נר המערב-פרק שני. תקופת שלטון הערביים – 690 – 794.
פרק שני.
תקופת שלטון הערביים – 690 – 794.
וסוף סוף היה כי שתיהם נאלצו להשלים ביניהם, על פי שני תנאים האלה, לתת כסף שנתי סכום ידוע לגנזי אדריס וגם לשלוח עשרים וארבע בתולות יהודיות שנה בשנה לבית נשיו, וחלף זה יוכלו להשאר בדתם באין מפריע.
אמנם אם כי אחרי ברית השלום הזה לא רדף אדריס את היהודים כמאז, אך מצבם בכלל הורע מאד, שבטי הארץ ידעו בלבבם כי אדריס עויין הוא את היהודים ומבקש רעתם, ולכן לא חדלו מאז להציק להם. פעם כפעם ארבו להם לגזול את רכושם.
גם לצוד נפשות בני ביתם לקחת אותם בשבי ולהביאם אחרי כן ליהודי עיר אחרת לקבל דמי פדיונם, מקרי שבי כאלה רבו בערי היהודים לעתים קרובות. ולכן בקהלות אחדות נאלצו לקבץ כסף מאנשי הקהל להיות שמור לחסכון בעד פדיון שבויים ופרעון הכסף הזה הוטל על כל הקהל בכלל בתור מס קבוע.
חשוב חשבו יהודי קהלות רבות במרוקו להקל על ידי המס הזה את מצוקתם ולהציל נפשות אחיהם הנופלים ברשת שודדי אדם, אבל הדבר הזה מגבת כסף פדיון השבויים משך אחריו תוצאות עוד יותר רעות.
בימים ההם נמצאו שני אנשי בליעל ביר שישאווה אשר היה להם ריב עם אנשי הקהלה, וימצאו תואנה בזה ללכת אל דשוור פקיד אדריס בעיר סאפין ( היא סאפי ) וילשינו ביהודי שישאווה כי קובצים הם כסף למען שחד את אחיהם משבטי הארץ להלוות את היהודית ולהלחם יחד באדריס,. דבר השטנה הזאת שלח דשוור לאדריס, וישלח אדריס עד מהרה את שר צבאו ילייא להתנפל עליהם.
אך היהודים ידעו מכל הנעשה ויתכוננו לקדם פני הרעה לעמוד נגד יחייא, כאשר בא יחייא לקראתם מצא כי כבר ערוכים נגדו, ובמקום להתנפל עליהם, נאלץ לערוך אתם מלחמת תנופה, אכן נגף לפניהם וישב אל אדריס, אז נמלא אדריס חימה ויחשוב להכרית הפעם את יהודי מרוקו כולה.
בעם רב ואספסוף גדול בא אדריס בעצמו ויערוך נגד היהודים מלחמה כבדה עד הכניעו אותם, ובשצף קצף עבר עם חילו העצום ויתר את ידם להשחית בעם ישראל ולקצות בהם. תועבות רבות נעשו אז על ידי אנשי החיל ההם במושבות ישראל, ובאכזריות נוראה הרסו וטרפו וישחיתו בנפשם.
בכל מדינת מרוקו וגם בערים אחדות, באלג'יריין, ואחרי כל אלה לא אמר אדריס קץ וישמע כי בעיר בוג'יה נמצאו בנות יפות בבנות ישראל וישלח וידרוש עשר בנות ואחרי כן עוד עשר נשים, אנשי הקהל בראותם כי אין מנוס מפני אדריס, הטילו גורל ביניהם וישלחו לו עשר בנות וגם עשר נשים אשר יצאו על פי הגורל.
והוא, אחרי אשר טמא אותן שלחן לנפשם לעיר בוג'יה. הנשים האלה חפצו לשוב לבעליהן בחשבם כי אנוסות הנה ויכולות להשאר תחת בעליהן. ואולם ראשי הקהל הניאו אותן מעשות זאת בהיות כי הנשים האלה שלחו על פי הגורל ולא נקבו בשמותיהן על פי אדריס להחשב כאנוסות.
