תק"ה – תקי"ז   1745 – 1757 ימי מלכותו של מולאי עבדאללאה.

גם בימי מלכות עבדאללאה בנו של מולאי איסמעיל לא היה נחת ליהודים. מלך זה מלך עד תק"ה – 1745 והודח וחזר ומלך כארבע פעמים. בכל פעם היו מרידות נגדו מצד גורמים  שונים.

בשנת תצ"א – 1731 הטיל מס גדול על קהילת צפרו, העשירים ברחו ל" אזאוייא די סידי בועלאם " כדי להתחמק מהמס. בשנת תצ"ה – 1735 נתקנה תקנה נגד הרושמים נכסיהם על שם בניהם הקטנים כדי להתחמק מהמס.  

וגם תופעה זו תוצאה של הכבדות עול המסים. החל משנת תצ"ד – 1734 היתה עצירת גשמים והיה רעב שהגיע לשיאו בשנת תצ"ח – 1738

אם הבנים ספרו

תעודה מספר 67

התצ"ה

בהיותנו מקובצים בישיבה שעל בית הכנסת הגדולה הי"ג נשאנו ונתננו בענין בקיעי העיר וראינו במה ננעלו שערי ההשפעה ויוקר השער ורוב מסים וארנוניות ה' ירחם על כלל עמו ישראל צולכן אנו מסכימים הסכמה גמורה שהמנהג שהיו נוהגים מקדמת דנא חעשות אנשי המשודכת להמשודך האטכלא ( מסיבת קבלת פנים כל פעם שהחתן נכנס לבית משודכתו ), ונמשך מזה כמה הפסד ועל רוב שמפסידים בהמשך זמן השידוכין עד הכניסה לחופה, יותר ממה שמוציאים בצרכי החופה.

ויש שאין ידם להוציא הוצאו ולוקחים מעות בהקפה לעשות הוצאות שלא לצורך ומלבד זה נמשך מזה קלקול גדול שהם קשים, זה בזה מרוב התחברות על האכילה והשיתה בבית המשודכת וכמה קלקולים אחרים אשר על כן מהיום הזה והלאה לא יעשה שום אדם האטכלא למשודך עד סמוך לחופה באופן שלא יכנס המשודך לבית המשודכת עד שיתחילו החופה, דההינו בשבת הנקראת שבת אראי. ( שבת התייעצות. הוא השבת שלפני שבת החופה.

וגם לא ישלחו אנשי המשודכת למשודך שום דבר של אכילה ושתיה ומיני מגדים וכך המשודך לא ישלח למשודכת מיני מגדים וכל מיני דמיכל. וגם מה שהיו נוהגים לעשות לתנוקות בני חמש שנים סמוך לחג השבועות שמחות וגיל. ( אלכתאייב ) נישואים לקטן ולקטנה, ומסיבה לפני חג השבועות. סמל לנישואי כנסת ישראל לאביה שבשמים )

דהיינו שיבואו בני אדם לשתות מים שרופים ונותנים לקטן מעות, מהיום ואילך לא יעשו שום דבר מהעניין הנזכר וכן לא יעשו שום סעודה לקטנים בני חמש שנים בזמן הנזכר. וכן ראינו שכמה בני אדם מערימים ערמה גדולה ותחבולה ונותנים מתנות לבניהם קרקעות ומטלטלין וגם מתייבין לבניהם חובות גדולים וכשמעריכים אטותם במס כמה יתנו הם עושים פנקס ונשבעים שאין להם זולת מה שכתוב בפנקס ולא יביא בפנקס הערכה אפילו החצי ממה שיש לו.

ובזה הם גוזלים את הרבים, לכן גזרנו אומר שלא תעשנה ידיהם תושיה שכל איש ואיש יוערך כפי מה שיש לו וגם מה שנתן לבניו יתן המס עליו זולת אם נתן נדונייא לבתו המשודכת דווקא או נתן שום כלים לבנו המשודך ושלח הכלים ההוא בסבלנות למשודכת.

או אם נתן לו תכשיטין לצורך החופה וכן אם נתן לבנו סמוך לחופה שום בית דירה לא יוערך באלו במס אמנם מתנות אחדות חוץ מאלו הנזכרים וגם שום חיוב שנתחייב לבניו יוערך עליהם במס.

ומה שהסכמנו בעניין האכלא ההסכמה נוהגת גם על אותם שעשו כבר האטכלא ולא יכנס המשודך מהיום ואילך לבית המשודכת וכן הדברים שאמרנו בעניין המשודך ומשודכת כולם יהיו נוהגים גם באותם שעש האטכלא כבר ולכ הפורץ גדר מכל מה שכתבנו בין בעניין המשודך ומשודכת בין בעניין מה שעושים לקטנים בני חמש בחג השבועות בין בעניין העורמות שעושים במס הנזכר מעבר לדף ישכנו נחש ויובדל מתוך העדה .

וכל מה שתקננו בעניינים הנזכרים יהי נוהג מהיום ואילך עוד כל ימי הארץ עד עמוד כהן באורים ותומים, בביאת משיח צדקנו במהרב בימינו אמן ולראיה חתמנו פה היום ארבעה ושלושים למ"ט מונים ( ל"ד בימי העומר ) בסדר גאולה תתנו לארץ שנת חמשת אלפים וארבע מאות ותשעים וחמש לפ"ק.

יום טוב הרוש ס"ט – משה בן א"א יחייא באנון ס"ט – יוסף בן יתאח – יהודה בן יוסף עולייל ס"ט – שלמה בן שטרית – אברהם בן יעקוב אג'ייאני ס"ט – ימין בן עטייא – יעקב בן אברהם נ"ע בן שרביט ס"ט – מסעוד אזולאי ס"ט

ואנחנו מסכמים על כל הכתוב לעיל ומעבר לדף וקיים

ישועה בן כמוהר"ר משה בן חמו זלה"ה ס"ט – יוסף בן אברהם ה"ן עטייא ס"ט

בעצם ימי הרעב הללו היתה העיר מוטרדת על ידי הברברים, עד שנחרבה העיר ונשסו הבתים. בן התקופה, רבי יעקב גבאי, כותב דברים אלו " בימי חנוכה שנת תצ"ו ערב ראש חודש טבט באו על העיר צפרו חילות הרבה פלשתים הנקראים " איגרוואן יש"ו והקיפו יחד לאכול העיר ולשרוף אילנות ויצאו אליהם בני העיר אשר עמנו כמו מאתיים שולף חרב ורובה קשת והכום, ואף על פי שנפלו לפניהם בני עירנו. ואחרי כן עזרם הקב"ה והרגו מהם י"ח ותפסו מהם ה' כן יאבדו.

אמנם לפי טררס( H. TERRASSE היסטוריון ) בשנת תצ"ו – 1736 -היה המלך מולאי עבדאללאה אם כי עוד באותה שנה הודח והומלך במקומו מוחמד בן ערבייא. אך, נראה שכבר בכסלו תצ"ו, הוא סוף 1735 , היתה תסיסה גדולה נגד המלכות. טררס מציין שעבדאללאה, מצא מקלט אצל הברברים אך הם נוצחו ובדרכם חזרה לפאס, כדי לחפות על תבוסתם, רצחו איכרים מסביבות צפרו, והביאו את ראשיהם למלך.

רבי אברהם זכות מזכיר בשנת 1478, בספרו האסטרונומי ״ החיבור הגדול ״, את ״ החכם הכולל רבי יהודה בן וירגה החי בזמננו ״ ומרבה להביא מספריו שחיבר גם הוא באותו המקצוע. בספר שבט יהודה הובאו שני סיפורים מעניינים בעניין זקן המשפחה (סי׳ ל׳ח וסיג).

 ר׳ יהודה הציל את היהודים בעיר שירץ דילה פרונטירא מסכנה הצפויה להם מצד הכומרים הנוצרים על דבר אנוס אחד שנקבר בקבר ישראל, מעשה שכיח באותם הזמנים. בודאי קרה הדבר עוד לפני שנת 1481, כי מאז פרשו האינקוויזיטורים את מצודתם באנדלוסיה ודנו לבדם בענייני האנוסים, לא הועילה כל תחבולה להימלט מידיהם.

ואילו המעשה המסופר כאן הובא עדיין בפני בית־דין חילוני של ״ הדוכוס ״, — הוא בלי ספק Enrique de Gusman, duque de Medina Sidonia— ודין וחשבון נשלח אל המלך, הוא דון אנריקה הרביעי, שמת בשנת 1474.

שנים אחדות אחרי־כן הוצרך רבי יהודה בן וירגה להזהיר את אנוסי סביליה מפני סכנת האינקוויזיציה. תושבי הארץ יעצו אז לחוקרי המינות לאסור את רבי יהודה ולהכריחו כדרכם להעיד על האנוסים המתייהדים, אבל הוא ברח והלך ללישבונה, ״ ושם נתנו לו ייסורים קשים לשיאמר הנוהגים יהדות, והוא עליו השלום עמד בניסיון ומת מכוח הייסורין בבית הסוהר – עמוד קכז' .

לפי התעו­דות הארכיוניות נמצא איש בעל אותו השם רבי יהודה אבן וירגה בשנות 1488—1491, כאחד מחוברי המסים היהודים האחרונים בקאסטיליה, בעיר אוקאג־ יה, מקום מושבו ורבנותו של רבי יצחק די ליאון, מקובל וקרוב לרוחו.

 אפשר שהוא הוא האסטרונום ובעל הנסים מסביליה, תחילה ניצל מידי האינקוויזי­טורים ובשנת גירוש היהודים מאנדלוסיה (1483) או גם לפני כן, הלך לגור בקאסטיליה הצפונית, ולפורטוגאל ברח רק בשנת הגירוש הכללי 1492 ומת שם מות קדושים.

רבי יהודה בן וירגה הוא היחידי מבני דורו שזכה לשמש בספר שלנו כנושא למסורת היסטורית אמתית. אחרים מתהלכים כמצבות חיות במעשיות וויכו­חים שבדה רבי שלמה בן וירגה מלבו: דון אברהם בנבנשתי, רב החצר וסוכן המלך, בנו דון יוסף, דון יוסף נשיא, גם הם קרובים למלכות.

