פאס וחכמיה

הדפוס.

אומני הדפוס מפורטוגל הקימו בית דפוס בפאס בשנת רע"ו – 1516 שהיה שייך לרבי אליעזר טולידאנו בחיסבון, והבעלים היו רבי שמואל ורבי יצחק בנו, הספר הראשון שנדפס בפאס, באותה שנה, היה ספר אבודרהם ובמשך חמש שנים לקיומו נדפסו לפחות שישה ספרים ומאז העבודה בדפוס הופסקה בשל חוסר הנייר שהספרדים מקנאת הדת אסרו שמלוח למנוע הדפסת ספרי דת יהודים.

חברות.

חברת הצורפים " אלסכאכין " אצייאגין, הכנת המתכת זהב וכסף וצירופה מסיגים יהודי פאס הצטיינו במלאכה זו והוציאו מתחתי ידם תכשיטים יפים להליא ובראשית המאה הי"ח היו בפאס כשבעים צורפים מהם עשרה זהבים, במלאכה הייתה גם מלאכת לבזום דלנצ'אם אבזמי חגורות.

חברת החייטים רקמה בחוטי משי, ולחבר קצה עם קצה " אלברשמאן ואלשבאך " " לחזום ", חגורות העשויות ממשי, " תאחרארת " מלאכת המשי החל מעבוד המשי והכשרתו לאריגה וכלה במלאכת אריגת המשי ועשיית אביזרי הלבשה ממנו, " עקאד " כפתורים רקומים במשי, עשיית הכובעים שהיו משונים משל גויים אחיטי צפוי לקיר מבד קטיפה ירוק ואדום מעשה רקמה בצורות שונות, גאפאראת מלבושים עליוניים מעילים וכו'….החליפה הבדעייא הקפטאן, ה"קסוווא " והמכנסיים " כייאטאת למלף ".

חברת סופרי סת"ם מומחים לכתוב ספרי תורה, תפילין ומזוזות במסגרת החברתית הזאת הייתה גם קביעת עתים לתורה ולתפילה ולגמילות חסדים.

בעלי האומנויות היו מתרכזים לפי מקצועים במקום אחד ובמקומות נקראים שווקים שוק החייטים, שוק הרצענים, שוק השולחנים, שוק הרוכלים, שוק לגזל, שוק מוכרי בשמים אלעטארין, שוק מוכרי פירות וירק, שוק הקצבים וכו'……

מלאכת " צפאר " או " תאספרת " ייצור כלים מנחושת צהובה : מגשים, מחתות, פמוטות. " רכאבאת " משוורות מכסף ונחושת לרוכבי הסוסים. " תאחדאדת " נפחות, רצענות, והיא במובן השני, רידודו של חוט זהב עבה לעלה דק וליפופו על חוט של משי ונקרא " סקללי ".

על פרטי תעשייה זו ראה " אומנים ובעלי מלאכה " – חיים בן טוב, ספונות, ספר יוד, ירושלים תשכ"ו. וידועוה משפחת כוהנים במרוקו שכינוייה כהן סקלי ולפי המשוער מוצאה מהאי סיציליה.

תעשיית הנעליים מעור שהייתה בהיקף גדול, מלאכת חרשי עץ מסגרות רשתות ומעקות, מלאכת עוואד ייצור קלשונים, אופני עגלות ידות כלים.

מלאכת קרשאל ייצור מכשירי לסריקת הצמר בצרפתית נקרא ,CARDES.

בניה וחקלאות. 

קניית שדה לפירותיו יערות של זיתים, סבוב בכפרים לקניית תבואה, לאחסנה בזמן הזול ולמורכת בתקופת היוקר. כוורת לדבש ותעשיית השעווה, גידול בקר וצאן ומכירת חלב. מסחר בטבק. עיבוד עורות. מסחר בשמן. גתות ותעשיית הסבון. ייצור סופגניות. מכירת פחמים. " בקאלין " חנויות מכולת. רוכלות, אופי עוגות. רופאים, משוררים, מגידי עתידות.

גזירות ושמדות.

באיגרתו של רב שמואל בן חפני כותב :

ישאו אחינו שלום ממני ומן ישראל סופר הישיבה בחורינו המהיר בתורת יי ומן ראשי הסדרים וראשי המדרשים והפרקים והסיומין והסיעות ומן האלופים והחכמים ובני הגאונים והשופטים והתנאים והתלמידים והסופרים כי אנחנו בחסד אלהינו חונים ולפניו מתחננים ובצלו מתלוננים ואכן באה שמועתכם ויחרד לבבנו ויתר ממקומו ותבך עינינו ולבבותינו על הרס מקדשנו ועל הרג בני עמינו ועל המורע לבחורנו.

 ואל אלוהינו נדרוש להרוג הורגיהם להרע להם ולהכות בדבר מכיהם ככתוב המכ תמכהו הכהן ( ישעיה, כז, ז ).

