מבצע יכין – שמואל שגב
כיבוש אלג'יריה על ידי צרפת, בצד התעצמותה הימית של בריטניה בים התיכון, הפחיתו את הסכנות מפני שודדי ים ועוררו את העלייה לארץ הקודש. עידוד העלייה נעשה באמצעות שליחים שונים שהגיעו מארץ ישראל וערכו מגביות לטובת תלמידי חכמים שלמדו בישיבות בירושלים., טבריה – קברות רבי מאיר בעל הנס והרמב"ם – צפת וחברון.
מה שאפיין את העלייה היהודית באותה תקופה – 1840 – הייתה העובדה שהרבנים לא באו בגפם, אלא עמדו בראש תלמידיהם. חלק ניכר מבין העולים נמשך לטבריה, שזכתה לכינוי " מקנס דארץ ישראל ". בין הרבנים ותלמידי החכמים שעלו אז והשתקעו בטבריה בלטו משפחות :
אבולעפיה, אוחנה, אלגרבלי, אלחדיף, בהלול, בן קיקי, זריהן, טולידאנו, סבאג ( הים שגב ) קובי ועוד. כולם חידשו את היישוב הישן בטבריה וצאצאיהם נטלו חלק במלחמת העצמאות והם פרושים כיום בכל תחומי החיים בישראל.
בין קהילות יהודי מרוקו בארץ שיראל, זו שבירושלים הייתה הגדולה והחזקה ביותר וערב מלחמת העולם הראשונה, מנתה קרוב ל – 2.500 נפש. יהודי מרוקו היו גם בין ראשוני המתיישבים ביפו ונימנו ביו מייסדי תל אביב – משפחות שלוש ומויאל.
גלי עלייה אלה אנים צריכם להפתיע. עוד בראשית המאה ה-18, פסקו שלושה רבנים – רבי יעקב אבן צור, רבי יהודה בן עטר ורבי שלום דרעי – כי " אם הוא אומר לעלות לארץ הקודש והיא אומרת לא לעלות – כופין אותה לעלות. אם תעמדו בסירובה תצא בלי כתובתה.
במאה ה-19, הרחיבו הדיינים משה אלבאז, יקותיאל אלבאז ומתתיה בן זכרי את הפסיקה הקודמת והם קבעו כי " האישה וילדיה רשאים לעולת לארץ ישראל למרות סירוב בעלה ". במאמץ לעוד את העלייה, התירו חכמי מרוקו למכור ספרי תורה עתיקים, כדי לממן את עלייתם של בני הקהילה לארץ הקודש.
כאשר הקים תאודור הרצל את התנועה הציונית, חסרו ליהודי צפון אפריקה שני האלמנטים העיקריים שעודדו את יהודי אירופה להיאסף אל דגלו : התגברות האנטישמיות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי ב " משפט דרייפוס " והפוגרומים ביהודי מזרח אירופה.
אף על פי כן, יהדות צפון אפריקב יוצגה בקונגרס הציוני הראשון בבאזל על ידי מ. אטלי, איש קונסטוטין שבאלג'יריה. אך במרוקו עצמה קמו האגודות הציוניות הראשונות רק בשנת 1900. כך למשל, הרב ליאון חלפון הקים בתיטואן את אגודת " שיבת ציון ".
במכתב לתאודור הרצל מה-28 בספטמבר 1900, כתב חלפון על יסוד האגודה ועל הקמת ספרייה עברית בעירו. חלפון ביקש אז מהרצל לשלוח לו עיתונים בעברית ובלאדינו. שבוע לאחר מכן ב-4 באוקטובר 1900, הודיע הסוחר דוד בוחבוט להרצל על הקמת אגודת " שערי ציון " במוגאדור ומסר על הפצת השקל הציוני במרוקו.
במארס 1903, קמה בעיר סאפי אגודת " אהבת ציון " בראשותם של מאיר בר ששת ויעקב מורסיאנו. במכתב בעברית, אך בכתב רש"י – כמנהג רבני צפון אפריקה באותם הימים -, שהיה מופנה אל " הדרת הנשיא המרומם, אוהב עמו, פאר לאומו ונשיא אלוקים, תאודור הרצל, כותבי השניים כי הם התוודעו לרעיון הציוני באמצעות העיתונים " המליץ " ו " היהודי " אך הם הוסיפו :
" עוד אין לנו מושג נכון וידיעה ברורה בכל הנוגע לציונות. אין לנו שום ספר שיגיה אור על אי ישעתנו ויבאר לנו מהי הציונות ומה טיבה. אין איתנו יודע על מה אדניה הוטבעו ורק את השם שמענו ואת שקל הקודש אשר על כל איש לשקול ידענו.
