חלוצים בדמעה – פרקי עיון

שמואל שגב

יהדות המגרב: תקציר היסטורי

עד כה אין היסטוריה מוסמכת של יהדות צפון־אפריקה בכלל ושל יהדות מרוקו בפרט. אם משום שגנזכי שלוש ארצות ה״מגרב״ עודם נעולים בפני חוקרים מישראל, או משום שמלומדים יהודים התעניינו יותר בחקר הציונות המדינית והגלויות האירופיות שבתוכן היא צמחה-עובדה היא שיהדות מרוקו נותרה עד כה ״מנושלת״ מעברה המפואר.

בשנים האחרונות חלה התעוררות רבה בנושא זה. מכוני המחקר בישראל, וכן גם ההסתדרות הציונית ומשרד החינוך והתרבות, החלו נותנים את דעתם לתולדות הקהי­לות היהודיות בארצות המוסלמיות והחלו מעודדים חוקרים לחקור את מורשתו של חלק זה בעם היהודי.

הודות לעידוד זה יצאו באחרונה כמה ספרים השופכים אוד נגוהות על תרבותה של היהדות הצפון־אפריקנית ועל מורשתה הדתית והרוחנית.

על־פי מסורות בעל־פה ובכתב, נמנית הקהילה היהודית בצפון אפריקה עם העתיקות שבתפוצות הגולה. ראשוני היהודים הגיעו ל״מגרב״ עוד לפגי חורבן בית ראשון וקיימות עדויות בדבר קיום חיים יהודיים שם, עוד בשנת 325 לפני הספירה.

בבית־כנסת עתיק בעיר ג׳רבה שבתוניסיה מצויה אבן שלפי המסורת היא מאבני מקדש שלמה, והובאה לשם על־ידי גולים מירושלים. לאחר חורבן בית שני גדל במידה ניכרת מספרם של היהודים ביבשת האפריקנית.

נציבי רומי הגלו חלק מיהודי ארץ־ישראל למושבותיהם בצפון אפריקה ושרידים של חיים יהודיים נתגלו גם מתקופות הוונדאלים והביזנטים.

אגדות ערביות מספרות כי לאחר שלוחמים מוסלמים, בפיקודו של עוקבה בן־ נאפע, כבשו את מרוקו בשנת 684, נדדו שבטים רבים ממזרח־אפריקה לצפונה. בין שבטים אלה היו גם כמה בתי־אב יהודיים, שהביאו עמם למרוקו סוסי מלחמה.

עוקבה בן נאפע (ערבית عقبة بن نافع😉 או בשמו המלא עוקבה בן נאפע בין עיד אל-קייס אל-קארשי אל-פאהרי (عقبة بن نافع بن عبد القيس القرشي االفهري; ‎622–683) היה מושל איפריקיה מטעם בית אומיה בין השנים 662–664 וכן בין השנים 681–683. הוא שימש בתחילה כמפקד הכוחות הערביםבטריפוליטניה, כיום בצפון-מערב לוב, ועד מהרה התקדם מערבה לעבר השטחים שהיו נתונים בשליטת האימפריה הביזנטית. משנת 662 ועד 664 הוא שימש כמושל הראשון של איפריקיה, ולאחר מכן, בשנת 670, הוא הקים את העיר קירואן במקום בו שכן קודם לכן מאחז צבאי מוסלמי. לפי האגדה פקד:

הקמת העיר התפרשה כשינוי טקטיקה מצידם של הערבים והחלפת המדיניות ההגנתית בצעדים להתיישבות קבע במקום. קירואן הייתה לבירת איפריקיה, ובן נאפע ייסד בה את המסגד, שהיה לימים למסגד הגדול הקרוי על שמו. בשנת 681 מינה הח'ליף יזיד הראשון את סו נאפע כמושל איפריקיה בשנית, והוא החל במסע כיבושים מערבה לתוך המגרב ועשה להפצת האסלאם בקרב הברברים. בשנת 683 הוא הובס בקרב עם הברברים ונהרג. אירוע זה סימן את תחילת שלטונם של הח'וארג'בתוניסיה ואת הדיפת הערבים מזרחה ללוב..