 דון וידאל בן בנבנשתי, שהשתדל בשעתו להשיג רישיון כניסה לפורטוגאל בשביל הגולים הספרדים —שמו גונב אפילו לתוך הדין־וחשבון האמתי של ויכוח טורטוסה(סימןמ׳)— אפרים בן שאנג׳ו ודון מנואל ברודו, שהאריכו ימים אחרי הגירוש וחיו במל­כות תורגמה. בן דינא, ״ איש חכם ומבין חידות ״.

ויכוח טורטוסה היה אחד מהוויכוחים המפורסמים שהתנהלו בימי הביניים בין יהודים לנוצרים. הוא התנהל בשנים 1413–1414 בעיר טורטוסה שבקטלוניה. מהצד היהודי השתתפו בופרופייט דוראן האפודי, רבי יוסף אלבו ותלמידי חכמים נוספים כרבי זרחיה הלוי, רבי מתתיהו היצהרי, רבי משה בן עבאס ורבי אסטרוק הלוי, כל אחד מהם היה נציג של קהילה אחרת.

 האנטי אפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר האראגוני (אין להתבלבל עם האפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר שחי כשלוש מאות שנה אחריו ) שמטעמו אורגן האירוע, קבע שהוויכוח יתרכז אך ורק במובאות מהתלמוד, הרומזות, לכאורה, כי המשיח כבר בא. בנדיקטוס הודיע למשתתפים כי הוויכוח אינו מה היא דת האמת, מפני שהתשובה לשאלה זו ברורה.

מן המשפחות המיוחסות במחוז אראגון, דון יוסף אבן יחייא, מן הגדולים והצדיקים של גלות פורטו־ כאל, ואחרון אחרון רבי יצחק אברבנאל, אשר דבריו וספריו הובאו ב״ שבט יהודה ״ דרך כבוד וגם בצורה פארודיסטית.

למצבת כבוד וזיכרון זכה גם -למודי גדול מזרענו נקרא מאישטרי מרטין די לוסינא ״, המנחם את היהודים הפוחדים ומנבא את סופו הרע של הכומר המעליל באזני המלכה( איזבל ).הוא היה אבי משפחה של אנוסים משכילים, שנמנו בין המדפיסים הראשונים ונלכדו משנת 1481 ואילך במשפטי האינקוויזיציה.

 גם ה־ Bachiller deiaTorre   אשר ספרו הפילוסופי הפופולארי מצוטט בפירוש, היה כנראה אנוס וקרוב לחוגי היהודים( חי עוד לפני דורו של רבי שלמה בן וירגה  ).לעומת זאת מזכיר המחבר שמות אחדים של ספרדים נוצרים בכוונה גלויה של זלזול וגנאי.

במעשיה של עלילת־דם בסימן כ׳ט נמצא את שמו של פידרו די גוזמן, שאמרו עליו שנהרג על ידי היהודים, ושל אשתו ביאטריץ, ״ משרתת ההגמון. די גוזמן היא אחת המשפחות האצילות ביותר בספרד, ובודאי לא שימשה אשתו כמשרתת.

 כבר הזכרנו את אנריקה די גוזמן, הדוכס של מדינה סידוניה, אחד מראשי האצילים בזמנם של אנריקה הרביעי ושל המלכים הקאתוליים. הוא נמצא בראש הפעילים בזמן המלחמה האחרונה בגראנאדה, ומת כאיש זקן חדשים מועטים אחרי גמר הכיבוש, ימים מעטים אחר גירוש היהודים.

גם השם פידרו נזכר אצל הכרוניסטים בין אנשי המשפחה, אלא שאין בידי הכרע, אל מי נתכוון רבי שלמה בן וירגה. הוא הדין בדון אנריקה מינדוסא שהרג פעם, לפי המסופר ב " שבט יהודה ", במו ידיו שני יהודים בדרך.

הוא שנתן עצה למלך לגרש את היהודים, ועל כן גורש הוא עצמו לאי שומם והי שט חיי ״ שאלבאג׳ י״, עד שהוחזר מגלותו והובא לבית המלך, וכבר אחרי השיחה הראשונה אתו ציוה המלך הנרגז להתיז את ראשו.הסיפור הנזכר רומז בלא ספק לאחד האצילים המעורבים במעשי הגירוש.

משפחת מינדוסא גם היא משפחה של אצילים מפורסמת בקאסטיליה, ממנה יצאו סופרים ומ­שוררים גדולים ומדינאים. למשפחה זו שייך גם פדרו גונסלם די מינדוסא, ״ הקרדינאל הגדול די אספאניה ״ שהשפיע בהרבה על הפוליטיקה החיצונית והפנימית בזמן המלכים הקאתוליים, גם לפני הגירוש וגם אחריו.

ועוד נזכר נוצרי בשם ג׳ואן דילה וירה, שהעליל על בעל חובו היהודי עלילת דם ונענש בעצמו על ידי מיתה משונה. אביר בעל שם זה ג׳ואן די וירה נשלח, לפי דברי הכרוניסטון, בשנת 1482 בשליחות לגראנאדה ונכנס שם בויכוח דתי עם אחד הישמעאלים והיכהו בחרב על ראשו, מפני שהביע ספק בעניין בתולי מאריה, אם ישו.

 האביר הנזכר זכה לכבוד מטעם המלך על התנהגותו. קרוב מאד לשער שהצטיין גם בקנאתו ושנאתו בענייני ישראל והיה ראוי למצבת קלון בספר עברי.

אירופים בפאס.

נוצרים בדרך כלל הדירו רגלם מפאס, בגלל הקנאות המוסלמית שחיציה היו מופנים נגד הנוצרים. אלה העדיפו להתיישב במרכזי המסחר בערי החוף. אבל היו אירופים בודדים דהגיעו לפאס מהם בלבוש מוסלמי כדי לא לעורר תשומת לב.

קצין גרמני בשם קונרינג שביקר בשנת 1878 בפאס כותב שאין אירופים בעיר פרט לשני צרפתים, ותייר אירופי מספר שנים אחריו כותב, שיש רק סוחרים בודדים כמו בשאר הערים הפנימיות של מרוקו. לפי גרמני שביקר שם בשנת 1886, מצויים בפאס רק תשעה אירופים. לפי מקור אחר בשנת 1889 רק שישה. בשנת 1900 תריסר. בשנת 1903 עשרים וארבעה ובשנת 1909 ששים וארבעה.

בשנים אלה היו אלפי אלג'ירים במרוקו, מהם 3000, מהעיר תלמסאן שברחו מהשלטון הצרפתי, רבים מהם מבוססים. והם היו בוודאי עוינים יותר לנוצרים.

נביא כמה פרטים מרשמיו של גרמני בשם יואכים פפאיל שביקר בפאס בשנות ה-90 ויומנו פורסם ב-1898. הוא בא לשם מאנג'יר רכוב על פרד בלוית חייל מזוין המעיר את תשומת לבו של התייר על סכנת התנפלות, אבל אז החייל בורח.

אין כבישים ומעט גשרים על נחלים. העיר מוקפת חומה ובכל מאה מטר בנוי מגדל. יש בה מסגדים רבים, הגדול על שם מולאי אדריס, בו יש מקום ל-12 עד 20 אלף איש. כל פושע יכול למצוא שם מקלט מפני מאסר ואסור לנגוע בו. גולגולותיהם של המורדים המסרבים לקבל את מרות הסולטאן ולשלם מסים, מוקעים בחומת העיר.

בתוך העיר שטח המיועד לחניית שיירות, אבל אין מקום מתאים לאיכסונם של תיירים אירופים. המלון היחיד בעיר הוא של סוחר גרמני בשם ריכטר, שהתיישב שם בשנת 1894, ואצלו התאכסן. אסור לצלם ומי שעובר על כך זוכה לעלבונות. נוצרים אחרים התאכסנו אצל יהודים. ביניהם מיסיונרים.

בשנים הבאות עלה מספרם של האירופים בהדרגה, ביניהם גרמנים שעסקו במסחר. ב-1904 היו בפאס 50 אירופים, מהם 8 גרמנים. אלה ניסו להכניס שיטות ייצור חדשות, אבל היו מגבלות על מגמה זו. לפי מידע מ-4 ו-24 במאי 1598, תבעו מוסלמים בפאס שאנגלי אשר הביא טחנת קמח ממוכנת לעיר, ימכור אותה למוסלמים, כי הוא מתחרה בטחנות המסורתיות.

הקידום הטכנולוגי לא היה לרוחם של האומנים שהיו רגילים לעבוד בשיטות ישנות. לעומתם היו הסולטאנים מעוניינים לתעש את המדינה כי הכירו בחשיבותה לפיתוחה, דבר שניתן היה לבצע רק באמצעות זרים.

לפי מידע משנת 1898 היה לסולטאן בית חרושת לנשק בפאס, שנבנה במטרה שלא יהיה תלוי ביבוא מאירופה. ברבע האחרון של המאה ה-19 השתלבו כמה מהמשפחות של אנשי הדת – העולמא – בפאס במערכת המנהלית של המדינה לאחר שלמדו גם לימודים כלליים.

קונסוליות.

בשנות ה-80 של המאה ה-19 היו אירופים שכתבו על הצורך בפתיחת קונסוליות גם בעיר פאס, מפאת היותה עיר המלוכה. הגרמני שטהלין שביקר בשנים אלה כותב שאין בפאס נציגים קונסולריים של מדינות אירופיות, אלא רק סוכנים יהודים מקומיים.

הסולטאן והוזירים שלו לא ראו תחילה בעין יפה יסוד קונסוליות זרות בעיר, מחשש שהדבר יפגע באפייה הקדוש של העיר, והמקומיים יקנו תעודות חסות זרות שיבדילום משאר התושבים. הייתה גם יוזמה להעברת השגרירויות מטנג'יר לפאס, ושגריר צרפת נכנס רשמית לפאס ב-27 במאי 1895.