והאמן לא נוכל, אשר רק להשמיע על השקלים נבראת הציונות ורק על ידי השקל אשר ישקול השוקל אחת בשנה – יתרומם ויתנשא ויקרא בשם " ציוני " ובקהל הציונים, נושאי דגל האומה, רמי המעלה ורבי העלילה, ייחד כבודו ".
בהמשך המכתב, כותבים מאיר בר ששת ויעקב מורסיאנו כי " בדעתנו, לאושרנו, כי הדר גאונו הוא מחולל הרעיון הנוכחי ומולידו, והוא גם אבי הציונות בכלל, הננו מרהיבים בנפשנו עוז לגשת במכתבנו זה לפני שיח הוד תפארתו, לבקש מלפניו, כי ממרום שבטו יתן לו למזכירו הנכבד, לבאר לנו בכתב את כל הנחוץ לנו לדעת מהי הציונות ולהביננו בינה, איך ובמה נוכל גם אנחנו לעזור לפי כוחנו בבניין המפעל הגדול הזה.
וגם לשלוח לנו את הספר היקר " מדינת היהודים " בתרגום עברי וכל הספרים המגיהים או על הציונות הכתובים בעברית. נכונים אנו לשלם מחירם אשר יושת עלינו ". לבסוף, כתבו מורסיאנו ובר ששת כי הם מינו את הרצל לנשיא כבוד של אגודת " אהבת ציון " בסאפי וביקשו ממנו לשלוח להם את תמונתו.
כמצופה, מכתב זה עשה רושם עז על הרצל, והא הורה לשלוח לסאפי את החומר המבוקש. במכתב מה-19 ביולי 1903, כתב הרצל לבר ששת ולמורס יאנו כי חשוב שיבואו לקונגרס הציוני הקרוב, יען כי ברצונו להוועד שם עם נציגי יהדות צפון אפריקה.
הם ענו לו כי לא יוכלו לבוא. אך במכתב מה-19 באוגוסט 1903, יצא מורסיאנו ובר ששת בתקיפות רבה נגד " תוכנית אוגנדה ". הם כתבו כי " אם גם אחרי הקמת התנועה הלאומית, לא תבוא תשועת ישראל, אזי תקוות העם בעתידו תימוג ולא תהיה לעם תקומה עוד….".
ברם פרט לחילופי מכתבים אלה, לא הייתה השתתפותם של יהודי צפון אפריקה בפעילות הציונית השוטפת מוגבלת ביותר. אמנם, עוד בקונגרס הציוני ה -4 הודיע הרצל על כוונתו להגביר את הפעילות במרוקו.
בקונגרס ה – 5, הודיע הרצל על הקמת סניפים להסתדרות הציונית בטאנג'יר, תיטוארן, פאס, מראכש, מוגאדור, אלג'יר, קונסטנטין וטוניס. אך הייתה זו פעילות ארגונית גרידא, ללא ביסוס אידיאולוגי. ניכר היה באבות הציונות, שהם לא ייחסו חשיבות מרובה לפעילות הציונית בצפון אפריקה ועל כן לא שיתפו זו בהכרעות.
מותו של הרצל בשנת 1904, שיתק לזמן מה גם את הפעילות הציונית המוגבלת במרוקו. אך ב-1908 קמה בפאס אגודת " חיבת ציון " והיא הרחיבה פעילותה גם למכנאס. במכתב להנהלת ההסתדרות הציונית, נכללו שמותיהם של עשרים חברי האגודה והייתה כלולה בו הבקשה שההסתדרות הציונית תקבל אותם בסבר פנים יפות.
מזכיר ההסתדרות הציונית בקלן, נחום סוקולוב, ענה בעברית כי ההסתדרות הציונית מקבלת את אגודת " חיבת ציון " בזרועות פתוחות יען כי " אחינו אתם ".
