquement "sans couleur", les Juifs du Maghreb méridional pouvaient circuler librement d'une zone politique à l'autre et d'une aire géographique à l'autre — Sahara et Sahel exceptés depuis le XVe siècle — étant à peu près sûr de trouver, à chacune de leur halte, un mellah et des correspondants de même confession, de même langue et de même statut avec lesquels ils partageaient les mêmes activités.
Jouissant généralement de l'appui des pouvoirs locaux, ils constituèrent une trame essentielle du système d'échanges qui s'instaura au Maghreb à travers les siècles. Les études présentés par R. Simon et D. Schroeter illustrent avec précision certains des mécanismes économiques et sociaux qui, au XIXe siècle, facilitèrent la montée du capitalisme judéo- nord africain, décrit par J. L. Miège.
Cette mobilité et cette ouverture sur le monde extérieur a permis aux communautés du Sud de puiser dans les civilisations urbaines immédiates ou lointaines, divers emprunts artistiques et techniques qui devaient les singulariser davantage encore par rapport à leurs voisins (H. Camps-Faber, A. Muller-Lancet).
Au cours de l'époque coloniale, elles montrèrent aussi peu de résistance devant les apports de la modernité: M. Laskier, pour le Sud marocain, R. Goutalier, D. Iancu et P. Shinar pour le Sud algérien apportent des données d'une grande précision sur le processus de modernisation de ces communautés.
Le dernier thème abordé dans ce recueil concerne la vie religieuse et la création littéraire des Juifs du Sud maghrébin. Ce sujet méritait certainement une plus grande attention, mais vues l'originalité et la richesse des communications présentées (R. Attal, J. Chétrit, E. Hazan, F. Raphaël et J. Tobi), nous avons bon espoir de voir s'amplifier, dans un proche avenir, la recherche dans ce domaine.
Nous voulons remercier ici tous ceux qui ont pris part à la rédaction de ce recueil ou qui ont participé au Colloque, Notre reconnaissance va en premier lieu à tous les organismes universitaires et publics dont le concours généreux a permis la réalisation de cette rencontre et la publication de ces actes.
Michel Abitbol Jérusalem 1982
הספרייה הפרטית של אלי פילו-Pages de l'histoire des Juifs de Safi -Brahim Kredya
PAGES DE L'HISTOIRE DES JUIFS DE SAFI
L'histoire des juifs de Safi (Maroc) est au Krhdya, historien amoureux passionné pour sa ville, tente de relancer la recherche dans ce domaine. Il ne cesse de piocher dans les rares manuscrits disponibles et incite les chercheurs à suivre son exemple.
Ainsi, il s'est intéressé à toutes les composantes de la population de Safi à travers les âges, en essayant de mettre en valeur les personnalités qui ont joué un rôle prépondérant dans cette ville, en respectant la vérité historique, sans préjugé ni parti-pris.
Entre autres travaux, il a retracé le rôle joué dans l'histoire du Maroc par les sept saints juifs, les Oulad Ben Zmirro, à la fin du XVe et au début du XVIe siècle, lesquels ont fait prospérer l'économie régionale sous l'occupation portugaise et se sont imposés comme les médiateurs entre l'occupant et les chérifs saâdiens à Marrakech, d'une part, et les tribus environnantes, d'autre part.
Le présent ouvrage est consacré aux juifs de Safi, la ville de tolérance et de coexistence par excellence, celle où les juifs et les musulmans ont cohabité, dans les moments les plus dramatiques comme les plus prospères.
Le respect mutuel et la coopération entre les deux communautés se sont perpétués malgré les interférences des mouvements extérieurs de la colonisation et les intrigues de ses agents.
Certes, la plupart des concitoyens de confession juive ont quitté la ville mais ils continuent à y revenir en pèlerins, en touristes et en amis, à la recherche d'anciens compatriotes musulmans… Fasse Dieu que ces liens fraternels se consolident davantage, dans la paix et le respect mutuels !