החל משנת 1890 ואילך בדקו מדינות אירופיות וארצות הברית את האפשרות של מינוי נציגים קונסולאריים בפאס, בתיאום עם הסולטאן. סגן הקונסול הבריטי הראשון היה ג'ימס מקלוד בעל בית מסחר בטנג'יר, שפתח סניף בפאס, והכיר את תנאי המקום.

הוא החל לכהן ב-6 ביולי 1892. דרכו לא הייתה סוגה בשושנים. בית המשלחת הבריטית הותקף, אבנים הושלכו וחלונות נופצו. התקרית פגעה ביוקרתו ובאינטרס של הסולטאן, שהעניש את המושל. צרפת מינתה סוכן קוסולרי באוגוסט 1894. בשלב מאוחר יותר הועלה לדרגת סגן קונסול.

בימיו של הסולטאן עבד אלעזיז הרביעי עלה מעמדה של צרפת, וסגן קונסול של צרפת היה הנציג הקונסולרי הראשון בעיר שהתקבל על ידי הסולטאן המעיר במאי 1895. כשלוש שנים לאחר מכן הועלה לדרגת קונסול.

ארצות הברית מינתה נציג קונסולרי בתחילת 1893, שייצג גם את פורטוגל. אבל כחמש שנים לאחר מכן התבקש הקונסול הבריטי לייצג את פורטוגל. בשנת 1895 עדיין לא היה לספרד נציג קונסולרי בפאס, ולפי ידיעה ב-11 בנובמבר 1897 מונה רופא יהודי מקומי לתפקיד זה.

המללאח.

היהודים היו חייבים לגור במללאח כבעבר מאז שנת 1438. מבקרים אירופים כתבו על המללאח והתנאים הקשים השוררים בו, והדברים מתאשרים גם על ידי יהודים. האירופים שביקרו במללאח התקבלו בסבר פנים יפות על ידי היהודים והיו מהם שהתארחו בבתיהם. הסיבות לאירוח נוצרים על ידי יהודים :

1 המוסלמים לא ראו בעין יפה ביקורים של נוצרים בעיר, והיו חשדנים כלפיהם.

2 – מספר הנוצרים היה מועט, ולא היו בה כמעט נוצרים שעשויים היו לארחם.

האיטלקי אדמונד דה אמיקיס שביקר בפאס בשנות ה-70 הראשונות כותב שיהודים קיבלוהו בברכות ובנשיקות. אדוארד וולטהאם שביקר בפאס בשנת 1878 מתאר את מפגשו עם יהודים שלא ראו אירופי וקיבלוהו בנשיקות. הוא התארח בביתו של יהודי עשיר בשם בן עזרא.

הקצין הצרפתי פוקו שלא הצטיין באהבת ישראל, ביקר בפאס ביולי 1883 והתאכסן בביתה של משפחת בן שמעון..

דיווח מפורט ניתן על ידי המיסיונר גינזבורג שליח האגודה ההולנדית האנגליקנית. בעקבות ביקורו הראשון בפאס בשנת 1870, ותיאורים דומים בשנים שלאחר מכן. המצב לא היה שונה בהרבה עד תחילת העשור השני של המאה ה-20.

המללאח השוכן קרוב לארמון וצפונית ממנו, גובל בחומת העיר ומוקף חומה. השער ננעל בלילות, בשבתות ובחגים לשם הגנה עליהם מפני מתנפלים, ונפתח בכל בוקר. על היהודים לשלם שכרם של שומרי השער.

ולא ידע כי קרן עור פניו.

כל כולו היה אומר כבוד, כי קרן עור פניו ויראו מגשת אליו. מי לא יזכור את צורת פניו הנהדרות, וכשהיה יוצא אל רחוב העיר, הכל היו מביטים אחריו באהבה ובמורא, וכל העם רצים לנשק את ידיו הטהורות, כי באמת אצילות מיוחדת הייתה ניבטת מפניו, וכל הליכותיו הליכות מלכי בקודש.

ומזה זמן אמרתי בפירוש הפסוק " ושמרו את בני ישראל את השבת " ( שמות לא, טז ) כי הנה ידוע כי תלמיד חכם הוא בחינת שבת ( כמבואר בזוהר הקדוש, ראב כט, א ), כי לעומת העם היוצאים ועוסקים במלאכתם בכל ימות השבוע, התלמיד חכם הוא בבחינת שבת, ששובת מכל מלאכה ומקדש עצמו להי"ת ותורתו, ואינו פונה ממנה לשום עניין של חול.

ולכן חובה על כל העם לקיים " ושמרות בני ישראל " ולשמור על התלמיד חכם שהוא בחינת " שבת ", ולתת לו את כל אשר יחסר לו מצרכי העולם הזה. ולכבדו בכבוד ויקר כאשר מכבדים את השבת.

וגם תלמיד חכם עליו להיות ניכר לכל בחכמתו וקדושתו, וכשם שיום השבת ניכר במה שאין הלוך האנשים בו כהולכים ביום חול, כן תלמיד חכם, אין הילוכו כשאר העם, אלא כל הילוכו וחפציו הוא בעסקי שמים, וכל דיבורו והתנהגותו עם הציבור בנחת ורחמים, עד שכל רואיו ועידון אחריו מקוש, מקודש.

וזאת הבחינה הייתה בדודי זלה"ה, כי כל העם מקצה הכיר באור תורתו וחסידותו וקדושתו, כאשר יכירו הכל באור השמש בצהרים, ולכן הכל כיבדוהו ביותרת הכבוד, ונתקדש אצל הכל כקדושת יום השבת.

והיה קדוש ונערץ למעלה ולמטה, כאשר יעידון יגדון כמה מעשיות מופלאות שלא היה מספרם בפומבי אלא לקרוביו ומיודעיו, מנסים גלויים שאירעו לו, וכל זאת באה לו מחמת גודל צדקתו ותומתו, ואמונתו הנפלאה בהי"ת.

איש הלכה ופסק.

רבינו הגדול היה עונה לכל דופקי שעריו בדבר ה' זו הלכה, והיה עוזר להם בכחו הגדול, כי רב תבואות בכח שור, ומוצא להם פתרון בכחא דהיתרא דעדיף, כמו שכל רואה עומד נפעם אל מול יבולו ההלכתי, המון שאלות ותשובות, לצד ספרי הלכות בכל תחומי התורה.

וזכה שפסקיו נתקבלו בקהילות מרוקו. ובהרבה ספרי חכמי דורנו נושאים ונותנים בדבריו בהדרת קודש כראוי לאדם גדול שכמותו.

כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו.

היה דורש ומושך הכל בנועם דבריו, מי מתושבי מכנאס לא יזכור את דרשתו שהיה דורש בעצם יום השבת. עד שבית המדרש היה מלא מפה לפה, והיו אנשים עומדים צפופים לשמוע את נועם דברו הטוב ובעת הדרוש היו שמים אזניהם כאפרכסת, והייתה דממה מופלאה בבית המדרש באותה עת, ושכינה שורה שם, והכל היו יושבים בשלוה פנימית מופלאה, מה שאין הפה יכול לספר, כי הדברים תלויים באובנתא דלבא.

ובדרשותיו המופלאות היה רבינו מרבה להשתמש במעשיהן של צדיקים, וכל השומעים היו יושבים מרותקים למקומותיהם, והוא במעשיותיו הנפלאות היה מראה לקהל שומעיו את יד ה' הגדולה שמתגלית בכל דור ודור על ידי עבדיו הקדושים והטהורים.

ועוד היה מראה להם גמול השם יתברך, שנותן לצדיק כצדקתו ולרשע כרשעתו, והיה מתגלה לעיני כל כבוד מלכותו יתברך ויתעלה.

ושמעתי מפיו הקדוש שפעם אחת בא לעירנו מכנאס חכם מובהק מעיר אשכנז, והיה גאון בתורה ובהלכה ופלפול. ואבי רבינו ה"ה הגאון המובהק רבם המובהק של רוב חו"ר מכנאס מרן רבי חיים משאש זלה"ה, הזמין את החכם האורח הנזכר שידרוש במקומו בצהרי יום השבת בבית הכנסת הגדול.

תורת אמת הייתה בפיהו ורבים השיב מעוון.

כמה וכמה אנשים חזרו למוטב בזכות דבריו הנפלאים הנוקבים היורדים עד תהומות הלב, כי היה נכנס בדבריו ללבו של אדם, וחודר לנבכי נשמתו ומטהרה כנהר דינור, ומוציא מתוך חבלי החטא, עד שמעלה אותו למדרגות עליונות זכות וברות, והיו למאורות.

וירד משה מן ההר אל העם.

על אף היותו תקיף בדעותיו ואמיץ לבו בגיבורים, היה אב רחום עד להפליא לקהל מרעיתו, שמח בשמחתם וכואב את כאבם, ועונה לכל משאלות לבם וחפצם, יחיד ומיוחד היה בקבלת כל אדם בסבר פנים יפות, ודעתו הייתה מעורבת בין הבריות.

ובפרשת יתרו מצינו שיתרו בא להנהיג למשה רבנו " סדר רבנות " וכה אמר אליו, ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות, ושפטו את העם בכל עת והיה כל הדבר הגדל יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם וגו' ( שמות יח, כא, כב ).

והיינו שהציע יתרו למשה שימנה אנשים קטנים ממנו כדי לדון בכל הדברים הקטנים, ומשה רבנו ידון רק בדברים הגדולים והקשים מהם.

ודומני כי עצת יתרו הייתה יפה לשעתו ולדורו של משה, אך לא לכל הדורות נאמרה. כי בדורנו זה דור יצום, אסור לו לרב הקהילה שיהיה נחבא מן הציבור וספון על ספריו בלבד, ואינו יוצא ובא בין קהל מרעיתו, ופוסק רק " בדבר הקשה ", חלילה, חלילה ! לא תהא כזאת בישראל.

כי בדורנו הזה חייב הרב לרדת מן ההר את העם, לפקוח עליהם עינים רחמניות ולהשגיח על כל דבר, כרועה השומר על עדרו, לבל יבא טורף את העדר, וזהו גם תפקידו של הרב להשגיח לבל יחדור שום נטע זר אל כרם בית ישראל.