בעקבות חילופי מכתבים אלה נוצר קשר רצוף, בין קלן לפאס. באחד המכתבים, כתב נשיא ההסתדרות הציונית, דוו וולפסון, כי " שמחים אנו לראות את אחינו במזרח הולכים אתנו שלובי זרוע בעבודתנו הקדושה לשם המטרה הנעלה ".
אך אם משום העדר חומר הסברה בעברית או בצרפתית, או משום התעלמות מהקיבוץ היהודי בצפון אפריקה, הציונות במרוקו נתפסה כביטוי דתי וכמחסום בפני ההתבוללות. משום פירוש זה, המליצה ההנהלה הציונית לתנועת " חיבת ציון, בשנת 1910, להצטרף לתנועת " המזרחי " העולמית.
מה שחיזק אז את הדימוי הדתי של התנועה הציונית, היה סירובה של ההנהלה הציונית להתערב לטובת אגודת " חיבת ציון " בנושא המדיני. כל למשל, בשנת 1910, כתבה תנועת " חיבת ציון " להנהלה הציונית על מצוקותיה של היהדות המקומית וביקשה את התערבות התנועה הציונית אצל המעצמות הגדולות, כי יפרשו את חסותן על יהודי מרוקו. דוד וולפסון דחה אז את הפנייה וטען כי התנועה הציונית איננה רשאית להתערב בעניינה הפנימיים של מדינה כלשהי.
מה שהיקשה על הפעילות הציונית במרוקו באותה תקופה, היה גם הניכור הלשוני. משום שראשי ההסתדרות הציונית היו כולם יוצאי אירופה, כל חומר ההסברה נכתב או ביידיש או בגרמנית – בעוד שיהודי מרוקו שלטו בצרפתית, לאדינו, עברית וערבית.
כך, למשל, ב-24 באפריל 1913, כתב מזכיר אגודת " בני ציון " לוועד הפועל הציוני, כי " מכתבכם נשאר אתי כחידה סתומה. בשמי ובשם חברתי, נבקש מכם לא לכתוב לנו עוד בשפה זרה כי אם בשפת קדשנו היקרה לנו מזהב ומפז רב.
כי מה לנו ולשפות זרות, הן, הן היו בעוכרנו לבולל אותנו לעשותנו כנוכרים. לכן כתבו לנו בשפה העברית ומה לנו לחבק חיק נוכריה ? אך חומר בעברית או בצרפתית לא נשלח. מלחמת העולם הראשונה, הביאה לניתוק מוחלט בין היהדות הצפון אפריקנית לבין ההנהלה הציונית ועד למחצית שנות העשרים, לא שוגר לצפון אפריקה אפילו שליח ציוני אחד בעל שיעור קומה.
הצהרת בלפור והמנדט הבריטי על ארץ ישראל, עוררו התלהבות עצומה בכל רחבי צפון אפריקה. בערים שונות נערכו תפילות הודיה וההתעוררות הדתית משיחית בקרה יהודי מרוקו, הביא להקמת אגודות ציוניות חדשות, ששמו להן למטרה לעודד עלייה לארץ ישראל.
כך, למשל, במכנאס קמה אגודת " עץ חיים "; בטנג'יר קמה אגודת " מגן דוד " ובעיר לראש קמה אגודת " בוני ירושלים ". כל שלוש האגודות הפיצו את השקל הציוני ולקראת העלייה ארצה הן נחלו ללמד את בניהם עברית.
במקרה אחד, יצאו אפילו העולים לדרך, אך שלטונות המנדט הבריטי אסרו עליהם לרדת בנמל יפו והם חזרו לקזבלנקה במח נפש. בשנת 1921, החלו יהודי מרוקו להשתתף באופן קבוע בקונגרסים הציוניים, אך הייתה זו השתתפות סבילה, יען כי שפת הקונגרסים הייתה יידיש או גרמנית, ואיש בהנהלה הציונית לא טרח להסביר לצירים מצפון אפריקה את נושאי הדיון או את תוכנו.
גם השלטון הצרפתי מצידו לא עודד פעילות ציונית. בשנת 1919 אסר הנציב העליון הצרפתי, הוברט ליוטיי, פתיחת אגודה ציונית בקזבלנקה והוא אסר את הפצתו של העיתון בשפה העברים " העולם " בשנת 1923 נסגר סניף התנועה הציונית בפאס ושנה לאחר מכן – נאסרה הפעילות הציונית בכל רחבי מרוקו.