Brahim Kredya
Histoire des juifs de Safi-Brahim Kredya
PAGES DE L'HISTOIRE DES JUIFS DE Safi
L'histoire des juifs de Safi (Maroc) est aussi ancienne que la ville elle-même. Malheureusement, peu d'écrits lui ont été consacrés. Brahim Kredya, historien amoureux passionné pour sa ville, tente de relancer la recherche dans ce domaine. Il ne cesse de piocher dans les rares manuscrits disponibles et incite les chercheurs à suivre son exemple.
Ainsi, il s'est intéressé à toutes les composantes de la population de Safi à travers les âges, en essayant de mettre en valeur les personnalités qui ont joué un rôle prépondérant dans cette ville, en respectant la vérité historique, sans préjugé ni parti-pris.
Entre autres travaux, il a retracé le rôle joué dans l'histoire du Maroc par les sept saints juifs, les Oulad Ben Zmirro, à la fin du XVe et au début du XVIe siècle, lesquels ont fait prospérer l'économie régionale sous l'occupation portugaise et se sont imposés comme les médiateurs entre l'occupant et les chérifs saâdiens à Marrakech, d'une part, et les tribus environnantes, d'autre part.
Le présent ouvrage est consacré aux juifs de Safi, la ville de tolérance et de coexistence par excellence, celle où les juifs et les musulmans ont cohabité, dans les moments les plus dramatiques comme les plus prospères.
Le respect mutuel et la coopération entre les deux communautés se sont perpétués malgré les interférences des mouvements extérieurs de lacolonisation et les intrigues de ses agents.
Certes, la plupart des concitoyens de confession juive ont quitté la ville mais ils continuent à y revenir en pèlerins, en touristes et en amis, à la recherche d'anciens compatriotes musulmans… Fasse Dieu que ces liens fraternels se consolident davantage, dans la paix et le respect mutuels !
Préface
Le nom de Brahim Kredya commence à s'imposer dans la nomenclature des chercheurs marocains grâce aux travaux qu'il a réalisés successivement au cours des dernières années et relatifs à l'histoire de Safi et de sa région, dont : « Le Faquih Mohamed al Haskouri », « Les Saints de Safi et des Abda » et « Âissa Ben Omar et la révolte des Oulad Zid, événement de Rafssa » – publiés en arabe, respectivement en 2000 pour le premier et 2003 pour les deux suivants -, outre les articles parus dans des périodiques scientifiques spécialisés dans les affaires de la région et les rencontres culturelles qu'il a organisées dans le cadre de l'Association de Safi pour la Recherche dans le Patrimoine Religieux.
Nous pouvons classer cet homme parmi les rares chercheurs qui ont consacré leur vie au service de la culture locale et considérer cette association comme un modèle à l'échelon régional.
Dans ce même contexte, Brahim Kredya s'est engagé dans une autre voie de recherche dans l'histoire et la culture locales. Ainsi, il a rédigé les «Pages de l'histoire des juifs de Safi », partant du principe que l'histoire de ces derniers constitue une partie indéfectible de l'histoire de la ville, d'une part, et de celle du Maroc, d'autre part, convaincu que tout ce qui a déjà été écrit au sujet des juifs du Maroc n’empêche nullement d'y revenir.
Plus que jamais, ce domaine requiert un besoin urgent d'une nouvelle réflexion. L'auteur considère que l'écriture à ce sujet nécessite actuellement un courage évident que certains n'osent braver.
À partir de ces données, cette nouvelle étude de Brahim Kredya fournit des choix divers, se voulant scientifiques et logiques du début à la fin. Cela relève de l'évidence dans les points suivants :
Cette exploration est essentiellement monographique, du fait qu'elle traite d'un espace géographique déterminé – Safi et sa région – et qu'elle s'intéresse à une réalité bien définie : l'histoire des juifs dans cet espace.
Ce choix s'avère important pour révéler les caractéristiques locales de la communauté juive. Les résultats dépassent l'espace local pour couvrir l'ensemble du pays, considérant que l'étude doit permettre sans doute la rectification de beaucoup des préjugés répandus au sujet de la communauté juive au Maroc, et par conséquent favoriser la recherche et ouvrir la porte à des discussions dans de nombreux domaines qui ont été beaucoup négligés.