וכזה היה רבינו יוסף זלה"ה, שירד אל העם והיה קשוב לכל צרכי אנשי עירו, צרכים גדולים וקטנים, רוחניים וגשמיים, והיה מתעניין במצב כולם למן החשוב באנשי העדה ועד לקטן שבקטנים, והיה פוקח את עיניו על כל התפתחות, חשובה כפעוטה, והיה נותן מענה לכל משאלה.

ולכן היה בעבור בני קהלו לא רק כמורה הוראה, אלא כמורה דרך בכל תחום מתחומי החיים. כי היה מגלה נוכחות בכל אירוע, והיה יודע מה רב כוחה של מילה, להצית ממנה אש שלהבת בלב השומע ולהחזירו למוטב.

וניתן לומר עליו שהיה " מופלא בדורו ", ממש כחד מן קמיא, כחד מרועי ישראל המפורסמים בכל הדורות. ומקום של כבוד שמור לו בין רועי ישראל לדורותיהם, כרבנו הרמב"ם ור"י אברבנאל, ורבינו יוסף קארו, ואחריהם מאורי הדורות מצוקי תבל די בכל אתר ותאתר.

כי עם כל גדולתו וחוכמתו, ושמעו הטוב שהיה הולך מסוף הועלם ועד סופו, בכל זאת ירד מן ההר, ויצא מן ההסתגרות והיחידות וההתבודדות שבה החבא איש המחשבה וההיגיון העוסק בדברים רמים ונישאים.

הוא ידע לרדת משם אל העם, ולא זנח את תפקידו כמורה דרך ומרביץ תורה, והיה מרביץ תורה גם לבעלי מלאכה פשוטים שאין תורתם אומנותם. והיה מלמדם בדברים כערכם, לא בדברי הגמרא והפוסקים, ופלפול דאורייתא המאירים כספירים.

אלא פתח והעמיד ישיבה לבעלי בתים שומעי לקחו מדי ערב, והיה מלמדם דברים הנראים לכאורה כפשוטים, כחומש עם רש"י, ולימד כ"ד ספרי התנ"ך, וכל זאת על אף שזמנו היה חשוב ביותר בעבורו, זאת היא מעלת מנהיגן ורבן של ישראל. 

העולים שציפיותיהם הושבו ריקם מהווים את אחת הבעיות הקשות של החברה הישראלית. ואף כי אנו ערים לבעיה זו, אין אנו מתמקדים בה במאמר זה. כאן נעורר שאלות הנוגעות לאופי ההתמודדות וההכרעה של היחיד, הנתון בידי דרכי החשיבה והפעולה המסורתית שבהן הורגל לבין אלה הנתבעים ממנו במסגרת החברה והתרבות בסביבתו החדשה.

נברר באיזה אמצעים מבטאים נחקירנו את ניסיונותיהם החדשים, את קשייהם ואת השינויים שחלו בתחומי החיים השונים. דעתנו היא, שהעולים ממשיכים להיזקק לשפת המושגים והסמלים של תרבותם המסורתית כדי לבטא את חוויות ההגירה, ועם זאת משנים את מערכת המושגים והסמלים המסורתית, וכך אפוא חודרים חידושים מפליגים לתרבות שאותה הביאו עמם.

נבהיר מציאות זו על סמך תיאור וניתוח פעולות תרבותיות וחברתיות במצבים שונים. נעסוק כאן בשינויים אשר חלו במבנה המשפחה על רבדיה השונים – המשפחה הגרעינית\ המשפחה המורחבת וקבוצת השארות. בהקשר זה נדון בשיניים בדפוסי חלוקת העבודה שבין הגברים ונשים ובירידת תדירותם של המפגשים בין קרובי משפחה לעומת מקרים התארגנות מחדש של קשרי שארות לצורך השגת מטרות משותפות.

שינויים אלה הנובעים מן התנאים והלחצים הכלכליים, הארגוניים והחברתיים בארץ, כרוכים בארגון מחדש של סדרי חיים בסיסיים ביותר. אכן הסתגלות זו מלווה לפעמים במתחים בין אישיים חריפים. נעסוק גם בתגובת העולים לחוויות הזהות העדתית החדשה שלהם כיהודים בין יהודים, בניגוד למשמעות זהותם הקודמת כיהודים בין מוסלמים.

ביטוי נוקב לתמורות העמוקות העוברות על העולים נמצא בפרקי הספר, המתמקדים בחקר עולם הסמלים הדתי. נדון בתופעת השינויים במהלך טקסי בית הכנסת, במעמדם של מנהיגים דתיים ובאופיה של היצירה הרוחנית של העולים בישראל. מתאר גם את העלייה לרגל של יוצאי צפון אפריקה למקומות הקדושים, נעקוב אחר שינויים בפעילות הסמלית המלווה אירועים אלה, ונאתר את הקשר שבין תופעת השינויים הטקסיים לבין תנאי הקיום והתמורות, שחלו במעמדם החברתי של האנשים מאז עלייתם ארצה.

במחקרים אלה אנו דוחים גישות מדעיות מקובלות, שניסו להסביר תהליכי שינוי של תרבות באמצעות מושגים פשטניים כוללניים, כגון, אקולטורציה, מודרניזציה או סקולריזציה. ההיזקקות למושגים אלה בחקר בעיות ספציפיות מעודדות לעתים הסברים רווחים, שלאמיתו של דבר אינם מעמיקים אל מתחת לפני השטח.

בבואנו לעיין בתופעות מעולם התרבות, הסמלים והדת, עלינו להיזקק למושגים ולשיטות־ מחקר התואמים תחום מוגדר זה. מתוך מודעות למגבלותיה, מסתייעים אנו בתוכנות של גישה סטרוקטורלית־פונקציונלית במובן הרחב של מושגי תיאוריה זו.

 הספר מבוסס על עבודות־שדה אנתרופולוגיות, כלומר מחקר בשיטת התצפית המשתתפת תוך התערות מרבית של החוקר בחיי האנשים שאותם הוא בא לתאר. עיקר עבודות־השדה נערכו בתקופה שבין סוף קיץ 1965 ואביב 1967 ובסתיו 1969.

היישובים שחקרנו מצויים באזור גאוגרפי קרוב, בלכיש ובנגב הצפוני. מחקרו של דשן נעשה בעיקרו בקרב עולים מדרום תוניסיה, שיושבו בעיר הנקראת כאן ׳צפונית׳. נחקרו גם עולים ממרוקו שהתגוררו במקום זה, וכן עולים מדרום תוניסיה בכפרים ובעיירות במקומות שונים בארץ.

מחקרו של שוקד התמקד בקרב עולים ממרוקו, שהתגוררו במושב עולים הנקרא בספר ׳רוממה׳. אולם מובאים כאן גם מחקרים נוספים, שערך שוקד בכפרי עולים אחרים באותו אזור. ׳צפונית׳ הוקמה בשנת 1956, בתקופת שיא העלייה מצפון־אפריקה, ורוב תושביה נשלחו אליה מיד בהגיעם לחופי הארץ. בשנת 1965 מנתה צפונית 17,000 תושבים. מתוך כוח־עבודה של 5,500 איש היו 500 מועסקים כפועלים חקלאיים, עונתיים או יומיים, בכפרי הסביבה.

כ־500 תושבים נוספים התקיימו מקצבות סעד, או מעבודה יזומה שסופקה לקשישים ולמוגבלים. שתי קבוצות אלו היו השכבה החברתית־ כלכלית הנמוכה במקום. עם השכבה הגבוהה יותר נמנו 1800 עובדי תעשיה, 750 מועסקים בשירותים, 230 במסחר וכ־1000 בבניין ובמלאכות אחרות.

 יוצאי צפון־ אפריקה היו יותר ממחצית האוכלוסיה בעיירה, ובהם 8000 יוצאי מרוקו ו־1700 יוצאי תוניסיה. התושבים האחרים מנו 4000 עולים ממזרח־אירופה, ו־1700 ותיקים ובני הארץ, גם הם ממוצא אירופי. כן היו בעיירה קבוצות־אוכלוסיה קטנות אחרות, שהגיעו מארצות שונות.

 תושבי צפונית עמדו כולם בפני קשיים רבים. הם היו חדשים במקום, ורובם אף חדשים בארץ. היה עליהם להסתגל לתנאי המקום והארץ, שהבולטים בהם היו לגבי מרביתם לימוד השפה העברית וקיום מגע תקין עם קבוצות אוכלוסיה שמקורן ברקע תרבותי וחברתי שונה וזר להם.

על אף המשותף לתושבי צפונית, היו גם מאפיינים רבים שהפרידו ביניהם והאנשים חשו כי זרים הם זה לזה. יתר־על־כן, היה על התושבים להסתגל לארגונים ולנהגים מינהליים השולטים בעיירה. במשך הזמן נשתנו לא־מעט צביונם ותפקודם של מוסדות אלה על־ידי קהל הנזקקים להם, אך הסתגלות חלקית זו לא ביטלה את תחושת הזרות העמוקה שהם עוררו בשנים הראשונות בקרב העולים.

וחמורים מכל היו תנאי הכלכלה והדיור הקשים במקום, ובמיוחד לגבי בעלי משפחות גדולות. הללו הצטופפו בדירות קטנות והתקיימו מהכנסה דלה. אנו נעסוק בשכבה הכלכלית־ החברתית הנמוכה בעיירה, משפחות שמפרנסיהן היו לרוב פועלים בלתי־מקצועיים, משפחות מטופלות בילדים רבים ומתפרנסות בדוחק.

בדומה למרבית ההתנחלויות הכפריות של העולים מאז שנת 1948, תוכננה גם רוממה על־ידי מוסדות ההתיישבות בהתאם לדפוס השיתופי של מושב העובדים, אשר נוסד בשנות העשרים על־ידי חלוצים שעלו ממזרח־אירופה. בהתאם לדפוס־ התיישבות זה מקבלת כל משפחה החברה במושב העובדים חלקת אדמה לעיבוד עצמי, וניתנים בידיה אמצעי־ייצור שווים.