הגבלות אלה לא הוסרו, גם כאשר הפכה התנועה הציונית במרוקו לחלק מהפדרציה הציונית בפאריס. ראשי הפדרציה הזעיקו את ליאון בלום ואת המשפטן היהודי הדגול רנה קאסן. השניים נפגשו עם שר החוץ הצרפתי וקיבלו ממנו הבטחות לביטול ההגבלות, אך בפועל – ההגבלות הוסרו רק בחלקן.
בשנת 1926 נפתח בקזבלנקה מועדון להפצת השפה העברית, ה " קרו הקיימת לישראל " הורשתה לגייס תרומות, הופיע עיתון מצויר בשפה הצרפתית ונפתח סניף ה " מכבי ". אך נאסר על ראשי הקהילה לעודד עלייה לארץ ישראל. הייתה זו אם כן, ציונות ללא חובת הגשמה ורישומה על החיים היהודיים במרוקו היה, על כן, מוגבל ביותר.
בתנאים אלה, דחקה הנהלת " אליאנס " את הרעיון הציוני מפניה והקהתה את הערגה לציון. ראשי " אליאנס " תקפו את ההסתדרות הציונית והאשימו את מנהיגיה כי הם מנסים לדחוק את רגליה של צרפת מהמזרח התיכון ולחזק, במקום זאת, את ההשפעה הבריטית.
אף על פי כן, אין כיום אפשרות לדבר על תולדות יהודי צפון אפריקה, מבלי להעלות על נס את תרומתה המופלאה של " אליאנס " לחיסול הנחשלות והבערות בקרב יהדות זו.
פעילותה של " אליאנס " במרוקו החלה בשנת 1861. תחילה הוקם בית ספר עממי בתיטואן ובמרוצת הזמן נפתחו בתי ספר של " אליאנס " בכל המרכזים היהודיים במרוקו. בשנת 1945 כבר למדו ברשת זו 37 אלף תלמידים, מזה 6848 תלמידים ב-28 בתי ספר בקזבלנקה לבדה.
הרחבת רשת החינוך של " אליאנס " לא עברה בלי תקלות. כך, למשל, המשפחה היהודית המסורתית, הושפעה משכניה המוסלמים ועל כן לא ייחסה חשיבות רבה לחינוך האישה. על פי מסורת אותם הימים, נישאה הילדה כבר בגיל 12, ולעתים אף מבלי לשאול את פיה.
הילדה לא קיבלה אפילו את החינוך היהודי המועט שהוקנה לבנים בתלמודי תורה ולאחר נישואיה – היא הסתגרה בביתה והפכה, למעשה, ל " שפחה נאמנה " של בעלה. הנהלת " אליאנס " הצליחה לשנות בהדרגה מצב זה ומאז מלחמת העולם השנייה, גדל בהתמדה מספר התלמידות היהודיות בכל רחבי מרוקו.
הנהלת " אליאנס " שיכנעה את רבני מרוקו לא לקדש נישואין עם קטינות. פתחה בתי ספר מיוחדים לבנות שבהם למדו לא רק השכלה כללית אלא גם מלאכת יד וניהול משק בית, במקביל לכך. הקימה " אליאנס " סמינר למורים בקזבלנקה ובית ספר חקלאי במראכש, כך שבהגיע שעת העלייה לישראל, יכלו בוגריו להשתלב ביתר קלות בחייה הכלכליים של המדינה היהודית הצעירה.
מלחמת העולם השנייה הביאה שוב לניתוק הקשר בין יהודי מרוקו לבין התנועה הציונית והיישוב היהודי בארץ שיראל. קשר זה חודש רק לאחר נחיתת צבאות בנות הברית בחופי צפון אפריקה, בעיצומה של מלחמת העולם.
המפגש שנוצר אז בין קצינים יהודים בצבא ארצות הברית, ולאחר מכן גם בין שליחים מישראל לבין היהדות המקומית, לא נותק עוד והביא בהדרגה לעליית יהודי מרוקו לישראל.
סוף הפרק " תולדות יהודי מרוקו.