La recherche représente un travail bibliographique par excellence, considérant que l'auteur y a réuni des informations qui étaient dispersées dans des documents, des études et des monuments.
Il n'a pas non plus dédaigné les récits oraux de la région. Il y a en cela un grand intérêt parce que beaucoup d'informations et de récits locaux ne peuvent trouver place que dans une telle recherche.
עליית הנוער ותנועת שרל נטר
אנשי המחלקה החינוכית תיאמו את הפעילות של היחידות העממיות, במימון הג'וינט ושירותי הנוער והספורט של ממשלת הפרוטקטוראט הצרפתי. שני הארגונים אלה היו אפוא הווקטור שנשא בחובו את העשייה החברתית חינוכית של תנועת " שרל נטר "
" היחידות העממיות " באחריות ה D.E.J.J הביאו להקמתם של שני ארגונים מקוריים : הראשון היה " המעון של הילד היהודי " Le foyer de l'enfant juif F.E.J , שאכלס כמאה ילדים, בנים ובנות, במסגרת פנימייתית למשל היום בלבד.
הילדים אותרו על ידי הג'וינט והודרכו על ידי מדריכי תנועת שרל נטר, ועיקר עיסוקם היה מלאכת יד, חינוך לא פורמלי וטיולים. מבחינה רפואית היו הילדים בהשגחת השירותים הרפואיים של ארגון אוז"א, ארגון הסיוע לילד ORGANISATION DE SECOURS A L'ENFANT . הארגון השני שהוקם על ידי D.E.J.J היה " הקבוצה האוטונומית של המללאח.
עד חמשת אלפים ילדים ובוגרים, חברים ב " יחידות העממיות ", היו מבלים כמה שבועות במחנות הקיץ שאורגנו במסגרת שירות הנוער והספורט של הממשלה ובסיועו, ביערות האטלס התיכון.
ילדים ובוגרים אלה נועדו לאחת מאלה – להשתלב במסגרת הבית ספרית הרגילה, להירשם למסגרת חינוכית מקצועית כמו " אורט ", או לצאת לשוק העבודה המקומי. רבים מביניהם אף עלו ארצה. להלן תורחב היריעה בנושה זה.
בהמשך טבעי לפעילות החינוכית חברתית בקרב תושבי המללאח יש להצביע על גופים נוספים שהיוו גורמים רבי חשיבות, הן בשילובם של בני המללאח בצנועת שרל נטר, והן בהפיכת הקאדרים המחתרתיים בארגון ההגנה העצמית היהודית והעלייה הבלתי לגלית ארצה.
מדובר בקבוצות " בן-יהודה ", " טורמפלדור " ו " מגן ". הרוח החיה של ארגונים אלה היו בשרל נטר סם אביטבול ואלי אוחיון. קבוצות אלה הכשירו את הנוער שבתוך המללאח לעלייה ארצה, באמצעות הפצת השפה העברית, שיחות של הנעשה בארץ ישראל, מפגש עונג שבת, שירים עבריים, טיולים מאורגנים לעבודה חקלאית הסמוכה לקזבלנקה – כל פעילות אפשרית ליצירת ההווי של ארץ ישראל.
קבוצות אלה הוקמו בשנת 1944. מייסדיהן באו משורות אגודת " מגן דוד ", שהוקמה על ידי שמואל דוד לוי בשנת 1917 בטנג'יר ובשנת 1920 בקזבלנקה, ועסקה בהפצת השפה העברית וספרותה. ניסיונות לייצר מאחז של תנועת הנוער החלוצית סוציאליסטית " פועלי ציון " בסקציית " טרומפלדור, וגרעין של תנועת "דרור " בקבוצת " בן יהודה " בחסות שרל נטר – נכשלו.
נטען כי מגמת תנועת שרל נטר היא לפעולה חינוכית א-פוליטית, ובד בבד ביקשו קברניטי שרל נטר לקדם את התפיסה הציונית דתית של התנועה.
בשנת 1927 החלה ההתיישבות הדתית המושבית את פעילותה בארץ, עם הקמת שדה יעקב. בשנת 1937 נוסד הקיבוץ הדתי הראשון, טירת צבי. עד לשלהי שנות הארבעים היו חברי הקיבוץ הדתי בדרך כלל יוצאי אירופה.
לאחר מלחמת העולם השנייה ובשנות החמישים, עם הידלדלות המאגר האנושי התנועתי באירופה, עלתה חשיבותו של הנוער החלוצי בצפון אפריקה.
לנוער זה שימש הקיבוץ הדתי מקור השראה ויעד לעלייה. נטייתם של חוגים דתיים ציוניים בקזבלנקה לתנועה הציונית הדתית נסתמנה במהלך שנת 1945, עם התגברותן של השאיפות הציוניות החלוציות בקרב הנוער המקומי, ובעקבות הניסיונות להגשימן באמצעות גורמים חלוציים ארץ ישראליים חילוניים.
בינואר 1945 פעלו בקזבלנקה שני שליחים של הסוכנות היהודית, אפרים פרידמן בן חיים ויגאל כהן, חברי הקיבוץ המיוחד. שליחים אלה, שזכו לעידודה של הנהלת הפדרציה הציונית במרוקו, הניחו יסודות לכוח המגן היהודי בקזבלנקה.
הם ערכו סמינר מרוכז למדריכים שבאו משורות שרל נטר לצעירי ציון שבתוניס, ולכן העמידו את הכשרת צעירי ציון ואת גרעינם החלוצי, שנמצא במשקי הקיבוץ המאוחד, כחלופה להוער החלוצי במרוקו ובצפון אפריקה בכלל. ואכם בסיועם נוצרו קשרים בין שרל נטר להין צעירי ציון שבתוניס.
פעילותם של פרידמן וכהן עוררו חששות אצל חלק ממניגי שרל נטר. הם חששו כי בהשראת השליחים הללו ייסלל נתיב ציוני חילוני שבני הנוער במרוקו יושפעו מרוחו. הקמת גרעין צפון אפריקאי של צעירי ציון בקיבוץ בית אורן, בקיץ 1945, הוכיחה את חששותיהם.
על רקע התפתחות זו, ובשל שאיפתם של מנהיגי הנוער הדתי בקזבלנקה לכוון את צעיריהם להגשמה חלוצית במגרת דתיות, נוצרו הקשרים בין פעילים דתיים ציוניים בקזבלנקה לבין בח"ד באנגליה ובעיקר בצרפת.
באותה שנה החלה התנועה בח"ד בצרפת לייסד את הכשרותיה, והייתה מעוניינת לקלוט בהן נוער מצפון אפריקה. קשרים נוצרו, גם עם גורמי התנועה בארץ, ובתוכם הקיבוץ הדתי. כך נתהוותה בקזבלנקה בהדרגה אוריינטציה עלפי התנועה הציונית הדתית.
בקיץ 1946 לבשה מגמה זו צורה של התארגנות פוליטית, כתגובה של ייסודה של מפא"י במרוקו. בכך נתפלגה התנועה הציונית במרוקו, שהייתה עד אז תנועה אחידה ולא הושפעה מהמפלגות הציוניות הארץ ישראליות.
נסללה הדרך לייסוד " הפועל המזרחי ". המנהיגים הציוניים הדתיים הביעו את מורת רוחם כנגד המהלך של ייסוד מפא"י, שכן ראו בפיצול מפלגתי פוליטי של התנועה הציונית במרוקו עניין מיותר, שאך יזיק להתפתחותה כתנועה אחידה.
הובע גם חשש שקיומן של מפלגות ציוניות ארץ ישראליות עלול לסבך את יחסי התנועה הציונית במרוקו עם שלטונות הפרוטקטוראט, שלא גילו אהדה לפעילות הציונית במרוקו. יתר על כן, הובע חשש נוסף מפני שינוי המצב הקיים, כשהתנועה הציונית במרוקו פעלה תוך הכרה בשאיפת רוב הציבור המקומי לשימור המסורת הדתית יחד עם הפעילות הציונית.