 על אף התקווה שבני המושב יעזרו זה לזה ויישארו שווים במעמדם החומרי, הרי במשך הזמן עשויים להיווצר הבדלים כלכליים פנימיים, כתוצאה משוני במאמצים ובכישורים אישיים, מהבדלים בהרכב כוח־העבודה במשפחה וגורמים אחרים.

 חברי המושב מקיימים שיתוף בפעילויות כלכליות שונות, כגון בשיווק התוצרת, אספקת חומרים למשק ומצרכים לבית, ושירותים משותפים כמחלבה ומחסן לתוצרת חקלאית. הנהלת המושב נתונה בידי ועדות(ועד הכפר הוא החשוב שבהן) ובעלי תפקידים שונים, הנבחרים כולם על־ידי האסיפה הכללית של חברי המושב.

 דפוס־התיישבות זה, על מגמתו האידיאולוגית ומורכבותו הארגונית, נבחר על־ידי מוסדות ההתיישבות, מאז שנת 1948, כדפוס־ היישוב ההולם ביותר קליטת עולים בחקלאות.

תושבי רוממה הגיעו כולם מקהילה אחת בהרי האטלס, אסאמר שליד דמנאת. כל בני הקהילה יצאו את מרוקו בשנת 1956, ושלושים ושלוש משפחות מתוכם התיישבו בשנת 1957 ברוממה. תושבי רוממה התפלגו לשלוש קבוצות־משפחה, שהיו שרויות בתחרות קשה על משאבים כלכליים ועל תפקידים ציבוריים בארגון המושב.

עד שנת 1963 עבדו המתיישבים כפועלים חקלאיים בפרדסים ובמשקים בסביבה, ורק באותה שנה חולקו להם משקים. החקלאות ברוממה, בדומה לשאר הכפרים באזור, התבססה על גידולי ירקות (תפוחי־אדמה, בצלים, עגבניות, מלפפונים ופלפלים) ועל גידולי תעשיה(כגון סלק־סוכר).

כל איכר קיבל גם לול ובו ארבע מאות מטילות, וכן זכאי היה לחמישה דונמים מפרדס הכפר. משהתחילו לעבד את משקיהם נתפרסמו אנשי רוממה כחקלאים חרוצים, שההצלחה מאירה להם פנים. הם עשו שימוש מלא בכל מקורות הקרקע, המים ומיכסות הגידולים שהוקצו להם.

 היו אף מתיישבים שהתחילו לעבד חלקות־אדמה פנויות, שעדיין לא הוקצו למתיישבים ולא הותקנה בהם רשת־מים קבועה. בשנת 1965 כבר שפר חלקם של תושבי רוממה בהשוואה למצבם של מתנחלי כפרים ועיירות רבות אחרות(כולל צפונית המתוארת בספרנו).

בשנת 1962 מוזגה רוממה עם מושב קטן שקראנו לו ׳תורם׳. מושב זה תוכנן מעברה השני של הדרך המוליכה לרוממה. הוא נוסד בשנת 1957, אך יושב רק ב־1962. עם יסודו נקרא המושב בשם תורם, ואולם עם איכלוסו הוכר מכל הבחינות הארגוניות והמוניציפאליות כחלק מרוממה. 

בשנת הכ״ה למדינה מקדיש מוזיאון ישראל תערוכה רבת־היקף לתרבותה של אחת מעדות ישראל. המשימה הוטלה על המדור לאתנוגראפיה היהודית, אשר מאז תערוכת ״בוכארה״ של שנת 1967 לא הקדיש תצוגה מיוחדת לעדה כלשהי. בחירת הנושא לא היתה קלה, שכן ערכה הסגולי של קהילה אחת אינו נופל מזה של רעותה.

מתוך שיקולים שעוד נמנה, נבחרה לבסוף יהדות מארוקו לייצג את יהודי צפון־אפריקה, ובמידת־מה אף את יוצאי כל ארצות האיסלאם, כביטוי למגמת המוזיאון להביא לפני העם בישראל ולפני הבאים לחוג את חגו מעט מזער מ

לעורר מעט געגועים על העבר, לנסות לשכך במקצת את הצער על כל הטוב והיפה שצריך היה לדחוק לקרן־זווית כדי לבנות עולם חדש, ועם זאת אולי למצוא צידוק־מה לדחיקה זו — אלה מטרות סמויות (על־פי־רוב בלתי־מודעות) בתערוכה מעין זו, ומוטב להניח את ניתוחן בידי הביקורת.

לעומת זה מן הדין לעמוד על מגמתו החינוכית המוצהרת של המוזיאון בעריכת תצוגות אתנוגראפיות על העדות השונות, המכונות בפי הקהל ״תערוכות פולקלור״. מגמה זו, שאינה נופלת בחשיבותה מייעודו של המוזיאון להנחיל ערכי אמנות ואסתיטיקה, מקורה בחובה להנציח את שרידי התרבות היהודית שדורנו — ועל אחת כמה וכמה דור המחר — יפנה אליהם בבקשו את שורשי הווייתו.

רבים ייפגשו כאן לראשונה עם דפוסי־החיים של אבותיהם ועם תרבותם — דפוסים הרחוקים מרחק רב מצורות התרבות שעל ברכיה הם מתחנכים עתה. מבחינה מסוימת טוב שפגישה ראשונה זו מתקיימת במוזיאון, שהרי ראיית הדברים במוזיאון, שיש בה מן העיוות האמנותי־האסתיטי, טובה מן העיוות הממעיט והשולל שבראייה הסובייקטיבית, אשר מקורה בתחושת הפער שבין הווה לעבר.

בשל הכרתו בתפקיד חינוכי חיוני זה משתדל המוזיאון לאסוף את חפציהן של כל העדות ולהציגם מדי פעם בתערוכות מיוחדות. בד בבד עם שחזור חייהם של היהודים על־פי שרידי־שרידיהן של התרבויות המסורתיות שהביאו עמם בעלותם ארצה, משתדל המוזיאון, אף־כי בלי יומרה מדעית, לעמוד על המיוחד לכל תרבות חומרית ולסייע על־ידי כך בשרטוט מפה אתנו־גיאוגראפית של עדות ישראל בגולה.

עם זאת אין לראות בתערוכה ובפרסום המלווה אותה רק מעין מצבה לתרבות שאיננה עוד, כי־אם במידה רבה גם פרסום מגמתי, שמטרתו להראות את פניו האמיתיים של עולם שבעיני רבים היה נחשל ומכוער — עולם מלא יופי, רווי הוד־קדומים.

חיי היהודים במרוקו.

 חיי היהודים במרוקו-מוזיאון ישראל 1973

זהו איננו עוד ספר במורשת והיסטורית יהודי מרוקו, זהו ספר מיוחד שהתמזל מזלי ונפל בחלקי. הספר הוצא לאור על ידי מוזיאון ישראל בירושלים בשנת 1973 קטלוג מספר 103. הספר משלב היסטוריה, סיפורים ובעיקר תמונות מרהיבות של המוצרים המוצגים במוזיאון עם פירוט והסבר אודות כל חפץ וחפץ.

מיטב החוקרים והידענים השתתפו בכתיבתו, כל אחד ותחומו הוא, חיים בנטוב, חנניה דהאן, אנדרי נתן שוראקי, ועוד רבים וטובים.

אביאו בע"ה במלואו, ככתבו וכלשונו, וכמובן בצירוף התמונות המרהיבות שנמצאות בספר, דבר שיצריך הרבה סריקות, יישור וחיתוך התמונה, כולל ההסבר שיהיה ערוך בצורה אחרת על ידי, לנוחיותכם כמובן, ולנוחיות הגולשים המתעניינים במורשת יהודי מרוקו.

לחובבי המורשת, מומלץ לצלם את התמונות ולשומרן במחשבכם. תעודות נדירות, שמרוכזות בספר אחד.

ידידי מוזיאון ישראל בפאריס התארגנו מחדש כדי לסייע למוזיאון ישראל לערוך את התערוכה על יהדות מארוקו, במגמה לשפוך אור על חלקה של יהדות זו בתרבות היהודית, על כל גילוייה — הן בהווי, בפולקלור ובמלאכת־מחשבת הן בחיי־הרוח.

לא הייתה זו משימה קלה, ולצערנו אין הביצוע מושלם, שכן היינו זקוקים לזמן רב יותר, למקום נרחב יותר ואף לתקציב נכבד יותר. משום כך לא יוכלו התערוכה, הקטלוג והאמצעים האור־קוליים — שנועדו לשקף את הצדדים שאין אפשרות להציגם בדרך אחרת — להביא אלא אפס קצה מתרבותה של עדה כה עתיקה ומגוונת כמו יהדות מארוקו.

יהודי מארוקו פזורים היום על־פני ארצות רבות ובכל שכבות החברה — באירופה, באמריקה ובישראל. אל כל חוגיה של תפוצה חדשה זו פנינו כדי לבקש עזרה, ואכן, הידיעה על התערוכה נתקבלה לעתים בספקנות, לעתים קרובות בהתלהבות, אך מעולם לא באדישות.

 למן האומן־הצורף לשעבר, היום עובד־תברואה בעיריית דימונה, ועד לתעשיינים באמריקה ולפרופסורים באוניברסיטאות פאריס וירו­שלים — כולם הפקידו בידנו חפצים ומסמכים יקרים להם, או מסרו מידע נדיר ויקר־המציאות, זיכרונות או חוויות אישיות. תרומות רבות אלו העשירו הן את התערוכה הן את הקטלוג והפיחו חיים חדשים באוספים הנאים השמורים בבתי־ הנכות בפאריס, באמסטרדאם, בשטוקהולם ובירושלים.

תודתנו נתונה לכל אלה שסייעו בידנו להתגבר על הקשיים הרבים ולסיים את המלאכה.

מי יתן, והודות לתערוכה זו ייטיבו יוצאי מארוקו להכיר את עברם־הם, וגם העם היושב בציון ובתפוצות ילמד להכירו — ובכך תתרום התערוכה למאמץ' האיחוד שבשוני בשנת כ״ה למדינת־ישראל.