ומלפניו נבקש לנחם אותנו ואתכם  להטיב לכם ולהפוך לששון אבליכם ולשמח לבבותיכם מיגונכם כאשר אמר אז תשמח בתולה במחול וגו'…. ( ירמיה לא, יג ).

ולפניו נהלל ואותו נודע על הרעה ועל הטובה ( תולדות היהודים הירשברג, עמוד 76 ). והוא קושר בהשערה  מכתב זה למאורעות שאירעו בזמן המאבק בין בית אומיה לשבט הזנאתה הברבי על השלטון בפאס.

עבד אל מומין בפאס הכביד אפו גם על היהודים הושבים בפאס להמיר דתם בדת מוחמד וללכת לבית תפלתם ולהתפלל וסגר כל בתי כנסיות וזו הייתה סיבת בריחתו של רבי מימון ושני בניו לאלכסנדריה של מצרים ( כסא המלכים ). יוסף בן עמראן נשתמד וכשחזר ליהדותו היה חבריו של הראב"ע ( תולדות הירשברג א, עמוד 349 ).

הגיאוגרף ליאון האפריקני יודע לספר על הסכנה הנשקפת ליהודי פאס מפעם לםעם, כי שבט המרינים, אשר התנשא למלוך מקרב ברית שבטי המדבר, והיה במות המלך נהגו השבטים להתאסף יחד ולעלות על עיר הבירה בבהמתם ונשקם ולתבוע זכות ירושת השלטון ולרגל זה מהרו החמסנים והקנאים למיניהם להסית ההמון ביהודים ולשים את המללאח לבז ולשלל.

ומוסיף עוד לספר שהיהודים ישבו בראשונה בפאס אל באלי העיר. ובכל פעם שנשמע דבר מותו של המלך היו מתנפלים עליהם ושדדו את נויהם וכדי להצילם מסכנה זו נזקקו המלכים להעביר אותם מהעיר הישנה לעיר החדשה, היא עיר המצודה והיכל המלך, ובמחיר ההצלה הזאת שמו עליהם מסים, ושם הם יושבים על ככר ארוכה שעליה בנויים בתי כנסיות הדירות והחנויות.

בימי המרד של תכ"ד – מח להיג'רא 56 – 1033 נהרגו בעיר פאס יותר מששת אלפים יהודים ומשנת 1145 והלאה התחילו הרדיפות נגד היהודים ועל הזמן הזה קונן רבי אברהם אבן עזרא את קינתו.

אוי אפס / כל קהל פאס / וחיש אבדו במהרה

עיר תורה / והמקרא / והמשנה והגמרא

עיר חכמים / מחכמים / בסוגיא ובסברה

ותלמידים / החרדים / במצות אל ברה

ודרשנים / המבינים / בסוד ספרי וגם ספרא

ומדרשות / מאין חשות / ולא תמוש התורה

וחנזין / מתחננין / בקול עבר ובצורה.

ולפי הכתב יד מטריפולי השמד היה בשנת אלף שבעים ושתיים שנה לאחר חורבן בית שני כלומר השנים – 1138 – 1140 לספירת הנוצרים.

בימי האלמווחדים היו יהודי פאס מובדלים מיתר התושבים בסימני נוול ללבוש בגדים כבדים עם בתי זרוע ארוכים עד לשוקים ולכסות ראשם בצעיפים גדולים ובמצנפות צהובים, ושלא ללבוש ירוק כלל.

ומדי פעם בפעם היו התנפלויות על היהודים עם נזקי טבע מחלות, שריפות דבר ורעב. ובכל פעם הרגו מהם מספר רב ומרוב הצרות היו נאלצים להמיר את דתם.

ליאון האפריקאי כותב על מצב יהודי פאס : " הם בזויים בעיני הכל אין איש מהם רשאי לנעול נעלים ואין להם כי אם סנדלים מגומא, הם חובשים לראשם מצנפת שחורה, מי שרוצה לחבוש כובע, עליו לתפור עליו חתיכת בד אדומה.

בדומה לזה כותב מרמול כרך ב' עמוד 70 : " כיוון שאומה זו מעונה מאוד באפריקה, יורקים על פניהם ברחובות, מכים אותם, לא מרשים להם לנעול נעליים. רק לאחדים שרגילים לבוא אל המלך והגדולים, יתר היהודים אין להם כי אם נעליים מגומא, ובבואם אל המלך הם מחויבים לחולצם.

כן הם מחויבים לחבוש מצנפת שחורה ועליה או על הכובע, וכן על בגדיהם צריכים לשים טלאי כדי להיבדל מאחרים, אם יש יהודי עשיר והמלך מחרים את ממונו, ולפעמים אפילו לוקח את חייו, אך יודעים הם להסתיר יפה והם פקחים בעסקים, עד שהמלך והשרים מפקידים בידיהם ניהול משקם והכנסותיהם….באופן כל אחד מהשרים יש לו בן משק יהודאי, דבר העוזר ליהודים להתבסס וחשוב להם מאוד.