כושר ניידותם הקנה ליהודים עדיפות צבאית ובהתאחדם עם השבטים הברברים-הם הצליחו להדוף את נוגשיהם המוסלמים ודחו את תביעתם להמיר את דתם. לפי אותה אגדה, עמדה בראש הכוחות המשותפים של היהודים והברברים ״כוהנת״ יהודייה בשם דהייה אל־כאהנה (דהייה הכוהנת) ורק לאחר מאבק שנמשך 25 שנים, עלה בידי המוסלמים להכניעם.

בקרב המכריע העדיפה דהייה להתאבד מאשר ליפול בשבי הכובשים המוסלמים. לאחר ניצחון זה קיבלו עליהם הברברים את עול האסלאם ואף עזרו בכיבוש ספרד. אך היהודים הוסיפו לשמור על דתם, וכמי שהשתייכו ל״אהל אל כתאב״ (עם הספר), זכו למעמד של ״בני־חסות״ (ד׳מים).

מעמדם של בני־החסות במדינה המוסלמית החל להתגבש במאה השביעית, בימי הח׳ליף עומר, יורשו של הנביא מוחמד. על־פי תקנות המדינה המוסלמית יכלו הנוצרים והיהודים לשמור על דתם ועל נכסיהם, אך הם חייבים היו במסים שונים שמהם היה פטור המוסלמי. 

כך, למשל, היו בני־החסות חייבים במס גולגולת (ג׳זייה) ובמס מקרקעין (ח׳ראג׳), הם השתתפו בעול החזקת הצבא, הרימו תרומות מיוחדות לנותני חסותם וזכויותיהם המדיניות היו מוגבלות למדי. חכם האסלאם אל־מוארדי הביא כתריסר תקנות שקבעו את מעמדו של בן־החסות (ד׳מי): « אסור לבן־חסות לגעת בקוראן מתוך מגמה לסלף את תוכנו או ללעוג להוראותיו.

• אין להלעיז על הנביא מוחמד או לענות בו דבר שקר.
• אין לדבר על הדת המוסלמית בכללותה מתוך יחס של בוז וזלזול.
• הנישואין בין מוסלמי ליהודייה מותרים, אך נאסר על בן־חסות לשאת נשים מוסלמיות.
• לא ינסה בן־חסות להדיח מוסלמי מדתו ומאמונותיו.
• נאסר על בן־חסות לסייע לאויבי האסלאם.
• בן החסות היהודי חייב לחגור אבנט (זונאר) ולקשור לזרועו פיסת אריג (גיאר) בצבע צהוב, בעוד שהנוצרי חגר אבנט בצבע כחול.
• לעולם לא יבנה בן־החסות בית־כנסת או כנסייה בגובה רב יותר מאשר המסגד.
• בני־החסות לעולם לא יעשו פומבי לפולחנם ולא ישמיעו בפומבי את צלצול פעמוניהם, או את תקיעת שופרותיהם.
• את מתיהם יקברו בני־החסות בצנעה ולא יספידו אותם בפומבי.
• בני־החסות לעולם לא ישתו שכר בפומבי והנוצרים לא יציגו לראווה את צלביהם, פסליהם או… חזיריהם.
• לבסוף, נאסר על בן־החסות להחזיק בבעלותו סוס, שהוא בעל־חיים אציל, וכלי מלחמה, ועליו להסתפק בפרדה או בחמור.
•  

חובה לציין, כי לא בכל התקופות ולא כל השליטים הקפידו על אכיפת תקנות חמורות אלה. במרבית המקרים, הסתפקו השליטים במילוי כמה חובות, כדי להבליט בכד את מעמדם הנחות של בני־החסות. אך בכל מקרה, במדינה המוסלמית היתה, שבועתו של בן־החסות פחות אמינה מזו של המאמין ועל־כן גם הוכחות חפותו היתד, קשה יותר.

מצב זה יצר יחס של תלות בין השליט, נותן החסות, לבין בני־חסותו, ומכאן שמטעמי בטחון גרידא חיפשו היהודים תמיד לחסות בצל קורתו של השליט.

ואמנם, גם אם במרוצת הדורות נרדפו היהודים על דתם והיו קרבנות לפורעים שונים, אין סימנים לקיומה של אנטישמיות ערבית במרוקו, ובכל מקרה לא הגיעו הפרעות שם לדרגת אכזריותם של מעשי הטבח, שבוצעו ביהודים ברוסיה הצארית, בפולין ובארצות מזרח־אירופה האחרות.