אליכס דה־רוטשילד יו״ר הוועד הצרפתי של ידידי מוזיאון ישראל בפאריס

בשנת הכ״ה למדינה מקדיש מוזיאון ישראל תערוכה רבת־היקף לתרבותה של אחת מעדות ישראל. המשימה הוטלה על המדור לאתנוגראפיה היהודית, אשר מאז תערוכת ״בוכארה״ של שנת 1967 לא הקדיש תצוגה מיוחדת לעדה כלשהי.

בחירת הנושא לא הייתה קלה, שכן ערכה הסגולי של קהילה אחת אינו נופל מזה של רעותה. מתוך שיקולים שעוד נמנה, נבחרה לבסוף יהדות מארוקו לייצג את יהודי צפון־אפריקה, ובמידת־מה אף את יוצאי כל ארצות האיסלאם, כביטוי למגמת המוזיאון להביא לפני העם בישראל ולפני הבאים לחוג את חגו מעט מזער מפסיפס התרבויות שכמעט חדלו עם הקמת המדינה.

לעורר מעט געגועים על העבר, לנסות לשכך במקצת את הצער על כל הטוב והיפה שצריך היה לדחוק לקרךזווית כדי לבנות עולם חדש, ועם זאת אולי למצוא צידוק־מה לדחיקה זו — אלה מטרות סמויות (על־פי־רוב בלתי־מודעות) בתערוכה מעין זו, ומוטב להניח את ניתוחן בידי הביקורת.

לעומת זה מן הדין לעמוד על מגמתו החינוכית המוצהרת של המוזיאון בעריכת תצוגות אתנוגראפיות על העדות השונות, המכונות בפי הקהל ״תערוכות פולקלור״. מגמה זו, שאינה נופלת בחשיבותה מייעודו של המוזיאון להנחיל ערכי אמנות ואסתיטיקה, מקורה בחובה להנציח את שרידי התרבות היהודית שדורנו — ועל אחת כמה וכמה דור המחר — יפנה אליהם בבקשו את שורשי הווייתו.

רבים ייפגשו כאן לראשונה עם דפוסי־החיים של אבותיהם ועם תרבותם — דפוסים הרחוקים מרחק רב מצורות התרבות שעל ברכיה הם מתחנכים עתה. מבחינה מסוימת טוב שפגישה ראשונה זו מתקיימת במוזיאון, שהרי ראיית הדברים במוזיאון, שיש בה מן העיוות האמנותי־האסתיטי, טובה מן העיוות הממעיט והשולל שבראייה הסוב­ייקטיבית, אשר מקורה בתחושת הפער שבין הווה לעבר.

1 – התמונה הראשונה

סלא מפת העיר ובה הציון " רחוב היהודים המאה הי"ח

2 – התמונה התחתונה

תטואן – מראה באזאר יהודי המאה הי"ט

בשל הכרתו בתפקיד חינוכי חיוני זה משתדל המוזיאון לאסוף את חפציהן של כל העדות ולהציגם מדי פעם בתערוכות מיוחדות. בד בבד עם שחזור חייהם של היהודים על־פי שרידי־שרידיהן של התרבויות המסורתיות שהביאו עמם בעלותם ארצה, משתדל המוזיאון, אף־כי בלי יומרה מדעית, לעמוד על המיוחד לכל תרבות חומרית ולסייע על־ידי כך בשרטוט מפה אתנו־גיאוגראפית של עדות ישראל בגולה.

 עם זאת אין לראות בתערוכה ובפרסום המלווה אותה רק מעין מצבה לתרבות שאיננה עוד, כי־אם במידה רבה גם פרסום מגמתי, שמטרתו להראות את פניו האמיתיים של עולם שבעיני רבים היה נחשל ומכוער — עולם מלא יופי, רווי הוד־קדומים.

אחרי תערוכת ״בוכארה״ אולי מן הראוי היה להרחיב את המחקר באיזור ההוא ולערוך, למשל, תערוכה על יהודי פרס, או לפנות דווקא לאיזור שונה לגמרי ולערוך, למשל, תצוגה על יהדות פולין, שכבר היום קשה לשחזר את תרבותה החומרית.

 אך בסופו של דבר הכריעו בעיקר שיקולים מעשיים בבחירת העדה שאנו מציגים: באוספי המדור לאתנוגראפיה שמורים הרבה חפצים ותמונות שמקורם במארוקו, בראש וראשונה הודות להתעניינותו של האספן שתרם את מרבית האוספים של המדור.

במידה רבה קבעה גם העובדה, שיש בידנו פרסומים על תחומים שונים — כגון הלבוש — בתרבותם החומרית של יהודי מארוקו, שלא כבתרבותם החומרית של היהודים בארצות אחרות. שיקול נוסף היה מספרם הרב של יוצאי מארוקו בארץ, עובדה שהצדיקה את ההנחה, שאפשר למצוא בבתיהם רבים מן החפצים החסרים להשלמת התצוגה.

גם כן ואחד לחכם כאן סאכן פצ'אר לביצ'א פדרב לפנדק נומירו 59 ושמו רבי דוד עשור ומא כאנו זי ענדו לולאד. כאנו ענדו גיר לבנאת, ומשא יזור מן מולאי יגי זיע"א. וזאה מולאי יגי פלחלום, וקאללו באיין דווא דיאלו ימשי יזור מר רבי רפאל הכהן זיע"א פחוז מראקיס.

ופצבאח רכּבו ומשאו, ומן די לחקו עמלו סעודה. וגלס כא יקרא תהלים, ופליל זאה רבי רפאל הכהן פלחלום קאללו באיין אדוא דיאלו ימשי יזור מן רבי דניאל השומר אשכנזי זיע"א. ופצבאח גם כן רכּב ומשא לרבי דניאל השומר אשכנזי הווא ומראתו, ובעד לחקו ללחכם כא יזורו וכא יקרא תהלים ובא יבכי יתדררע קדדאם צדיק הווא ומראתו בקלב מקצ'ור.

ופסאעא די כאן יעמל סעודה תזבאדו תלאתא דלפרארז מן אוסט אסזאר דצדיק וזאו כא יאכלו מעאהום מן סעודה. פחאל אילא מרביינהום, ומא יערפוהום מנאיין כ'רזו . והמא פהמו מן האדוך לפרארז באיין לחכם ציפדהום, בתלאתא דלולאד.

וראללהא למראתו באיין לחכם ואזבוהום, וקאמו מן חדא למצבה דלחכם. ומשאו ללבית ותבעוהום האדוך לפרארז. ופרחו בזאף הבהאד נס לכביר די תעמאל מעאהום וחתתא מן די רכבו עלא לבהאיים דיאלהום באש יצאפרו תבעוהום האדוך לפרארז חתתא דאזו לחדאדא דלמערה.

ומא בקאו סאפוהום, ומן בעד זא לצ'אר לביצ'א זאה לחכם פלחלום וקאללו באיין יכונו ענדו תלאתא דלולאד. וחייבו באש כול וולד די יכ'לאקלו יזיבו יזוורו מן צדיק. ופחאל די נאם הווא, האגדאך נאמת חתתא מראתו.

ופחאל מא קאללו לחכם האגדאך כאן כלאקולו תלאתא דלולאד, ופכול עאם כא ימשי יזור צדיק הווא ולפמילייא דיאלו. האדא הווא לכלאם די עאודלי וכתבהולי בידו.

ופשאעא די כונת נבני לבית דיאלי ציבת ואחד תאריך די מכתוב פואחד לחזר פאוצט למערה, ומכתוב בזה הלשון.

מת מימון בר מוסי בשנת חמשת אלפים

ומאתיים ושתי שנים בחודש אייר

והאד תאריך באקי קיים פלמוצ'ע די פפאש ציבתו בנית

עליה מצבה בלבוצלאנא. ופאוצטהא תאריך הנזכר די

מכתוב פלחזור.

נרזעו לכלאם ללוולי מו די סאלית לבניאן פראש חודש אייר די עאם תש"ד ורזעת פחאלי חצ'אר לביצ'א ופלילת ראש חודש סיון גאלס פליל ובא נכ'מם כיף נעמאל באס נפך האד למערה מןן יד לסלמין די כא יחרטוהא.

וזאני לחכם פלחלום וקבדני מן ידי וגללסני מן לפראץ וכא נסוף לבית צ'אוייא עלייא פחאל אילא מסעולין פיהא לבולאט דצ'אוו בזזאף. מן כתרת שכינה, וקבדני ובארכני בברכת הכהנים. וקאללי שבח לאל באיין לחואייז כאמלין די נטלב מננו ראה מקדיין.

וציפדוני לואחד לגוי די כאן חדא לחאנות דיאלי והווא כתאתבי מליח בלפראנציץ ופצבאח אנא גאלס פחאנותי וכא נכ'מם פהאד לחלום. וההוא דאז האדאך לגוי וצאבני כא נכ'מם, וקאללי עלאב כא תכ'מם ? זמיע למקדייאת די תחב אנא מוזוד נקדיהומלך ובקא מעאיא חתתא קולתלו כא נכ'ממם גיר פואחד למערה כיף נעמאל חתתא נפכהה מן ייד לסלמין די כא יחרטוהא.

וקבדני ועבבאני ללבירו דיאלו דלכתאב כתבלי ברא ללק'ונטרול. די כא יחכם עלא האדיך לבלאד דצדיק וציפדטהא לקונטרול. ובזכות הצדיק כיך כ'לטת דיך לברא לייד לקונטרול ציפד למסלמין די סאכנין חדא למערה, ועמל עליהום ואחד לאנקיט וקאלולו באיין חתתא מערה מא כיינא פהאדיך לבלאד ומא כאיין גיר מוצ'ע לקבורה דצדיק בוחדו.

ומא אמנהום סי, ועמל גם כן לאנקיט וסקצא ללמסלמין די בעאד מן למערה די מא כא יחרטו סי פיהא. וקאלולו באיין כאיינא למערה דליהוד. ומן די תחקק באיין כאיינה למערה וגדבו עליה, פוותהום פשרע. ומננעהום באס מא יקדרו סי באקי יחרטו פלמערה הנזכרת.