חששו כי מפלגה החדשה תהווה גורם ציוני שיביא לחילון בחברה היהודית ובעיקר בחוגי הנוער המקומי, שהיה אמנם מסורתי, אך חסר השקפת עולם דתית מבוססת ומוצקה.
מגילת היטלר – מיכל שרף
מגילת היטלר בצפון אפריקה – מיכל שרף
ספרות יהודית במרוקו ובתוניסיה על מפלת מפלגת הנאצים
מחקרים היסטוריים מקיפים וחשובים על חדירת הגרמנים לצפון אפריקה ועל היהודים שם במלחמת העולם השניי ה נתפרסמו לאחרונה, והנושאים שלא זכו עד כה לתשומת לבם של החוקרים, החלו אט אט להיחשף ולתפוס את מקומם בתמונה הרחבה של תולדות העם היהודי.
המחקרים ההיסטוריים מסתמכים בעיקר על חומר דוקומנטארי (מסמכים, תעודות, קטעי עיתונות, דו״חות, כרזות פרסומת וכוי ) מאותה תקופה והמצויים כיום בארכיונים ובספריות בארץ ובעולם. כן מתבססים המחקרים על ספרי זיכרונות ויומנים שנכתבו על ידי פעילי מחתרות ויהודים ששמשו בתפקידים מרכזיים, ולכל אלה נוספו עדויות בעל־פה שנאספו על ידי מכוני המחקר למיניהם.
נשאלת השאלה, כיצד השתקפה מציאות זו בחיבורים ספרותיים שנתחברו על ידי היהודים בארצות צפון אפריקה?
בספרות היהודית שחוברה בצפון אפריקה ( מרוקו ותוניסיה ) בתקופת מלחמת העולם השנייה, נמצא יצירות ספרותיות עממיות, שעסקו בנושאים אקטואליים, כגון: עליית הגרמנים לשלטון ויחסם אל היהודים בגרמניה, כיבוש צפון אפריקה על ידי צבא גרמניה, מצב היהודים בצפון אפריקה בתקופת המלחמה, ושחרור צפון אפריקה על ידי צבאות בנות הברית.
מתברר כי התפתח ז׳אנר של חיבורים פארודיות, שחוברו בעיקר בשפה העברית ובשפה הערבית־יהודית, והתייחסו למאורעות השעה מתוך גישה ספרותית־פואטית.
היצירות בשפה הערבית־יהודית, נכתבו באות העברית עם נקודות דיאכריטיות מעל לאותיות מסויימות. ליצירות שחוברו בתוניסיה נוסף גם תעתיק לועזי, וזאת לנוחיות דוברי הערבית אשר לא קראו אות עברית. תופעה זו אינה מצויה ביצירות שחוברו במרוקו.
ליצירות אלה היה לחן, ואנו מוצאים ברוב היצירות את שם הלחן או הלחנים לפיהם הושרה היצירה.
יצויין כי היצירות שנדפסו במרוקו נושאות אישור הצנזור להדפסתן. הדבר מוכיח כי הן נדפסו בעיצומה של המלחמה.
למעשה, החיבורים שנוצרו במלחמת העולם השנייה ממשיכים מסורת של חיבורים כאלה שנכתבו כבר בעקבות מלחמת העולם הראשונה. לדוגמה: חיבורו של מלמד התינוקות רבי ישועה בן חמו מתלמסן שבאלג׳יריה, שחיבר ׳קינה׳ על מלחמת העולם הראשונה.
בשערו של חיבור נדיר ועלום זה כתוב: ׳קינה עלא לגיררה די בדאת מן 2 אוט 1914׳ [קינה על המלחמה שהחלה ב-2 לאוגוסט 1914- בתאריך זה התקיפה גרמניה את צרפת].
החיבור הנדיר, שלא נזכר עד כה ברשומות, נדפס בתוניס ללא ציון שנת ההדפסה, והוא מכיל 16 עמודים.