והריב הזה כל כך גדול והתרחב עד כי נשמע הדבר לאזני אדריס והוא מבלי לדעת כי הריב הזה נוגע מצד הדת, נחשב בעיניו לעלבון ולחרפה כי רק מפני שאדריס שכב אותן. איש לא חפץ לנגוע בם.
ובכן נוספה לו שנאה על שנאתו וישא את ידו עוד הפעם על שארית יהודי מרוקו ואלג'יריין ויך בהם מכה נמרצת למאיש ועד אשה ועולל ויונק, ורבים אשר חפצו להציל את נפשם ממות בחרו להמיר דתם, ומספר ממירי הדת מקרב היהודים והנוצרים בהשנים המעטות שנות משול אדריס במרוקו, עלה לרבבות.
ועוד עד כה נמצאו בין העקביים תושבי הארץ רבים שממעי יהודה יצאו, ןשהרבה מהם יחשבו לצאצאי היהודים אשר המירו בתגרת יד אדריס זה.
הנה כן זאת הייתה אחרית היהודים בימי אדריס הפאטימי, בתור תשלום גמול חלף הלחמם את מלחמותיו נגד העבסיים, מושבם של יהודי מרוקו בכלל, אשר השתרע בהר ובשפלה לאורך החוף האטלנטי, ערה ערה וישבר לרסיסים, פור התפוררו קהלותיהם הגדולות והחשובות, מספרם הרב, המעט ודל, והמעט מה שנשאר לא היה בו עוד רוח, שאיפתם להתקוממות.
הכרתם העצמית, וחפצם הכביר לדרור ולעמדה חפשית, כל אלה עוממו בקרבם ויאבדו יחד עם אבדן אושרם ומצבם תבוסה נוראה איומה ומשכלת, הייתה התבוסה הזאת אשר בוסס אדריס את יהודי ארץ המערב בנשך זמן קצר, זמן של שש שנות מלכותו 788 – 793, תבוסה שלמה, מדכאת נפש ומכאיבה.
תבוסה אשר אחריה לא נראו עוד אותם הרגשות של היהודים האדרסיים הלוחמים לבלי חת, ויהודי מרוקו נשארו לזחלנים, מקבלי מרות כל שלטון שיהיה, נפחדים ונמוגים וחסרי אונים.
האמנם בכל עריצותו של אדריס וחפצו לרודד את היהודים בפרט ויתר עמי מרוקו בכלל, עוד נבצר ממנו מקומות אחדים שבם גרו יהודים לא מעט ולא יכול אדריס להכניעם. בשנה השלישית לשנות מלכותו, כאשר הלך להלחם בהערים שבקצה מרוקו מזרחה מסביב לגבולות אורן ויכבוש א תלצסן התגרה – כאשר זכרנו כבר – גם ביהודי הערים ההם וילחם אתם, ושם בין הערים ההם הייתה עיר מבצר אל-אזור אשר טבע המקום והתבצרותו עזרו את יהודי העיר להשתגב בפני אדריס לבלתי הכנע אליו.
ימים רבים צד אדריס עליהם, וסוף סוף שב בפחי נפש ועמלו לריק. כן אל היהודים אשר ישבו בנגב מרוקו בפלגה המערבית של המדבר סאחרא, ששם ישבו מספר לא מעט יהודים במעמד חפשי לא ערב אדריס את לבו להגיע אליהם ולהתגרות בם, שם נמצאה גם מדינה יהודית שמשלה ממשלה נכבדה בכל החבל ההוא ועל ידה ישבו עמים אחרים אשר חסו תחתיה, המדינה ההיא שמקומה היה בחבל וואד-דרעא ושאודותיה יסופר עוד הלאה בפרקים הבאים.
המדינה הזו התקיימה לפי הנראה עוד מימי הרומאים או ימי הוונדלים, וגם הביצנצים, גם אדריס הפאטימי לא חדרו אליה, ותאר למדינה חפשית עומדת ברשות עצמה עוד דורות רבים עד המאה הי"ב למספרם.