וק'ללף עלא לקאיד דלבלאד וססיך באס יטלעו יעמלו להאדא. וירצמו למוצ'ע די כא יתסממא מערה באש מא יבקאוו סי יחרטוהא למסלמין וציפדלי לקונטרול לברא באיין עמל זהדו. וקאלי באש נטלע נוקף עלא לחדאדא דלמערה.

ןכיך לחקתני האד לברא פרחת בזזאף ועאוותני זכות דלחכם. ומשית נהאר 27 תמוז 5504 ותצ'רת חתתא תעמאלת לדאדא. וטלבת לקונטרול באש נכון נעמל להלולא פכול עאם וסאעדני פטליבאט דיאלי. ורזעת פחאלי שמח וטוב לב די תפככת האד למערה עלא ידי ומא בקאו שי יחרטוהא כלל.

וציפדת בראוואת ללבלדאן עלממהום בהאד נסים דצדיק זיע"א. ותעמאלת להלולא פראש חודש אלול די האדאך לעאם ופרחו זמיע אזאיירין, ומן הנאך אלגדדאם כא נעמלו להלולא פראש חודש אלול די כול עאם. וכא נטלב מן כ'ואננא ימשיו יזורו ויקבדו גוסטו קביר.

פרק 10

גם כן פלהלולא לוולא די עאם 5704 ( 1944 ) כאן ואחד ליהודי יסמו מרדכי עשור די סאכם פצ'אר לביצ'א, וכאן מריץ' ותזחחף מן ידיה ורזליה. די סמאע בנסים דצדיק זיע"א משא מעא לפמילייא דיאלו לצדיק שבע אייאם קבל מן ראש חודש אלול.

ומן די ללקוה לצדיק, גלססוה חדא למצבה דצדיק וכא יבכי ויתדררע. ונהאר כממל שבע אייאם משית אנא משה עמאר באש נגבבל לחכם זייאר די ימשיו יזורו. וציבת מרדכי עשור הנזכר, כא יבכי וקאלי באיין זאה לחכם פלחלום וקאללו נקבדו מן יידו ונהזזו.

והגדאק כאן. קבדתו מן יידו ותסארית ביה חדא למצבה וכא נעבביה ונזיבו שבע מרראת פחאל מא כא יקוללי סאף פלחלום ומן האדיך סאעא בדא כא יברא וכא ימשי עלא רזליה שבח לאל.

פרק 11

גם כן הנזכר זא ואחד לגוי הווא לעשיר דלבלאד וענדו ואחד לוולד דיאלו די כא יקבדו אסלאי לא אליכם וכא יכ'רז עקלו. וזאני פלעשרא דלליל וטלב מנני באש נעמללו חדא למצבה, ומשא זאבו מכתתף מן ידיה ורזליה.

וגללסו חדא לקבורא דלחכם וחתתא מסלם מא כלליתו יגלס חדאה. ושבח לאל פתנאץ דלליל באנו נסים דצדיק, וקאם האדאך לגוי וכא יטלב שרע. וקאללי גיר נטלקו מן תכתאף, ותלקתו ומשא בריאן להאד שאעא. ושבל לאל כול אחד די ענדו כא יברא בזכות המדיק, סוא גוי סוא יהודי.

פרק 12

גם כן פזמן הנזכר ואחד ליהודי די כאן פצ'אר לביצ"א די ענדו ואחד לוולד דיכאן מרץ' לא אליכם, ומן די ברא מן למרץ' ותזנזל לא אליכם, ומא כאן סי יהדר. זאבו לצדיק הנזכר באש יזור. ומן די עבבאה לחדא למצבה דל חכם וצאב לחכמים כא יקראוו תהלים די הומא רבי ברוך אסבאג זצ"ל. ויוסף שלום מלכה הי"ו די זטאט ופהאדיך סאעא זאבת ואחד ליהודייא סעודה. וזא בוה די האד לוולד, וקאללהום להאדוך לחכמים באשי יטלבולו עלא האדאך לוולד באש יברא.

וקאלולו אס ענדו ועאודלהום כיף זראלו. וטלבו עליה חדא צדיק וקאלו יהיה רצון בזכות הצדיק מא נאכלו האד סעודה חתתא יביין צדיק נסים דיאלו פהאד לוולד ויברא ויבארך הווא לוולי עלא האד סעודה חתתא והאגדאך כאן.

בעד סאלאו טליבא רפדו סעודה וכא יקולולו לברכה להאדאך לוולד וכא יקול לברכה כלמא בכלמא חתתא בארך וכל מן האדיך סעודה ושבח לאל ברא מן האדיך סאעא ורזע כא יהדר. ופרח ביה ופרח מול סעודה די טרא האד נס עלא ידו ופרחו האס כאמלין בהאד נס לעזיז.

תרגום פרק 12.

גם כן בזמן הנזכר היה יהודי אחד שגר בקזבלנקה, שהיה לו ילד חולה. משהבריא הילד ממחלתו הוא נהפך לאילם לא אליכם, לא היה יכול לדבר. הביאו אותו לצדיק הנזכר על מנת שיבקרו. ומשהביאו אותו לצדיק, היו שם ליד מצבת הצדיק חכמים שקראו תהילים והם רבי ברוך אסבאג ז"ל, ויוסף מלכא הי"ד מן העיר סטאט.

באותה שעה הביאה יהודייה סעודה. אז הופיע אבי הילד וביקש מאת החכמים שיתפללו לרפואת בנו. שאלו אותו למחלתו, והוא סיפר להם. ביקשו רחמים עליו ליד הצדיק ואמרו : " יהי רצון בזכות הצדיק, לא נטעם מסעודה זו עד שיגלה הצדיק את נסיו בילד זה. ויבריא, ויברך הוא ראשון על הסעודה ".

וכך היה. משגמרו לשטח את בקשתם הגישו את הסעודה לילד והוא אמר את הברכה מלה אחרי מלה עד שסיים את הברה ואכל מן הסעודה. ושבח לאל הבריא באותה שעה והתחיל לדבר. אביו שמח, ושמח בעל הסעודה שהנס קרה באמצעותו, וכל האנשים שמחו על נס יקר זה.

פרק 13

גם כן פכ'מכסתאמס די שנת 5705 זא ואחד ליהודי כא יקולולו דוד בן אמגאר מן בלאד מספיוא מן למללאח די " יגי נישנאיין " והווא עשיר וזאב ואחד לבהמה די כאן נידרהא באס ידבחא פצדיק, ומן די מא צאבס שוחט די ידבחהאלו, קאם ואחד לגוי קאללו אילא יחב יעטילו רבעאדריאל ימשי יזבלו שוחט מן למללאח די קריב לצדיק וקאלתלו מראתו מא יחדאז סי תכ'צר רבעא דריאל לאיין צדיק כא יחב גיר דם.

עליהא קטע גיר לאודן דלבהימא ידזבאד מננו דם פצדיק. ועבבי לבהימא חתתא לבלאד ודבחהא. והאדאך כאן, ומן די חב ירדדהא קאלולו אלמסלמין די כאנו מעאה ראה מא עמלש מליח.

ומן די נידרתיהא לצדיק לאזמו ידבחהא פצדיק ומא סמעלהומס ורדדהא, ובעד לחק לצ'ארו ודבח האדיק לבהימא, וגיר בדא יאכל מננהא, פהאדיק סאעא קבדו אוזע טמא תלקו חתתא מאת פהאדאך נהאר, וכ'ללא לממון דיאלו כאמל לא אליכם.

תרגום פרק 13.

גם כן בחמישה עשר של אב 5705 בא יהודי אחד בשם דוד בן אמגאר מאזור מספויא, מהמללאח של " יגי נשנאיין ". הוא היה עשיר. הוא הביא בהמה שנדר לשחוט אותה ליד הצדיק. ומשלא מצא שוחט שישחט, קם גוי אחד ואמר לו שאם יתן לו ארבע ריאל הוא ילך וישוב עם שוחט המללאח הקרוב לצדיק.

אשתו אמרה לו : אין צורך לבזבז ארבע ריאל מפני שהצדיק אינו רוצה אלא בדם ועל כן חתוך אוזן הבהמה, וכך יצא דם ליד הצדיק. וקח את הבהמה למקום אחר ושם תשחט אותה. וכך היה. ומשרצה להחזיר את הבהמה אמרו לו המוסלמים שהיו אתו שאינו עושה טוב, ומשנדר לצדיק, חייב הוא לשחוט ליד הצדיק.

הוא לא שמע להם והחזיר את הבהמה. כשהגיע לביתו שחט את הבהמה. כשהתחיל לטעום ממנה, באותה שעה נתקף בכאבים ואלה לא הרפו ממנו עד שמת באותו היום, והוא השאיר את כל ממונו ל"א.

פרק 14

האדו הומא נסים פיהום די שמעת מן נאס, ופיהום די סופתהום אנא בעינייא, מן הנה יא כוואננא תפהמו קדאש הומא נסים דצדיקים שיע"א. ושבח לאל די האד צדיק כול ואחד די כא ימשי יזורו כא יתואזב דגיא סוא יהודי סוא גוי. נסא ורזאל ושבל לאל מדיק מגבל מליח, ותעמאלו פיה בזזאף דלחואייז די הומא דצלאח, ובניאן וטריק  ועוד…

ולפקידים כוללהום מגבלין צלאח דמצדיק כיף יחדאז לשם שמיים וכא יעטיו לפלוס מן ענדהום זכות צדיק תוקף מעאהום ומעא קהל ישראל בכלל.

די יחב יזור צדיק רבי דניאל השומר וקבד טריק מראקיס חתתא לצדיק50 קילומטר עלא טריק מולאי יגגי פבלאד תגאנא ענדנא גוסטו באש ליהוד כ'ואננא ימשיו יזורו מן האד צדיק פלהלולא די הייא כא תכון דימא פראש חודש אלול. ודי חב סי קופה דמדיק יטלבהאלנא ונעטיהאלו וזכות צדיקים תגן עלינו ועליכם ועל כל עמו ישראל ויקרב גאולתנו במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.

