רבי שלמה אבן וירגה

אבל לתוך המסגרת הזאת של נוסחאות והשקפות מסורתיות נכנסת וחו­דרת רוח אחרת, רוח של השכלה חילונית ומידה ניכרת של ביקורת אמפירית־קאוזאלית. ר׳ שלמה בן וירגה לא רצה לספר רק את המעשים כמו שהיו, אלא הוא רצה לפרשם בשיטתו החדשה. הוא גמר בדעתו לחקור את הסיבות הריאליות, הכלכליות, החברתיות והדתיות, לשנאת ישראל. ״מה השנאה הגדולה הזאת שהנוצרים שונאים ליהודים?״ כל עוד שהוא מחפש את המום באנשי עדתו הוא, הרי הוא הולך בעקבות המוכיחים הגדולים שקמו ליהדות הספרדית מבין החסידים והמקובלים.

 אך הוא אינו מסתפק בהגידו לבני עמו את פשעם, אלא חטאות ישראל נחשבים אצלו רק כאחת הסיבות הטבעיות למפלתם בין גורמים היסטוריים שונים. הוא הולך ומונה וקובע את יחסם השונה של המעמדות הנוצריים לשאלה היהודית ומתברר לו. כי המלכים והשרים והמשכילים אוהבים את היהודים, והשנאה יוצאת רק מן הכומרים אכולי אדיקות דתית ומן השכבות הנמוכות של האוכלוסיה הנוצרית אשר מצוקתם הכלכלית מביאה אותם להעליל עלילות טפלות על היהודים ולדרוש את גירושם מן הארץ.

ומן הניתוח הסוציולוגי של תופעות הגלות יוצא המחבר ומפליג את דעתו למרחקי ההיסטוריה. הוא מבקש למדוד את ההיסטוריה הישראלית בכללה על־פי חוקי הטבע. סימנים לגישה זו נמצאו בכמה מקומות של ספרו. בייחוד, בשיחה הארוכה שבין אלפונסו המלך ובין טומאש החכם(בסיפור ז׳), בה מנסה המחבר לבדוק את הסיבות הפוליטיות הריאליות לחורבן המדינה היהודית בזמן הבית הראשון והשני. בין שאר הדברים נזכרת גם הדת כגורם פוליטי שלילי.

״היהודים בתחילה כאשר נשאו חן בעיני האל, היה לוחם מלחמותם… ולכן לא למדו תחבולות המלחמה, כי לא הוצרכו…, וכאשר חטאו, הסתיר האל פניו מהם ונשארו קרחים מכאן ומכאן, כלי מלחמה והמצאתם לא היו יודעים, ורצון האל לא היה עמם, ונשארו מופשטים והיו נופלים כצאן בלי רועה״(עמי מד). 

הבטחון בעזרה האלהית מנע את היהודים מלדאוג לעזרה עצמית. למרות הצורה הקלה שבה הוסברו הדברים, מפתיע ניתוח ראציונאליסטי זה של הסיבות הטבעיות הפועלות בהיסטוריה. ולא במקדה ולא על דעת עצמו נקט ר׳ שלמה בשיטתו. בתחילת המאה הט״ז התחילה נפוצה תורתם החדשה של חכמי המדינה וההיסטוריונים האיטלקיים הגדולים שהשתחררו לחלוטין מכבלי ההשקפה התיאולוגית של ימי־הביניים והעמידו את דבריהם על המחקר האמפירי, בלא משוא פנים להרגשות ואמונות מקובלות. שמא שמע רי׳ש בן וירגה מדבריהם או קרא בספריהם?

הספד ״שבט יהודה״ הוא, לפי צורתו החיצונית, אוסף של סיפורים קט­נים. כמה מהם העתיק המחבר כמו שהגיעו לידו, או שהכניס רק פה ושם הערה אופיינית משלו, ורבים בדה לגמרי מלבו, ורק עין בוחנת תוכל להבחין בין הישן והחדש, בין סיפורי חסידים ומאמינים תמימים ובין דעות חיצוניות.

המחבר מצא את הצורה הספרותית הנאותה לדרכו מוכנת לפניו בנובילה (Novella) האיטלקית. התחלותיה של הנובילה נמצאות באותם הסיפורים הקטנים, על מעשי צדיקים, בעלי מגמות דתיות ומוסריות, השכיחים כבר בספרות התלמודית, והדרשנים של ימי הבעיה, יהודים ונוצרים, הלכו בעקבותיהם. ספר חסידים האשכנזי שלנו הוא בחלק גדול אוסף של דרשות ומעשיות כאלה, אלא שהמגמה הדתית מרובה אצלו על התוכן הסיפורי.

בספרד נתחברו אוספים כאלה ע״י מלכים ושרים נוצריים, מתוך מגמה והצ­לחה דידאקטית וספרותית גם יחד. באיטליה התחילו כבר מסוף המאה הי״ג סופרים מחוגי המשכילים הבורגנים והחצרנים להשתמש במסורת ספרות זו ולהפוך אותה לתכליתם החילונית ולליצנות ואפיקורסות, ספרי נובילות כאלה הכילו מעשיות היסטוריות ובדיות אלו על־יד אלו ויש שנצטרף להם ה״מוסר־השכל״ בשביל חיי הפרט והכלל.

אין ספק שר׳ שלמה בן וירגה קרא בספרים ממין זה ולמד מהם פרק בשי­טתו הספרותית בכלל ובכמה פרטים. הראיה החותכת ביותר היא באותו המשל המפורסם לסבלנות דתית, הידוע למשכיל המודרני ע״י המחזה ״נתן החכם״ של ג. א. לסינג. המשל הובא תחילה בשני מאספים של נובילות איטלקיות מימי־הביניים ומופיע גם בספר שבט יהודה.

שלוש הדתות המונותיאמטיות הגדולות נמשלו לשלוש אבנים יקרות שהנחיל האב לשלושה בניו, ואין איש יודע ביד מי האמתית. רק אבינו שבשמים יודע את האמת.כך הוא הפירוש ההומאני־הטולרנטי של המאה הי״ח. בימי־הביניים נמסר המשל בלחישה ובכוונה של אפיקורסות מחוצפת במקצת.

כל אומה מבין שלוש האומות הגדולות (ישראל, אדום וישמעאל) ירשה את דתה, כאילו היא האמיתית היחידה, ורואה את עצמה מחוייבת לקיים את מצוותיה, אבל לא הוכרע ביד מי האמת, ועדיין השאלה במקומה עומדת. האיש שסיפר את המשל לראשונה התכוונן להורות אמונה פילוסופית שווה לכל נפש חכמה וכפר בעיקרן של תורות ומצוות פוזיטיביות.

בצורתו הקרובה לכוונה זו נמצא המשל באוסף הנובילות  Decamerone למשורר הפלורנטיני Giovanni Boccacio ובצורה מטושטשת יותר באוסף הקודם לו במאה הי״ג של Le Cento Novelle Antiche בשני הספרים, נראה, לא הלקח הפילוסופי של המשל הוא העיקר, אלא המעשה בסולטאן, שמתכוון להכשיל את היהודי ע״י שאלתו ולמצוא אמתלה לקחת את רכושו, והיהודי משיב תשובה פקחית ונמלט מן הפח שטמנו לו.

זה הצד השווה לשני המחברים האיטלקיים, אם כי המשורר בוקאג׳יו המתיק קצת את הנוסח הגס של המספר הראשון. אין ספק שר׳ שלמה בן וירגה לקח את סיפורו מן המקורות האיטלקיים הנזכרים או מצנורות מתווכים אחרים. גם אצלו הובא המשל בצורה מטושטשת וכדוגמה ל״פקחות היהודים״ ודחיה בקש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2012
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר