הד'ימים-בני חסות-בת- יאור

הד'ימים – בני חסות

יהודים ונוצרים בצל האסלאם

בת יאור

בת יאור ילידת מצרים היושבת זה שנים רבות בשוויץ, מוכרת לקורא העברי מספרה " יהודי מצרים ", שראה אור בשנת 1974. היא מרבה לפרסם מאמרים על מיעוטים בלתי מוסלמיים בעולם המוסלמי.

הספר הנוכחי ראה אור במקורו הצרפתי ב -1980 ובמהדורות מורחבות בהרבה, באנגלית ב – 1985.

מבקרים אירופיים העריכו אותו כ " ספר עיון יחיד במינו בתחומו " התרגום העברי חופף את גירסתו המורחבת של הספר.

ד'ימי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

דִ'ימִי ( ערבית ذمي, תעתיק מדויק: דִ'מִ‏‏י, רבים: أهل الذمة, תעתיק מדויק: אַ‏הְל אלדִ'מָ‏‏ה ), הוא הכינוי לנתין לא מוסלמי של מדינה הנשלטת על פי חוקי האסלאם, ( השריעה ). המעמד של "דימי", או "בן-חסות", כפי שנהוג לתרגמו, ניתן לבני הדתות המונותיאיסטיות ( בעיקר "עמי הספר" נוצרים ויהודים וכן בני הדת הזורואסטרית )

המלה ذِمَّة בערבית פירושה –

  • חָסוּת, הֲגָנָה שֶמַעֲנִיק הָאִסְלַאם ל – أَهْل الذِّمَّةِ
  • הִתְחַיְבוּת, עֲרֵבוּת
  • אַחֲרָיוּת
  • מַצְפּוּן

הדִ'מי זכה לביטחון אישי ולזכות לקיים את אמונתו בתמורה למס גולגולת מיוחד (שנקרא ה"ג'יזיה") ששילם ובכפוף למגבלות שהוטלו עליו. הדימי לא היה רשאי לקיים טקסים דתיים בפומבי, להרחיב או לשפץ את בתי התפילה שלו או לשאת אשה מוסלמית. מגבלות נוספות שהטלו על הדִ'מים מזמן לזמן נועדו להשפילם ולהבליט את נחיתותם לעומת המוסלמים.

למשל: לבוש מיוחד, איסור רכיבה על סוס או גמל, איסור על בניית בתי תפילה שאינם מוסלמים אשר יהיו יותר גבוהים מהמסגדים המקומיים ואיסור על היהודים לתקוע בשופר ועל הנוצרים לצלצל בפעמוני כנסיות. (במקום פעמונים השתמשו הנוצרים בקורה שנקראה נאקוס )

החוקים המסדירים את מעמד בני החסות נקראים תנאי עומאר

האפליה הדתית ( אך לא גזעית ) העומדת בבסיס הדמי עודד קבלה הדרגתית של האסלאם על ידי בני החסות באופן של "כיבוש תרבותי זוחל" במסגרת הג'יהאד (המאבק הדתי המוסלמי). העקרון הפוליטי המנחה של האסלאם בנוגע לאהל הדִ'מה הוא שלאחר כיבושים טריטוריאליים בהם מתקיימות אוכלוסיות השייכות ל"דָ‏ארֻ-אלְחָ‏רְבּ‏" ( עפ"י ההגדרה הקוראנית – כל אוכלוסייה אנושית בכל גודל ומקום בעולם שאינה מוסלמית, שעתידה להיכבש במסגרת הגִ'האד ), התאסלמות היא רק עניין של זמן, תוך הנחה שעקב הכיבוש תוקף אוכלוסיית הדִ'מה באוכלוסיות מוסלמיות שיקיימו משטר אסלאמי, ולכן הקצאת משאבים רבים למטרת שעבוד ו/או התאסלמות בכפייה מיותרת.

יש לציין כי השרידות הגבוהה של קהילות יהודי המזרח התיכון, חצי האי ערב וצפון אפריקה לעומת יהודי אירופה ניתנת להסבר בחלקה על ידי מעמד הדִ'מה שהשתרש בשלטונות מקומיים וארכי-אסלאמיים ברחבי אותם אזורים לאורך ציר היסטורי.

מעמד הדִ'מי התבלט בארץ ישראל בתקופת השלטון העות'מאני.

מבוא לספר מאת ז'אק אלול.

ז'אק אלול, פרופסור להיסטוריה וסוציולוגיה באוניברסיטה של בורדו, הוא מחברם של ארבעים ספרים ומאות מאמרים. אלול הוא יליד בורדו, השתתף בתנועת ההתנגדות בעת מלחמת העולם השנייה. מהיותו היסטוריון, סוציולוג ותיאולוג פרוטסטנטי, חיבוריו כוללים מחקרים בתולדות המוסדות החברתיים בימי הביניים וההשפעות של הטנולוגיה המודרנית על החברה בת ימינו ועל מוסר תיאולוגי.

זהו ספר חשוב מאוד, מפני שהוא עוסק באחת הבעיות הרגישות ביותר של זמננו, בעיה שהיא רגישה בגלל הקושי שבנושא – המציאות של ההלכה והמעשה המוסלמיים כלפי שאינם מוסלמים – כמו גם באקטואליות שבנושא והרגשות שהוא מעורר עכשיו ברחבי תבל.

לפני מחצית המאה לא בייתה שאלת מעמדם של הלא מוסלמים בארצות האסלאם מעוררת התרגשות בשום איש. אולי הייתה נעשית נושא לדיסרטאציה ( עֲבוֹדַת מֶחְקָר, חִבּוּר מַדָּעִי הַנִּכְתָּב עַל יְדֵי מֻסְמָךְ שֶׁל בֵּית סֵפֶר גָּבוֹהַּ לְשֵׁם קַבָּלַת תֹּאַר אָקָדֵמִי ) היסטורית שעניין בה למומחים, נושא לניתוח משפטני ( כוונתי לעבודתם של מ. גדופרואה-דמומבין ושל עמיתי הוותיק ז'.ה. בוסקה, שהרבו לכתוב על צדדים שונים במשפט ובהיסטוריה המוסלמית , בלי שיעורר מחקרם פולמוס קל שבקלים, או שהייתה משמשת נושא לדיון פילוסופי ותיאולוגי שאין עמו התלהבות.

סברה הייתה כי מה שקשור באסלאם ובעולם המוסלמי שייך לאיזה עבר שאם אינו מת הרי וודאי אינו חי יותר מן הנצרות של ימי הביניים. העמים המוסלמים היו נטולים כוח, הם היו מפולגים במידה יוצאת מגדר הרגיל, ורבים מהם היו כפופים לקולוניזציה אירופאית. אותם אירופים שהיו אויבים לקולוניזציה גילו מידה של אהדה ל " ערבים ", אבל בזה הסתיים העניין.

מאז שנת 1950 השתנה פתאום הכל לגמרי. לדעתי, אפשר להבחין בארבעה שלבים בהתפתחות זו. הראשון הוא ניסיונם של העמים המוסלמים להשתחרר מעול כובשיהם. בזאת לא היו המוסלמים מקוריים כל עיקר : מלחמת אלג'יריה וכל מה שבא לאחריה לא היה אלא פועל יוצא מן המלחמה הראשונה נגד הצרפתים בווייטנאם.

היה זה חלק מתהליך כללי של דה קולוניזציה. תהליך זה מצדו הניע את המוסלמים לחפש את זהותם שלהם, לחתור לא רק להשתחרר מן האירופים אלא גם להיות שונים מהם, שונים מהם איכותית. ומכאן בא הצעד השני : ייחודם דל עמים אלה לא אתני הוא גם לא ארגוני אלא דתי.

הנה כי כן הייתה אפילו בתנועות שמאלניות סוציאליסטיות או קומוניסטיות בעולם המוסלמי שיבה אל הדת. וכך נדחה לגמרי הרעיון של מדינה חילונית כגון זה שאַתאַתוּרךּ, למשל, ראהו בחזונו. לעתים קרובות סבורים שהתפוצצות הדתיוּת המוסלמית היא משהו המיוחד לאייתוללאה ח'ומייני, ולא היא.

אין לשכוח שהמלחמה הנוראה של שנת 1947 בין המוסלמים וההינדוסים בהודו ניטשה על בסיס דתי בלבד וכי ב – 1953 הכריזה פאקיסטן עצמה רשמית רפובליקה מוסלמית. בעצם הזמן שבו היו עמים מוסלמיים אחרים שקועים במאמץ הגדול להשיב להם את זהותם.

מן העת ההיא והלאה כמעט לא יצאה שנה שלא ציינה איזה שלב בתחייה הדתית של האסלאם, שיבתן של אוכלוסיות מנוכרות לקיום מצוותיה של הדת, חובתם של משטרים סוציאליסטיים ערביים להתהיר כי המדינות שלהם, הן רפובליקות מוסלמות וכו….

וכיום אפשר לומר אפוא שהאסלאם הוא הדת הפעילה ביותר בעולם. רק לאור המגמה הכללית הזאת אפשר להבין את הקיצוניות של אייתוללוה ח'ומייני, שאינה אלא המשכה ההגיוני של זו.

אבל בד בבד עם ההתחדשות הדתית הזאת קמה הפרה באיזו אחדות של העולם המוסלמי מעל ומעבר לשוני המדיני והתרבותי שלו. זה היה השלב השלישי בתחייה המוסלמית. ודאי, אין להתעלם מכל הסיכסוכים בין המדינות המוסלמיות, מניגודי האינטרסים ואפילו המלחמות שביניהן, אבל חילוקים אלה אינם צריכים לסמא את עינינו מלראות מציאות יסודית יותרו אחדותם הדתית כנגד העולם הלא־מוסלמי.

וכאן לפנינו תופעה מעניינת: נמשך אני לומר שה ״ אחרים ״ — הארצות ה ״ קומוניסטיות ״ וה ״ נוצריות ״ וכו… הם מגבירים את אחדותו של העולם המוסלמי, והם ממלאים כביכול תפקיד של ״ מדחס ״ למימוש איחודו.

לבסוף, וברור שזהו השלב האחרון, בא גילוי אוצרות־הנפט ועצמתם הכלכלית, שספק אם יש צורך להרחיב עליו את הדיבור.

בכללותו מתנהל תהליך זה לפי סדר הגיוני: עצמאות מדינית — תחייה דתית — עצמה כלכלית. בתוך פחות ממחצית המאה שינה תהליך זה את פני העולם. ועכשיו אנו עדים לתכנית כבירה להפצת האסלאם, הקשורה בהקמת מסגדים בכל מקום, אפילו בברה״מ;  להפצת הספרות והתרבות הערבית , לגאולתה של היסטוריה.

 עכשיו האסלאם מתפאר בכך שהיה הערש לכל הציביליזציות בזמן שאירופה שקעה בברבריות והמזרח הרחוק היה שסוע ומפולג. האסלאם כמבוע כל המדעים והאמנויות הוא רעיון שאותו מפתחים בלי הרף. אפשר שבצרפת שקדו על הרעיון הזה יותר מאשר בעולם דובר־האנגלית ( אף שאין לשכוח את ״ המוסלמים השחורים ״ בארצות־הברית ). אם המצב בצרפת משמש לי קנה־מידה הרי זה מפני שלפי הרגשתי הוא יכול לשמש דוגמה.

ברגע שאנו ניגשים לבעיה הקשורה באסלאם הרי אנו נוגעים בנושא שקל לעורר בו רגשות עזים. בצרפת שוב אין סובלים מתיחת ביקורת על האסלאם או על הארצות הערביות. כמה וכמה טעמים יש לדבר: הצרפתים חשים רגשות־אשמה בשל הפלישה והקולוניזציה שלהם בצפון אפריקה, ומה עוד לאחר מלחמת־אלג׳יריה ( שעל־דרך ההיפוך יצרה אקלים של אהדה ליריב ).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

יולי 2012
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר