אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל-כרך א'-הקדמת המחבר
רבי יוסך משאש
והנה ! אף אשר כל דור ראה, מעשה הדור אשר שמשו באה, כי יגיעם היה לריק וכנשר דאה. לא לקחו מוסר לתקן מעשיהם, ואף אשר בעצמם נכשלו גם הם, ומה שכתבו נאבד מהם בחייהם. לא עמדה נגדם חטאתם, לתקן משובתם, ולהכניס לקיום פרי חכמתם.
ואם תשיבני קורא נכבד ורם, כי הדבר אשר זאת להם גרם, הוא טרדות הזמן ותלאותיו שהיו בעכרם ! לא בחכמה דברת, רק נמהרת , ונחפזת והשבת. כי בזמן הקודם לא היו טרדות, כי המותרות עדיין לא היו נולדות, וגם התלאות לא היו מתמידות, ומה גם ! בחידושיהם היו מוצאות, תעלות ורפואות, מכל התלאות, ועוד מה תשיב אמרו, על הניירות, הקטנטנות הצעירות ?
ואם עוד תאמר, כי לבם גמר, לבלתי התאמר. לעלות במעלות, ולהלוך בגדולות, להיות דבריהם כחכמי לב נגלות. גם זה הבל, שאם כל חכמי תבל, היה דעתם סובל. זאת המחשבה הזרה, אבדה מהעולם אורה, ולא היה נמצא רק ספר התורה. ומי יגלה תעלומותיו, וכל נסתרותיו, לפרש חקותיו ומשפטיו ותורותיו ?
ואם תוסיף עוד אמרים, כי בראותם רוב ספרים, אשא בעולם פזורים. אמרו תתקיים העולם בהם, ולא יוסיפו עוד עליהם, חידושיהם ופלפוליהם. גם אלה הדברים בשקר יסודם, כי עובר בזה כבודם, על פקודת החכם מכל אדם. עשות ספרים הרבה אין קץ, ושאר חלילה דבריו ישקץ, עונש מר יהיה לו עוקץ.
וגם רז"ל מאוד על זה הזהירו, והטיבו כל אשר דברו, ועיניך קורא נעים ישורו. בספר פלא יועץ הבהיר, באות כ' כתיבה עיניך תזהיר, ותראה כמה על זה הזהיר. והרבה מאלה הדברים, בעונשים מרים, בכמה ספרים אצורים.
אמנם התשובה הנצחת, שאר בלבי צומחת, ואת כל ונוכחת. היא חסרון הכרת ערך הדברים, אשר היא תביא לידי רפיון אברים, לבלתי עשות האדם סדרים. לעבודתו ומלאכתו, להעמיד כח דבר על מתכונתו, ומשטרו ותכונתו. כי הרצון הוא צור חלמיש, חזק מאוד ואמיץ, וכל טרדה ותלאה אותו לא תמיש.
וחיי רצון תלויים, בהכרת ערך הדברים הרוחניים, או הגשמיים. ובהבטל הכרת ערכם מבני אדם, ישכב הרצון וירדם, וכל אשר יצא מתחת ידם. יהיה מקולקל, וגם מעוקל, בלתי מדה ובלי משקל.
והנה ! גם אני הגבר, הצעיר המחבר, כוס זה היה עלי עובר. כי בילדותי ובנערותי, ומה גם בגדולתי, והרבה כתבתי. על ניירות קטנות ומחוקות, ועל לוחות בספרים דבוקו. והרבה תשובות לא הנחתי העתקות. ואל עליון השוכן בציון, מאשפות הרים אביון. כי יום אחד עיני צפה, גליון מושלך באשפה וכאשר הניפותיהו תנופה.
והנה מעשה ידי הוא, אשר כתבתיו, על כתוב אחר אשר דרשתיהו, ולא הכרתיהו. כי נאכל חצי בשרו, וחשך משחור תארו, ונשבת מטהרו. ואז נפעמתי ואמרתי, אמנם אנוכי חטאתי, ועל פרי רעיוני ופועל ידי לא חסתי. להיות ידי חרוצות, לשמרו תוך מחיצות, עד אשר נתגולל בחוצות.
ואחר הוידוי על משובותי, גמרתי לגזול בכל יום מעתותי, להכניס לקיום ילדי עשתונותי. על ספר מכורך, להיות בו הכל נערך, ובמועד טוב מבורך. ראש חודש ניסן תער"ב רינתי, התחלתי לעבוד עבודתי, וכל הנשאר לפלטה לקיום הכנסתי, ועוד נזהרתי בכל מאודי, לבל אוציא מתחת ידי, שום דבר בלי להעתיקו עמדי.