תרגום פרק 14.

אלה הם הנסים ששמעתי מאנשים, וכמה מהם ראיתי אני במו עיני. מכאן תבינו, אחי, כמה היו נסים של צדיקים זיע"א. ושבח לאל שהצדיק הזה כל אחד שהולך לבקרו מקבל מיד את מבוקשו בין אם הוא יהודי בין אם הוא גוי, נשים וגברים.

ושבח לאל השטח מטופח יפה ונעשו שם הרבה דברים נחוצים ; בנייה וכביש וכו……והצדיקים עוסקים בענייני הצדיק כמו שצריך לשם שמים והם גם תורמים כסף. זכות הצדיק תעמוד להם ולכל קהל ישראל בכלל.

מי שרוצה לבקר את הצדיק רבי דניאל השומר ייסע חמישים קילומטרים בכביש המוביל ממראכש לצדיק דרך מולאי יגני באזור תגאנא

אנו מבקשים שהיהודים אחינו ילכו לבקר את הצדיק בהילולא שלו שהיא תמיד בראש חודש אלול. ומי שרוצה קופה מהצדיק יבקשנה ויקבלה. זכות הצדיקים תגן עלינו ועליכם ועל כל עמו ישראל ויקרב גאולתנו במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.

רומי שנצחה את קרת חדשת בשנת 146 לפני הספירה, כבשה את סוּפת והעניקה לה שם חדש, אַלְבּוּלה, ALBULAE. היא שקדה למחות את רישומיו העקשניים של הכיבוש הקרתגי שהשמי, שנמשך קרוב לשבע מאות שנה.    

היא הביאה לכאן את פולחן הקיסר, האל הגדול של רומי, שאותו היו הקצינים משרתים בהתלהבות מיוחדת, וכן את פולחן מרקוריוס, בקחוס. אל היין והשכרוּת וֵּונוּס. הארכיאולוגים חשפו את המזבחות, שבנו התושבים הקדומים של כפר מולדתי לאלים הללו, כמו לווירגו צלסטיס, בתולת השמים, בתולה ואם, כמוהו כתָנִית אלת צידונים.

מקדם קדמתה דאו, אפוא, בכפיפה אחת בארצות הפוריות האלו אנשים ואלים, שמקורם באפריקה, באסיה ובמערב. בשנת 429 פינתה רומי השוקעת את מקומה לונדלים ולביזנטים אחריהם. כובשים אלה לא היה בידם לא כוח ולא סיפק למחוץ את בכובד רישומהין של 667 נוכחות פניקית ו-575 שנות שלטון רומי. ההשפעות הפוניות והרומיות לא בטלו אלא משחרבה העיר אלבּוּלה.

עוד נראה איך הקלה התפשטות הלשון הפונית על הכנסתו של עולם התרבות, הרעיונות והדת של התנ"ך לחבל עולם זה, והיא שסייעה עוד במאה השלישית לצמיחתה של קהילה נוצרית בסביבה הזאת, החדורה השפעות יהודיות.

למרות רדיפות הונדלים, מחלוקת הדונאטיסטים, והטרדות המתמירות של המרד הברברי, הגיעה הנצרות של אלבולה למלוא פריחתה במאה החמישית, תקופה ממנה מצאו, לא הרחק ממקדשי האלילים, שרידים ארכיאולוגיים של ארמון הגמונים גדול. 

באזור הזה, בו הוטבע החותם השמי זה זמן רב כל כך, ודאי לא קל היה להפריד בדת העם בין השפעות יהודיות לנוצריות. לימים נמצאו מצבות, שהמאוחרות בהן מן השנים 519, 537 ו-544, ועליהן תכתובת לטינית discessit in pace domini.

אלבולה זו הנוצרית והרומית, שקודם לכן הייתה ברברית ופונית, חרבה כמדומה במאה השביעית, עקב רעידת אדמה נוראה כל כך, עד שהניצולים המעטים מן הפורענות אנוסים היו לעזוב את עירם, ששוב הופקרה לתנים.

החפירות באלבולה אכן העלו, בכל השטח של העיר הרומית, בלי חציצה, שכבה של אפר ושל פחם עץ שרוף למחצה. במקומות מסוימים מגיעה שכבה זו לעומק רב. בשואה זו נחרבה העיר הרומית ולא נותר ממנה זכר כמעט, וגורלם של השרידים הנותרים היה כגורל רוב החרבות בארצות האסלאם :

בשעה שהוקמו שכונות חדשות יותר, שימשו אבני הגזית שביצבצו מן הקרקע, לעבודות הביצורים כמו גם לבניית בתים פרטיים. הנה כל נעלמו הרבה הרבה יצירות אמנות, על רקע זה של הריסות ואפר הופיע, שמאה השביעית הפולש המוסלמי.

מלחמת המצוָה, שאת תהפוכותיה עוד נתאר, אין ספק שעמדה בסימן אותם קרבות, שהניעו את קוציילה ואת הכאהנה ( הכוהנת ) לעמוד בפני הפרשים הבאים מערב, שדהרו דלקו להם בדרך כיבושיהם המופלאים בואכה ספרד. 

בשנת 700 לערך הגיעו הללו אל הריסות אלבולה. המאות הראשונות לנוכחות הערבית ודאי נבלעו תחת אותו אפר, שעטה את הריסות העיר הרומית. אין ספק, שכאן גייסו להם הערבים לוחמים ברבריים, שאותם שילחו בשורות צבאותיהם לכיבושה של ספרד.

המהפכה שהביא עמו האסלאם זימנה למקומות היישוב של סופת ואלבולה שבטים זֵנטיים שונים ובפרט את בני מדראויה, נַוָדִים שהמחנה הראשי שלהם התנשא על חופי אואד סנאן. נראה הדבר כי בתקופה זו נתנו בני אפרֵן את השם עין טמושנט – עין התנים – לאזור זה, שנידלדל מחמת תיגרות בלתי פוסקות ושדותיה נעשו הפקר לתנים, שבלילות הקיץ עודם נושאים כאן יללתם בכרמים.

בני אפרן קיימו את מלכותם באזור הזה עד שהכּוּם הפאטימים והכלילו את עין טמושנט במחוז טלמסן, שעתידה הייתה להישאר עמאיצ עד למלכותו של יוסך בן תשפין, האמיר הראשון של המוראביטים שנת 1070.

בשנת 1171 סייע מוחמד בן עבדאללאה לעבד אלמומאן, שהיסטוריונים צרפתים קראו לו " קארל הגדול הברברי ", במרידתו נגד המוראביטים וייסד את שושלת האלמווחידים ( המייחדים ). במאה השתים עשרה נכבשה עין טמושנט על ידי בני עמאר, משבטי בני הלאל שמקבוצת בני זורבה,הם בזזו את האזור ועשו טבח באוכלוסייה, בהסתייעם בחשובי ראשי השבטים הברבריים.

עין התנים נודעה אז בתבואותיה, בדבשה, בפירותיה, בשמנה וביינה משובב הנפש, כמו גם בלוחמים העזים, שימים רבים עמדו בהצלחה בפני התורכים, לאחר שנכנעו כבר יתר השבטים.

בשנת 1517 הגיעו התורכים, בהנהגתו של באב ערוג', מאלג'יריה, שכבר נכבשה, אל טלמסן. אותם בני עמאר מעין טמושנט באו בברית עם הספרדים בחבל אוראן ותקפו את התורכים ליד טלמסן. כך כבשו את " פנינת המגרב ", ואילו המצביא התורכי, באב ערוג', נלקח בשבי במנוסתו ונהרג בעין טמושנט.

בשנת 1542 נקם התורכי חסן פחה את דמו של באב ערוג' : הוא כבש את עין התנים מידי בני עמאר. אלה האחרונים תרו להם מפלט בלב הארץ ועל חופיו של אואד סנאן, ושם נלחמו בכמה וכמה שבטים אחרים שבאו ממרוקו.

בפרק זמן זה נעלמו הקהילות הנוצריות האחרונות, וחוק האסלאם השתרר כמעט על כל החבל כולו. הלא מוסלמים היחידים, שהקימו מובלעת בתוך השבטים שנכבשו לאמונת מוחמד היו אלה ששמרו אמונים לתורת משה.

היהודים המעטים שישבו בעיר מולדתי בשנת 1830, בעת כיבוד אלג'יריה בידי הצרפתים, יוצאי טלמסן, טטואן וקורדובה, קיבלו בשמחה את פני הכובש הצרפתי. ביוני 1836 חזר עבד אלקאדר, שעמד בראש ההתנגדות האלג'רית לפולש, וקיבץ את בני עמאר באזור טמושנט.

המצביא הצרפתי , המרשל ביגו, שיגר את חייליו נגד עבד אל קאדר. הקרב ניטש סמוך לאִיסר. ביגו זכה בניצחון וחתם בטפנה על הסכם שביתת נשק, ביום 30 במאי 1837. מעין טמושנט שקד מוצטפא בן תאמי, גיסו של האמיר עבד אל קאדר, לחזור ולקבץ את כוחותיו ולחבוש את פצעי המלחמה.

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי

הוצאת יוסף לוגאסי – ירושלים תשנ"ה

הערצת הקדושים היא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש ליהדות מרוקו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם. 

הספר הנוכחי מציג רשימה של 655 קדושים מהם 25 נשים קדושות ומשקף רעיונות, מושגים,טיפוסים של קדושים,

קיום מנהגים ואמונות סביב הקדושים, טקסים בהילולא ומחוצה לה וכן יצירה עממית בצורת אגדות, סיפורים ושירים המשבחים את גדולתם ונסיהים של הקדושים

מי יתן וספר יפתח צוהר לעולמם העשיר והמרתק של יהדו מרוקו, יאשפר לדור הבנים להכיר את מורשת אבותיהם ולציבור בישראל להכיר קהילה גדולה שחזון משיחי, אמונה עמוקה ויצירה רוחנית כבירה ניווטו את דרכה עד לעלייתה לארץ 

שבת שלום ומבורך