המחבר היה שליח ציבור של החברה הקדושה של גמילות חסדים, ומלמד תינוקות של עיר תלמסאן יע״א ישמרם צורם ויעזרם׳(מן השער). אותיות שמו הפרטי ׳ישועה׳ שזורות גם בין המחרוזות של הקינה:
׳ליו"ד יא רבי סידנא / אשי"ן שפק עלינא
לוא"ו וגמע שמלנא / לעיי"ן עאווננא
לה"י האדי טליבתנא…׳
תבנית הקינה ותוכנה: שיר שוה חרוז, עשוי מחרוזות בנות ארבעה טורים כל אחת, בחריזה של אאאב, גגגב, דדדב. הקינה מתייחסת באריכות למלחמת העולם הראשונה, קורותיה, תלאותיה וסבלות היהודים בגינה. המחבר הציע לשיר את הקינה בלחן שיר עברי ׳ציון הלא תשאלי׳ ולחלופין בלחן שיר ערבי: ׳יא לאיים לאש תלום, כף מלאמף ענני׳.
והנה, כעבור שלושים שנה בערך, במלחמת העולם השנייה, אנו מוצאים אצל יהודי צפון אפריקה גל של יצירות דומות, המתייחסות למלחמה ולגורל היהודים בה – אם מבחינת הסבל הלאומי הכללי, אם מבחינת המצב המקומי־האזורי של קהילות היהודים בארצות צפון אפריקה שנכבשו ע״י מעצמות הציר גרמניה ואיטליה ושוחררו ע״י בעלות הברית בשנת 1943.
יצויין כי לא ברור אם תוכניות הגרמנים לגבי היהודים בצפון אפריקה כללו השמדה המונית או הכחדה טוטאלית כמו הטבח של יהודי אירופה.
למעשה, עד 8.11.1942 שלט משטר וישי בצפון אפריקה, בראשותו של המארשל הצרפתי פטן. ראש הממשלה פטן היה מקורב בדעותיו לאידיאולוגיה הפאשיסטית והנאצית, וזה דחף אותו לשיתוף פעולה עם הגרמנים.
על יהודי צפון אפריקה הוטלו גזירות אנטישמיות מיוזמת המשטר הצרפתי, שכללו: פטורי עובדים, הפסקת לימודים, הסתה אנטי יהודית, נישול מנכסים והעברת יהודים לעבודת כפיה במחנות עבודה שהוקמו במדבר סהרה.
ב-8.11.1942 נחתו האמריקאים בחוף אלג׳יר והשתלטו על העיר. בתגובה לכך נחתו מטוסים גרמנים בתוניס, כבשו אותה והחזיקו בשליטתם בתוניסיה כששה חודשים עד 7.5.43.
היהודים במרוקו ובאלג׳יר סברו שהכיבוש האמריקאי ישפר את מצבם, אך לא כך היה הדבר. החוקים הגזעניים לא בוטלו והפגיעות ביהודים התרבו, והשתתפו בהם הצרפתים והמוסלמים, אזרחי המקום.
מאידך, הכיבוש הגרמני בתוניסיה הביא לשורה של פגיעות ביהודים, שכללו: החרמת דירות, פינוי יהודים מדירותיהם, מעצר של ראשי הקהילה והחרמת רכוש. הקפידו להחרים את מקלטי הרדיו כדי שלא יאזינו ל׳קול צרפת החופשית׳ ששודר מלונדון.
כן הוטלו קנסות כספיים גבוהים על קהילות שלמות כגון: נאבל, ג׳רבה, ספאקס, ואלפי יהודים נשלחו למחנות לעבודת כפיה, שהוקמו ב-30 אתרים שונים ברחבי תוניסיה. כעשרים פעילים פוליטיים נשלחו למחנות השמדה באירופה ושם ניספו. בסך הכול ניספו כמאה קורבנות כתוצאה מהפצצות אויר, תאונות עבודה וכוי.
נציג כאן יצירות אחדות מספרותם העממית של יהודי מרוקו ותוניסיה, חלקם בקיצור ואחדים בהרחבה.