ואף שהכל הכנסתי לחדר, בלי סדר, קיבלתי עוד בלי נדר. להאיר עוד אורם, לתקנם ולסדרם, על מכונם ומשטרם. ובעזרת אל בקודש נאדר, בחודש שנים עשר הוא חודש אדר, התרפ"ד הנהדר. מארץ מולדתי יצאתי, ולעיר תלמסאן באתי, לשרת בה בקודש נתקבלתי. ובמוצאי חג האביב, האהוב והחביב, אשר הניח לנו ה' מסביב.
התשוקה עלי גברה, לכבוד תבואתי בכברה, להעמיד כל מין למינו בקרן אורה. ואף אשר מיום ליום העבודה פרה ורבה, תורה חובה, ותורת נדבה, להשיב שאולי דבר תשובה מאהבה. לא רפתה רוחי מהישנות, להניחם שאננות, צפונות וטמונות. בלי סדרים, רק גזלתי מעתותי שיעורים, לעשות להם משטרים.
ועלה ברעיוני בעזר אל בקדשו, לסדרם כל דבר בזמנו אשר בראשו, על סדר החודשים מידי חודש בחודשו. ואלקי ישועתי, היה בעזרתי, ותקנתי וסידרתי. בדרך ישרה, הפליטה אשר בידי נשארה מחשון התרס,ח ליצירה. זולת איזה מחברות, אחרות, נזכרות. בהקדמת ספרי מים חיים, שם שמותם גלויים, והם כתקנן עשויים.
בכתיבה יפה, בצחות השפה, מנופים בנפה, אינם חסרים רק בהדפסה. אל רם ונישא, ימהר יחישה, למלא ידינו ברכה, בכל טוב ערוכה, להוציאם לאורה מחשכה. הם וחבריהם, ואשר נוסיף עוד עליהם, לשמוח ולשמח בהם, רעים אהובים, ישרים וטובים, אשר יהיו עליהם ערבים, אמן.
זאת החוברת, המפוארת, ונהדרת, היא מלאה כמה עניינים, מינים ממינים שונים, שבע מאות וחמישים ואחד נמנים, בא רעיוני סימנם נשא"ת חן בעיני, המקום בחסדו, יפתח לנו את ידו, ועד מזבח הדפוס להעמידו, הנה בשער האוצר למינים ניצבים, כאשר המה בכתובים, כוללים בת"ק מכתבים, ויען בתוכו אגורים טופסי המכתבים, אשר שלחי לידידים אהובים, רחוקים וקרובים, על כן קראתיו בשם " אוצר המכתבים ".
נא קורא נעים, רעיונך לא יהיו מביעים, כי אלה נטעים, לשם כבוד נטעתים, יצרתים, אף עשיתים, חלילה לך מחשוב זאת, ואות להבזות, ומים הזדונים כאלה עלי להזות, כי עלת העלות וסיבת הסיבות, חוקר כליות ולבבות, ויודע כל מחשבות, לפניו נגלו כל תעלומותי, שכל טרחותי ויגיעותי, בזה ובכיוצא בו רק במחשבה זכה וטהורה, לשם קדשו הגדול והנורא, וכל תערובת מחשבה זרה, בטלה כעפרא, ומה גם !
שכל הרואה בזה הזמן בעין חודרת, תהיה דעתו מבררת, כי גלה כבוד מכל בעל מחברת, רק תוספת שונאים, הקנאים הפראים, החושבים אפס בלעדם, המקום יצילנו מידם, ונפשנו אל תבוא בסודם, רק בסוד קדושים, אשר רק זכות ויושר רוחשים, ולאחיהם טוב תמיד דורשים, ולמען אלהי הצבאות, יעשה עמנו לטובה אות, ויקבץ נפוצותינו מארבע הפאות, תוככי ירושלים עיר תהלה, ונשמחה ונגילה, במהרה ובעגלא, אמן.
אודך אלהי המלך בכל לבבי, אשר עד הלום חסדך אותי הביא, לקחת חבל בתורתך בחלד הרץ כצבי, כן עוד אותי תהיה ותפרי ותרבי, בתורתך שחרי וערבי, ותאיר נרי ותיישר נתיבי, לחבר עוד ספרים הרבה בדעתי וניבי. ואחריתי בכל טוב תטיבי, ותזכני ליום הבשורה על ידי אליהו הנביא.
פי המדבר, אני הגבר, הצעיר המחבר, לחסדך תמיד סובר, החו"פ עוב"י תלמסאן, האל ירים ניסן, ויראם נפלאות כבחודש ניסן, ולעיר קדשו יכניסן, וישביעם ששונים והונים ואונים, ובנים ובני בנים, והיה זה בירח האיתנים, שנה טובה ומבורכת ומלא ברכת ה'.
קש וחשש, עבד אל דוק וחוג אשש.
יוסף משאש ס"ט.
סוף ההקדמה.